פסק דין 1. התובע הוא טכנאי העוסק בתיקון משאבות, מנועים וכדומה. לטענתו, נכרת בינו לבין הנתבעת הסכם בעל פה לביצוע תיקונים בציוד הנתבעת. התובע ביצע תיקונים כאמור לפי הזמנת הנתבעת, וחלק מהחשבוניות שולם, ואילו החשבוניות מיום 1.9.97 ועד 5.7.98 לא שולמו. על כן תובע התובע את הסך של 40,458 ש"ח. הנתבעת טענה כי אינה רשאית כלל לכרות הסכמים בעל פה וזאת לפי סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות, באשר ההתקשרות לא אושרה על ידי ראש המועצה וגזברה. על כן, לא נכרת חובה לפיו עליה לשלם את התמורה, ואין היא חייבת לשלם את התמורה. להסיר ספק, לא נטען שהחוזה בלתי חוקי, דבר המאפשר לפי סעיף 31 לחוק החוזים חלק כללי לחייב בתשלום התמורה, אלא שהחוזה לא נכרת כלל. בתביעה נכלל גם סכום עבור חשבונות ששולמו באיחור, אך ב"כ התובע לא חזר על כך בסיכומיו ומעדות התובע הבנתי שאין הוא מלין על החשבונות ששולמו באיחור. 2. הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנה בפירוט הראוי לפי תקנות 85 ו- 86 את המחיר ואת העובדה הנטענת שהעבודות בוצעו בפועל. בהליכי קדם משפט, נדרשה הנתבעת לבדוק ולהודיע אם היא חולקת על כך שהעבודות בוצעו בפועל, ולפרט איזה עבודות לא בוצעו בפועל. לאחר אורכות ולאחר שהנתבעת לא הודיעה דבר, קבעתי כי הנתבעת מודה שהעבודות הנטענות על ידי התובע בוצעו בפועל. בהחלטתי במהלך שמיעת הראיות בעמ' 3 קבעתי כי אין מחלוקת גם שהמחיר שנדרש הוא המחיר של העבודות. לאור זאת, עומדת השאלה האם זכאי התובע לתמורת העבודות שאותן ביצע. 3. סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א 1950 קובע: (א) חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה. (ב) לגבי התחייבות כספית שהיא בתחומי הסכום שקבע השר, רשאי הגזבר, באישור המועצה, להסמיך עובד אחר של המועצה להשתמש בסמכויותיו לפי סעיף זה. שר הפנים קבע את הסכום של 1,750 ש"ח לפי סעיף ב', והודעה על כך פורסמה בילקוט פירסומים תשמ"ט 1991 . זאת אומרת שכל אדם מוחזק כיודע שאין תוקף לחוזה כאמור ללא חתימת הגזבר וראש המועצה מעל 1,750 ש"ח. מטעם הנתבעת העיד גזבר המועצה שלא אישר אף אחת מההתקשרויות הנדונות, וכי מנהל המחלקה הטכנית מוסמך לאשר התקשרות עד 1,750 ש"ח. 4. מן העדויות שבפני עולה כי דרך ההתקשרות היתה שכל פעם שהיתה בעיה, היה התובע מקבל שיחת טלפון המזמינה אותו לטפל בבעיה. הוא היה מתחיל לטפל בבעיה, ובד בבד ממלא הזמנה לצרכיו הפרטיים. לצורך כך היה בידו מפתח של המשאבות, וטאהא איש השטח מטעם הנתבעת היה בודק שהעבודה בוצעה. לאחר מכן היה התובע מוציא חשבונית, וקודם לכן היה מקבל לעיתים מס' הזמנה שאותו היה כולל בחשבונית. את החשבונית היה מגיש למועצה ומקבל לאחר מכן את הכסף. עדות זו של התובע נתמכת גם במסמכים שצורפו כנ/ 2 ובהם הזמנות של הנתבעת מול הזמנות מקבילות של התובע. כך, הזמנה של 1114 של התובע מיום 13.5.98 עומדת מול הזמנה 629 של הנתבעת מיום 19.5.98, 6 ימים לאחר מכן. הזמנה 895 