החלטה 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בחיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8 (א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו - 1955 (להלן: "החוק להגנת חיית הבר"), עבירה של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8 (א) (3) וסעיף 14 (א) לחוק להגנת חיית הבר, עבירה של החזקת ערך טבע מוגן בניגוד לסעיפים 33(ד) ו- 57(א) לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1988 ובניגוד לתקנה 2(א) לתקנות גנים לאומיים שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים) התשמ"ד - 1983 וכן עבירה של סחר בערך טבע מוגן בניגוד לסעיפים 33 (ד) ו- 57 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 ובניגוד לתקנה 2(ב) לתקנות גנים לאומיים שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים) התשמ"ד - 1984. 2. עובדות כתב האישום מייחסות לנאשם, כי ביום 23/7/00 סמוך לשעה 17:30 בחנות ברחוב רמב"ם 1 בבאר שבע החזיק הנאשם בתוך כלוב 11 תוכים מסוג ג'אקו, קצוצי כנפיים ובמצב חולני, אותם העמיד הנאשם למכירה בחנותו. לטענת התביעה, מדובר בחיות בר מוגנות וערכי טבע מוגנים וכי לנאשם לא היה היתר למעשיו. 3. הנאשם טען שורה ארוכה של טענות מקדמיות אליהן אתייחס להלן: א. העדר סמכות מקומית לטענת הנאשם, העבירות בהן הוא מואשם בוצעו בעיר באר שבע שם גם מקום מגוריו ועסקו ועל כן לבית המשפט שם הסמכות לדון בכתב האישום. סעיף 6 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי, בית המשפט המוסמך לדון בעבירה, הוא בית המשפט אשר באזור שיפוטו התקיים אחד מן השניים: 1) נעברה העבירה. 2) נמצא מקום מגוריו של הנאשם. אין חולק כי העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, אם נעברה, כטענת המאשימה, נעברה בעיר באר- שבע. אלא שבאר-שבע, כמו גם קריית גת, שתיהן ערים השייכות למחוז דרום. עובדה המעניקה לכל אחת מהן, סמכות מקומית מקבילה לדון בעבירה המיוחסת לנאשם (ראה סעיף 2 לצו בתי המשפט) (הקמת בתי משפט שלום ואיזור שיפוטם), תש"ד - 1960 ופקודת סדרי שלטון והמשפט, תש"ח - 1948 - (הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות). לפיכך, נמצא כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בכתב האישום. ב. פגם או פסול בכתב האישום לטענת הנאשם כתב האישום הוגש שלא בידי תובע מוסמך. לטענתו, אין לעו"ד שלום החתומה על כתב האישום הסמכות להגיש כתב אישום מטעם המדינה. סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי המאשימה במשפט פלילי, היא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה. סעיף 12 א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע מי הם התובעים, וקובע בין היתר, כי תובע הוא גם מי שהוסמך ע"י היועמ"ש להיות תובע. ודוק, להלן הכללים הקובעים בכל המקרים בהן נדרשת הסכמת היועמ"ש. א. בכל המקרים בהם נדרשת הסכמת היועמ"ש, ההסכמה צריכה להינתן אישית ע"י היועמ"ש, והיא אינה ניתנת להאצלה. ב. הסכמת היועמ"ש צריכה להינתן מראש ובכתב, ויש צורך שבידי התובע יהיה מסמך חתום (ראה ע"פ 6/80 חסבלה נ. מ"י, פד"י לד (4) , 725). ג. את כתב ההסמכה ניתן להגיש לבית המשפט, גם לאחר הגשת כתב האישום, ובלבד שהדבר ייעשה לאחר ישיבת ההקראה. ד. דרישת ההסמכה הינה מהותית, והעדר ההסמכה משמיט את הבסיס מתחת לתוקפו של כתב האישום (יעקב קדמי עמ' 423). נמצא, כי כתב אישום שהוגש על ידי תובע בלתי מוסמך, רואים אותו כאילו לא הוגש כלל (ר' ע"פ 928/80 גוב ארי בע"מ נ. ועדה מקומית נתניה, פד"י לה (4) , 764). כתב האישום כאן חתום על ידי עו"ד שרה שלום ועל פי כתב ההסמכה של היועמ"ש מיום 15/2/00, מוסמכת עו"ד שלום לייצג את המדינה באישום זה, אשר הוגש לבית משפט ביום 3.12.00, בתוך תקופת