פסק דין 1. מבוא התובעת והנתבעות כרתו הסכם לפיו תפעיל התובעת מסעדת מקדונלד'ס (להלן: המסעדה) בקניון המצוי בתחנה המרכזית החדשה של אגד בירושלים (להלן: התמ"ר). הנתבעות מונעות את פתיחת המסעדה בטענה כי התובעת התחייבה שהמסעדה תהיה כשרה, עם תעודת כשרות, טענה המוכחשת על ידי התובעת ועל כן עתרה התובעת למתן צו בדבר אכיפת ההסכם אף בלי שתהיה בידה תעודת כשרות. לפיכך עומדות שתי שאלות לדיון ולהכרעה: שאלה ראשונה- האם התחייבה התובעת שהמסעדה שתיפתח תהיה כשרה עם תעודת כשרות? שאלה שנייה - אם התובעת לא התחייבה שהמסעדה תהיה כשרה עם תעודת כשרות, האם אכיפת ההסכם תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין? 2. רקע עובדתי התובעת היא החברה המפעילה ומנהלת את רשת מקדונלד'ס בישראל (להלן: התובעת או מקדונלד'ס). הנתבעות 2 - 1 יזמו והקימו את פרוייקט התמ"ר והן הבעלים הרשום של הזכויות במקרקעין עליהם נבנתה התמ"ר. הנתבעת 3 היא חברת הניהול של התמ"ר, כמשמעותה בהסכם השכירות ובהסכם הניהול. ביום 14/03/00 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות (נספח א' לתצהיר מר איתן בר זאב). לפי ההסכם שכרה התובעת מהנתבעות 2-1 שטח של כ-130 מ"ר בתמ"ר. מטרת השכירות נקבעה בנספח א' להסכם והיא "עסק למכירת המבורגרים ומזון מהיר, כמקובל ברשת מקדונלד'ס בלבד. שמו של העסק שינוהל במושכר הינו ' מקדונלד'ס ' בלבד".משך תקופת השכירות נקבע לחמש שנים עם אופציה לחמש עשרה שנים נוספות. ביום 05/11/2000 חתמו התובעת והנתבעות 2-1 על נספח א'1 הוא "תיקון לנספח תנאים מיוחדים", לפיו שונו הסעיפים בדבר המושכר ושטחו (ס'2.2,2.3) וכן בדבר דמי השכירות היסודיים(ס'5.1). נספח ב'1 לבקשה הוא מכתבו של רענן צורי, סמנכ"ל פיתוח בחברה התובעת, אל מר מאיר תורג'מן יו"ר מועצת המנהלים של נצב"א (חב' נכסי צאן ברזל אגד בע"מ) (שהיא מחזיקה ובעלת השליטה בנתבעת 2) מיום 16/05/01. במסמך הנ"ל נכתב "הנדון:מסעדת מקדונלד'ס באגד ירושלים בהמשך לשיחתנו ברצוני להעלות על הכתב את אשר התחייבנו כלפיכם. בכוונתנו להפעיל בתחנה המרכזית החדשה בירושלים סניף במתכונת כשרה. אנו מפעילים היום שבעה סניפים כשרים (סניף בקניון הזהב, חוצות אלונים, קניון הראל, רעננה, גבעת סביון, שופינג ברמת גן ובית שאן). סניפים אלו נסגרים בימי שישי לפני כניסת השבת ונפתחים מחדש בצאת השבת. אנו מקפידים בסניפים אלו על כל כללי הכשרות ופועלים בצמוד למשגיחי כשרות במקום". (הדגשה לא במקור י.מ.). ביום 14/08/01 הוגשה התובענה דנן בה עתרה התובעת כי יינתן צו "המורה על אכיפת הסכם השכירות שבין הצדדים, ככתבו וכלשונו, ובין השאר באופן שיתאפשר לתובעת לנהל ולהפעיל במושכר מסעדת מקדונלד'ס, מבלי שתחול עליה חובה להשיג תעודת הכשר"(ס' 35 לכתב התביעה). בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה לצו אכיפה/צו עשה זמני (בשא 6217/01) בו נתבקש מתן הצו , כאמור לעיל. כמו כן הגישה התובעת בקשה בכתב לפיצול סעדים לענין פיצויים (בש"א 6215/01). ביום 14/08/01 קבעתי כי ייערך דיון בבקשה במעמד הצדדים ליום 17/08/01. ביום 17/08/01 הודיע ב"כ הנתבעות כי המצהירים מטעמן בחו"ל ובהסכמת ב"כ התובעת נדחה הדיון ליום 31/08/01. ביום 31/08/01 נתברר כי הנתבעות הגישו תצהיר נוסף רק ביום 28/08/01 וכי הן מבקשות להגיש תצהיר נוסף וכי מצהיר מטעמן שוהה בחו"ל. בנסיבות אלה, נדחה הדיון ליום 04/09/01. ביום 04/09/01 הסכימו ב"כ הצדדים כי "לפי הצעת בית המשפט אנו מסכימים לדלג על הדיון בבקשה לצו עשה זמני, ולדון ישר בתובענה על פי חומר הראיות והטיעונים שהוגשו בבקשה, בצירוף כל מסמך או ראיה שב"כ הצדדים אשר ימצאו לנכון להגיש...בשלב זה הדיון יהיה בנושא הזכות לצו עשה ככל הקשור בכך, אך לא בתביעה כספית או פיצויים, שידונו, ככל שיהיה צורך בכך, בשלב השני"(בש"א 6217/01 ע' 7 ש' 17-10). ב"כ הנתבעות הצהיר כי "לשם הזהירות אני מבקש לראות בכתב התשובה בבש"א 6217/01 כתב הגנה". ביום 30/10/01 נשמעו ההוכחות בתיק. ביום 12/11/01 נערך ביקור במקום. ביום 14/11/01 נשמעו עדים נוספים וסיכומי הצדדים. 3. הראיות מטעם התובעת העידו חמישה (05) עדים: ע"ת/1 עמרי פדן -הבעלים והמנכ"ל של החברה התובעת. ע"ת/2 עופר ארדמן -מנכ"ל ניצב"א משנת 1994 עד 04/00. ע"ת/3 רענן צורי -סמנכ"ל פיתוח במקדונלד'ס מיום 01/01(ע' 10 ש' 7-6). ע"ת/4 איתן בר זאב-סמנכ"ל בחברה התובעת. ע"ת/5 אתי דגן -זכיינית של קפה "ארומה" בתמ"ר. הראיות שהוגשו מטעם התובעת במהלך המשפט, פרט לתצהירים ולבקשה הן: ת/1 -מכתב ראש עירית ירושלים לעמרי פדן מיום 17/10/01. ת/2 -צילום של בית קפה "ארומה" בתמ"ר. ת/3 , ת/4 -צילומים של מסעדת מקדונלד'ס בתמ"ר ת/5 - נספח א'1 "תיקון לנספח תנאים מיוחדים" - שנערך בין הנתבעות לזכיינית "ארומה"(חברת א.ד.רם) ביום 02/07/01. ת/6 -צילום חנות לבני נשים בתמ"ר. מטעם הנתבעות העידו חמישה (05) עדים: ע"ה/1 עו"ד עדי בן יעקב, עו"ד ממשרד ב"כ הנתבעות. ע"ה/2 אריה קופילר,משווק פרוייקט התמ"ר. ע"ה/3 מלי קופילר,אשתו של אריה קופילר ומשווקת פרוייקט התמ"ר. ע"ה/4 מאיר תורג'מן,יו"ר מועצת המנהלים של נצב"א המחזיקה ובעלת השליטה בנתבעת 2. ע"ה/5 דוד זילברשלג,מומחה לענייני חילונים-חרדים. הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת במהלך המשפט, פרט לתצהירים ולבקשה הן: נ/1 סיכום תנאים מסחריים בין מקדונלד'ס ל Up Town Center בגילה, ירושלים מיום 16/08/98. נ/2 פרוטוקול דיון של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) בה"פ 639/99 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר ובניו בנין ופיתוח (1994) בע"מ ואח' מיום 31/05/99. נ/3 בקשה של "ארומה" לקבלת תעודת כשרות ממנהל מחלקת הכשרות,רבנות ירושלים, המועצה הדתית בירושלים. (מיום 05/11/01) . נ/4 תשובה לבקשה בנ/3 (מיום 11/11/01). 4. שאלה ראשונה- האם התחייבה התובעת שהמסעדה תהיה כשרה עם תעודת כשרות? שומה עלינו לבחון האם התחייבה התובעת כי המסעדה תהיה כשרה עם תעודת כשרות אם לאו? זו בתמצית השאלה העומדת לדיון ולהכרעה . מהבחינה העובדתית יש לבחון את התחייבות התובעת בשלוש נקודות זמן. נקודת הזמן הראשונה היא, שלב המו"מ וחתימת ההסכם. נקודת הזמן השנייה היא, מיום חתימת ההסכם ועד ליום 16/05/01, מועד בו נכתב נספח ב'1. נקודת הזמן השלישית היא, מיום 16/05/01 ועד ליום הגשת התביעה. 4.1 נקודת הזמן הראשונה - שלב המו"מ וחתימת ההסכם סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973(להלן:חוק החוזים)קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". סעיף זה קובע היררכיה של מקורות פרשנות. ראש וראשון למקורות - הוא החוזה עצמו ואחריו הנסיבות. מובן כי כאשר לשון הטקסט ברורה אין צורך ואין הצדקה לילך מעבר לה (לעניין זה ראו: ע"א 819/87 החברה לפיתוח חלק מחלקה 9 בגוש 9671 בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"ד מג(2)340, 343). "כוונת הצדדים נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוזה. לשון זו יש לפרש ולקרוא כפשוטה, במשמעותה הטבעית והרגילה. שאיפת הפרשן היא לקרוא את החוזה ולהבינו על פי כתבו ולשונו. עד כמה שאפשר יש לתת לדברים פירוש מילולי לפי פשוטו של מקרא וכללי דקדוק. משמעות גלויה עדיפה על פני משמעות נסתרת " (ג' שלו, דיני חוזים,דין , תשנ"ה, 305). "על כן,אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה, כמו במקרים אחרים בהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוואנטי לפתרון הבעיה הניצבת לפני השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית מוסקת מתוך 'אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים'"(המשנה לנשיא, א' ברק (כתוארו אז), ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים פ"ד מט(2)265, 313א-ב ). "תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ('אומד דעת הצדדים') והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה. זהו, כפי שראינו, המסר המרכזי העולה מתוך הוראת סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פי אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות...הנה כי כן, לא מבחן דו שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה... חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות. הפניה למקורות חיצוניים תיעשה בכל מקרה, ואין היא מוגבלת רק מקום שהחוזה עצמו אינו מצביע על אומד דעתם של הצדדים. עם זאת - כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) - בסתירה בין אומד דעתם המשתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם הנלמד מתוך הנסיבות - יד הראשון על העליונה" (ע"א 4628/93 ,שם , 314ז-313ז) "בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשים סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים" (השופט מ' חשין ע"א 5795/90 ד"ר אנדור קלי נ' דורען בע"מ ואח' פ"ד מו(5)811 ,819ז). לעניין נקודת הזמן הראשונה דהיינו עובר לכריתת החוזה, רלבנטיים העדים איתן בר-זאב, עו"ד עדי בן יעקב,עופר ארדמן, אריה קופילר ומלי קופילר. בתצהיר עדותו הראשית של איתן בר-זאב (ע"ת/4) מיום 11/09/01 (ס' 5-2) נכתב בין השאר "משנת 1994 ואילך הובא לידיעת התובעת, על ידי הרבנות בירושלים, כי התובעת לא תוכל לקבל תעודת הכשר למסעדה כלשהי בירושלים,אלא אם כל המסעדות בעיר תישאנה תעודת הכשר. עובדה זו הובאה על-ידי לידיעת מנכ"ל נצב"א דאז, מר עופר ארדמן, מיום תחילת הדיונים בנוגע לכניסת התובעת לפרוייקט התחנה המרכזית החדשה בירושלים ועד לאחר חתימת הסכם השכירות ('הסכם השכירות'). כמו-כן ,עובדה זו הובאה על-ידי גם לידיעת מר אריה קופילר שנכנס כמשווק של הפרוייקט האמור בשלב מאוחר יותר. לאור זאת, מעולם לא נדרשה התובעת והיא אף מעולם לא התחייבה להשגת תעודת הכשר למסעדה נשוא התובענה ('המסעדה'). הבהרתי למר ארדמן ואף למר קופילר, מאוחר יותר, כי על מנת שלא לנכר עיניים ולהכעיס את הציבור הדתי, החלטנו שלא למכור במסעדה מוצרי חלב ובשר יחדיו. בנוסף, המסעדה תהיה סגורה בשבת, לאור העובדה כי התחנה המרכזית והמרכז המסחרי סגורים בשבתות ובחגים. חיבור של עובדות אלה בצירוף העובדה שלכל המוצרים הגולמיים הנכנסים למסעדה יש הכשר, המאפשר באופן תיאורטי לקבל תעודת הכשר. הפעלה באופן כזה הינה הפעלה ,במתכונת כשרה', להבדיל ממסעדה כשרה אשר מחייבת הפעלת משגיח כשרות ונושאת תעודת הכשר מטעם הגוף המוסמך לכך" ובסעיף 14 לתצהיר הנ"ל נכתב "הקשר היחיד, והמועט, שהיה לי עם גברת מלי קופילר בקשר עם המסעדה היה בשלב מתקדם מאוד של המשא ומתן על טיוטת הסכם השכירות,כשלמעשה מלי היוותה את 'הכתובת' להעברת ההערות לטיוטה שהוחלפה בין הצדדים, ולא נוהל עימה כל דיון עניני בקשר לטיוטה. עם הגברת קופילר לא שוחחתי מעולם בענין כשרות או אי כשרות המסעדה, או כל ענין אחר הנובע מכך"(הדגשה לא במקור-י.מ.). לאחר שראיתי ושמעתי בפני את עדי התביעה מחד ואת עדי ההגנה מאידך והתרשמתי מהם, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא התחייבה עובר לחתימת ההסכם כי תפעיל מסעדה כשרה בתמ"ר. מכאן ברור שהתובעת לא התחייבה שלמסעדה תהיה תעודת כשרות. הטעמים למסקנתי הם כדלקמן: טעם ראשון- מצוי בלשונו של ההסכם בו לא מופיעה ולו מילה אחת בעניין הכשרות. הסכם השכירות משתרע על לא פחות מ-30 עמודים (מתוכם שלושה עמודי תוכן עניינים)המכילים עשרים ושישה(26) פרקים. לפני פרק המבוא מופיע שרשרת ה"והואיל". ב"והואיל" האחרון נכתב "והואיל וכל פרטי ההסכם המיוחדים לצדדים להסכם זה- לרבות ההגדרות, מטרת השכירות, דמי השכירות, אספקת החשמל, העברת הזכויות, הסעדים והתרופות וכל העניינים האחרים, כפי שבחרו (הדגשה לא במקור-י.מ.) הצדדים לפרט, להתנות ולהסכים, בנוסף או בנפרד, על תנאי ההסכם-פורטו, הוגדרו, אושרו והוסכמו על ידי הצדדים בנספח תנאים מיוחדים,נספח א'(הדגשה במקור-י.מ.) להסכם זה". בפרק המבוא והפרשנות נכתב: "1.1 המבוא להסכם זה והנספחים לו מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם ותנאי מתנאיו. 1.2 כותרות סעיפי ההסכם נועדו לצורך נוחות ההתמצאות ולא תיוחסנה להן משמעויות פרשניות כלשהן. 