של התובע מיום 4.6.97 עומדת מול הזמנה 546 מיום 1.9.97 של הנתבעת, כאשר העבודה בוצעה ביום 15.7.97. הזמנה 954 של התובע מיום 9.9.97 עומדת מול הזמנה 569 של הנתבעת. יש גם מקרים הפוכים, אבל עינינו הרואות איפוא, כי הזמנות יוצאות לאחר תחילת ביצוע העבודה וגם לאחר סיומה. אגב, מתוך המסמכים עולה כי חשבונית 2290, שלא שולמה על ידי הנתבעת, ע"ס 1,638 ש"ח, נעשתה כנגד הזמנה 556, החתומה על ידי אותו אדם שחתם על הזמנה 368, שבעקבותיה שולמה חשבונית 2131 של התובע. איני יודע מי חתם במקום המוקדש לגזבר בשתי חשבוניות אלה, ומנהל המחלקה הטכנית לא בא להעיד כי הוא לא אישר הזמנות אלה שיצאו מאת הנתבעת. על כן, בכל מקרה, חשבונית 2290 ע"ס 1638 אושרה כדין לפי הוראות סעיף 193 והנתבעת חייבת לשלמה. מלבד זאת, רוב החשבוניות האחרות מכוסות בהזמנות שיצאו מן הנתבעת, אלא שאינן חתומות על ידי הגזבר, כדלקמן: חשבונית 2238 מיום 1.9.97 ע"ס 7,722 ש"ח כנגד הזמנה 546 חשבונית 2272 מיום 2.11.97 ע"ס 8,424 ש"ח כנגד הזמנה 569 חשבונית 2344 מיום 1.3.98 ע"ס 8,096 ש"ח כנגד הזמנה 578 חשבונית 2400 מיום 5.7.98 ע"ס 3,042 ש"ח כנד הזמנה 629 זאת אומרת, שיצאו הזמנות מהנתבעת, התובע ביצע את העבודה והגיש עליה חשבונית, אלא שהנתבעת סבורה שאין עליה לשלם את החשבוניות מכיוון שהגזבר לא חתם עליהן. אני דוחה את עדותו של הגזבר כי הנוהל היה שטרם ביצוע העבודה יש לקבל הזמנה. כפי שרואים גם מההזמנות ששולמו, ההזמנות יצאו במקרים רבים לאחר העבודה. 5. על פי ע"א 739/86 שם אור נ' עירית קרית גת פ"ד מד (2) 562, נקבע בין היתר: "מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק,כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במלים "לא יחייבוה", שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העירייה, חסר נפקות משפטית (ראה: ע"א 485/75, בעמ' 626). הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית-משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות-דין בשל כך. ....אמנם נכון, שחזקה על אדריכל שהוא נוהג לקבל שכר עבור שירותיו, וייתכן כי בנסיבות אחרות הנטל היה על המשיבה להראות, כי המערער ויתר על שכרו. אולם כלל זה אינו חל על המקרה דנן, שכן כל העבודות שביצע המערער בוצעו כחלק משלב מקדמי ביותר של המשא ומתן, ובכל מקרה, אין הערייה יכולה, כאמור, להתחייב התחייבות כספית מעין זו, בלא שעמדה בדרישות סעיף 203 הנ"ל." בהעדר חתימת הגזבר, אין מנוס אלא לקבוע שלא נקשר בין הצדדים חוזה מחייב, וכי לא ניתן להתקשר עם מועצה מקומית בחוזה בעל פה. ואולם, גם לפי דברים אלה, אין בכך כדי להוציא את העילה של עשיית עושר ולא במשפט, ובמקרה שהיה האדריכל באותו ענין שנדון בפ"ד שם אור זכאי לשכר ראוי בגין עבודה שביצע לאחר משא ומתן, הרי התוצאה היתה שונה. בענין זה דן השופט קלינג בת"א 1853/91 גזית ושחם נ' עירית רחובות (לא פורסם) והגיע למסקנה שיש לדחות את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, מן