החלטה 1. בבעלות המשיבים שלוש משאיות. הן שימשו ביום 11.11.01 להובלת חומרי כריה שנחצבו או נכרו בהר פלך (בחלקות 13, 24 ו - 21 בגוש 18904, השייכות למדינה). בעקבות זה נתפסו המשאיות על ידי העוררת, על פי הסמכות הנתונה לשוטר בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969 (להלן - הפקודה). המשיבים ביקשו להחזיר להם את התפוס, לפי הסמכות המסורה לבית משפט השלום בסעיף 34 לפקודה המורה כי ניתן "לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו." 2. בקשותיהם של המשיבים, נדונו בפני כב' השופט עמית בבית משפט השלום בעכו. בתיק ב.ש. 6938/01 דן כב' השופט עמית בבקשתו של המשיב מס' 1. הוא קבע בהחלטתו מיום 11.12.01 כי מכונית הוולוו (שנת ייצור 91, מס' רישוי 14-606-00), תשוחרר לידי המשיב בהתמלא תנאים אלה: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח; ערבות אישית של המשיב ושל צד ג' ע"ס 150,000 ש"ח; הטלת עיקול על המשאית, וכן ניהול רישום מדוייק יומיומי של השימוש במשאית, לרבות שעות העבודה, מקומות העבודה ומסלול הנסיעה, משך כל התקופה בה תחזור ותהיה ברשות המשיב. ענינם של המשיבים 2 ו - 3 (לגבי המשיב מס' 2 - משאית מתוצרת וולוו שנת ייצור 91, לגבי המשיב מס' 3 - משאית מתוצרת "מק", שנת ייצור 76), נדון בתיק ב.ש. 7022/01 ולגביהם הוחלט ביום 18.12.01 על שחרור המשאיות באותם התנאים המפורטים לעיל לגבי המשיב מס' 1, בשינוי זה שההפקדה תהיה בסך של 20,000 ש"ח לגבי כל משאית, והערבות תעמוד על סך של 100,000 ש"ח. על החלטות אלה מלינים שני הצדדים. העוררת טוענת כי התנאים שקבע כב' השופט עמית לשחרור המשאיות, מקלים יתר על המידה ויש להחמיר בהם, ולהורות על המשך תפיסת המשאיות עד לתום ההליכים בערכאה הראשונה, על מנת להבטיח את חילוטן, בתום ההליך, אם וכאשר יורשעו המשיבים בעבירות המיוחסות להם. המשיבים מפנים את טענותיהם לתנאי הדורש הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסכום של 20-30,000 ש"ח. 3. מאז שנתפסו המשאיות ביום 11.11.01, הן מוחזקות כחפץ תפוס בידי העוררת. כמו כן הגישה העוררת ביום 18.12.01 לבית משפט השלום בעכו, כתב אישום בגין עבירות הכריה והחציבה שלא כדין בהר פלך. כתב האישום הוגש נגד 12 נאשמים ובהם המשיבים כנאשמים מס' 9,7 ו - 12. האישום הראשון בכתב האישום מייחס לשאר הנאשמים עבירה של כרייה שלא כחוק - עבירה על סעיף 2(1) + 3 + 88 + 108 + 109(2) + 111(א) לחוק לתיקון פקודת המכרות (מס' 7), התש"ס - 2000, ולמשיבים מיוחסת עבירה של הפרת חובת אחריות בעל רכב - עבירה על סעיף 2(1) + 3 + 88 + 108 + 109(2) + 111(א) + 111ב'(א) + (ב) לחוק לתיקון פקודת המכרות (מס' 7), תש"ס 2000. 4. כב' השופט עמית בחן את הראיות שבפניו, ואת החזקה העומדת לחובת המשיבים על פי הוראת סעיף 111ב'(ב) לפקודת המכרות. לגבי המשיב מס' 1 הוא לקח בחשבון הרשעות קודמות שלו בתחום הכריה הבלתי חוקית, מן השנים 1990 ו - 1991. הוא קבע כי יש בחומר שלפניו "אותו 'פוטנציאל הרשעתי' שיש בו כדי להקים את הרף של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש", הוא המשיב מס' 1 שבעניננו. באשר לשאלה אם ניתן להסתפק במקרה דנן באמצעי מתון יותר מאשר תפיסת המשאית עד להכרעה בכתב האישום, הסתמך כב' השופט עמית על הפסיקה ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, תקדין עליון 99(2) 1087, ובבש"פ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) מיום 8.10.01, וקבע: "מקום בו הורשע בעל הרכב משך חמש השנים שקדמו לתפיסה, הכלל הוא של 'מעצר עד תום ההליכים' של הרכב ששימש לביצוע העבירה והחריג הוא שחרור הרכב, מנימוקים מיוחדים שיירשמו. לא זה המקרה שלפנינו, באשר הרשעותיו של המבקש הן מלפני כעשר שנים