הכרעת דין בהמשך להודעתי מיום 31.3.03 על זיכוי הנאשמים, מהאשמה שיוחסה להם להלן נימוקי הכרעת הדין. א. העובדות 1. אין מחלוקת שהנאשמת 1 (קיבוץ חולתה) עוסקת, בין היתר בגידול תוצרת חקלאית והנאשם 2 היה מרכז המשק, במועדים הרלונטיים לכתב האישום. 2. מקורות המים של הקיבוץ פורטו ברשיונות ההפקה ואספקה שהונפקו לנאשמת 1 על ידי מדינת ישראל (המאשימה), לשנת 98 ו-99 (נ/8 ו-נ/9). 3. אחד ממקורות המים, הינו קו האספקה הנקרא "קו זמר עיון". מים אלה מסופקים לנאשמת על ידי המדינה, באמצעות חברת מקורות ובהתאם להקצבת המים המאושרת (לצורכי חקלאות), של הנאשמת ומכוח הוראות חוק המים ותקנותיו. יעוד מים אלה נקבע ברשיון, לחקלאות. 4. מים אלה מסופקים לקיבוץ מזה שנים רבות (לטענת הנאשמת מזה כ-30 שנה), על ידי המדינה (באמצעות חברת מקורות), לצרכיה החקלאיים וגידולים חקלאיים. 5. בשנות ה-90 המאוחרות, החלו נציגי משרד הבריאות לדרוש מהנאשמת להוציא היתר לשימוש במים אלה להשקיה, לכל גידול חקלאי שהיא מבקשת לגדל באמצעותם. 6. הנאשמת סירבה להגיש בקשה להיתר ככל שהיא חלקה על עמדת משרד הבריאות, כי מדובר "במי קולחין". לטענתה, נציבות המים ומקורות קבעו, באופן חד משמעי, שאין המדובר "במי קולחין" אלא במים הראויים לשימוש חקלאי, כפי שעולה מרשיונות ההפקה שהונפקו לנאשמת 1 במהלך שנים רבות בכלל, וב-1998, 1997, בפרט (נ/8 ו-נ/9). הנושא הועלה אף בדיונים בין נציגי משרד הבריאות, משרד החקלאות ונציבות המים. נציבות המים נותרה בעמדתה כי מדובר ב-"מי חקלאות", בעוד משרד הבריאות נותר כי בעמדתו כי מדובר ב-"מי קולחין". מחלוקת זו קיימת, בעצם, עד היום הזה. ביום 17.2.02 ציינה ב"כ המאשימה כי לאור דברי ב"כ הנאשמים והמלצת בית המשפט, הפרקליטות תקיים דיון עם נציגי משרד הבריאות, נציבות המים ומקורות כדי ללבן את המחלוקת ולבדוק באם ניתן לקבוע עמדה אחידה בנדון, אולם התביעה לא ציינה בפני, מאז ועד היום, באם אכן נעשה דבר בנדון. 7. הנאשמים מודים שמוזרמים לקו זמר עיון, בין היתר, "מי קולחין" (קרי-מי שופכין מטוהרים) כנטען בכתב האישום וכפי שנטען על ידי עדי התביעה, אך הם טוענים שהיה על המאשימה להביא ראיות באשר לכמויות ולאחוזי מי הקולחין, מכלל המים שבקו מים זה-והתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה בנדון. 8. הנאשמת מודה שהיא המשיכה להשקות גידולים חקלאיים (בצל ואחרים) במים אלה בשנת 98 ו-99, כנטען בכתב האישום, בהעדר רשיון השקיה ממשרד הבריאות. 9. הנאשמים כפרו באחריות האישית המיוחסת לנאשם 2 בגין העבירות המיוחסות לנאשמת 1. ב. שאלת אחריות הנאשם 2 1. אמנם הנאשם 2 כפר באחריותו לביצוע העבירות, אלא, שהוכח שהוא אכן היה מעורב בכל המהלכים, נשוא האישום. הוא הגורם שפעל מטעם הנאשמת 1 בנדון מול נציגי משרד הבריאות ופקחיה ובפניות לנציבות המים, משרד החקלאות ומוקורות. הוא קיבל את הדרישה להוצאת ההיתר מנציגי משרד הבריאות. הוא אומנם טען בעדותו שחברי הקיבוץ קיבלו החלטה שלא להגיש את הבקשה להיתר ולדחות את דרישת משרד הבריאות, אלא שלא הובא כל פרוטוקול של אסיפת הקיבוץ או ראיה מטעמו בנדון. הוא טען תחילה, שלא הוא אלא "איש המים" של הקיבוץ טיפל בנושאי ההשקיה של גידולי הקיבוץ, אך הוא הודה, לבסוף, שאותו איש מים, היה כפוף לו וקיבל ממנו את ההנחיות, כיצד לפעול בנדון. 