הטעם של שמירה על המסגרת התקציבית. לנושא זה התיחסתי בפסק דיני בת"א 1277/00 שריון נ' מועצה מקומית אור עקיבא דינים שלום יז 891, ואיבחנתי בין פעולה ללא חתימה כדין במסגרת התקציב, שבה יש לחייב את המועצה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין פעולה ללא חתימה כדין מחוץ למסגרת התקציב שבה אין לחייב כאמור, לפי העקרונות שדיבר עליהם השופט ד"ר קלינג. לענין זה ראה גם ע" 683/87 עירית עפולה נ' אדריכלים בע"מ תקדין עליון 90 (2) 481, שם נקבע: "טענתה הרביעית של המערערת היא שלא היה מקום לחייב אותה בתשלום שכר ראוי בעד עבודות תכנון בית הספר נשוא התביעה; מעשה שהיה שם כך היה, שהמשיבה חתמה לפי בקשתה של המערערת על נוסח של חוזה הנוגע לענין זה אך החוזה נעלם וככל הנראה לא נחתם על ידי המערערת ועל כל פנים לא הוכחה החתימה. טוענת המערערת שמאחר ולא נתקיימו התנאים הפורמאליים שבדין לנטילת חבות על ידי המערערת, אין היא חבה כלל; ולא היא: עילת התובענה איננה מבוססת על חוזה, אלא יסודותיה נעוצים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט; משהוכח שהמערערת קיבלה שירותי תכנון שלא שלמה בעדם, הרי שהיא "התעשרה" על חשבון המשיבה ומן הדין לחייב אותה "להחזיר" אותה ההתעשרות לידי המשיבה. " השופט קלינג התיחס לפסק דין זה ולא הלך לפיו, בהנחה שהוא ניתן ללא הפנמה של עקרונות יסודות התקציב. אני סבור שגם אז היתה הפנמה, ואילו כיום, כאשר דיני עשיית עושר ולא במשפט כובשים להם מקום יותר ויותר רחב בכל שטחי המשפט האזרחי (וראה רע"א 99396 א.ש.י.ר נ' פרסום אביזרים פ"ד נב (4) 289), יש מקום אף לחזק מגמה זו, ככל שהיא אינה מובילה לקריסת התקציב בשל הזמנת עבודות לא מוסמכת. 6. במקרה שלפני, מדובר בעבודות תיקון משאבות מקלוקלות שבוצעה לפי הזמנה. לא הוברר אם יש לכך כיסוי תקציבי אם לאו, אבל בכל מקרה כשהמשאבות מקולקלות חובה לתקנן, והיה צריך לשלם כסף עבור התיקון. מן הסתם יש לתיקונים גם סעיף תקיצבי. אלה הן הוצאות מוכרחות ולא פיתוח ובניה של דברים חדשים. אין זה הוגן ואין זה ראוי שהנתבעת תהנה מתוצאות התיקון שהוזמנה על ידי נציגיה לפי טופס הזמנה שלה, ובוצעו בפועל במחיר שאין עליו מחלוקת, היא לא תשלם עבורן בשל העדר חתימת הגזבר. על כן, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אני מחייב את הנתבעת לשלם לא רק את החשבונית שנעתה כנראה לפי הזמנה מאושרת, אלא את כל החשבוניות בגין התיקונים שבוצעו על ידי התובע. בנסיבות אלה, מן הראוי היה אף לפתור את הבעיה לפי סעיף 193, כאשר אין חולק שעבודות התיקון בוצעו, ולהוסיף את חתימת הגזבר על ההזמנות, ובא לציון גואל. 7. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 32,338 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל חשבונית, כפי שפורט לעיל, ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע אגרות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. חוזהחוזה בעל פהטכנאיםבעל פה