ההסכמה. לפיכך, הטענה נדחית. ג. מוסיף וטוען הנאשם, כי על פי הכתוב בכתב האישום בתיק הנדון נמצא , כי המאשימה היא "הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים" ולא "מדינת ישראל", וכי רק למדינת ישראל הסמכות לנקוט בהליכים פליליים לפי חוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998. אלא שלא ראיתי כל בסיס עובדתי לטענה זו. כתב האישום הוגש על ידי מדינת ישראל וכך מצויין בכותרת כתב האישום. לנוחיות סיווג ומיון הדיונים בבית המשפט ציינה המאשימה בכותרת כתב האישום, כי מדובר בתיקים של "רשות הטבע והגנים" ועל כן כתב האישום הוגש כדין. אם נרשם בפרוטוקול בית המשפט, כי המאשימה היא "רשות שמורות הטבע", הרי שבטעות קולמוס מדובר אשר אינה בשליטת המאשימה, כי אם מערכת ההקלדה שבבית המשפט. המדובר בטעות טכנית הניתנת לתיקון ואין היא יורדת לשורשו ומהותו של כתב האישום הנדון. אשר על כן, טענה זו נדחית. ד. כתב האישום אינו מגלה עבירה. לטענת הנאשם, כתב האישום אינו מגלה עבירה מאחר וחוק הגנים הלאומים, אשר על פי הוראותיו הינו מואשם, אינם מכוונים לבעלי חיים אשר יובאו לישראל בדרך מלאכותית ושאין להם נגיעה לגן לאומי או לטבע בישראל. במילים אחרות טוען הנאשם, כי חוק הגנים הלאומיים נועד להגן על ערכי טבע אשר יש להם קשר ישיר לישראל, בין שנוצרו או נולדו כאן ובין שהגיעו לכאן באופן טבעי, כגון ציפורים נודדות, ולא על בעלי חיים המובאים לישראל בדרך של מסחר. הנאשם מבקש ללמוד זאת מנוסח החוק ומטרתו. על פרשנות החוק, כותב בית המשפט העליון בע"פ 3027/90 חב' מודיעים בינוי ופיתוח נ. מ"י פ"ד מה (4), 36, כדלקמן: ”נקודת המוצא הצריכה להדריכנו הינה כמובן לשון החוק. כל פירוש צריך למצוא עיגון, ולו מינימלי, בלשון החוק (ראה ד"נ 400/80 קניג נ. כהן פ"ד לו (3) 701, 715: "ב"ש 67/84 חדד נ. פז, פ"ד לט (1) 667: בג"ץ 131/65 סביצקי נ. שר האוצר, פ"ד יט (2) 369, 378). אין ליתן לחוק משמעות שלשונו אינה יכולה לשאת אמת, בנסיבות מסויימות רשאי הפרשן להוסיף על לשון החוק, כגון הוספה שבאה למנוע תוצאה הנראית כאבסורדית (ראה ע"א 403/72 המרץ - מרכבי מכוניות ועבודות מתכת בע"מ נ. חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז 1957 - פ"ד לד (2) 24, 27: ע"א 753/77 אשדוד זיקוק מתכות בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 182,186)". אך בהעדר טענה בדבר צורך בתוספת, ובעניינו טענה כזו לא עלתה, גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. הפעילות הפרשנית מתוחמת במתן מובן ללשון החוק. כאשר שופט נותן ללשון החוק מובן שהיא אינה יכולה לשאת הוא אינו עוסק בפרשנות, אלא בפיתוח המשפט או בהשלמת חסר בלשון החוק (ראה בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ. שמיר (טרם פורסם). בקביעת גבולותיו הלשוניים של החוק, הפרשן עוסק בבלשנות. הוא מבקש לקבוע את מתחם האפשרויות הלשוניות הטמונות בלשונו של החוק המתפרש. אכן, לשון החוק, כלשון הטבעית בדרך כלל, אינה מדוייקת. כאשר הלשון נקלטת במחשבתנו, אין היא מעלה תמיד אך דימוי אחד ויחיד (ראה בג"צ 47/83 תור אוויר (ישראל) בע"מ נ. יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים, פ"ד לט (1) 169,174 ). היטיב להביע זאת השופט זוסמן, בציינו: ” לגבי הפרשן, הדיבור אינו כנוסחת קבע החייבת בהכרח לגרום לתוצאה אחת, ואותה בלבד.. למדנו שמשמעויותיו של דיבור רבות הן, והן שונות ומשתנות מחיקוק לחיקוק ומעניין לעניין. איננו יוצאים איפוא מן המושכל הראשון שיש לכל דיבור או נוסח משמעות אחת ויחידה, קבועה ועומדת" (ע"פ 94/65 תורג'מן נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג (3) 57, 80). אכן נמצא לעיתים, כי הלשון עמומה ורב משמעית. מבנה המשפט וסדר המילים עשוי להעלות משמעויות שונות. על הפרשן לחשוף