2. בנסיבות אלה הנאשם 2 נושא באחריות למעשי הנאשמת 1, כאורגן, שפעל מטעמה בנדון ואילו הייתי מרשיעה את הנאשמת 1 בעבירות שיוחסו לה, הרי שדין זהה היה חל עליו. ג. עיתוי הדרישה 1. טענת הנאשמת 1 שהיא לא נדרשה על ידי משרד הבריאות להוציא היתר במהלך שנים רבות, אינה טענת הגנה טובה כנגד האישום, כשלעצמה, אם כי יש לטענה זו משמעות מסויימת, במסגרת בחינת כלל הסוגיות שהועלו בתיק זה. 2. העדים מטעם משרד הבריאות ציינו שמצבת כח האדם שלהם לא איפשרה אכיפת, הוראות הדין הנטענים, עד לשנות ה-90, אך אין בכך הגנה מפני ביצוע העבירות, לאחר שהנאשמים נדרשו להוציא את ההיתר ומשסרבו לעשות כן והמשיכו להשקות גידוליהם במים אלה. הנאשמת לא טענה שלא ניתנה לה "שהות" מספקת בכדי להערך לקיים את הדרישה החדשה, אלא שהדרישה, בפני עצמה, סותרת את קביעתם של רשויות אחרות, ואינה על כן, כדין. ד. טענות ההגנה 1. ניתן לסווג את טענות ההגנה כהתקפת עקיפין באשר לדרישת הרשות (משרד הבריאות) ו/או כטענה להגנה מן הצדק. 2. ניתן גם להתייחס לטענות אלה כטענה לטעות בעובדה או בדין לאור הקביעות השונות של גורמים ממשלתיים שונים באשר להגדרת מים אלה, אם כי הנאשמים איתנים בדעתם שכל עוד נציבות המים מספקת ומוכרת את המים כמים שפירים לחקלאות, אין להגדירם "כמי קולחין". לטענתם, אין זרועות המדינה זכאים לקבוע הגדרות הפוכות סותרות ומנוגדות, לאותם המים, ככל שהדבר מעמיד את האזרח בעמדה שהדעת אינה סובלת. 3. הנאשמים טוענים שההגדרה שנקבעה "למי קולחין" בכללי בריאות העם, הינה הגדרה כללית מידי ואינה יכולה להוות בסיס ונורמה לקביעת אחריות בפלילים. כמו כן, הנאשמים מציינים שכל עדי התביעה הודו שמשרד הבריאות בעצמו, אינו נצמד להגדרה הקבועה בכללים הנ"ל, בהתייחסותו למקורות המים השונים המשמשים לחקלאות במדינת ישראל ואיזה מקור מים מתוכם יוגדר "כמי קולחין", לצורך חיוב המשתמשים בהם בהוצאת היתרי השקיה. 4. הנאשמים טוענים שלא הוכח שהסמכות לקביעת הגדרת המים הינה סמכות בלעדית ומועדפת של משרד הבריאות, הגוברת על הסמכויות של נציבות המים בנדון. כמו כן לטענתם, אם אכן משרד הבריאות הינו הגוף המוסמך לקבוע את הגדרת המים והשימושים שיותרו בו ובאיזה תנאים, הרי שסמכות זו מחייבת, קודם כל, את המדינה עצמה ואת זרועתיה, כולל נציבות המים וחברת מקורות. באם אלה "משוחררים" מלקבל סמכות ומרות זו, לא יתכן שתוטל על הנאשמים אחריות בפלילים, בנדון. ה. טענות המאשימה 1. משרד הבריאות הינו הגוף האמון על בריאות הציבור והזרוע הבלעדית של המדינה המוסמך לקבוע איזה מקור מים מהווה "מי קולחין". 2. סעיף 65 א לפקודת בריאות העם (1940) מסמיך את שר הבריאות להתקין כללים בדבר טיהור מי שופכין המיועדים להשקיה או מטרה כלכלית אחרת, וסעיף זה קובע, שלאחר התקנת כללים, כאמור "לא ישתמש אדם במי שופכין למטרה כאמור אלא בהיתר מאת שר הבריאות ובהתאם לתנאיו ולא יינתן היתר אלא לאחר שהוכח, להנחת דעת השר, שהמים טוהרו, במידה מספקת, כפי שנקבע באותם כללים". 3. בכללי בריאות העם (טיהור מי שופכין המיועדים להשקיה) שהותקנו מכוח הסעיף הנ"ל נקבעו, הגדרות למושגים ל-"מי שופכין" ול-"מי קולחין". במסגרת הגדרת מי קולחין נקבעו 4 הגדרות, השלישית שבהן "מים מהולים בקולחין". אין מחלוקת שהמים בקו זמר עיון הינם מים המהולים גם בקולחין. 4. לטענת המאשימה, משהוכח שהנאשמים אכן השקו גידוליהם ב-98 ו-99 במים אלה, (המוגדרים כנ"ל כ"מי קולחין") ללא היתר, הרי שהם עברו על הוראת 2 ו-6 לכללים הנ"ל. סעיף 2 לכללים קובע שלא ישקה אדם גידולים חקלאיים במי שופכין, אלא אם הם קולחין ובהתאם לכללים אלה. סעיף 6 לכללים אוסר על השקיית גידול, שלא פורט בתוספת (לכללים), אלא אם ניתנה הסכמת המנהל בכתב ומראש ובהתקיים תנאי סעיף 5, לכללים. הכללים מחייבים היתר לכל השקיה במי קולחין. 