1.3 כל שינוי בהסכם זה לא יחייב את הצדדים, אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים לצורך מתן תוקף". מטרת השכירות הוגדרה בסעיף 4.2 להסכם "השוכר ישכור את המושכר לשם ניהול עסק אשר מטרתו תהא כקבוע וכמפורט בנספח א' להסכם". בסעיף 4.2 לנספח א' נקבע כי "מטרת השכירות הינה עסק למכירת המבורגרים ומזון מהיר, כמקובל ברשת מקדונלד'ס בלבד. שמו של העסק שינוהל במושכר הינו 'מקדונלד'ס' בלבד". בסעיף 4.2.3 להסכם נכתב "השוכר מצהיר, כי ידוע לו והוא מסכים לכך שהמשכיר זכאי להגביל ו/או למנוע לחלוטין הפעלת עסק או עסקים למטרות מסוימות בקניון, וכן ידוע לו והוא מסכים לכך שהמשכיר רשאי להפעיל בקניון מספר עסקים מאותו סוג ולאותה מטרה והכל בהתאם לשיקול דעתו המוחלט, ולשוכר לא תהא כל טענה ו/או תביעה בשל כך". אשר לפתיחת הקניון והפעלתו נקבע בסעיף 9.5 להסכם "המשכיר ו/או חברת הניהול זכאים לדרוש מן השוכר, שלא לפתוח את המושכר לקהל הרחב בשבת ובחגי ישראל, החל מחצי שעה קודם לכניסת השבת או החג, לפי העניין, ועד לצאת השבת או החג, וכן בערב יום השואה והגבורה ובערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". ובסעיף 9.8 להסכם נכתב כי "השוכר מאשר כי ידוע לו שהמשכיר יהיה זכאי לאפשר הפעלת מושכרים לפי שיקול דעתו, במשך השנה כולה ו/או כל ימות השבוע ו/או ובכל שעות היממה, ולשוכר לא תהיה תביעה או טענה בעניין זה כלפי המשכיר ו/או חברת הניהול ו/או כל שוכר אחר, והשוכר מוותר על כל טענה או תביעה כזו". בפרק "רשיונות והיתרים" נכתב בסעיף 12.1 כי "השוכר מצהיר כי הוא בקי בעסק אותו הוא מתכוון לנהל במושכר ובתנאים הנדרשים לצורך קבלת רשיון לעסקו, והוא לבדו יהיה אחראי להשיג כל רשיון או היתר הדרושים או שיידרשו על פי כל דין לניהול עסקו במושכר, על פי מטרת השכירות. השוכר יישא על חשבונו בכל התשלומים שיידרשו לשם השגת הרשיונות וההיתרים הנ"ל". ובסעיף 12.4 נקבע כי "אי השגת רשיונות או היתרים כאמור, לא תהווה עילה לאי עמידה של השוכר בתנאי ההסכם והמשכיר יהא זכאי- אך לא חייב- במקרה של אי עמידה כזו לבטל את ההסכם ולדרוש מהשוכר, בנוסף לכל סעד אחר, תשלום כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההפרה". דא עקא, שבנספח א' נקבע כי סעיפים 12.1,12.4 הנ"ל - בטלים. נספח ה' להסכם השכירות הוא תקנון הפרוייקט, שגם בו לא נכתב דבר וחצי דבר בעניין הכשרות. נספח ו' להסכם השכירות הוא הסכם הניהול בו לא נכתב דבר בנושא הכשרות ואולם בסעיף 18 להסכם הניהול נכתב "השוכר מצהיר כי אין ולא תהיה לו כל התנגדות לכך ששוכרים אחרים בקניון, כולם או מקצתם ו/או אגד, יפעילו את עסקיהם במושכר בימי שבת ו/או חג, וכי לא תהיה לו כל טענה בקשר לכך כלפי חברת הניהול ו/או המשכיר ו/או כל שוכר אחר בקניון". ע"ה/1 עו"ד עדי בן יעקב העידה "כשאתה שואל אותי מדוע בהסכם לא צויין נושא תעודת כשרות אני משיבה לך שכל העניינים המסחריים לא מסוכמים על ידינו אלא על ידי הצדדים, אנו הכלי המתרגם את ההסכמות לביטויים משפטיים.כשאתה מפנה אותי לסעיף 12, אני משיבה לך שעניין תעודת כשרות לא מופיע בו, וזה לא בית עסק היחיד שחתם על שכירות בעניין האוכל"(ע' 13 ש' 13-9) (הדגשה לא במקור-י.מ.). בפנינו הודאה מטעם עורכת דין העובדת במשרד ב"כ הנתבעות כי מה שהוסכם בין הצדדים מצוי בהסכם ומה שלא הוסכם לא מצוי בהסכם. די בעדות זו בלבד כדי לבסס המסקנה כי נושא הכשרות, שלא נזכר בהסכם, לא הוסכם בין הצדדים עובר לחתימת ההסכם. אמנם בסעיף 8 לתצהירה של מלי קופילר נכתב "למען הסר ספק, יובהר , כי מר בר-זאב בכל שלבי המשא-ומתן, למן ההתחלה, דרך חתימת הסכם השכירות ואף לאחר חתימתו, לא העלה כלל על דעתו, כי העסק אשר ייפתח בפרוייקט תמ"ר יופעל במתכונת שאינה כשרה. מסיבה זו בלבד, ומאחר והיה ברור לכל הנוגעים בדבר בכלל ולמר בר-זאב בפרט, כי העסק אשר ייפתח במושכר ינוהל באופן כשר ויישא תעודת הכשר,לא נזכר בהסכם השכירות עניין הכשרות" (הדגשה לא במקור-י.מ.). ואולם, הנתבעות לא הרימו הנטל המוטל עליהן ולא הוכיחו מדוע חרף הפירוט הרב בחוזה השכירות, - לא בא בו לידי ביטוי כלשהו נושא הכשרות בכלל ותעודת הכשרות בפרט. לעניין זה יפים דבריו של פרופסור א' ברק "לדעתי, הגורם המכריע הוא ... דבר שליטתו (הישירה או העקיפה) של צד לחוזה על תוכן החוזה. בחוזה כזה, כך יש להניח, הצד בעל השליטה דאג היטב לאינטרסים של עצמו. אין כמוהו המכיר את חוסר הוודאות שבלשון, וחזקה עליו שפעל באופן הנמרץ ביותר להבטחת זכויותיו...אין זה ראוי להעניק לו טובות הנאה וזכויות נוספות בדרך פרשנית. אכן, אם בעל השליטה צפה את הזכות או את טובת ההנאה שלהן הוא טוען עתה, מדוע לא דאג לקבוע בעניין זה הוראה מפורשת, שהרי כוח השליטה היה בידיו? האם ביקש להסתיר הדבר מהצד השני, בחששו שהלה לא ייכנס להתקשרות החוזית? האם ביקש לשמור לעצמו את האופציה הפרשנית בעתיד? ואם הוא לא צפה את הזכות או את טובת ההנאה שלהן הוא טוען עתה, מה טעם יש להעניקן לו בדרך פרשנית? זאת ועוד, בעל השליטה הוא לרוב במצב הטוב ביותר לדעת את חוסר הוודאות של הטקסט ולדאוג לאינטרסים של עצמו לעתיד. אין דבר שימנע ממנו לתקן את נוסח החוזה ולדאוג לכך כי בעתיד תיקבע הוראה מפורשת המיטיבה עמו. הנה כי כן, בשל משקלם המצטבר של שיקולים אלה - שחלקם שיקולים של צדק מחלק, חלקם שיקולים של תום לב (אובייקטיבי) וחלקם שיקולים של משפט וכלכלה - מוצדק הוא לפרש את החוזה בניגוד לאינטרס של בעל השליטה על הטקסט" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי) פרשנות החוזה 638-639). טעם שני - מצוי בעדותו של ע"ה/2 אריה קופילר שהעיד "אמרתי שהיו לי שיחות עם בר זאב בישיבות ההנהלה שהוא ישתדל לעשות מאמצים גדולים, להשיג את הנושא של הכשרות.אני לא יודע איך הוא התבטא אבל אמר שיעשה מאמצים" (ע' 22 ש' 25-27) (הדגשה לא במקור י.מ.). "אשתי עושה את המו"מ ואת השיחות עם הסוחרים, התנאים המסחריים מוגדרים על ידי ואח"כ הולכים לעורכי דין ועושים את הדו שיח המשפטי עם הצד השני וחותמים. בעסקה הזאת המעורבות שלי היתה כלום כמעט. היו לי שיחות עם איתן בר זאב גם על נושא הכשרות, אני מניח שהיו שיחות שאני לא זוכר. העיסקה הנדונה כאן היתה מוכנה מראש על ידי שר שלום שירן. אפילו נדמה לי המחיר שאני לא זוכר. התנאים היו סגורים"(ע' 23 ש' 27-18)(הדגשה לא במקור-י.מ.). סבור אני שאם היה נדון נושא הכשרות היה העד זוכר זאת בבירור ומשזכרונו אינו צלול בנושא זה משמע שנושא הכשרות לא נדון עימו. זאת ועוד, מעדותו של אריה קופילר אנו למדים שבני הזוג קופילר קיבלו הטיפול בנושא כאשר תנאי העיסקה על פרטיה כבר סוכמו וכל שהיה עליהם (על קופילר) לעשות הוא להפנות את התובעת לחתימת הסכם השכירות. מכאן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע כי התובעת לא התחייבה בפני הזוג קופילר עובר לכריתת הסכם השכירות כי המסעדה תהיה כשרה עם תעודת כשרות. טעם שלישי- מצוי בעובדה שלא ניתנה בלעדיות למקדונלד'ס ובעובדה שחברת נצב"א לא טרחה לברר עם מנכ"ל נצב"א ביום חתימת ההסכם (עופר ארדמן) מה הוסכם בין הצדדים. לעניין זה העיד ע"ת/2 עופר ארדמן (ע' 7 ש' 6- ע' 9 ש' 11 ) "בשלב מסוים לפני ירושלים היתה דרישה מצד מק דונלד'ס לקבלת בלעדיות ואז הגענו לסיכום שבתחנות מסויימות תינתן למק דונלד'ס בלעדיות והקריטריון שהינחה אותנו אז בנושא הבלעדיות היה גודל הפרוייקט ושנית, כאשר הפרוייקט עמד במבחן והוא מספיק גדול לא נתנו בלעדיות והמדיניות היתה ליצור מצב שבו יש מסעדת המבורגרים כשרה ומסעדת המבורגרים לא כשרה. והלא כשרה היתה מק דונלד'ס. בתחילה מק דונלד'ס רצו בלעדיות ואנו לא הסכמנו לתת בלעדיות ואז נכנסנו למו"מ על התנאים הכספיים כאשר היה ברור למק דונלד'ס שאנו לא נותנים להם בלעדיות ולמעשה ללא התחייבות ומחוייבות היה ברור שאנו שומרים לעצמנו את החופש להכניס רשת נוספת. המחשבה היתה להכניס רשת נוספת שתהיה כשרה (הדגשה לא במקור י.מ.). הכוונה היתה לרשת בורגר ראנץ' בפרוייקטים אחרים. למשל בקניון אשדוד או רחובות בעל סניף של מק דונלד'ס ולידו סניף בורגר ראנץ'.הברור לנושא הבלעדיות מתבטא בזה שאין סעיף בלעדיות בהסכם. הצד השני ידע. אנו הבהרנו את עמדתנו לנציגי מק דונלד'ס. אני הנחתי שהסניף של מק דונלד'ס בתחנה המרכזית החדשה בירושלים לא יהיה כשר. גם לא דרשנו בהסכם שהסניף יהיה כשר ...אריה[קופילר-י.מ.] קיבל הנחיה כללית לגבי התנאים הואיל ומערכת היחסים היתה מערכת יחסים מתמשכת לכן הוא קיבל הנחיות כלליות, אבל מבחינתו היתה לו הרשאה לנהל מו"מ לגבי התנאים הכלליים עם מק דונלד'ס.קופילר ידע שאין בלעדיות למק דונלד'ס והוא ידע למה. בשיחות שהיו לנו הבהרתי לו והצגתי לו את הרקע למו"מ....השיחות עם מק דונלד'ס היו החל משנת 98. יכול להיות שזה היה מוקדם יותר. יכול להיות שזה היה גם בשנת 94 - 95. אז לא הגענו להסכמים. ההסכם נשוא התביעה נחתם בשנת 2000. היו שתי תקופות של שיווק אחת בשנים 94 - 95 והשניה, החל משנת 98 מאז התחילו החוזים להחתם. אחת המפתחות לבלעדיות זה גודל התחנה. לתחנה הקטנה היינו נותנים בלעדיות. אנו ראינו את תחנת ירושלים כפרוייקט גדול, גם מבחינת גודלו. גודל הפרוייקט כמות האנשים הצפויה כולם הביאו אותנו לראיית פרוייקט התמ"ר - כפרוייקט גדול. קופילר זה היתה תחנה ראשונה, למיטב זכרוני. קופילר הוא שיווק מאוד דומיננטי.החוזים נחתמו במשרד עו"ד בר און . שאתה אומר שקופילר החליט במקרים שהיו מחלוקות ולעיתים הגב' קופילר בענינים הפשוטים יותר אני משיב שאני לא מסכים. במקרה של חילוקי דעות שהצריכו מעורבות נוספת כמו מקרים שקרו משברים במו"מ שהיו עם מק דונלד'ס הנושאים הועברו חד משמעית אלי. אמרתי לבר זאב שתהיה חנות אחת לא כשרה של מק דונלד'ס ובחלק האחר בחנות אחת של בורגר ראנץ' כשרה. אמרתי וכתבתי שאין למק דונלד'ס בלעדיות. זה היה בפאזה הראשונה והשניה ובכל סניפי מק דונלד'ס וניצב"א. .. יכול להיות שבניצב"א יש כעס עלי אני לא יודע על זה לא הייתי מעורב בשום סכסוך עם ניצב"א ואם לא הייתי נדרש להעיד לא הייתי מכניס את ראשי לענין זה". (הדגשות לא במקור י.מ.). עדותו של ע"ת/2 עופר ארדמן מתיישבת עם עדותו של ע"ת /4 איתן בר-זאב שהעיד " אין מניעה לפי המצב הנוכחי שבורגר קינג יפתחו סניף בתמ"ר. בקשתי נדחתה על רקע העובדה שאין לנו תעודת כשרות והסניף הזה לא היה אמור לפעול ככשר ומר עופר ארדמן חשב לאפשר כניסה של רשת המבורגרים נופסת שתישא תעודת כשרות. שמעתי את הדברים האלה מארטמן בין 1995 ל-1999"(ע' 21 ש' 7-3). ע"ה/2 אריה קופילר העיד "לא קיבלתי כל הנחיה מהנתבעות שאפשר להשכיר עסק אחר בתמ"ר למכירת בורגרים ... הפרוייקט התמ"ר נחשב מבחינה מסחרית לפרוייקט קטן. מבחינת הבניין הוא נחשב לפרוייקט גדול. הוא רבע מקניון גדול.בהשוואה לפרוייקטים אחרים של נצבא הפרוייקט הזה נחשב בינוני. ברחובות יש קניון מסחרי של נצבא של 24,000 מ"ר. בירושלים מדובר בכ-7,000 מ"ר. יש באשדוד קניון של נצבא שהוא קטן מזה של ירושלים, וגם בראשון לציון יש קניון שאני חושב שהוא קטן יותר מזה שבירושלים ואני לא בטוח"(ע' 22 ש' 9-1). עולה כי עופר ארדמן ואריה קופילר חלוקים בשאלות האם גודלו של הקניון הוא שגרם לאי- מתן בלעדיות לתובעת , והאם נושא זה הוסבר לאריה קופילר? ואולם, הנתבעות לא טרחו לברר עם עופר ארדמן, שהיה מנכ"ל נצב"א בעת כריתת הסכם השכירות, מה סוכם עם בר-זאב ומה נאמר לקופילר? הנתבעות לא הסבירו מדוע לא ערכו בירור זה ומשלא עשו כן חזקה כי ידעו שמבין השניים, דבריו של ארדמן כמנכ"ל נצב"א לשעבר - נכונים. לעניין זה העיד מאיר תורג'מן "לא דיברתי עם עופר ארטמן מה סיכם עם מקדונלדס. ביררתי עם מישהו אחר"(ע' 31 ש' 7). העד לא נתן הסבר לשאלות :מדוע לא בירר תורג'מן עם ארדמן מה ארדמן סיכם עם מקדונלדס, ומיהו אותו "מישהו אחר" עימו דיבר ארדמן? ראוי היה כי תורג'מן כמנכ"ל חדש של נצב"א יברר עם ארדמן, קודמו בתפקיד ולא יברר עם "מישהו אחר", עלום שם - מה סיכם ארדמן עם מקדונלד'ס. אי בירור זה פועל לרעת הנתבעות, שכן נותרו דבריו הברורים והחד משמעיים של ארדמן בנדון. חוסר ידיעתו של ע"ה/4 מאיר תורג'מן על התנאים שסוכמו עם התובעת עולה גם מהמשך עדותו לפיה " כשאתה שואל אותי מדוע לא דרשנו מארומה שהעסק יופעל עם תעודת כשרות אני לא יכול להעיד מה עשו קודמיי אני יודע שהאופי של התמ"ר ברור היה לכולם שיהיה בהפעלת מתקנים כשרים"(ע' 31 ש' 14-12) (הדגשה לא במקור-י.מ.). אמנם ע"ת/4 מאיר תורג'מן תיקן את דבריו בחקירתו החוזרת , כאשר העיד " עופר ארדמן לא נכח בישיבת ההנהלה כי הוא לא היה בתפקיד למעלה משנה. ולא ביררנו איתו כי מיד בהתחלת הישיבה שיש כוונה להפעיל שם מסעדה כשרה ויש התחייבות זה מה שאמר לי אדון קופילר ואז ביקשתי להביא את ההתחייבות בכתב"(ע' 34 ש' 3-1).