משמעויות אלה. בכך מסתיים תפקידו הבלשני של הפרשן. מבין מגוון המשמעויות הלשוניות, על הפרשן לבחור באותה משמעות לשונית שהיא גם הנותנת ללשון החוק את משמעותו המשפטית. עומד על כך השופט ברק בע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ. ז'ק (פ"ד מד (1) 356,364) בקובעו: ”הפרשן במשפט אינו מתעניין אך במשמעות הלשונית של הדיבור. פרשנות אינה אך בלשנות. הפרשן במשפט מתעניין במשמעות המשפטית של הדיבור. משמעותו המשפטית של הדיבור הוא משמעותו הלשונית על רקע הקשרו הרלבנטי". בחירה זו של המשמעות המשפטית מבין מגוון המשמעויות הלשוניות נעשית בעזרת כללי הפרשנות. אלה הם הכללים אשר בעזרתם "שולף" או "חולץ" הפרשן משמעות משפטית מקשת משמעויות לשוניות. אחד מהיסודיים שבכללים אלה, המהווים את גולת הכותרת שלהם ואת "עיקר העיקרים" הוא הכלל, כי מבין המשמעויות הלשוניות השונות יש לבחור את אותה משמעות (היא המשמעות המשפטית) המגשימה טוב יותר מכל משמעות אחרת את תכלית החקיקה. כך קובע בית המשפט בבג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ. בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג (3) 728, 735 : ”מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שהחוק סובל, יש לבחור באותה משמעות המגשימה את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכול לשאת. זה תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן. תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה. אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק". תכלית החוק - אותה מבקש הפרשן להגשים - היא הערכים, האינטרסים והמטרות אשר החוק נועד להגשים. אלה כוללים את הערכים, המטרות והאינטרסים שעמדו לנגד עיני המחוקק ההיסטורי. הפירוש שניתן להוראה פלונית, צריך להשתלב בפירוש שניתן לשאר הוראות החקיקה. על תכלית החקיקה לומד הפרשן, בראש ובראשונה, מלשון החקיקה. אין לך מקור נאמן יותר לתכלית החוק מלשונו וממהותה של המאטריה המוסדרת וצורת ההסדרה. לשון החוק אינה מקור המידה היחיד על תכלית החוק. בצד הלשון- שהיא מקור פנימי - עומדים מקורות חיצוניים. ביניהם ניתן להזכיר דברי חקיקה אחרים, את ההיסטוריה החקיקתית ואת ערכי היסוד והמבנה השיטתי והחוקתי של השיטה, היוצרים חזקות באשר לתכלית החוק. אכן, אנו מניחים שכל חוק נועד להגשים את עקרונות היסוד של השיטה ולא לסתור אותם. היטיב להביע זאת השופט חשין, בקובעו: ” חוק שכוונת מחוקקו לא הובעה בו בצורה ברורה די צורכה, יש לפרשו פירוש אשר יורה על כוונה העולה בקנה אחד עם נוחות, צדק ועקרונות חוק מקובלים" (בג"צ 282/51 הסתדרות העובדים הלאומית בע"י נ. שרת העבודה, פ"ד ו 237, 248). (ראה ספרו של השופט ברק: "פרשנות במשפט", כרך 2, עמ' 291). על רקע תפיסה פרשנית זו, יש לבחון את החוק להגנת חיית הבר ואת חוק הגנים הלאומיים. שני חוקים אלו, כך עולה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, נועדו להגן על ערכי טבע באשר הם. סעיף 1 לחוק להגנת חיית הבר - הוא סעיף ההגדרות קובע, כי: "חיית הבר" - היא יונק, עוף, זוחל או דו חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו , שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם;" (הדגשה שלי - ר.ב.). עוד קובע החוק, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי סחר ו/או החזקה של חיית בר ללא רשיון מיוחד או כללי, מהווה עבירה. (סע' 8 (א) (1) + סע' 8 (א) (3) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו - 1955). סעיף 1 לחוק הגנים הלאומיים מגדיר "ערך טבע" ו"ערך טבע מוגן" בזו הלשון: "ערך טבע" - כל דבר או סוג דברים שבטבע או חלק מהם, חי צומח או דומם, שמקורם בשטח המדינה או מחוצה לו. "ערך טבע מוגן" - ערך טבע, שלדעת השר יש ערך בשמירתו או סכנה להכחדתו, והוא הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 33, כעל ערך טבע מוגן.” (הדגשה שלי - ר.