ועל כן לא קמה כנגדו 'חזקת מועדות'. גם המשאית נשוא הדיון אינה בבחינת 'שור מועד' באשר זו הפעם הראשונה שנתפסה בביצוע עבירות של כרייה בלתי חוקית." עוד ציין כב' השופט עמית בהחלטתו כי ההכרעה "צריכה להתקבל תוך איזון אינטרסים בין זכות הקניין של המבקש מול אינטרס הציבור"; הוא הניח כי מדובר אכן ב"מכת מדינה", ולכן ה"שיקול (ה)הרתעתי", הוא שיקול רלוונטי ובעל משקל בהחלטה". הוא התחשב בכך שהמשאית תפוסה כבר כחודש בידי המשטרה וקבע כי "תפיסת המשאית עד לתום ההליכים לא עומדת במבחן המידתיות, שפותח במשפט החוקתי, על שלושת מבחני המשנה הנוהגים לגביו, ובמיוחד מבחן המשנה השני, של האמצעי שפגיעתו פחותה. דהיינו, יש לנקוט את האמצעי המתון הגורם פחות נזק ככל שניתן להשיג באמצעותו את המטרה (ראה, לדוגמה, בג"צ 6055/97 שגיא צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241)." בהתחשב בצורך לאזן בין זכות הקניין של המשיב לבין אינטרס הציבור, הורה כב' השופט עמית על שחרור משאיתו של המשיב בתנאים שנזכרו לעיל. לגבי המשיבים 2 ו - 3, שלא היו להם הרשעות קודמות, ניתנה החלטה דומה, בשינויים המחוייבים, ובהתחשב בשווי הנמוך של משאיתו הישנה של המשיב מס' 3. 5. נראית לי נכונה עמדתה של הערכאה הראשונה, בכל הקשור ל"פוטנציאל הראייתי" שקיומו נדרש לצורך שמירת התפוס. המשאיות נתפסו תוך כדי הובלה של חומרי כריה וחציבה מהר פלך. סעיף 111(א) של פקודת המכרות, קובע את העבירה של כריה שלא כדין: "החוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו ..., דינו - מאסר 5 שנים ...". מחצבים כוללים "כל החומרים בעלי ערך כלכלי שהם חלק מקליפת האדמה או שמוצאם הטבעי הוא מקליפת האדמה, ...", כמוגדר בסעיף 2 של פקודת המכרות. סעיף 2 של פקודת המכרות קובע גם כי "לכרות" כולל את כל הפעולות הנחוצות למדי לשם ניצולם, רכישתם וקבלתם של מחצבים והעלאתם על פני האדמה או הובלתם." (ההדגשה שלי - ש.ב.). סעיף 111ב'(ב) לפקודת המכרות קובע כי אם נעשתה כריה שלא כדין "באמצעות רכב, חזקה היא כי בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעמו לפי הענין, הפר את חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו." לאור החזקות האלה, ולאחר שאין למעשה מחלוקת כי עבודות הכריה בהר פלך נעשו שלא ברשיון ובאופן בלתי חוקי, קמה ועומדת לחובת המשיבים, תשתית ראייתית מספקת לצורך תפיסת התפוס, קרי המשאיות. 6. סעיף 111ו' לפקודת המכרות דן בתפיסה וחילוט של רכב שנעברה באמצעותו עבירה על פקודת המכרות, ולפיו אם "הורשע בעל הרכב או האחראי על הרכב מטעם בעל הרכב, בתוך 5 שנים שקדמו לתפיסת הרכב", בעבירה שענינה כרייה בלתי חוקית, "לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפקודת האמורה עד תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שיוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיפים 111 או 111ב בתוך תשעים ימים מיום תפיסת הרכב." עוד קובע סעיף זה כי אם הורשע אדם בעבירה של כריה בלתי חוקית "והוא בעל הרכב שבאמצעותו בוצעה העבירה, רשאי בית המשפט נוסף על כל עונש אחר, להורות על חילוט הרכב." סעיף 111ג' לפקודת המכרות, דן ברכב שנעברה באמצעותו עבירת כריה בלתי חוקית, נתפס והוחזר לבעליו. במקרה כזה "רשאי שוטר למסור לבעל הרכב הודעה האוסרת את השימוש ברכב (להלן - הודעת איסור שימוש) לתקופה של 30 ימים וליטול את רשיון הרכב." סעיף קטן (ב) מורה כי ניתן להאריך את איסור השימוש ברכב לתקופ שלא תעלה על 6 חודשים. 