ואולם יש לזכור כי המדובר בחקירה חוזרת ואף בתשובה זו אין הסבר מספק לשאלה מדוע לא בירר תורג'מן עם קודמו בתפקיד(ארדמן) את שסוכם עם התובעת ומדוע לא העידו הנתבעות מטעמן את ארדמן שכיהן כמנכ"ל ניצב"א, והוא הוזמן על ידי התובעים. יצויין גם כי ידיעתו של ע"ת/4 מאיר תורג'מן בנדון, מקורה בדברי ע"ה/2 אריה קופילר ומשנתברר כי זה האחרון לא זוכר מה סוכם בנושא הכשרות, נופלת ממילא גם עדותו של ע"ה/4 מאיר תורג'מן. טעם רביעי- מצוי בישיבה שנוהלה במשרד עורכי הדין של הנתבעות. אף אם תמצי לומר שע"ת/4 איתן בר - זאב התחייב באותו מעמד שהחנות תהיה כשרה עם תעודת כשרות, לא הוברר מדוע לא בא זכרה של התחייבות זו בהסכם. בישיבה נכחו איתן בר-זאב,מלי קופילר,עו"ד עדי בן יעקב,עו"ד יעל זלינגר (עורכת דין במשרד ב"כ הנתבעות) ועו"ד בר -און(ע' 14 ש' 9-8). יצויין כי עו"ד בר-און ועו"ד זלינגר לא העידו-כלל, ובנוגע לישיבה זו- בפרט. ומשלא העידו הנתבעות את עוה"ד בר - און וזלינגר חזקה שידעו כי לא יתמכו בגרסתן. ואולם, אף מהעדויות הנוספות מטעם הנתבעות לא ניתן להסיק כי ניתנה התחייבות מפורשת באותה ישיבה ע"י ע"ת/4 איתן בר-זאב, שהמסעדה תהיה כשרה עם תעודת כשרות. לעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ התובעת, לאמור מה שנאמר בפגישה ע"י בר-זאב "היה דיבורים" (ע' 52 ש' 21). הא ותו לא. בתצהירה של ע"ה/1 עדי בן יעקב מיום 25/09/01(ס' 3-2) נכתב "נכחתי בפגישה בה השתתף בין היתר,סמנכ"ל התובעת, מר בר זאב. בפגישה זו הבהיר מר בר-זאב בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי המבקשת מתחייבת לשמור על כללי הכשרות, כפי דרישת החוק, בעסק אשר תפתח במושכר.מר בר זאב הוסיף והבהיר, כי המבקשת מתכוונת להפעיל במושכר עסק כשר, בעל תעודת כשרות, וכי לשם השגת תעודת כשרות זו לא תהסס המבקשת לפנות לבג"צ כנגד הרבנות הראשית, במידה והרבנות תסרב להעניק קשיים במתן תעודת הכשרות בשל סניפה האחר בירושלים שאינו כשר, ומשכך בכוונת המבקשת לנהל 'מלחמת חורמה' כנגד הרבנות הראשית לצורך קבלת תעודות כשרות לעסק אשר יפתח בפרוייקט תמ"ר". יצויין כי ע"ת/4 איתן בר-זאב שהה באולם במחצית הראשונה של עדות העדה אשר העידה טרם עדותו(ע' 13 ש' 17). ע"ה/1 עו"ד עדי בן יעקב העידה "כשאמר בר זאב מה שאמר זו לא היתה התחייבות ג'נטלמנית"(ע' 14 ש' 5). ומאידך העידה "באותה ישיבה לא נדרש מר בן זאב להתחייב בעל פה תעודת כשרות"(ע' 14 ש' 14). תמוה הדבר, מדוע לא נדרש בר-זאב להתחייב כי למסעדה תהיה תעודת כשרות? שהרי ממה נפשך,אם בר-זאב התחייב כי תינתן תעודת כשרות לא היה צורך שיידרש להתחייב לעשות כן, ואם לא התחייב בר-זאב מדוע לא נדרש להתחייב? עוד תמוה מדוע עורכי הדין של הנתבעות שנכחו באותה פגישה לא טרחו לקבל באותו מעמד, התחייבות בכתב של בר-זאב כי המסעדה תופעל עם תעודת כשרות, וזאת למרות הוראת לשון סעיף 1.3 לחוזה לפיה " כל שינוי בהסכם זה לא יחייב את הצדדים, אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים לצורך מתן תוקף". על כן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע כי בר-זאב לא התחייב באותה ישיבה כי המסעדה תופעל עם תעודת כשרות. דבריו של בר זאב לא התגבשו לכלל התחייבות. זאת ועוד, ע"ה/1 עו"ד עדי בן יעקב העידה " אני לא יודעת להגיד לך אם בר זאב ענה לאיזה שאלה שנשאל, מה שאני זוכרת שהתפתח דיון חברי, ולא ברמה של מריבה ובה הסביר מיוזמתו באריכות שהרבנות מסרבת לתת להם תעודת הכשר לרבות הנימוקים שלנו ומה הוא מתכוון לעשות בעניין הזה. אני זוכרת את זה כי עד אותו זמן לא נתקלתי בדבר כזה שהרבנות מסרבת ובאיזה נימוקים. לא יצא להתקל בדבר הזה. הוא בפירוש התחייב בפה מלא לפתוח עסק כשר נושא תעודת כשרות מהרבנות הראשית והוא הסביר שיש לו עם זה בעיות ואמר שיפנה לבגצ ויטפל בכל האמצעים שיש לו"(ע' 13 ש' 26-19)(הדגשה לא במקור-י.מ.). נדע מכל אלה כי באותה פגישה הבהיר בר-זאב את הקושי של התובעת לקבל תעודת כשרות מהרבנות, וזאת לאור קיום מסעדה לא כשרה של התובעת במרכז העיר. מכאן עולה קושיה נוספת והיא- אם ידעו הנתבעות על קשייה של התובעת להשיג תעודת כשרות מדוע לא טרחו באותו מעמד לגרום לכך שהתובעת תתחייב בכתב להשיג תעודת כשרות ואף לא טרחו לעגן התחייבות זאת בחוזה? משלא עשו כן הנתבעות מתבקשת מסקנה אחת ויחידה והיא שלא ניתנה התחייבות של בר-זאב באותה פגישה להשגת תעודת כשרות וכל שנאמר היה כאמור "דיבורים" בגדר "דיון חברי", אשר לא התגבשו לכדי התחייבות. בסעיף 6 לתצהירה של ע"ה/ 3 מלי קופילר נכתב "בפגישות הרבות במהלך ניהול המשא-ומתן אשר ניהלנו עם נציגי המבקשת, לרבות בפגישה אשר קויימה במשרד עוה"ד אשר ערכו את הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, חזר מר בר-זאב בפני כל הנוכחים על התחייבותו המפורשת לשמור על כל כללי הכשרות, כפי דרישת החוק, בעסק אשר ייפתח במושכר.מר בר-זאב הוסיף, כי ידוע לו שכשרות העסק מותנית בקבלת תעודת הכשר מן הרבנות הראשית. ולפיכך, הצהיר והבהיר מר בר-זאב מפורשות, שוב ושוב,כי במידה והרבנות הראשית לא תעניק למבקשת תעודת כשרות, תפנה המבקשת לבג"צ כנגד הרבנות הראשית. מר בר-זאב הצהיר, כי המבקשת לא מתכוונת להתפשר ו/או לוותר בעניין זה, וכי במקרה הצורך תלחם ברבנות הראשית מלחמת חורמה,ובלבד שתינתן לעסקה תעודת כשרות. מר בר-זאב הסביר, כי הרבנות הראשית מתנה את מתן תעודת הכשרות בהכשר סניפי המבקשת הפזורים ברחבי ירושלים, כי דרישה זו אינה מקובלת עליו, וכי יתנגד לדרישה בלתי לגיטימית זו, לטענתו, בכל כוחו. בין היתר הצהיר מר בר-זאב כי:' אין להעלות על הדעת,כי הסניף שייפתח בפרוייקט התמ"ר לא יהיה כשר'. וכן כי: 'במקרה הצורך אנו (המבקשת) נפנה לבג"צ כדי לקבל תעודת כשרות' ". ע"ה/3 מלי קופילר הוסיפה והעידה "בר זאב אישר בפני בפגישה במשרדו של עו"ד בר און, שהוא מתכוון לפתוח סניף מקדונלדס כשר. בר זאב אמר שהיה לו ברור לכל אורך הדרך שהסניף יהיה כשר. המונח 'מתכונת כשרה' מוכר לי באופן כללי אך לא בהקשר הזה. בהקשר הזה שמעתי רק את המונח "כשר". הישיבה אצל עו"ד בר און היא הישיבה שזכורה לי, שם התחייב בר זאב שהסניף יהיה כשר. כשאתה מפנה אותי לסעיף 6 לתצהירי, אני משיבה לך שההנחה שלך לא נכונה, לא עשיתי מעקב לרישום הפגישות לגבי מה שכתוב כאן. כשאתה מפנה אותי לסעיף 7 לתצהירי, אני משיבה לך שאף אחד לא כתב את התצהיר. אני כתבתי אותו. בר זאב השתמש במילים שכתבתי. המונח 'מתכונת כשרה' בהקשר למקדונלדס ממש לא מוכר לי. נושא הכשרות עלה כנושא לדיון, אני לא זוכרת מי העלה אותו. אני מרגישה עם זה נוח שאני אומרת שאני לא זוכרת כי אני חותמת על הרבה חוזים ואני נפגשת עם הרבה אנשים ויש דברים שנחרטים בזכרוני. באותו מעמד הועלתה שיחה בעניין הכשרות. אני לא זוכרת איך השיחה התחילה, אני זוכרת רק שמה שהיה מעניין זה להוכיח איך חברת מקדונלדס תתמודד עם דרישות הרבנות. בר זאב העלה את נושא הבגצ נגד הרבנות, זה לא היה נתון לשיקולו, כדי להדגיש עד כמה חשוב להם לפתוח סניף כשר הוא אמר שאם יש צורך הם יגישו בגצ. עד אז הייתי מנוסה בעסקים כגון אלה ועשיתי הרבה חוזים, והיה לי נסיון של בין 5 ל-8 שנים באינטנסיביות כזאת או אחרת. הייתי מנוסה. לא עלתה בכלל אפשרות שלא ישיגו תעודת כשרות. הוא לא אמר שאם לא נשיג אלא אמר שתהיה כשרות ואם יהיה צורך נפנה לבגצ. לי היה ברור שהוא יפתח סניף כשר. אלה מילים שהוא אמר את המונח 'בגצ' הוא קבע ולא אני. הדברים שאני הבנתי מבר זאב שהוא יעשה כל מאמץ לפתוח סניף כשר וזה האינטרס שלו לפתוח סניף כשר"(ע' 26 ש' 6 -ע' 27 ש' 8)(הדגשה לא במקור-י.מ.). אם בר-זאב התחייב שלמסעדה תהיה תעודת כשרות מדוע הבינה העדה שהוא יעשה מאמץ בלבד ולא חזרה ברורות ומפורשות על התחייבותו של בר-זאב? זאת ועוד, גם מעדות זו עולה כי בר-זאב תיאר בפגישה את מאבקו ברבנות וככל הנראה נושא זה היווה את החלק הארי בדבריו, אך מכאן ועד למסקנה כי המדובר בהתחייבות להשגת תעודת כשרות - רב המרחק. ע"ת/4 איתן בר זאב העיד "כאשר אתה מפנה אותי לסעיף 14 לתצהירי מיום 08/01, בפגישה שהיתה במשרד עורכי הדין שלכם עלה נושא של כשרות והפעלת המסעדה בתחנה המרכזית, זאת אומרת שתפתי אותכם ברצון שלנו להפעיל את המסעדה במתכונת כשרה דהיינו על פי כללי הכשרות אך ללא תעודת כשרות ללא השגחה. אני לא זוכר מדוע עלה הנושא, אך אני זוכר שנושא לא עלה בהקשר למשא ומתן על החוזה עצמו כיון שלא היתה דרישה בחוזה עצמו להפעלה במתכונת כשרה או בכל צורה שהיא. אני ידעתי באותה עת שאנו לא יכולים לקבל תעודת כשרות. ואמרתי זאת ועוד איך שאנו לא נקבל תעודת כשרות. אמרתי שבדעתנו להאבק בעמדת הרבנות. אני הזכרתי את האפשרות שנעתור לבג"צ (ע'16 ש' 14 - 5) (הדגשה לא במקור-י.מ.). מעדותה של ע"ה/3 מלי קופילר, מעדותה של ע"ה/1 עו"ד עדי בן יעקב ומעדותו של ע"ת/4 איתן בר-זאב עולה כי בר-זאב אמר את שאמר תוך כדי "דיון חברי", והבהיר את הבעייתיות שבהשגת תעודת כשרות. בנסיבות אלה לאור התמיהות הנ"ל והתרשמותי מהעדים, מעדיף אני ,באופן חד משמעי, את גרסתו של ע"ת/4 איתן בר-זאב לפיה הוא לא התחייב באותה ישיבה כי המסעדה תופעל עם תעודת כשרות. טעם חמישי- מצוי בהסכמים הנוספים (11 במנין) של התובעת בנוגע לנהול והפעלת מסעדות בתחנות מרכזיות שונות של אגד ברחבי הארץ, הסכמים שגם בהם אין כל התייחסות לנושא הכשרות. הסכמים אלה מצורפים כנספח א' לתצהירו של ע"ת/4 איתן בר-זאב מיום 11/09/01 והם מוכיחים כי התובעת מפעילה מסעדות המבורגרים בתחנות מרכזיות של הנתבעות 2-1 ברחבי הארץ, בלא שהיא מתחייבת אף לא לכשרותן של אותן מסעדות, שלא לומר שהתובעת לא מתחייבת להפעיל המסעדות הנ"ל עם תעודת כשרות. למען הדיוק יצויין כי עשרה הסכמים נכרתו בין התובעת לבין חב' מפעלי תחנות בע"מ שהיא חב' בת של נצב"א (ע' 6 ש' 17) וחוזה אחד בין התובעת לבין חב' התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ. ב"כ הנתבעות לא חקרו בנדון ועל כן ניתן לקבוע כי אין חולק שההסכמים הנ"ל מבטאים נוהג הקיים בין הצדדים לתובענה זו (ס' 26 לחוק החוזים). לעניין זה יש לזכור גם את עדותו של ע"ת/2 עופר ארדמן שהעיד "אנו נמצאים במצב שבו קיימים למיטב זכרוני כעשרה חוזים בין ניצב"א לבין מקדונלד'ס. כולל המקרה הזה. באף אחד מן המקרים לא דרשנו שהמסעדה תהיה כשרה. כל המקומות האלו פועלים עפ"י הקריטריונים של מקדונלד'ס וללא תעודת כשרות"(ע' 9 ש' 17-14) (הדגשה לא במקור י.מ.). 4.2 נקודת הזמן השניה - נספח ב'1 אין חולק וגם לא יכול להיות חולק שנספח ב'1 מיום 16/05/01 נשלח ע"י ע"ת/3 רענן צורי אל ע"ה/4 מאיר תורג'מן ואולם יריעת המחלוקת היא מה הביא לכתיבת נספח ב'1 והאם משמעות כתיבתו מהווה התחייבות התובעת שהמסעדה תהיה כשרה? בנספח ב'1 נכתב "הנדון:מסעדת מקדונלד'ס באגד ירושלים בהמשך לשיחתנו ברצוני להעלות על הכתב את אשר התחייבנו כלפיכם. בכוונתנו להפעיל בתחנה המרכזית החדשה בירושלים סניף במתכונת כשרה. אנו מפעילים היום שבעה סניפים כשרים (סניף בקניון הזהב, חוצות אלונים, קניון הראל, רעננה, גבעת סביון, שופינג ברמת גן ובית שאן). סניפים אלו נסגרים בימי שישי לפני כניסת השבת ונפתחים מחדש בצאת השבת. אנו מקפידים בסניפים אלו על כל כללי הכשרות ופועלים בצמוד למשגיחי כשרות במקום". (הדגשה לא במקור - י.מ). העדים הרלבנטיים בהקשר לנספח ב'1 הם: ע"ת/3 רענן צורי, ע"ת/4 איתן בר-זאב, ע"ה/2 אריה קופילר וע"ה/4 מאיר תורג'מן. בסעיף 3 לתצהירו של ע"ה/2 אריה קופילר מיום 29/08/01 נכתב "בחודש מאי 2001 במהלך ישיבה של הנהלת פרוייקט תמ"ר הובהר על-ידי חברת השיווק לנציגי המשיבות, כי מבקשת באמצעות מר בר-זאב התחייבה לפתוח בפרוייקט תמ"ר עסק כשר עם תעודת הכשר.וכי התחייבות זו ניתנה בעל-פה זה מכבר באותה ישיבה נתבקשתי על-ידי הנהלת הפרוייקט לפנות לנציגי המבקשת על-מנת שזו תאושש את התחייבותה הידועה והמוכרת במסמך כתוב. לצורך כך, פניתי למר בר-זאב, במסגר שיחותי הכלליות וביקשתי, כי עלה על הכתב את התחייבותה האמורה של המבקשת. בעקבות בקשתי זו נודע לי כי המבקשת המציאה לידי המשיבות את המכתב הידוע כנספח ב'1 לבקשת המבקשת..." ע"ה/2 אריה קופילר העיד "אני עם בר זאב שוחחתי איתו על הרבה פרוייקטים ותוך כדי אחת השיחות הזכרתי לו את הנושא של הכשרות וביקשתי באופן כללי שיעביר לנו על זה מסמך כי ההנהלה ביקשה את זה. אני לא זוכר את ביטוי בדיוק, אולי אמרתי לו בכתב. את ההתבטאות המדוייקת איני יכול לזכור זה היה לפני הרבה שנים וכי מתי ביקשו את הנוסח מהתובעת"(ע' 22 ש' 27-23)(הדגשות לא במקור-י.