גזר דין עיריית בת ים (להלן: "הנאשמת") הואשמה ביחד עם עובד בשירותה מר צבי כץ, חברת האחים רויכמן בע"מ ומנהלה, בהזרמת שפכים ממקור יבשתי לים ללא היתר ולכלוך רשות הרבים, בניגוד לסעיפים 2 ו-6 לחוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988 וסעיפים 2 ו-13 לחוק שירת הניקיון, התשמ"ד-1984. בישיבת יום 23.03.00 כפרו כל הנאשמים והנאשמת בכלל זה במיוחס להם בכתב האישום. משכך, הביאה בפני התביעה את ראיותיה. לאחר שמיעת עדי התביעה העלו כל הנאשמים טענת no case, שנדחתה בהחלטה מפורטת שיצאה מלפני ביום 05.11.02. לאחר שמיעת ההחלטה הגיעו חברת רויכמן ומנהלה להסדר עם התובעת (להלן: "ההסדר"), ואילו הנאשמים ומר כץ החלו בהבאת ראיות הגנה. רק בישיבת יום 01.10.03 חזרו בהם הנאשמת ומר כץ מהכפירה, וזאת במסגרת הסדר טיעון, לפיו כתב האישום ככל שהוא מתייחס למר כץ נמחק, ואילו הנאשמת הורשעה על פי הודאתה. בטיעוניה לעונש הגישה התובעת, עו"ד דרורי, את גזר הדין במ/1, לפיו הורשעה הנאשמת בעבר, ובקשה להטיל על הנאשמת קנס. התובעת הפנתה לעונשים הכבדים הקבועים בחוק לצד העבירות נשוא ההרשעה, והוסיפה שראוי להחמיר עם הנאשמת בהשוואה לגזר הדין שהושת על חברת רויכמן, בהתחשב במעמדה כרשות ציבורית, שתפקידה לפקח ולדאוג לשמירה על החוק, ובהתחשב בעובדה שמחדליה גרמו למעשה לקרות האירועים. התובעת בקשה מבית המשפט להתחשב לחומרא בנסיבות שונות, כמפורט בפרוטוקול (עמ' 208 ש' 7-18), וזאת למרות הודאת הנאשמת, והזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירות. התובעת בקשה להשית עונש שיהלום את הנסיבות. הסנגור, עו"ד לבנון, שטען לזכות הנאשמת את כל שניתן, כעולה מהפרוטוקול (עמ' 109-111), בקש, כמובן, שלא להחמיר עם הנאשמת, ולהסתפק בהטלת קנס הנמוך מזה שהוטל על חברת רויכמן. הוא הדגיש את היותן של העבירות נשוא ההרשעה עבירות מסוג אחריות קפידה, ובקש להתייחס לשינויים בחוק בכל הקשור לעבירות מסוג זה. לעניין הקנס, הפנה הסניגור לע"פ 5042/03 של בית המשפט העליון. מעבר לכך, ביקש הסניגור לתת משקל לקולא לזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירה, לחלקה של הנאשמת שלא בצעה את העבודות, ולפיכך חלה עליה אחריות משנית בלבד, הנובעת ממחדלי פיקוח, בעוד שהנהג שהשליך את המצע והטרקטוריסט שפיזר אותו לא הועמדו לדין. עוד ביקש לקבל, שהנאשמת נשאה בהוצאות הנזקים שנגרמו, וסבלה בנוסף נזקים תדמיתיים, למרות שהיא עושה מאמצים רבים לשמור על ניקיון חופיה, והיתה חלוצה בהתקנת "מערכת קיץ". לאחר ששמעתי הטיעונים, הגעתי למסקנות כדלקמן: 1. תופעת זיהום הסביבה היא תופעה נפוצה ובעלת חומרה יתירה בארץ קטנה כמו ישראל. על מנת להתגונן מפני התפשטות התופעה ולשרשה, תיקן המחוקק את חוק הניקיון לפני שנים לא רבות, והחמיר בעונשיהם של עברייני איכות הסביבה תוך הכפלת הקנסות שיש להטיל על תאגידים. 2. אין זו פעם ראשונה שהנאשמת אחראית לזיהום מי הים, כעולה מגזר הדין במ/1. 3. לכשעצמי רואה אני את הימנעותה של הנאשמת מפיקוח על עובדי החברות שעמן התקשרה, ויותר מכך באי נקיטת אמצעי זהירות ראשוניים כגון סימון בורות ושוחות, מחדלים רשלניים חמורים, המחייבים תגובה שיפוטית מחמירה, שיהיה בה להוציא מן הכח אל הפועל כוונת המחוקק. 4. יחד עם זאת בית המשפט הגוזר את הדין איננו מתעלם מהנאשם שבפניו, תהא העבירה בה הורשע חמורה ככל תהיה, ומנסיבות המקרה הספציפי. 5. במקרה שבפני בהתחשב בהודאה, בזמן שחלף מיום ביצוע העבירה, בטיעון שלא הוכחש, כי הנאשמת נקטה מיוזמתה בהתקנת מערכת קיץ שכל יעודה למנוע זיהום מי ים, ובהתחשב בעובדה שהקנס ישולם מקופה ציבורית ומדולדלת מאוד, ובהתייחס לעמדת התביעה בהסדר טיעון עם חברת רויכמן שבו הסכימה התביעה לקנס מתון, וכמתחייב מעיקרון אחידות הענישה, לא אמצה עם הנאשמת את מלוא חומרת הדין. 6. לאור הקנס שהושת כאמור בהסכמת התביעה על חברת האחים רויכמן, שהורשעה באותן עבירות, נראה לי שלמרות מעמדה המיוחד של הנאשמת, המחייב אותה בזהירות ופיקוח העולים על אלו הנדרשים מאזרחים מן השורה, אני גוזרת על הנאשמת כדלקמן: בגין העבירות נשוא ההרשעה בתיק קנס בסך 25,000 ₪. 7. אינני מוצאת שהתקדים שהביא בפני הסניגור באשר לחילוט התחייבות ישים במקרה דנן, ולא מצאתי שראוי במקרה זה להמנע מהפעלת ההתחייבות שהושתה על הנאשמת בת.פ 1425/96 של בית משפט שלום בת"א מיום 31.12.96, שכן התחייבות כמוה כמאסר על תנאי, שחובה להפעילה, שאם לא כן תאבד מכוחה ההרתעתי. אשר על כן אני מחייבת את הנאשמת בתשלום ההתחייבות. 8. הנאשמת תשלם את הקנס וההתחייבות שהושתו עליה ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מ - 1.12.2003 ובכל 1 לחודש שאחריו. 9. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד יתרת הקנס לפרעון, החל מה - 8 לאותו חודש. 10. הקנס ישולם לקרן לשמירת ניקיון. בנק יהב: ח-ן 660083 סניף מרכזי-ירושלים. הודעת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. שאלות משפטיותפסולתזיהום מים