7. איש מהמשיבים לא הורשע במשך חמשת השנים שקדמו לתפיסת המשאיות בעבירות על פקודת המכרות. לא עומדת לחובתם, על כן, וכך נקבע בצדק על ידי הערכאה הראשונה, ההוראה המחייבת "נימוקים מיוחדים שיירשמו" לשם החזרת המשאיות לרשותם. אולם, ההוראה שבסעיף 111ו(א)(2) לפקודת המכרות חלה עליהם, והיא מאפשרת, לאחר ובתנאי שתהא הרשעה בתיק הנוכחי, את חילוט המשאיות גם לגבי מי שלא הורשע בעבירה כאמור משך חמשת השנים הללו. נתון זה, והגישה הכוללת של המחוקק שבאה לידי ביטוי בתיקון לפקודת המכרות, מחמירים עם המשיבים. 8. נראית לי נכונה בעיקרה גישתה של הערכאה הראשונה, באשר לצורך באיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכות הקניין של הפרט, אך שונה מעצר עד תום ההליכים (שלילת חופש), מתפיסה זמנית של רכוש הצפוי לחילוט. נראה לי מוצדק להחמיר יותר עם המשיבים, ולדעתי יש לשים את הדגש על הצורך להרתיע את הרבים מלהמשיך בכריה בלתי חוקית, שהיא בגדר מכת מדינה הפוגעת קשות בנוף ארצנו, וגורמת לפגיעה ולמפגעי טבע אותם כמעט בלתי אפשרי לתקן; יש עמה נזק כלכלי לכלל ורווח ניכר לפרט העובר את העבירה, והיא בבחינת נגע שיש לעקור אותו מן השורש. מצב זה מחייב פעולה בחזית רחבה, לא רק נגד הכורה והחוצב, אלא גם נגד המסייע והמוביל, שאינו בודק ומוצא כי הכריה נעשית ברישיון, על פי היתרים שניתנו למפעיל המחצבה. נעיר, כי אדם (או נהג) בר דעת, שאינו משים עצמו כמי שאינו רואה, יודע להבחין בין מחצבה מוסדרת הפועל כחוק, לבין פעולה מחתרתית בהר, ואין לקבל, כך לכאורה, את עצימת העינים של המוביל, הטוען כי לא ידע, לא ראה, ולא הבחין בדבר. 9. יש להבדיל בין ענינו של המשיב מס' 1 לבין ענינם של המשיבים מס' 2 ומס' 3. ענינו נראה לי חמור יותר. אמנם, לא רשומה לחובתו הרשעה בעבירת כרייה משך חמשת השנים שקדמו לתפיסת המשאית, אך בעבר הוא כבר נטל חלק בביצוע עבירות מן הסוג דנן תוך גרימת נזק לציבור באמצעות משאיתו: ביום 30.9.89 הוא גנב 150 קוב חול מאדמת מדינה בחורשת קליל וגרם נזק בלקרקע בסכום של 10,000 ש"ח, (ר' ת.פ. 1541/91 של בית משפט השלום בעכו), וביום 13.6.89 גנב חול בשווי 150 ש"ח והעמיסו יחד עם אחר על משאיתו,(ר' ת.פ. 293/90 של בית משפט השלום בחיפה). מעבר הזמן הממושך אינו מכהה, כך אני סבור, את הכתם שדבק בו. בעל משאית כזה, המוענש כחוק בגין כריית חול וגניבתו וחוזר לסורו, מוצדק במקרה המתאים, כי משאיתו תוחזק בידי הרשויות עד תום משפטו החדש, בגין עבירות דומות, ומכל מקום אין להקל בהחזרת המשאית לרשותו. מתאים גם לגביו, במידה מסוימת, הנאמר מפי כב' השופטת מ' נאור בבש"פ 6271/01 הנ"ל: "תכלית ההסדר החדש שבפקודת המכרות , ... היא מניעת ביצוע עבירות באמצעות אנשים 'מועדים', או כלי רכב 'מועדים'. נקודת 'האיזון' בין זכות הקנין של הפרט לבין זכות הקנין של הציבור בנכסיו שונה בהסדרי התפיסה הזמנית לפי פקודת הסמים ובהסדר התפיסה הזמנית לפי פקודת המכרות. בהסדר לפי פקודת המכרות נסוגה, בהעדר 'נסיבות מיוחדות' זכות הקנין של הפרט מפני זכות הציבור להגן על קניינו." 9. לאור כל האמור לעיל אני מחליט כדלקמן: אני דוחה את טענות המשיבים המפורטות בעררים שהם הגישו. אני מקבל את עררה של המדינה לגבי המשיב מס' 1 (תיק ב.ש. 5490/01), ומורה כי המשאית התפוסה לא תוחזר לידיו עד תום ההליכים בערכאה הראשונה, בכפיפות לכך שהענין יוכל להישקל שוב בערכאה הראשונה, אם המשפט לא יבוא לסיומו תוך 6 חודשים ממועד הגשת כתב האישום. אני מקבל בחלקו את עררה של המדינה לגבי המשיב מס' 2 והמשיב מס' 3, (תיק ב.ש. 5490/01) ומורה כי הערבות הבנקאית הנדרשת מאת המשיב מס' 2 תעמוד על סך של 50,000 ש"ח. לגבי שני משיבים אלה, אני מורה כי הערבות שלהם תגובה בערבות של שני ערבים נוספים, שיאושרו להיות ערבים מתאימים לשביעות רצון הרשם של הערכאה הראשונה, בסכומים שקבעה הערכאה הראשונה. גם ענינם של משיבים אלה יוכל להישקל מחדש בתום 6 חודשים, כאמור לעיל. יתר חלקי החלטת הערכאה הראשונה יעמדו בעינם. כרייה וחציבה