מ.). ... " אינני מכיר את המונח 'מתכונת כשרה' אני מכיר את מונח 'כשר' או 'לא כשר'. אתה מפנה אותי לסעיף 3 לתצהירי הנ"ל, אני לא זוכר ממי נודע לי שהגיע המכתב נספח ב'1. באחת ישיבות ההנהלה אחד האנשים אמר לי שהמכתב נמצא. היום אני יודע מהו מהכתב נספח ב'1. לא יכול להסביר למה רענן צורי הסביר רק את עיקרי ההתחייבות. אני לא ידעתי שרענן צורי כתב או שיכתוב את זה אני ביקשתי מאיתן לא ביקשתי ניסוח מדוייק, סיפרתי לו שהיתה ישיבת הנהלה ואנחנו צריכים את הנושא בכתב ושיעשה מאמצים לעשות את זה כשר. בזמנו כשהגיע המכתב לא ראיתי אותו ולא ביקשתי לראות אותו.בשום פנים ואופן לא אמרתי בישיבת ההנהלה או באיזה שלב שרענן צורי הוא לא הכתובת לחתום על מכתב כזה"(ע' 23 ש' 19-8)(הדגשות לא במקור-י.מ.). ... "דיווחו לי שהמכתב של רענן צורי הגיע ובזה הסתיים העניין מבחינתם ומבחינתי. באותה ישיבת הנהלה לא נערך דיון על המכתב אם הוא מספק או לא. אני לא נכחתי בדיון כזה. לא היה מצב כזה שההנלה אמרה לי הנה המכתב בוא תגיד אם זה משקף או מספיק. ישיבות ההנהלה התקיימו כמעט בכל יום שני והיו פרוטוקולים. אם סיכמו את הכל בפרוטוקול לא בדקתי אבל פרוטוקולים היו"(ע' 24 ש' 15-8) (ההדגשה לא במקור - י.מ). לו היו מוצגים פרוטוקולים של הישיבה הנ"ל כי אז היה בכך לחזק את עדותו של אריה קופילר,ואולם הפרוטוקולים לא הוצגו. זאת ועוד, תמוה חוסר זכרונו של העד בנוגע להתבטאות המדוייקת של בר-זאב .עוד יותר תמוה הסברו של העד לחוסר זכרונו(זה היה לפני הרבה שנים) במיוחד בהתייחס לזמן כתיבת נספח ב'1 (כחצי שנה בלבד לפני עדותו בבית המשפט). חרף זאת, די בעדותו של ע"ה/2 אריה קופילר כדי לקבוע, חד-משמעית, שנספח ב'1 אינו מהווה התחייבות של התובעת להפעיל מסעדה עם תעודת כשרות, שכן הוא ביקש לטענתו מאיתן בר-זאב ש"יעשה מאמצים לעשות את זה כשר". מדוע לא ביקש אריה קופילר מבר-זאב כי יתחייב, ברחל בתך הקטנה, התחייבות ברורה ומפורשת שהמסעדה תהיה עם תעודת כשרות? משלא עשה כן אריה קופילר מתבקשת מסקנה אחת ויחידה והיא, שהיה ברור לנתבעות כי התובעת לא התחייבה למסעדה עם תעודת כשרות וכל שהתובעת התחייבה היא שיימכרו במסעדה מוצרי בשר כשרים בלבד בלא שיהיו במסעדה מוצרי חלב וכאשר המסעדה לא תיפתח בשבתות. עדות זו כאמור מספקת על מנת לבסס המסקנה הנ"ל ואולם למעלה מן הצורך מוצא אני לנכון להתייחס לשאר המעורבים בכתיבת נספח ב'1. אשר לעדותה של ע"ה/3 מלי קופילר בנוגע לנסיבות עריכת נספח ב'1 הרי שמדובר בעדות שמיעה, שכן העדה העידה "המדובר בבני אדם ששייכים לחברה ואינני זוכרת מי הם היו. אני אישית לא נכחתי בישיבת הנהלה הנזכרת בסעיף 10 לתצהירי. כשאתה מפנה אותי לסעיף 9 לתצהירי, אני משיבה לך שבפנינו הכוונה כמו שאמרתי לגבי סעיף 10 הנ"ל"(ע' 26 ש' 4-1). בתצהירו של ע"ה/4 מאיר תורג'מן נכתב(ס' 7) "...הובהר לכל הקשורים לפרוייקט תמ"ר...כי פרוייקט תמ"ר יישא אופי סולידי...ובכל הנוגע לעסקי הסעדה ומזון תעמוד הדרישה לממכר מזון כשר...", ואולם גם דברים אלה הם בגדר עדות שמיעה(ע' 30 ש' 26-25). בסעיפים 10-8 לתצהירו של ע"ה/4 מאיר תורג'מן נכתב "אני , באופן אישי, באתי בדברים עם נציגי המבקשת רק לאחר חתימת הסכם בין הצדדים (להלן:'הסכם השכירות'). אני נפגשתי מספר פעמים עם מר איתן בר-זאב, סמנכ"ל המבקשת. מר בר-זאב אישר בפני פעם אחר פעם , כי העסק לממכר מזון אשר ייפתח בפרוייקט תמ"ר יענה לדרישות הנ"ל, ימכר בו מזון כשר והוא יופעל במתכונת כשרה. כן אישר בפני מר בר-זאב, כי המבקשת אף תעתור לבג"צ במידה ותימנע ממנה הכשר מטעם הרבנות הראשית. מר בר-זאב הבהיר לי, לא אחת, כי שכר את המושכר מאת המשיבות על מנת לנהל בו עסק כשר כדת וכדין, וכי לשם כך יינקוט בכל הפעולות הנדרשות והמתבקשות. לא למותר לציין, כי ברור היה לכל הנוגעים בדבר, לרבות לנציגי המבקשת,שמשמעות הביטוי, הנקוט על ידם מפעם לפעם, 'מתכונת כשרה',הינה ניהול עסק כשר כל-פי תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית ... כלל נציגי המשיבות אשר עמדו בקשר עם נציגי המבקשת, לרבות משווקי פרוייקט תמ"ר,ה"ה קופילר אריה ומלי (מטעם חברת השיווק-א.קופילר הנדסה והשקעות בע"מ), עדכנו אותי למן ההתחלה, כי מר בר-זאב, בהיותו נציג המבקשת, התחייב בפניהם לפתוח במושכר אשר שכרה המבקשת בפרוייקט תמ"ר עסק כשר כדין,וכי תנאי זה היה הבסיס להתקשרות שבין הצדדים. ה"ה קופילר הבהירו לי, כי נציגי המבקשת מודעים היטב להתחייבותם לפתוח את המושכר לקהל הרחב במתכונת כשרה כדין, ולשם כך התחייבו נציגי המבקשת לפעול ככל הדרוש והנחוץ"(הדגשה לא במקור-י.מ.). בחקירתו המשלימה של ע"ה/4 מאיר תורג'מן ביקש הנ"ל למחוק את המילים "מספר פעמים"מסעיף 8 לתצהירו, זאת כיוון שנפגש עם בר-זאב רק פעם אחת(ע' 29 ש' 11-7). בתצהירו המשלים של ע"ה/4 מאיר תורג'מן מיום 02/09/01 נכתב , בין היתר "כל השיח והשיג עם נציגי המבקשת, ככל שהוא נוגע להשגת ולקבלת המכתב 'ב1' מאת המבקשת, לא נוהל על ידי ולא נטלתי בו כל חלק. פגישותיי עם נציגי המבקשת התקיימו אך ורק לאחר שהמכתב 'ב1', נתקבל אצל המבקשת"(ס' 4)..."עד שהוצג בפני תצהירו של מר רענן צורי מיום 28.8.01, לא הכרתיו, ושמו אינו זכור לי כלל. יכול שוחחתי עמו, אך זאת אך ורק טלפונית, ורק בעניינים טכניים, ולא לגופם של דברים"(ס' 8). ע"ה/4 מאיר תורג'מן העיד גם "כשאתה מפנה אותי לסעיף 8 לתצהירי מיום 02/09/01 אני משיב לך שהעניינים הטכניים שדיברתי עם רענן צורי יכולים להיות רק בעניין הכשרות וזאת לאחר שהיה את המכתב והיה שיחות עם איתן ושיחות עם עומרי פדן, אז ייתכן שמרוב שדיברתי ודיברתי ודיברתי זה אולי ערער לי את הבטחון ואולי התקיימה עם צורי איזו שיחה"(ע' 30 ש' 14-10) (הדגשה לא במקור-י.מ.). האומנם עניין הכשרות הוא עניין טכני בלבד? תשובת העד בנדון פוגעת באמינות דבריו. בחקירתו החוזרת העיד ע"ה/4 מאיר תורג'מן " דרשנו ממקדונלדס תעודת כשרות בניגוד לזכיינים אחרים מאחר והתחילו הפגנות והיה דיון בהנהלה וביקשתי לבדוק מה קורה למקדונדלס בענין הכשר ואז התחילה להתגלגל הפרשה שהוא היה ברבנות ואינו יכול לקבל הכשר וכל יתר השיחות שדיברנו"(ע' 31 ש' 25-22) (הדגשות לא במקור י.מ.). די בתשובת ע"ה/4 מאיר תורג'מן בחקירה החוזרת כדי לקבוע שאין ממש בטענת הנתבעות כאילו התחייבה התובעת שהמסעדה תהיה עם תעודת כשרות. האבחנה שעשה ע"ה/4 מאיר תורג'מן בין התובעת לשאר השוכרים שעניינה דרישת תעודת כשרות מהתובעת, נבעה מההפגנות שנערכו בסמוך ל -05/01/01 ,שהיו המניע לדרישת הנתבעות לקבלת התחייבות בכתב. סמיכות הפרשיות (ההפגנות וקבלת המכתב (ב'1)) מבססת מסקנה כי הנתבעות רצו התחייבות של התובעת לתעודת כשרות ורק אז הן נזכרו שאין בידיהן התחייבות כזאת. ע"ה/4 מאיר תורג'מן, שלא דיבר עם נציגי התובעת עובר לנספח ב'1 אינו יכול להעיד על התחייבויות התובעת עובר לנספח ב'1. עד ההגנה היחיד שהעיד על כך כמפורט לעיל הוא ע"ה/2 אריה קופילר, ואולם הוא העיד כי אינו זוכר מה אמר לו בר-זאב. על כן, כאשר סומכות הנתבעות על עדותו של ע"ה/2 אריה קופילר בלבד לעניין נספח ב'1 אין הן יכולות להיבנות מעדותו של מי שאינו זוכר. בכך נסתם הגולל על טענת הנתבעות כי התובעת התחייבה שלמסעדה תהיה תעודת כשרות. למעלה מן הצורך, נבחן את עדויות התביעה לעניין נספח ב'1. מתצהירו ומעדותו של רענן צורי עולה כי ביום 16/05/01 שהוא ע"ת/1 עומרי פדן וע"ת/4 איתן בר-זאב בחו"ל. ע"ת/3 רענן צורי העיד "נכון שנפגשתי עם מר תורג'מן בישיבה הקודמת או לפניה בבית המשפט, ולא ראיתי אותו לפני כן אף פעם. שוחחתי איתו בטלפון פעם או פעמיים זה היה באותו יום ובאותו ענין. הוא התקשר אלי. פעם ראשונה הוא התקשר אלי כי לא ידעתי מי זה בכלל. ייתכן וחזרתי אליו אני לא זוכר אם זה היה שיחה אחת או שניים. השיחה היתה קצרה הייתי באוטו. הוא הציג את עצמו כמאיר תורג'מן מניצב"א ואמר שיש באפשרותו לעזור לנו להשיג תעודת כשרות בירושלים"(ע' 9 ש' 25- ע' 10 ש' 5)(הדגשה לא במקור-י.מ.). ... "לפני שתורג'מן הציג את הנושא לא ידעתי על מה הוא מדבר. הוא התחיל בזה שהוא יודע שעמרי ואיתן נמצאים בחו"ל ולכן הוא פונה אלי כי באפשרותו לעזור לנו להשיג תעודת כשרות למסעדה בתמ"ר בירושלים, ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו הוא אמר שהוא רוצה שאני אעלה על הכתב שהוא רוצה שבכוונתנו להפעיל בתמ"ר מסעדה במתכונת כשרה דהיינו מסעדה שתהיה כשרה לא תמכור ציץ' בורגר והוא ביקש שאני אפרט איזה מסעדות כשרות אנו מפעילים עם תעודת כשרות, היה ברור לשנינו שלמסעדה הזאת לא תהיה תעודת כשרות.אמרתי לו שאני אבדוק ואחזור אליו. שירבתטי על נייר את הדברים שהוא ביקש. אחרי הצהריים העברתי זאת בפקס למשרד של תורג'מן ולבקשתו שלחתי זאת בדואר. הוא מצא זאת בפקס. זה כל מה שהיה בענין הזה. בררתי מי זה מאיר תורג'מן. בררתי עם איתן באותו היום אחה"צ, שהוא לא היה בארץ באותו יום"(ע' 10 ש' 22-10)(הדגשה לא במקור-י.מ.). ... "אמרתי לאיתן שתורג'מן התקשר תארתי לו את מה שהוא ביקש ואמרתי לו שהוא יכול לעזור לנו להשיג תעודת כשרות והוא אמר אין בעיה הוא רוצה לעזור שיעזור.כשאני כתבתי את הנקודות כשדברתי עם איתן בטלפון רשמתי לי מתכונת כשרה. אני לא מאשר שמי שלא במקדונלד'ס לא יודע מהו הביטוי מתכונת כשרה. לא נכון שאני הוצאתי לפי הזמנה של מר קופילר . קופילר אף פעם לא התקשר אלי"(ע' 10 ש' 25 -ע' 11 ש' 5) . ... "אף אחד לא דיבר איתי על מכתב כזה לפני הנסיעה של פדן ובר זאב לחו"ל. הם נסעו לחו"ל ב 10 או 11 למאי זה היה באמצע התקופה שהם היו בחו"ל. לפני ששלחתי לתורג'מן את המכתב לא שוחחתי איתו שוב.הטקסט הסופי לא תואם עם מר תורג'מן. אני לא מתעסק בנושא הכשרות בכלל. אם איתן בר זאב או עמרי היו בארץ זה לא היה מגיע אלי בכלל.זה נכון לומר שלא הייתי בקיא בשיח שבין הצדדים אבל לא נכון לומר שלחלוטין לא ידעתי מה קורה בענין המסעדה בתמ"ר בירושלים"(ע' 11 ש' 15-8). יוצא מכאן שע"ת/3 רענן צורי טוען שע"ה/4 מאיר תורג'מן פנה אליו טלפונית בעת שצורי נהג ברכבו. צורי שירבט את הנקודות שתורג'מן ציין בפניו, התקשר לאיתן בר-זאב ששהה בחו"ל שאישר לו לכתוב מה שנדרש על מנת שתורג'מן יסייע בידי התובעת לקבל תעודת כשרות. את הניסוח הסופי כתב צורי ושלח אותו בפקס באותו יום וכן בדואר. מספר תמיהות עולות לאור עדותו של ע"ת/3 רענן צורי. תמיהה אחת-כיצד שירבט צורי תוך כדי נסיעה את שהכתיב לו מאיר תורג'מן? תמיהה שניה- זמני שתי השיחות של רענן צורי עם מאיר תורג'מן כפי שמופיעים בפלט השיחות מסתכמים ב - 24 ו-27 שניות. האם ייתכן כי בפרק זמן קצר שכזה הספיק מאיר תורג'מן להחליף דברי שלומות עם רענן צורי, להסביר לו מיהו ומה מעמדו, ולהכתיב לו נקודות שהן התשתית לנספח ב1' ? כמו כן מסתבר כי תצהירו של ע"ת/3 רענן צורי "נופח" ואינו משקף את האמת אלא רק חלק ממנה. שכן, בתצהירו נכתב "הביטוי 'מתכונת כשרה ' היה שגור וברור לכל הצדדים"(ס' 6) וכן "היה ידוע לכל הצדדים כי למסעדה, המצויה בירושלים, לא ניתן לקבל תעודת הכשר למסעדה, מסיבות הקשורות ברבנות בירושלים"(ס' 8) וכן "..במתכונת כשרה, מונח שכאמור לעיל היה שגור בדו-שיח שבין הצדדים"(ס' 14). ואילו בעדותו העיד רענן צורי כי "כשאתה מפנה אותי לסעיף 14 לתצהירי - אני מבהיר לך שאמרתי שמתכונת כשרה זה מונח שהיה שגור בדו שיח בין הצדדים הכוונה היתה לשיחת הטלפון ביני לבין תורג'מן. שגור היה ששנינו ידענו על מה שאנחנו מדברים"(ע' 11 ש' 21-18) וכן "כשאתה מפנה אותי לסעיף 6 לתצהירי - אני משיב שכל הצדדים זה אני ומר תורג'מן.כשאתה מפנה אותי לסעיף 8 לתצהירי - אני משיב שכל הצדדים בסעיף 8 הכוונה אני ותורג'מן"(ע' 11 ש' 25- ע' 12 ש' 2). אף לאחר שבחנתי התמיהות דלעיל וכן את חוסר הדיוקים שבתצהירו של ע"ת/3 רענן צורי הגעתי לכלל מסקנה כי מעדיף אני את גרסת התובעת דהיינו שכתיבת המכתב ב1 נעשתה לבקשת הנתבעות, ככל הנראה על ידי קופילר או תורג'מן, אך אין בנוסח המכתב ובנסיבות כתיבתו ומשלוחו, משום התחייבות ברורה ומפורשת לאחר חתימת חוזה השכירות, כי התובעת מתחייבת להשיג תעודת כשרות למסעדה. 