ב.). סעיף 33 לחוק הגנים קובע, כי השר רשאי להכריז על ערך טבע, שלדעתו יש ערך בשמירתו או יש סכנה להכחדתו, כעל ערך טבע מוגן, בין בכל הארץ ובין באזור פלוני או במקום פלוני וכי הכרזה על ערך טבע מוגן תפורסם ברשומות. (סעיף 33 (א)(1)). כמו כן, קובע הסעיף איסורים על פגיעה בערך טבע מוגן וסחר בו (סעיף 33 (ד), כאשר המושג "סחר" מוגדר באופן רחב וכולל קניה, מכר, חליפין, ייצוא, ייצוא חוזר, יבוא הכנסה מן הים וכן הצעה לסחר. מכוחו של סעיף זה הותקנה "אכרזת גנים לאומיים ושמורות טבע (ערכי טבע מוגנים) התשל"ט - 1979, בה מפורטים ערכי הטבע אשר השר מצא לנכון לסווגם כערכי טבע מוגנים ואין מחלוקת בין הצדדים, כי התוכים סווגו כערכי טבע מוגנים. על פי עקרונות הפרשנות אותם סקרתי לעיל, לא מצאתי כל סיבה שבגינה מן הראוי היה לפנות למקורות שמחוץ לחוק, על מנת להבין את מטרתו. רק מקום בו לשון החוק הינה בלתי ברורה ו/או בלתי סבירה בעליל באופן המוביל לתוצאה אבסורדית יש מקום לפנות למקורות פרשנות חיצוניים אולם אין זה המקרה כאן. לשון החוק ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. אין החוק מייחס חשיבות למקורו של ערך הטבע המוגן. אשר על כן, בין אם בעל החיים המוכרז כערך טבע מוגן, נולד בארץ ובין אם בחו"ל ומצא את דרכו לכאן, בין אם באופן טבעי, בכך שנדד, ובין אם באופן מלאכותי, יובא ארצה באופן מסחרי, יחשב הוא כערך טבע מוגן ויזכה להגנה כמפורט בחוק הגנים והשמורות ובחוק להגנת חיית הבר. חוק הגנים והשמורות מהווה חוק על מבחינת הצורך בשמירת הטבע ונועד למסד ולבסס את סמכותה של הרשות כרשות אשר תדאג, בין יתר תפקידיה, להגן על ערכי טבע מוגנים, לרבות החי והצומח בתחומי מדינת ישראל. כמו גם, לפקח על חיות הבר המצויות בשטח המדינה, תהא אשר תהא דרך הגעתן ארצה. אמנם אין החוק יכול לחול על הפינגווינים באנטרקטיקה, אך אם יגיעו לארץ בין באופן טבעי ובין בדרך מסחרית, יזכו להגנה של החוק. כך גם זוכות החסידות הנודדות מארצות הקור לארץ ישראל להגנת החוק כאשר הן נמצאות בתחומי המדינה. היאמר כי החסידה שנדדה ארצה תזכה ליחס מועדף על פני אחותה החסידה שיובאה ארצה בדרך מסחרית? אין ספק, כי כל מסקנה אחרת מזו הגורסת, כי החוק חל על החי והצומח המצוי בארץ, בין אם מקורו בחו"ל או בארץ, ובין אם נמצא בדרך הטבע או בדרך מלאכותית, תעמוד בניגוד ללשון החוק ולמטרתו. דברים אלו יפים גם לגבי הוראות החוק להגנת חיית הבר אשר מטרותיו הינן להגן על אוכלוסיית חיות הבר הן אלה שמקורן בארץ והן אלה אשר מקורן בחו"ל. כך, כשם שאדם המבקש לייבא אריה מאפריקה ולהחזיקו בתחומי מדינת ישראל, ידרש להיתר מתאים כך ידרש לגבי יבוא ואחזקה של תוכים המוכרזים כערך טבע מוגן והעונים גם על ההגדרה של חיית בר, הזוכה להגנה מכוח החוק להגנת חיית הבר. טוען הנאשם, כי השר חרג מסמכותו אשר הוקנתה לו בסעיף 33 (א)(1) לחוק הגנים והשמורות מאחר וחלק מהאכרזה מנוסחת בלשון חיוב וחלקה בשלילה. בסעיף 33 (א)(1) לחוק מסמיך את השר "להכריז על ערך טבע...כעל ערך טבע מוגן...". אין לשון ההוראה קובלת את השר לאופן ניסוח ההכרזה והתנאי היחידי לתקופתה הוא פירסומה ברשומות. לפיכך, בין אם נקט השר באכרזה בלשון מפורשת מי הם הפרטים בקבוצת מין כלשהי, הנחשבים לערכי טבע מוגנים, ובין אם נקט בלשון כללית לגבי מין כלשהו והמעיט מתוכו פרטים מסוימים. (כבענייננו, כל העופות הינם ערכי טבע מוגנים למעט פרטים הרשומים באכרזה) אין בכך, פרט לשאלה של ניסוח, כדי לשלול את חוקיות האכרזה. 4. לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את טענותיו המקדמיות של הנאשם. כתב האישום על עובדותיו מקים עילה לאישום והנאשם נדרש להשיב לאשמה. בעלי חייםמשפט פליליחיות בר