4.3 נקודת הזמן השלישית - לאחר נספח ב'1: לאחר משלוח נספח ב'1 נפגשו ע"ה/4 מאיר תורג'מן וע"ת/4 איתן בר-זאב. לטענת הראשון ביקש ממנו השני, בפגישה הנ"ל, לסייע לתובעת להשיג תעודת כשרות. מאיר תורג'מן נפגש עם הרב פולק, מנהל המועצה הדתית בירושלים וזה האחרון הציב בפניו תנאים חלופיים למתן תעודת כשרות לתובעת. תנאי אחד- הכשרת כל סניפי התובעת בירושלים והתנאי החלופי- ציון תוספת לשם המסעדה של התובעת בכדי להימנע מהטעיית הציבור. מאיר תורג'מן שוחח עם בר-זאב ועומרי פדן והם הודיעוהו כי התובעת לא תמלא אחר דרישות הרבנות.(ס' 16-14 לתצהיר מאיר תורג'מן מיום 27/08/01). ומכאן שאין טענה, ואף לא הוכחה כי לאחר משלוח נספח ב1 ניתנה התחייבות התובעת להפעיל מסעדה עם תעודת כשרות. ב"כ הנתבעות טען כי בפרויקט אחר בו היתה התובעת מעורבת (UP TOWN) הודיעה התובעת מפורשות כי "אין לנו אפשרות לקבל כשרות" (נ/1) ואילו בעניננו התובעת לא אמרה, לטענתו, דברים אלה מפורשות. כאמור לעיל פסקתי כי התובעת במפורש לא התחייבה, אף בעניננו, להשיג תעודת כשרות. עוד טוען ב"כ הנתבעות כי באותו ענין הגישה התובעת תביעה לאכיפת ההסכם , אך בבית המשפט הצהיר ב"כ התובעת "איננו רוצים לכפות את קיומנו על מי שלא רוצה בנו, ולכן אנו מבקשים למחוק את הבקשה על מנת שנגיש תביעה כספית בהתאם לבית המשפט המוסמך". (נ/2 ע' 1 ש' 6 -4). מהצהרה זו משליך ב"כ הנתבעות לעניננו ומבקש ללמוד גזירה שווה. ב"כ התובעת טען כי מאחר ובפרוייקט הנ"ל התובעת לא השקיעה כספים, לא נחתם חוזה, המדובר בפשרה ועל כן אין להקיש ממנו לעניננו. בכל הכבוד, אף אני סבור שאין להקיש מהמקרה הנ"ל דבר לעניננו. די אם אומר כי זכותה של התובעת להחליט מתי היא מבקשת לעמוד על זכותה למתן צו אכיפה ומתי היא מבקשת לתבוע פיצויים. אין ללמוד מהתנהגותה של התובעת חוסר תום לב, כפי שאין ללמוד חוסר תום לב מהעובדה כי התובעת לא עתרה לבג"צ כנגד הרבנות, על סירובה של הרבנות להעניק לתובעת תעודת כשרות. תמך נוסף לכך שהתובעת לא התחייבה שהמסעדה תופעל עם תעודת כשרות מצוי בת/5 - נספח א'1 "תיקון לנספח תנאים מיוחדים" - שנערך בין הנתבעות 2-1 לזכיינית "ארומה"(חברת א.ד.רם)ביום 02/07/01 בנוגע לבית הקפה "ארומה" בתמ"ר. בפרק התנאים המיוחדים(פרק 11) שבת/5 נכתב בסעיף 3 "השוכר מתחייב לשמור על כל כללי הכשרות בניהול...". מכלל הן אתה שומע לאו. מהעובדה שהתובעת לא חתמה על תנאי מסוג זה אתה למד כי היא לא התחייבה לשמור על כל כללי הכשרות, ובודאי שלא התחייבה שלמסעדה תהיה תעודת כשרות. לסיכום פרק זה יש לומר כי שוכנעתי באופן ברור וחד-משמעי שהתובעת לא התחייבה, בכל נקודת זמן, שהמסעדה תופעל עם תעודת כשרות. 5. חוק איסור הונאה בכשרות ב"כ הנתבעות טען כי התחיבות התובעת לכשרות המסעדה פרושה לכשרות עם תעודת כשרות וזאת גם לאור הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983 (סע' 9 לתצהיר ע"ה/4 מאיר תורג'מן וכן ע' 75 ש' 7 - 3). ב"כ התובעת טען כי חוק איסור הונאה בכשרות לא רלבנטי מכיוון שהתובעת לא מבקשת להציג לציבור את המסעדה ככשרה (ע' 61 ש' 24-12). סע' 2 (א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק איסור הונאה בכשרות) קובע כי הסמכות ליתן תעודת הכשר מסורה ל: (1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך; (2) רב מקומי המכהן במקום בו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום היצור של המצרך." לעניין תכליתו של חוק איסור ההונאה בכשרות יפים דבריו של השופט ת' אור בבג"צ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים ואח' פ"ד מד(2) 673 " עינינו הרואות, שהן משם החוק, הן מפרוש סעיפיו והן לפי העולה מההסטוריה החקיקתית שלו - מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בענינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, ענין לנו בחוק חילוני הדן ב'דיני כשרות' של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי, או מנוף, להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות, והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון, זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון - שהוא כשר; ולגבי מקום - שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום - אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על פי ההלכה - אם אין באותה התנהגות להעלות או להוריד בשאלת כשרות המזון עצמו. אם נעשה שימוש שלא כהלכה כזה בסמכות - מחובתו של בית משפט זה להתערב ולומר דברו"(עמ' 681ז-682ב) (וכן ראו: בג"צ 3944/92 מרבק - בית מטבחיים בע"מ נ' הרבנות הראשית נתניה ואח', פ"ד מט(1) 278 ). דברים נוספים בנוגע למהותו של חוק איסור הונאה בכשרות נאמרו ע"י השופט א' ברק (כתוארו אז) בבג"צ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה ואח' פ"ד מה(3)817 לאמור " חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983 הוא במהותו חוק פלילי.הוא נועד למנוע הונאה הבאה מהצגת מזון ככשר בעוד שהלכה למעשה הוא אינו כשר ...אכן, חוק זה אינו נוקט כל עמדה במערכת היחסים שבין הדת לבין המדינה, ואין בו כל התערבות של המדינה בענייניו הפרטיים של אדם. המבקש לאכול אוכל בלתי כשר רשאי לעשות כן. האיסור הוא אך על הצגתו של אוכל שאינו כשר כאוכל כשר. אכן, גם מדינה בה קיימת הפרדה פורמלית בין הדת לבין המדינה, עשויה לאסור על הונאה בכשרות. כך הוא, למשל, המצב במדינת ניו-יורק אשר בארצות-הברית (ראה ה - NEWYORK AGRICULTURE AND MARKETS LAW, SEC. 201-A האוסר הונאה בכשרות. הוחלט שהחוק אינו נוגד את החוקה של ארצות הברית: ראה.HYGRADE PROVISION CO. V. SHERMAN(1925) ), אל ייפלא, אפוא, כי משהובאה הצעת חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 לקריאה שנייה בכנסת, ציין מר קולס, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, כי 'בנושא אחד אין - ולא היתה - מחלוקת: כל חברי הוועדה היו מאוחדים בדעתם, שיש לאסור על הונאה בכלל ועל הונאה בכשרות בפרט. הכול הסכימו שהונאה בכשרות אסורה' (דברי הכנסת, כרך 96, עמ' 3152). היו שסברו כי הדין הפלילי הרגיל נותן פתרון מניח את הדעת לבעיית ההונאה בכשרות. אחרים ציינו כי הדין הקיים אינו מקיף דיו (ראה מ. אלון, חקיקה דתית 18 (תשכ"ח); השווה ע"פ 331/87 סלמה נ. מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 298)). ידם של האחרונים היתה על העליונה, והכנסת חוקקה את חוק איסור הונאה בכשרות"(עמ' 820א-ז)(הדגשה לא במקור-י.מ.). " מטרה אותה נועד החוק להגשים - כפי ששמו מעיד עליה - היא מניעת ההונאה הקשורה בכשרותו של מזון. האיסור אינו על אי-כשרות המזון, אלא על ההונאה המוסבת מהצגתו של מזון בלתי כשר כמזון כשר. אין זה פירוש סביר להניח כי חוק הבא למנוע הונאה בכשרות יחייב, הוא עצמו, את נותן תעודת ההכשר ליתן תעודה אשר היא עצמה עשויה להביא להונאה בכשרות. נראה לי, אפוא, כי רב מקומי אינו שוקל שיקול זר, ושיקולו הוא בגדר השיקולים שהוא רשאי לשקול, מקום שהוא מתחשב באפשרות כי מתן תעודת הכשר למזון פלוני תגרור אחריה הטעיה בכשרות לעניין מזון אלמוני. עם זאת, שיקול מסוג זה חייב לקיים את מבחני הסבירות" (בג"צ 22/91 שם 821ד-821ו). (ראו גם: בג"צ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית ואח'. פס"ד מיום 12/12/01 ). ומכאן שחוק איסור הונאה בכשרות אינו רלבנטי לענייננו, שכן עניינו של החוק הוא באיסור הפלילי ולא במישור החוזי. חוזה המאפשר הצגת עסק ככשר בלא שיש לו תעודת כשרות, יכול והוא סותר את תקנת הציבור, אך אין צורך להכריע בכך במקרה דנן. ואולם, אין זה המקרה שבפנינו- שכן התובעת לא התכוונה להציג את המקום ככשר ולא תעשה כן בפועל, ועל כן חוק איסור הונאה בכשרות אינו רלבנטי. יצויין כבר עתה כי התובעת הצהירה שהיא מוכנה "לכתוב על המסעדה - למסעדה זו אין תעודת כשרות" (ע' 63 ש' 17-16). 6. על המומחה ע"ה/5 מר דוד זילברשלג העיד ""כשאתה אומר לי שאני אמרתי שאני מוביל או מעורב במאבק נגד מקדונלדס בתמ"ר, אני משיב לך שלא אמרתי שאני מוביל, יתכן שאמרתי שאני מעורב.לפני 4 שנים הגשתי פרזנטציה לחברת אגד לזכות בתיק הפרסום שלהם.לא זכיתי, למעט העובדה שהעיתון שלי שהוא "בקהילה" מקבל מודעות כמדיה מרכזי במגזר. רמת המעורבות שלי בעיתון בקהילה, במדור שלי המעורבות שלי היא אבסולוטית. ביתר המדורים אני נמנע מאוד מלצנזר את הכותבים שלי. אני המו"ל. זה עסק פרטי שלי. כשאתה אומר לי שלא סיפרתי בחוות דעתי שאני מקבל פרנסה מאגד, אני משיב לך שאני לא מקבל פרנסה מאגד"(ע' 49 ש' 24- ע' 50 ש' 8) (הדגשה לא במקור-י.מ.). ראשית ייאמר כי "אין ב'נגיעה אישית' של העד בעניין הנדון בבית המשפט, כדי לפגוע בכשרותו להעיד; ויכולה להיות לכך השלכה, אך ורק לעניין משקלה הראייתי של עדותו" (י' קדמי, על הראיות,חלק ראשון, 390) (לעניין זה ראו גם: סעיף 54 (3) לפקודת הראיות[נוסח חדש] ) . כידוע עד מעוניין הוא "מי שיש לו עניין בתוצאה - כגון: בן משפחה..; עובד המעיד לטובת מעבידו; מי שזכה להקלה במשטרה תמורת עדות נגד הנאשם; ..עדים שניתנה להם 'תמורה' בעד עדותם (ואין הם 'עדי מדינה')" (שם, שם) "'נגיעה אישית' .. מהווה גורם נכבד בשיקולי בית-המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו. כאשר מתברר שעד הינו 'נוגע בדבר' מסיבה כלשהי... יש לבחון את עדותו בקפדנות יתירה" (שם , 390-391). ואולם "...עדותו של צד מעוניין איננה בהכרח שקר, כשם שעדותו של צד לא מעוניין איננה בהכרח אמת. תפקידו של השופט השומע אותם לקבוע במי מהם יש לתת אמון" (ע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון פ"ד מה(4) 343 ,349-350) נגיעתו של ע"ה/5 דוד זילברשלג מתבטאת בעובדה שהוא מקבל עבודה כלומר פרנסה מאגד. הקשר בין אגד לנתבעות ברור. המדובר בתחנה המרכזית של אגד בירושלים. נצב"א היא חברת נכסי צאן ברזל אגד בע"מ מחזיקה ובעלת השליטה בנתבעת 2. קבלת העבודה מתבטאת בדרך של קבלת מודעות לעיתון שהעד הוא מו"ל שלו. ברם אין לפסול על הסף את עדותו בשל היותו נוגע בדבר, ומכאן שיש לבחון את עדותו תוך מתן משקל מתאים לנגיעתו בדבר. "עד מומחה מוזמן מלכתחילה למסור 'עדות סברה'; שהרי הצורך בהעדתו נעוץ במומחיותו. הצד הקורא לעד המומחה, מבקש להוכיח באמצעותו 'עובדות', שאדם רגיל אינו יכול 'לקלוט' אותן בחושיו ולא להסיק אותן מכח הכשרתו המקצועית ...להדגיש: בית המשפט הוא הקובע אם הוא זקוק לעדות מומחה על מנת להכריע בנושא שבמחלוקת בפניו; ויש ובית המשפט רשאי לפסוק במחלוקת בעצמו, אף שלכאורה מדובר במחלוקת 'מקצועית' המצריכה חוות דעת מומחה...אין המומחה בא בנעלי בית המשפט ועדותו אינה חורצת את גורל הדיון; אלא - נמנית בין הגורמים הראייתיים שעל פיהם בית המשפט חורץ את הדין" (י' קדמי על הראיות (תשנ"ט - 1999) 557-558)( ת"פ (י-ם) 225/84 מדינת ישראל נ' נביל בן שאקר ג'בר ואח' פס"מ תשמ"ה(ג) 22). "עדותו של המומחה, ככל עדות אחרת, כפופה לשיקולים של מהימנות אישית ושל אמינות מקצועית. בית המשפט רשאי לקבל את עדות המומחה, או לדחותה, כולה או חלקה; והוא המעניק לה את כוחה הראייתי. משקל מיוחד בהקשר זה להכשרה המקצועית של המומחה, לנסיונו המעשי ולהתמחותו" (י' קדמי, שם 558)( ע"פ 1839/92 עטאף אשקר נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 94(3) 431 וכן ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 129-128; ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח' פ"ד מז(5), 170). "ככלל, מומחה יהיה מי שרכש מומחיותו בלימודים סדירים וזכה לתעודה פורמלית. ברם, אין כל מניעה לכך ש"מומחה" ירכוש את מומחיותו שלא בדרך פורמלית, אלא - תוך כדי עבודה והתנסות או מכח התעניינות מיוחדת, ואפילו מכוחו של עיסוק בתחביב. המומחה מציג את פרטי הכשרתו; ובית המשפט קובע, על פי שיקול דעתו, אם די באותה הכשרה על מנת להקנות לעד מעמד של "מומחה" לצורך העניין הנדון בפניו" (י' קדמי, ,על הראיות, כרך שני, 561) "אי הבאת ראיה לסתור עדות מומחה, שהובאה על ידי היריב - מותירה עדות זו לבדה והכלל הוא: 'מטעם המשיבים לא הובאה כל חוות דעת מקצועית...לסתור..אם כך מה להם..כי ילינו על מסקנתו של בית המשפט קמא' " (י' קדמי, שם, 562; ע"א 70/88 פז נ' אלון ואח' פ"ד מד (3) 32, 34ו). "הכלל הוא, כי מחובתו של העד המומחה להציג - או לפחות להציע להציג - את "ניירות העבודה" שלו...וזאת על מנת שבית המשפט יוכל לעקוב אחרי הליכי הסקת המסקנה שהסיק המומחה ובמידת האפשר להיות "שותף" להליכים האלה...עד מומחה חייב לפרוש 'לפני בית המשפט גם את יריעת שיקוליו, ואף את היסוסיו ואת ספקותיו, וישתף את בית המשפט בהליכי מחשבתו..' "(י' קדמי, שם 570-571). בכל מקרה, ברור שעדות ישירה על מה שקרה עדיפה על פני עדות תיאורטית על מה שיכול היה לקרות (י' קדמי,שם 571). בחוות דעתו של המומחה דוד זילברשלג מיום 28/09/01 נכתב "סניף 'מקדונלדס' בתחנה המרכזית בירושלים מהווה איום ממשי על המרקם העדין והרגיש הזה, שהוא שברירי ומלא עצבים רגישים בלאו-הכי. וכל כך למה? ראשית- הציבור החרדי בירושלים בפרט, מאופיין כמשתמש ראשון בתחבורה הציבורית.שיעור המחזיקים כלי-רכב פרטיים במיגזר החרדי, הוא פחות מ-40%(הדגשה במקור-י.מ.), ולכן המשענת הממונעת הטבעית והעיקרית שלו היא התחבורה הציבורית. לפיכך, התחנה המרכזית בירושלים היא צורך קיומי לשימוש היום-יומי, ולא עוד קניון למימוש תרבות הפנאי. זאת ועוד: סביב התחנה המרכזית בירושלים,ברדיוס של 3 ק"מ, מתגוררות 18,000 משפחות חרדיות (הדגשה במקור-י.מ.).לפי נתוני היחידה לחשיבה אסטרטגית בעיריית ירושלים, גודל משק הבית במגזר החרדי בירושלים, עומד על 7.2 נפשות.(הדגשה במקור-י.מ.).צא ולמד, כמה נפשות חרדיות(כן ירבו) מתגוררות בפועל, בקירבה של ממש לאתר התחנה המרכזית. מהיכרותי את הנושא, אני יכול להעיד באופן חד-משמעי וחותך, כי מסעדה שאיננה כשרה(הדגשה לא במקור-י.מ.) תסלק נוכחות חרדית מן התחנה המרכזית. זאת אני אומר בוודאות גמורה, ומעל לכל ספק. קביעתי זו היא ברמה של ההשלכה הכלכלית והתעבורתית העלולה להיגרם עקב הפעלת מסעדה לא כשרה בפרוייקט" (ס' 8-5). קריאה בוחנת של חוות דעת המומחה תגלה כי החשש שמביע המומחה הוא מפני מסעדה לא כשירה שבה נמכר בשר לא כשר, אם משום שהמדובר בבשר טרף ואם משום שמדובר בערוב בשר וחלב. המומחה גם העיד בית המשפט " החנות של לבני נשים לא עוברת בהעלמת עין. יש לחצים גם בענין זה. יש פער בין משהו שפוגע בך מצפונית שאתה יכול להשפיל מבט, לבין מציאות שעצם הנוכחות שלה היא פגיעה מצפונית ואתה לא יכול לעשות שום דבר. זה יוצר פער משמעותי בין הדברים.אפשר לחיות בדיעבד, אבל במציאות של מקום משמעותי, אדם חרדי שנוסע יום יום דרך התחנה הזאת הדבר הזה משפיע עליו מאוד לרעה. אני מתכוון למסעדה טריפה. להבנת העניין, הקונוטציה החמורה ביותר הזכורה מחורבן הבית זה החזיר שנעץ את טלפיו בחומת ירושלים"(ע' 44 ש' 22-15) (הדגשה ללא במקור-י.מ.). בלשון המעטה - אין הנדון דומה לראיה. לא מדובר במכירת מוצרים לא כשרים במסעדה של התובעת אלא מדובר במסעדה שבה יימכרו מוצרים כשרים בה יוקפד על קיום כללי הכשרות, בסייג אחד בלבד של העדר תעודת כשרות מטעם הרבנות וכל זאת משום שהרבנות לא מוכנה להעניק תעודות כשרות עקב קיומה של מסעדת מקדונלד'ס אחרת, בלתי כשרה, במרכז העיר, בנימוק של חשש הונאה בכשרות. לא זו אלא גם שהמסעדה תפעל בלא שתחלל שבת ומועדי ישראל ובלא שתמכור מוצרי חלב ובשר יחדיו אלא רק מוצרי בשר כשרים. בשום אופן לא מדובר במסעדה טריפה - כלומר במסעדה בה "חזיר ינעץ טלפיו בחומת ירושלים". על כן גם ברור שהמועצה הדתית בירושלים סבורה היתה כי "ניתן יהיה למצוא פתרון שימנע הונאה בכשרות וזאת ע"י קביעת שם לחנויות אשר לא יזהה אותן באופן בולט ומיידי עם שאר חנויות הרשת, הבלתי כשרות" (נ/4). המומחה העיד "אני לא פוסק.כל חוות הדעת מתייחסת אלי כראיה באופן אישי, לראייתי שלי, ולכן הדגשתי בראשית דברי שלדעתי האישית, וזו בעצם חוות דעתי, לגבי ההבדל בין חנות לבני נשים למסעדה טריפה. אני באופן אישי מצפה מחבריי החרדים שיגלו יתר גמישות בנושא חנות לבני הנשים והייתי מצפה מהם שלא יתפשרו בנושא של המסעדה הטריפה. ברור שהחברה החרדית נסמכת על שולחנם של גדולי ישראל והם מורים לציבור מה לעשות. אבל השולחן ערוך החמישי מצוי גם באמתחתם והדברים עלו בתוך חוות הדעת שהגשתי, שירושלים בשנים האחרונות קיבלה אי אלו פשרות שלא עולות בקנה אחד עם דעת ההלכה.בסיכומו של דבר לא כל אחד אצלנו נוהג לפי הקומונסנס שלו אלא יש לנו מנהיגים שלהם שמורה זכות המילה האחרונה. אם יחליט פוסק שלמרותו סרה עדה שלא להשתמש בתחנה המרכזית, העדה תפעל כך. כשאתה שואל אותי אם נושא חנות לבני הנשים (ת/6) הועלה להכרעה אצל פוסק, למיטב ידיעתי יש מסכת של תלונות נגד התחנה החדשה והנושא הזה נכלל במסכת הטענות. כשאתה שואל אותי אצל איזה פוסק יוכרעו התלונות אני משיב לך, שאני חושב שבירושלים ידוע ההכרעות האלה לשולחנו של מי יגיעו.יש להניח שהפוסק האחרון יהיה הרב אליישיב" (ע' 46 ש' 25-6)(הדגשה לא במקור-י.מ.). עוד העיד המומחה " כשאתה שואל אותי איך העדה החרדית מתייחסת למקום אוכל שבו הכל כשר וסגור בשבת, אך אין תעודת כשרות, אני משיב לך שהדעות חלוקות. הדעות המחמירות, המתנגדות מבין הדעות, מתייחסות למקום כזה: יש נסיון להשליך מהכשרות על שבת ומשבת על כשרות, נסיון לכרוך את הכל יחד. כאשר השייכות שלו לרשת, אם מדובר ברשת שיש לה סניפים אחרים שהם מחללי שבת או שיש בהם מרכיבי טריפה, ההתייחסות לסניף, גם אם הוא כשר למהדרין וגם אם הוא סגור בשבת, היא בעייתית משום שעלולה להטעות אנשים במחוזות אחרים על סניפים שאינם כשרים"(ע' 49 ש' 20-13)(הדגשה לא במקור-י.מ.). ראשית דבר, יש לזכור כי כשהתשתית העובדתית עליה מבסס המומחה את מסקנותיו שנויה במחלוקת, יש להוכיחה בראיות קבילות. השמטת הבסיס מתחת לקיומן של "עובדות התשתית" משמיטה את הבסיס מתחת למסקנותיו של המומחה. (י' קדמי, שם ע' 565). "בטרם ישעה בית המשפט למסקנות, שומה עליו לבדוק האם הוכחו הנתונים העובדתיים. במקרה שלא עלה בידי הצד המעונין להוכיחם, יפחת גם משקלה של חוות הדעת שייתכן ותהיה אפסית..." (ת"פ (ב"ש) 318/84 מדינת ישראל נ' חחושווילי פס"מ תשמ"ז(א) 54 ,66ו). "במקום שבו מביע מומחה את דעתו שאין לשלול אפשרות של 'קיום קשר סיבתי' אך אין בכוחו לקבוע את קיומו - הצד הנושא בנטל הוכחת קיומו של הקשר הסיבתי לא יצא ידי חובתו" (י' קדמי,שם 564. ראו ע"א 6274/92 ע"א 6274/92 - רפאל רזי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים פ"ד מח(3)326, 338). במקרה דנן מודה המומחה בעצמו כי הדעות חלוקות בנוגע לפתיחת המסעדה ולא עלה בידו להוכיח איזו דעה היא המקובלת. דבר זה הוא ביסוד חוות הדעת והוא מהווה חלק ניכר מהתשתית העובדתית של חוות דעת המומחה. מצופה היה ממומחה מסוגו של המומחה דנן, כי יצרף לחוות דעתו פסיקת רבנים משפיעים בחברה החרדית בנושא זה או שיפנה ויקבל את חוות דעתו של הרב אליישיב או פוסק משמעותי אחר בחברה החרדית דהיום. חשיבות צירוף הפסיקה החרדית נובעת מטענתו של המומחה כי הציבור החרדי סר למרותם של פוסקי הלכה, ולפסק הלכה בתחום זה תהיה השפעה מכרעת על התנהגות הציבור החרדי. משלא עשה כן המומחה ולא עלה בידו להוכיח את טענתו בדבר דעת הפוסקים החרדיים בסוגייה, יש לתת משקל נמוך ביותר לחוות דעתו,אם בכלל. המסקנה היא שהמומחה לא הוכיח, אף לא לכאורה ואף לא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי "מסעדה שאיננה כשרה תסלק נוכחות חרדית מן התחנה המרכזית". בהקשר לכך גם לא הוכחו, אף לא לכאורה, ואף לא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, החלופות הכלכלית והתעבורתית, ככל שהן קיימות עבור הציבור החרדי-מחד ועבור הנתבעות-מאידך. זאת ועוד, התייחסותו של המומחה היא בחלקה התייחסות אישית לנושא, כפי שהעיד " כל חוות הדעת מתייחסת אלי כראיה באופן אישי, לראייתי שלי..."(ע' 46 ש' 7)(הדגשה לא במקור-י.מ.).די בדברים אלה כדי להעמיד בספק את "מומחיותו " של המומחה בנושא עליו חיווה דעתו. יתר על כן, המומחה טוען כי הבעייתיות של המסעדה היא בעיקר בשל החשש מהטעית עוברי אורח תמימים במקומות אחרים אשר יחשבו כי כל הסניפים האחרים של הרשת כשרים. טענה זו אינה עומדת במבחן נסיון החיים. אדם שומר כשרות הנכנס למסעדה יברר תחילה אם יש למסעדה תעודת כשרות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באדם חרדי שלעיתים רחוקות ביותר אוכל מחוץ לביתו בשר. זאת ועוד, יש חרדים שאינם מסתפקים בתעודת כשרות של הרבנות הראשית והם ייבחנו האם יש לאותה מסעדה תעודת כשרות של השגחה חרדית זו או אחרת.גם בעניין זה לא סיפק העד המומחה אף לא נתונים ליכאוריים באשר לקבילותה או דיותה של תעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית,בהקשר הציבור החרדי, על פלגיו וקהילותיו. יש לזכור כי ב"כ התובעת הצהיר "...אנחנו נהיה מוכנים לכתוב על המסעדה למסעדה זו אין תעודת כשרות"(ע' 63 ש' 19-16). הצהרתו זו של ב"כ התובעת סותמת את הגולל על טענת המומחה בדבר הטעיה אפשרית. אדם המקפיד על קיום תעודת כשרות במקום בו הוא אוכל ייוכח בקלות לדעת כי למסעדה אין תעודת כשרות. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי במקרה דנן לא תיגרם הטעיית או הונאת הציבור בנושא הכשרות. 7. אכיפה בלתי צודקת בנסיבות העניין משהוכח כי התובעת לא התחייבה שלמסעדה תהיה תעודת כשרות טוענות הנתבעות כי אכיפת הסכם השכירות תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין וזאת משום שהנזק העלול להיגרם לנתבעות הוא נזק של עשרות מיליוני דולרים הגדול עשרות מונים מזה שיגרם לתובעת באי-פתיחת המסעדה. הנתבעות טוענות כי גם האינטרס הציבורי מורה על אי אכיפת הסכם השכירות וזאת לאור אופי האוכלוסיה החרדית הגרה מסביב לתמ"ר,העובדה שהעוברים בתמ"ר המשתמשים בתחבורה הציבורית,ייחשפו בעל כורחם למסעדה שהערכים שביסודה שנויים במחלוקת וכן לאור החשש מהפרת הסדר הציבורי ולפגיעה קשה ברגשות האוכלוסייה הדתית שהיא מרכיב משמעותי ביותר באוכלוסייה המקומית, ועל כן סבור המומחה כי "מסעדה שאיננה כשרה תסלק נוכחות חרדית מן התחנה המרכזית. זאת אני אומר בודאות גמורה, ומעל לכל ספק. קביעתי זו היא ברמה של ההשלכה הכלכלית והתעבורתית העלולה להיגרם עקב הפעלת מסעדה לא כשרה בפרוייקט" (ס' 5 - 5 לחוות הדעת). לעומת זאת טוענת התובעת כי יש לאכוף את הסכם השכירות. התובעת טוענת כי האוכלוסייה העוברת בתמ"ר היא מעורבת-דתיים/חילוניים, הנזק שהנתבעות טוענות לו לא הוכח ומנגד לתובעת יגרם הפסד ניכר אם המסעדה לא תיפתח. עוד טוענת התובעת כי החשש להפרת הסדר הציבורי ולפגיעה ברגשות הדתיים לא הוכח. מה גם שבמקום פועל בית-קפה "ארומה" בלא תעודת כשרות. על תרופת האכיפה נאמר כי היא "הסעד הראשוני והעיקרי שהנפגע זכאי לו"( ע"א 91/75 פרץ נ' ביטון פ"ד ל(1) 367, 373א; ג' שלו דיני חוזים (תשנ"ה - 1996, מהדורה שניה) 523). "... במשפט המקובל הקלאסי נתפסה התחייבות חוזית כנטילת סיכון לשלם פיצויים, ובדרך כלל המפר היה יכול לפדות את התחייבותו בכסף. הסעד של ביצוע בעין במשפט האנגלי הוא סעד משני, מיוחד, הניתן על פי שיקול דעתו של בית המשפט, ורק כאשר אין די בתשלום פיצויים. גישה זו נובעת מהתפתחותם האנומלית של דיני החוזים, כצאצאים של דיני הנזיקין. ניתוק דין-החוזים הישראלי מדין החוזים האנגלי..הביא לשינוי משמעותי במעמד התרופות וביחס הפנימי ביניהן. שינוי זה ניתן לבסס על תפיסה עצמאית של מושג החוזה כמקור לקיום החיובים הקבועים בו ולא כמקור לתשלום פיצויים בגין הפרה" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה- 1996) 524) (הדגשות לא במקור - י.מ.). רציונל נוסף העומד בבסיס תורת האכיפה הוא הכלל כי "חוזים יש לקיים", שכן "חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בשל הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (השופט א' ברק (כתוארו אז) ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278). לכך נוסף הרציונל של ההגנה על אינטרס ההסתמכות, שכן "גם השאיפה המודרנית להגנת האינטרסים של הצדדים המתקשרים באה לידי ביטוי בסעד האכיפה, אשר נועד להגן על ציפיות סבירות של מי שמתקשר בחוזה" (ג' שלו, שם, 525). לכל אלה מצטרפים הדוקטרינות בדבר ההגינות המסחרית ותום הלב. מאידך גיסא "יש להודות כי סעד האכיפה אינו מתיישב תמיד עם הדרישה ליעילות כלכלית, ולפיכך העלאתו לדרגה של סעד ראשוני מנוגדת לתפיסת האסכולה הכלכלית של המשפט...בפסיקה החדישה של בית המשפט העליון נדחו טיעוני היעילות של האסכולה הכלכלית והוצגו היבטים נוספים של דיני החוזים" (ג' שלו,שם, ע' 525) ואולם נפסק כי "לעתים היעילות הכלכלית מצדיקה הפרת חוזה... גישה זו אינה מקובלת עלי. היא נוגדת את תפיסתנו היסודית, לפיה אכיפה היא סעד לו זכאי הנפגע. אמת, גישה זו לאכיפה אינה מקובלת, בדרך כלל, על בעלי האסכולה הכלכלית, אך בענין זה אמר המחוקק את דברו, ועלינו להגשים את דבר המחוקק. אך מעבר לכך, נראה לי כי הגישה הכלכלית אינה נותנת די משקל לשיקולים שלא ניתן ליתן להם משקל כלכלי. דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם. יפה עמד על כך חברי, השופט ש. לוין, במלים שכדאי לחזור ולהדגישן:'הגישה החוזית האמורה מתיישבת יפה עם התפיסה בה דוגלים, בין השאר, המלומדים דוסון, פרידמן וג'ונס. היא מעבירה את הדגש מהסיכון שבנזקי ההפרה אל ההפרה עצמה; יש בה כדי להרתיע את צד לחוזה מלהפר את התחיבויותיו על פיו; יש בה כדי להשתלב בתחושת הצדק הרווחת בחברה הישראלית שעל פיה לא יצא החוטא נשכר. היא אמנם מנוגדת לאסכולה הכלכלית של המשפט, אך תפיסתה של אסכולה זו מתעלמת, לענייננו, מהעובדה שמדובר בבני אדם בעלי תחושה מוסרית ולא ברובוטים ... זאת ועוד: גם מבחינתה הפנימית של התיאוריה הכלכלית ספק אם מוצדק הוא לעודד הפרת חוזים 'בלתי יעילים', שהרי בעצם ההפרה קשורות 'הוצאות עסקה' לשני הצדדים, כגון הוצאות ההתדיינות. הוצאות אלו - שלעתים קרובות קיימת חוסר ודאות מראש לגבי שיעורן - עשויות לנטרל את יעילותה הכלכלית של ההפרה. זאת ועוד: משפטנו מגן על הקשר החוזי בפני הפרתו. צד שלישי אשר ביודעין ובלא צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה המחייב כדין שבינו לבין אחר מבצע מעשה עוולה כלפי אותו אחר (סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). על כן, שיטת המשפט צריכה לעודד צד לחוזה שלא להביא צד שלישי לידי מעשה נזיקין" (השופט א' ברק (כתוארו אז), ד"נ 20/82 ,שם, 277ה - 279ב). חריג לסעד האכיפה קבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 לפיו " הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". "מבחן הצדק הוא מבחן נדיר בדיני החוזים. ביישומו נדרש בית המשפט להתערב, בדרך זו או אחרת, מראש או בדיעבד, ביחס החוזי, שהוא בדרך כלל אוטונומי, ולבחון את יחסי הצדדים לחוזה על פי קנה מידה חיצוני. צדק בדיני חוזים איננו צדק מוחלט או צדק חברתי, אלא אך ורק צדק יחסי, בין הצדדים לחוזה לבין עצמם" (ג' שלו,שם, 532) "כדי להביא לידי שלילת זכות האכיפה של הנפגע ולשכנע את בית המשפט כי מתן צו האכיפה יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין, על המפר להראות כי העוול שייגרם לו אם ייאכף החוזה, רב באורח משמעותי מן העוול שייגרם לנפגע אם תדחה תביעתו לאכיפה, ויהא עליו להסתפק בפיצויי כסף" (שם, שם. ראו גם:ע"א 620/89 סלחה חושנג'י ואח' נ' חיה אמגר, 594-595 ; ע"א 256/89 פרץ נ' כובס פ"ד מו(3) 557, 565)."בגדר מבחן הצדק ישקול בית המשפט את התנהגות הצדדים, את האינטרסים שלהם ואת התוצאות הצפויות לכל אחד מהם, במקרה שייאכף החוזה ובמקרה שלא ייאכף. אולם בית המשפט לא ישקול את הכדאיות הכלכלית של הצדדים מקום שהחוזה מפורש"(שם, 532-533) (הדגשות לא במקור - י.מ.) "מבחן הצדק הוא אפוא מבחן שיש ליישם על פי הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. נסיבות המקרה כוללות הן את הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה והן את הנסיבות שנוצרו לאחר מכן, עד לדיון בבית המשפט" (שם, 533). שאלה מעניינת היא האם יש לשקול במכלול שיקולי הצדק גם את הצדק הציבורי? בע"א 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין ואח' פ"ד מח(2), 862(להלן:פרשת לוין), נדון חוזה גירושין, שקיבל תוקף של פסק דין,בו נכתב בין היתר כי "הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה, כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית המשפט"(ס' 11). כב' השופט י' זמיר סבר בפרשת לוין כי "..אין אני מבקש את לבסס ההחלטה בשאלה זאת על מישור היחסים שבין הצדדים לחוזה אלא על מישור אחר, הוא המישור של טובת הציבור. האם שיקולים של טובת הציבור נתפסים אף הם בגדר החריג שנקבע בסעיף 3(4) לחוק התרופות או שמא הצדק, בהקשר זה, מוגבל למישור היחסים שבין הצדדים לחוזה?"(ע' 877א) "התשובה לשאלה אם בית המשפט רשאי לתת דעתו לשיקולים של טובת הציבור, שעה שהוא שוקל אם לצוות על אכיפת חוזה, נובעת מפרשנות החוק, לפי לשונו ולפי תכליתו גם יחד. סעיף 3(4) לחוק התרופות מסמיך את בית המשפט לשקול אם האכיפה 'בלתי-צודקת בנסיבות העניין'. לפי לשונו, אין הסעיף מחייב תפיסה צרה של צדק, המוגבלת ליחסים שבין הצדדים לחוזה, להבדיל מתפיסה רחבה של הצדק, הכוללת גם שיקולים של טובת הציבור. כמו כן, לשון החוק אינה מחייבת היקף צר של נסיבות העניין, המשתרע רק על המצב וההתנהגות של הצדדים לחוזה. נסיבות העניין עשויות לכלול, לפי לשון הסעיף, גם נסיבות חיצוניות, ובכלל זה גם נסיבות הנוגעות לטובת הציבור. לשון הסעיף אינה מונעת בעד בית המשפט מלשאול אם אכיפת החוזה תהיה בלתי-צודקת בהתחשב בהשפעה של האכיפה, בנסיבות העניין, על טובת הציבור, לרבות ערכי היסוד של החברה. ודאי שכך הדבר לפי שיקולים של תכלית החוק.'כל שיטת משפט מבקשת לקיים את אינטרס הציבור. שיקול זה מהווה כוח מניע בהתפתחותו של המשפט המקובל, והוא שיקול מרכזי בפרשנות החקיקה'. ראה א' ברק, פרשנות במשפט (1993), כרך שני, עמ' 524. אינטרס הציבור כולל גם את ההגנה על ערכי היסוד של שיטת המשפט. כדברי השופט ברק, 'עקרונות היסוד של השיטה וזכויות היסוד של האדם קובעים את תכליתו של דבר החקיקה. חזקה היא, כי תכליתו של דבר חקיקה היא להגשים את עקרונותיה של השיטה ולקדם זכויות אדם בה'. ראה בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1)749, 763. בהתאם לכך יש לפרש גם את סעיף 4(3) לחוק התרופות. אין להניח כי סעיף זה נתכוון למנוע בעד בית המשפט לשקול גם את טובת הציבור, לרבות ההשלכה של אכיפת החוזה על עקרונות היסוד של שיטת המשפט. אף אין להניח כי סעיף זה נתכוון לאלץ את בית המשפט לצוות על אכיפת החוזה, אם כך מחייבים שיקולים של צדק בין הצדדים, אף אם האכיפה עלולה לפגוע בטובת הציבור, כגון, בנגישות אל בית המשפט. להיפך, פירוש שישרת את תכלית החוק, הכוללת גם את האינטרס הציבורי, דורש שבית המשפט יתן את דעתו, כל אימת שהוא שוקל אם לאכוף חוזה, גם לשיקולים של טובת הציבור. והרי שיקולים של טובת הציבור עשויים להוביל אפילו למסקנה כי החוזה סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל: סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). האם אין בכוחם של שיקולים מעין אלה להוביל למסקנה כי אין זה ראוי לתת, בנסיבות הענין, סעד של אכיפה, אלא רק סעד של פיצויים? אמור מעתה, הצדק בסעיף 3(4) לחוק התרופות אינו רק צדק אישי, אלא הוא כולל גם צדק ציבורי. בענין זה, אין בית המשפט כפוף לרצונם של הצדדים לחוזה. אפילו הסכימו הצדדים ביניהם, בלשון מפורשת, כי בנסיבות מסוימות האכיפה תהיה צודקת, אין בכך כדי למנוע בעד בית המשפט לקבוע כי האכיפה תהיה, באותן נסיבות, בלתי-צודקת. ראה ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, פ"ד לז(3) 622, 627. בדומה לכך, אין בית המשפט מוגבל לאינטרסים של הצדדים לחוזה. אפילו אם האכיפה צודקת מבחינת האינטרסים של הצדדים, עדיין יכול בית המשפט להימנע מן האכיפה אם היא, לדעתו, בלתי צודקת מבחינת האינטרס הציבורי, ובכלל זה אם היא סותרת עקרון יסוד של שיטת המשפט" (השופט י' זמיר,שם 877ז-878ה). ואולם "אין בכל האמור כדי להוריד את הסעד של אכיפת החוזה מן המדרגה של סעד ראשוני"(שם,879א). בפרשת לוין נפסק כי הוראת סעיף 11 לחוזה הגירושין, אם יפורש כחוסם את הדרך לבית המשפט - היא בטלה כיוון שהיא סותרת את תקנת הציבור. אך גם אם סעיף 11 לא יפורש כך ולא נאמר כי הוא בטל, הוראה האוסרת הצגת חוזה בפני בית המשפט, קרובה להוראה הקובעת שאין לתבוע זכות בבית המשפט ולכן, גם אם הסעיף לא יוכרז כבטל, אין זה ראוי לאכוף אותו כיון שאכיפתו תהא נוגדת את הצדק הציבורי. (לעניין אכיפה בלתי צודקת בנסיבות העניין ראו גם: ע"א 5587/93 דניאל נחמני נ' רותי נחמני ו-2 אחרים פ"ד נ(4) 661,תמ"ש(ת"א)212970/96 ח' מ' ואח' נ' א' ה' ואח' תקדין-משפחה 2001(2)67, 94). "כל שיטת משפט מבקשת לקיים את אינטרס הציבור. שיקול זה..הוא שיקול מרכזי בפרשנות החקיקה...במסגרת דיני החוזים, הרי שתרופת האכיפה - צו מניעה או צו ביצוע בעין - כפופה אף היא לשיקולים של סדר ציבורי ושלום הציבור"(א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה) 524-525). "במרכזו[של אינטרס הציבור-י.מ.] עומדים הסדר הציבורי, שלום הציבור ובטחון המדינה"(שם, 524) בשולי הדברים מעניינת דעתו של כב' השופט י' אנגלרד , שנאמרה באימרת אגב,לפיה "הוראות סעיפים 3(4) ו-4 סיפא לחוק התרופות, אינן אלא החלה פרטנית של עקרון תום הלב "(ע"א2686/99 וולף אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ ואח' תק-על 2001(3)92, ס' 29). ומן הכלל אל הפרט - האם אכיפת החוזה דנן היא בלתי צודקת בנסיבות העניין? נסיבות העניין פורטו לעיל בהרחבה ואולם לכך יש להוסיף את העובדות הבאות שטרם פורטו והן: קיומו של בית קפה "ארומה" הפועל ללא תעודת כשרות במיקום מרכזי בתמ"ר (ת/2), קיומה של חנות לבני נשים עם חלונות ראווה גדולים בהם מוצגים לבני נשים על בובות (מודלים) ראווה במקום מרכזי (ע' 37 ש' 17-16, ת/6) לכן ת/1 שהוא מכתב ראש עירית ירושלים, אהוד אולמרט לעמרי פדן מיום 17/10/01. מפאת חשיבותו של המכתב, מצאתי לנכון להביאו בשלמות. " ... עמרי שלום, הצטערתי לשמוע על הבעיות בפתיחת סניף מקדונלד'ס בתחנה המרכזית בירושלים. הבינותי שהרבנות בירושלים מסרבת לתת לכם תעודת כשרות בסניף, מסיבות שאינן ברורות לי די צרכן, אף שהתחייבתם לקיים כשרות מלאה, בפיקוח הרבנות במסעדה. יחד עם זאת, שמחתי כי למרות זאת, הבעת את נכונותך להפעיל את הסניף במתכונת כשרה לחלוטין גם ללא קבלת תעודת כשרות פורמלית. צעד זה מבטא התחשבות בזולת והבנת צרכיו, ולמיטב הבנתי יקטין את המתח בין חילונים ודתיים בעיר (הדגשה לא במקור-י.מ.). אני תקווה שהמסעדה בתחנה המרכזית החדשה בירושלים תפתח בקרוב...". לאחר שראיתי ושמעתי בפני את עדי התביעה - מחד ואת עדי ההגנה - מאידך והתרשמתי מהם, ולאחר שעיינתי בראיות וערכתי ביקור במקום ולאחר שבחנתי את טיעוני ב"כ הצדדים המלומדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שאכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין ומכאן שיש לאכוף את החוזה שבין הצדדים. תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן: תמך ראשון-בעובדה שסעד האכיפה הוא ראש וראשון לסעדים. תמך שני-בעובדה שלא הוכח הנזק שייגרם לנתבעות מפתיחת המסעדה ב"מתכונת כשרה". התובעת אומדת את הנזק שייגרם לה בכ400,000$ סכום ההשקעה בהקמת המסעדה ובלא פחות מ-20,000,000 ₪ בגין אובדן רווחים צפויים. כפי שהעיד ע"ת/4 איתן בר זאב כי "כשאתה שואל אותי למרכיבי הסכום של 400,000 דולר - שהציוד של המסעדה עלותו כ-200,000 דולר ועלות מערכות מיזוג האויר, החשמל , האינסלציה, החיפויים ועוד שונות הוא כ-200,000 דולר נוספים.הנזק במקרה זה הוא של אובדן רווחים, כ-20 מליון שקל"(ע' 20 ש' 17-13). מאידך טוענות הנתבעות כי השקיעו בתמ"ר סכום של 60,000,000$ וסכום זה ירד לטימיון באם תיפתח המסעדה. ואולם טענות לחוד וראיות לחוד. בידי הנתבעות לא עלה להוכיח כי אם תיפתח המסעדה "במתכונת כשרה" ידירו משתמשי התמ"ר, רובם ככולם, את רגליהם ממנה. כל שצירפו הנתבעות היו קטעי עיתונות שהם בגדר עדות סברא או שמיעה שאינה קבילה. יתירה מזו, כמפורט לעיל, חוות דעתו של המומחה ועדותו בבית המשפט מטעמן של הנתבעות אינן מספקות (בלשון המעטה) ואינן מורות על וודאות להתגבשות הנזק כפי טענתן של הנתבעות. זאת ועוד, לא הובאה עדות ישירה בנוגע להפגנות שהיו בעניין פתיחת עסקים לא כשרים בתמ"ר. תמך שלישי-בעובדה שבמיקום מרכזי בתמ"ר פועל היום בית הקפה "ארומה" ללא תעודת כשרות. כפי שהעידה ע"ת/5 אתי דגן "לבית הקפה ארומה בתחנה המרכזית אין כרגע תעודת כשרות... אנחנו מאוד רוצים שבארומה יהיה לנו תעודת כשרות. אנחנו פועלים באמצעות עו"ד אבי סגל ברבנות..."(ע' 42 ש' 22-19). אמנם, הנתבעות מנסות לאבחן את קפה ארומה ממקדונלד'ס בכך שארומה מנסה להשיג תעודת כשרות ואילו התובעת אינה עושה מאמצים להשגת תעודת כשרות וכן בעובדה שארומה הוא קפה חלבי בעוד שהתובעת מפעילה מסעדה בשרית המזוהה בקרב הציבור החרדי כסדין אדום. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו שכן יש לבחון את המצב לאשורו. המדובר בשתי מסעדות בתמ"ר אשר גם זו גם זו, ללא תעודת כשרות למוצרים כשרים. יוצא כי הנתבעות טוענות ומבקשות בחוסר תום לב,שבית המשפט יורה על אי אכיפת הסכם השכירות להפעלת מסעדה בנימוק שהיא פועלת ללא תעודת כשרות בה בשעה שבאותו קניון (בתמ"ר) פועל בית קפה ללא תעודת כשרות. תמך רביעי - במיקום חנות לבני הנשים בתמ"ר ובחלונות הראווה שלה. (פרו' ביקור במקום ע' 36 - 38 ו - ת/6). לעניין זה יש לזכור את עדות המומחה מטעם הנתבעות ע"ה/5 דוד זילברשלג " כשאתה שואל אותי מה פירושה של חנות של תחתוני נשים במעבר בתחנה המרכזית אני משיב לך, לא חושב שזה בתחום ... אני לא כל כך מסוגל להבין מה הוא רוצה ממני.כשאתה מציג לי את התמונה שבה נראית חנות לבני נשים שבתחנה המרכזית, אני משיב לך שבמרחב של הפרהסיה יש דברים שהם עוברים בהשלמה מכורח מציאות שאנחנו חיים סוף כל סוף בחברה מעורבת שיש בתוך החברה הזאת אנשים שהם לא בדיוק מבינים את אורח החיים שלנו (של החרדים), באופן משולם, ולפיכך לטעמי האישי אין מקום לקדש מלחמה על כל נושא. אך ישנם דברים שהם קיומיים מאוד במרכיב של אמונות ודעות שהם גורמים לסילוקינו מתוך הפרהסיה שהיא בוודאי נחלת הכלל"(ע' 45 ש' 10-1). "החנות של לבני נשים לא עוברת בהעלמת עין. יש לחצים גם בענין זה. יש פער בין משהו שפוגע בך מצפונית שאתה יכול להשפיל מבט, לבין מציאות שעצם הנוכחות שלה היא פגיעה מצפונית ואתה לא יכול לעשות שום דבר. זה יוצר פער משמעותי בין הדברים"(ע' 44 ש' 18-15). חרף אבחנתו של העד בין חנות לבני הנשים לבין מסעדת מקדונלד'ס יש לזכור כי חנות לבני הנשים מצויה במקום שהכל חייבים לעבור בקרבתה ולעומת זאת קיימת אפשרות פיזית לפסוע בתמ"ר בלא להיתקל במסעדת מקדונלד'ס, אף כי תחנת הפריקה הראשית של הנוסעים הבאים מחוץ לעיר, מביאה אותם אל מדרגות מול מסעדת מקדונלד'ס, אליה עולים ע"ג כ-20 מדרגות. כל אדם העולה לאולם הנוסעים היוצאים, עובר בסמוך לחנות לבני הנשים ואילו אדם שאינו חפץ לעבור בסמוך למסעדת מקדונלד'ס יוכל לעשות כן באחת משתי דרכים: להיכנס לתמ"ר דרך נקודת הכניסה הנוספת או לרדת לקומת החנויות ,כלומר שמאלה ולמטה מיד לאחר הכניסה לנקודת הפריקה הראשית (ע' 36-38). תמך שישי - בפסיקותיהם של הרב משה פיינשטין זצ"ל והרב עובדיה יוסף כפי שהובאו בבג"צ 465/89 הנ"ל ע"י כב' השופט ג' בך "בפני הרב משה פיינשטיין המנוח, המוכר כאחד מגדולי הפוסקים בדורנו, ושהתגורר בארה"ב, הוצגה שאלה שהתייחסה למרכז ספורט יהודי, אשר במסעדתו נמכר לקהל מזון לא כשר. הרב הנכבד נשאל לחוות דעתו, אם ניתן '... לפעול שיכשירו המקום ויהיה תחת השגחת הרבנים במשגיח נאמן וגם שלא יבשלו בשבת אבל בתנאי שיניחו אותם ליתן למי שרוצה לשתות חלב ... וגלידה קרה הנעשית מחלב אחר ארוחת הבשר ...".תגובתו של הרב היתה בחיוב. בתשובתו נאמר, בין היתר, כי "...הרי אין ההשגחה והכשר הרבנים על האנשים המוכרים להעיד שהם צדיקים..., אלא שהרבנים יראו וישגיחו על המקום שהדברים שמוכרים שם יהיו דברים כשרים שימכרו להאוכלים רק מאכלי בשר כשר וכן מאכלי חלב כשר ולא יבשלו בשבת ...'.ועוד נאמר בתשובת הרב: 'וגם בהכתב שיתנו הרבנים אם ירצו להדביק שם הרי לא יכתבו שהמוכרים הם אנשים כשרים אלא שכל הדברים הנמכרים שם הם דברים כשרים שעומדים תחת השגחת הרבנים ...'.ובהמשך: 'וזכות גדולה הוא לכתר"ה במה שיציל אלפי נפשות ממאכלות אסורות'. (ראה שו"ת אגרות משה, חלק יורה דעה, סימן נב). שאלה כמעט זהה הוצגה בישראל בפני הרב עובדיה יוסף (ראה שו"ת יביע אומר, חלק יורה דעה, סימן ז').ברישא של סימן ז' הנ"ל, נאמר:'נשאלתי אודות מסעדה שאוכלים שם יהודים, ובעל המסעדה מוכן לקבל השגחת הרבנות המקומית שיהיו המאכלים שבמסעדה כשרים כדת, ולציית להוראות המשגיח במה שנוגע לכשרות המאכלים, בתנאי שהמשגיח יתעלם מהרוצים לאכול מאכלי חלב (גלידה) מיד אחר בשר, או אפילו שיאכלום ביחד בצונן. אם כדאי לקבל התנאי הנ"ל למנוע מכשול מאכילת נבלות וטרפות ובשר בחלב ממש, או י"ל הלעיטהו לרשע וימות'. בתשובתו של הרב עובדיה יוסף נאמר, בין היתר, כי 'לכאורה היה מקום לומר שאין לרבנות לקבל עליה הפקוח על כשרות המסעדה, כל זמן שלא יסכימו לציית לכל ההוראות בין איסורי תורה ובין איסורים דרבנן ... אבל כאן הרי כל השגחת הרבנות על מצרכי המזון שיהיו כשרים, ואם אנשים פרטיים ירצו לאכול חלב אחר בשר, ואין ביד המשגיח למחות מפאת החופש והדרור השורר בארצנו, אין לזה כל קשר עם עצם ההכשר של הרבנות על המאכלים."(ע' 690ב-691א). יש לזכור כי התובעת תפעיל מסעדה שמוצריה כשרים אך ללא תעודת כשרות תוך שמירה על איסור אכילת בשר בחלב ושמירת שבת ומועדי ישראל. בכך יש כדי למנוע מאנשים דתיים או חרדים החפצים באכילת כשר, ומכל אדם אחר "מכשול מאכילת נבלות וטרפות ובשר בחלב ממש". תמך שביעי - במכתבו של ראש עיריית ירושלים (ת/1) לפיו פתיחת מסעדת התובעת המוכרת מוצרים כשרים אך ללא תעודת כשרות "מבטאת התחשבות בזולת והבנת צרכיו, ולמיטב הבנתי יקטין את המתח בין חילונים ודתיים בעיר". ראש עיריה הנבחר ע"י תושבי העיר- יודע את צאן מרעיתו וער לבעיות הציבור בעיר, וחזקה עליו שלא היה כותב מכתב זה לו בפתיחת המסעדה היה משום פגיעה במרקם היחסים בין דתיים לחילוניים בירושלים. תמך שמיני-בהצהרתו של ב"כ התובעת : "להבהיר משהו ברמה הפרקטית. אנחנו נהיה מוכנים לכתוב על המסעדה למסעדה זו אין תעודת כשרות ואת זה אני ביררתי כעת לפי הנחיות שנתן מר פדן דרך מר בר זאב שיושב כאן. אנחנו לא נהיה מוכנים לכתוב לא כשר כמובן שבית המשפט הוא המכריע אבל רציתי מהבחינה הפרקטית"(ע' 63 ש' 19-16). בהתחייבות זו של התובעת, להציג את המסעדה ללא ספק של הטעיה, יש בה משום ערובה למניעת הפגיעה באינטרס הציבורי, בכל הקשור להונאה בכשרות. ב"כ הנתבעות הפנה לפסקי דין בהם נדון סעיף 3(4) לחוק התרופות ואולם מובן כי יש לבחון כל פסק דין לפי נסיבותיו ואף לאחר שקראתי את פסקי הדין אליהם הופניתי לא שוכנעתי כי נסיבות הענין הנדון בפני מצדיקות שלא לאכוף את הסכם השכירות, וזאת לאור התימוכין לעיל. כמו כן היפנה ב"כ הנתבעות לפסק הדין בעניין בג"צ 809/86 ינוביץ נ' ראש המועצה המועצה המקומית רמת השרון פ"ד מא(4) 309, שם נדונה עתירה על החלטתם של ראש המועצה המקומית רמת השרון ויו"ר ועדת רישוי עסקים רמת השרון לאסור על העותרים לנהל בחנותם עסק לממכר אביזרי מין. ואולם בפרשת ינוביץ נבחנה בעיקר סמכויות מועצות מקומיות כפי שנאמר בפסק דינו של כב' השופט ד' לוין "למועצה המקומית, באבחנה מעיריה, ניתנו סמכויות כלליות נרחבות ביותר לאסור הקמתם של עסקים. הטעם העיקרי לאבחנה זו בין סמכויות מועצות מקומיות לסמכותן של עיריות מבחינת היקפן הוא אל נכון, בכך שמועצות מקומיות אוכלוסיתן מועטה יחסית ומגוונה מצומצם. שקול הדעת הרחב מאפשר למועצה המקומית, בהפעלת סמכויותיה, להביא בחשבון את ייחודה של האוכלוסיה שבתחומה, ולשמור במידת הסבירות הראויה, על צביונה המיוחד. אכן יכולים אנו להעלות על הדעת מועצות מקומיות שבהן, בשל מגוון האוכלוסיה בהן, עשויה להיות הצדקה להגביל סוג עסקים מסויים. כך למשל במועצה מקומית, או בשכונה מסויימת שבה, אשר רוב רובה של אוכלוסייתה הוא דתי, בעל אורח חיים וצביון דתי מובהק, ניתן למצוא הצדקה בהתנגדות עקרונית של המועצה המקומית להקמת חנויות לממכר אביזרי מין, בהיות עסק מסוג כזה פוגע ברגשות התושבים. אולם במקרה דנא המדובר במועצה המקומית רמת השרון, שככל הידוע לי, אוכלוסייתה מגוונת מאד ואין בה הייחודיות היכולה כאמור להצדיק התנגדות עקרונית להקמת עסקים מסוג חנויות לאביזרי מין"(ע' 317ג-ה). בכל הכבוד אין בידי לקבל השוואה זו שבין חנות לממכר אביזרי מין למסעדה המוכרת מוצרי מזון כשרים אך ללא תעודת כשרות. אמנם ייתכן כי מסעדה ללא תעודת כשרות היא "פיתוי לא רצוי" לאנשים חרדיים העוברים במקום, אך חזקה כי ה"פיתוי" הנ"ל יימנע לאור החינוך שקיבלו, אמונתם והעובדה שמדובר בפרהסיה-שאז קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאדם המקפיד לאכול במסעדה עם תעודת כשרות יימנע מלאכול במסעדת התובעת ולא "ייכשל". זאת ועוד, יש לזכור כי המדובר בתחנה המרכזית בירושלים המשרתת קהל מגוון, יהודים ולא יהודים, דתיים וחילוניים,מבוגרים, חיילים ונוער ואין מדובר בתחנה המשרתת חרדים בלבד. לו היה מדובר בתחנה המשרתת חרדים בלבד, כי אז לא היתה מעלה התובעת בדעתה לפתוח במקום סניף, כפי שהעיד ע"ת/1 עומרי פדן "בבני ברק לא הייתי מעלה על דעתי לפתוח סניף לא כשר. משום שהערכתנו שבני ברק בניגוד לירושלים היא עיר ש 80 - 90% דתיים ועל כן אין סיבה לפתוח מסעדה לא כשרה שאף אחד לא יקנה בה"(ע' 4 ש' 27-25). העובדה שמסביב לתחנה המרכזית מצויה אוכלוסיה חרדית לדעתי ,אינה אמורה להשפיע על התוצאה וזאת משום שיש לבחון מי עובר בתמ"ר ואת מיקומה של התמ"ר בכניסה לעיר. גם מסיבה זו, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה הוודאות הקרובה לפגיעה ברגשות הציבור הדתי או החרדי. אשר לטענת הנתבעות בדבר פגיעה ברגשות הציבור יפים דבריה של כב' השופטת ד' דורנר בבג"ץ 1514/01 גור אריה נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פ"ד נה(4)267, בעמ' 282ג "...עלינו להציב קו גבול בין פגיעה בחופש הדת לבין פגיעה ברגשות דתיים. כך לא תינתן הגנה חוקתית לגישה קיצונית הרואה בכל פגיעה ברגשות דתיים בשל הפרת מצוות על-ידי יהודים משום פגיעה בחופש הדת של המאמין, בבחינת '...כל ישראל ערבים זה בזה'(שבועות לט,א). מנגד, המבחן גם אינו בהכרח זהות עושה הפעולה האסורה, אלא אם הפעולה האסורה נכפית על שומרי מצוות או שמא נמנע מהם קיום חיוב דתי". כאשר יש פגיעה ברגשות דת נעשה איזון אנכי בין הפגיעה באינטרס הציבורי(פגיעה ברגשות הציבור) לבין החופש (ובמקרה דנן-חופש העיסוק וחופש החוזים), דהיינו "יד החופש על העליונה, אלא אם אם ישנה הסתברות(אפשרות סבירה, ודאות קרובה, וכיוצא בהם) לפגיעה קשה(ברמות שונות של קושי) באינטרס הציבורי"(הנשיא א' ברק ע"א 1514/01 שם276ו-ז). פגיעה ברגשות דת עלולה להיגרם לכל מאמין, באשר הוא מאמין, כשהוא נתקל בתופעה שאינה מתיישבת עם עיקרי אמונתו. כך עלולה להיגרם פגיעה לאדם דתי או חרדי החולף על פני בית אוכל בלתי כשר, או אפילו היודע על קיומו. ואולם מדוע ולמה ייפגע אדם דתי או חרדי כאשר בבית האוכל המדובר מוצרי האוכל כשרים והוא אף שומר על שבת ומועדי ישראל? שאלה נוספת היא האם יש להביא במסגרת השיקולים ,לעניין הוראת סעיף 3 (4) לחוק החוזים(תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ובמסגרת הדיון בנושא אינטרס הציבור , את הסיבות והנסיבות שברקע אי מתן תעודת כשרות למסעדת התובעת, ואיזה משקל יש ליתן לסיבות ונסיבות אלה? "שיקולי האדם - באשר הוא - תוך איזונם, הינם כשרים גם כשרים; והיא הדמוקרטיה, שטובת האדם ורווחת האדם הם עיקר בה. בבקעה שבה מתגודדים בני קבוצות שונות באוכלוסיה, והאינטרסים של הכול מעורבבים אלה באלה, קביעת סדרי עדיפויות הינה כורח מעצמו, ושקילת האינטרסים אלה מול אלה תביא מעצמה לצורך להכריע בין אינטרסים המושכים לצדדים. בריח התיכון באיזון המשקלות יימצא בכלל כי ניתן - ואף חובה - להתחשב באינטרסים של האדם, או באינטרסים של קבוצות אוכלוסיה, ובלבד שלא נגיע כדי כפיית מצוות על הזולת - מצוות באשר הן מצוות - ולא נעשה במסווה לאכיפת איסורי דת ומצוותיה על מי שאינם שומרי מצוות"(השופט מ' חשין בג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות פ"ד מז(5) 485, 507ה-ו ). שתי השאלות האחרונות יישארו בצריך עיון, לעת מצוא. בחברה מעורבת כמו שלנו יש להעמיד כל מקרה ומקרה במבחן המידתיות שבפגיעה. על פי מבחן זה ועל סמך הראיות שהוצגו בפני אין לומר, שבנסיבות הענין תיגרם פגיעה ברגשות הדת, שיש בה משום פגיעה כלשהי ובוודאי לא פגיעה קשה באינטרס הציבורי. בענייננו לא הוכחה ההסתברות לפגיעה ובוודאי לא פגיעה קשה באינטרס הציבורי ועל כן החופש(חופש החוזים וחופש העיסוק) גובר על פגיעה מסויימת ,אם בכלל, ברגשות הדת. 9. סוף דבר דין התביעה להתקבל. על כן אני מורה על אכיפת הסכם השכירות שבין הצדדים, ומחייב את הנתבעות לאפשר לתובעת להפעיל ולנהל, בתחנה המרכזית החדשה של אגד בירושלים, את מסעדת מקדונלד'ס, אף בלי שיהיה בידי התובעת תעודת כשרות. לאור הסכמת התובעת (ע' 63 ש' 19-16), אני מורה לתובעת לכלול בשילוט שעל המסעדה מבחוץ את הכיתוב: "ללא תעודת כשרות". מתיר לתובעת פיצול סעדים כמבוקש בבש"א 6215/01. בשים לב להוראות תקנה 512 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך מאה אלף (100,000) ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. מסמכיםכשרות