5. לאור האמור, המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם וכאמור בסעיף העונשין שבסעיף 71 לחוק בריאות העם הקובע: "העובר על הוראה מהוראות פקודה זו או התקנות על פיה, דינו..." ו. המסגרת הנורמטיבית 1. בכדי לבחון את טענות ההגנה מול טענות המאשימה יש צורך לבחון את המסגרת הנורמטיבית הכללית, עליה מושתתות טענות אלה. 2. על אף החיים המודרנים המתועשים שלנו, שהינם שונים בתכלית, מחיי העבר, מים נותרו מקור וסם חיינו. התורה נמשלה על ידי חז"ל ל"מים חיים", מתוך רצון חכמינו להקביל את התורה למוצר הבסיסי והחשוב ביותר, לקיום כל חי. כך היה בעבר, כך בהווה וכך הדבר, בעתיד הנראה לעין. ללא מים לשתיה ולייצור מקורות המזון שלנו, אין לנו קיום. 3. מאידך, החיים בימינו הינם שונים מחיי העבר, ככל שאנו חיים בעידון "המהפכה המנהלית". כדברי כבוד השופט יצחק זמיר בספרו "הסמכות המנהלית": "המעורבות העמוקה של המנהל בפעילות יום יומיות של כל אדם נושאת אופי של מהפיכה: המהפיכה המנהלית. מהפיכה זאת, יחד עם המהפיכה המדעית הביאו את הקידמה והרווחה המאפיינת את המאה עשרים. היא יצרה טיפוס חדש של מדינה ואולי אף טיפוס חדש של אדם" (שם עמוד 33 ההדגשות שלי). לדבריו, כתוצאה מכך: "אדם רגיל יכול לעבור חייו בלי שייכנס אפילו פעם אחת בשערי בית המשפט, אבל הוא לא ירחיק לכת עד שיתקל ברשות מנהלית, בעניינים הקשורים בעבודתו, בביתו, או בעיסוקים אחרים שלו. קיימת מעין סימביוזה בין האדם לבין המנהל... המעורבות של מדינת ישראל בחיי אזרחיה עולה על המקובל במדינות דמקורטיות אחרות... חלוקת העושר על ידי המנהל הציבורי... היא רק היבט אחד של התלות ביחסים בין האזרח לבין המנהל..." (שם עמוד 32-33). כפי שיובהר להלן, אותו "עושר מחולק" שצויין על ידי המחבר, כולל את מקורות המים של המדינה. ז. הוראות פקודת בריאות העם 1. אין ספק שמשרד הבריאות ממלא תפקידים עיקריים ומגוונים בניהול "המנהלי" של חיינו. פקודת בריאות העם הינה אחת ממקורות החוק העיקריות המעניקה לשר הבריאות את סמכויותיו. מרבית הוראות החוק הינן הוראות באשר לסמכויות ציבוריות, בתוך המנהל הציבורי, גופו. כך, לדוגמא, מוסדרות בפקודה נושאים של יצירת אזורים סניטוריים ומוסדות לשירותים סניטוריים; טיפול ציבורי בתעודות לידה ופטירה; הקמת וניהול בתי עלמין; מוסדות רפואיים ומעבדות ועוד. המשותף לכל אלה הינו אופי הסמכות, המכוונת לקביעת נוהלים וכללי פיקוח על מוסדות ציבוריים, המספקים שירותים לציבור הרחב. חריג לכך ניתן למצוא בחלק ו' לחוק הדן במפגעים כאשר הוראות אלה מאפשרות נקיטת פעולות נוספות, שאינן מתמקדות בתוך השירות הציבורי גופו, אלא מאפשר נקיטת הליכים כנגד כל פרט, באם הוא גורם למפגע. 2. חלק ה-1 מוקדש לאיכות תברואתית של מים. סמכויות משרד הבריאות בנדון מופנות כנגד מפיק וספק המים. להלן חלק מהוראת החוק בנדון: א. להבטחת איכות המים, ס' 52 (ד) מסמיך את נציג שר הבריאות להיכנס לכל מקום בו נמצא מקור מים וליטול דגימות, לבדיקת איכות המים. ב. סעיף 52 (ט) מטיל על ספק המים חובה לבצע בדיקות מעבדה, על חשבונו, בהתאם לתקנות ולהמציאם לרשות הבריאות . מכח סעיף זה הותקנו תקנות בריאות העם (איכות תברואתיים של מי שתיה). תקנות אלה מפרטות את הבדיקות הספציפיות שעל הספק לבצע וקובעות ערכים מדעיים (כולל חומרים וכמויות) לתוצאות הבדיקות, וכן מחייבות את הספק להפסיק את אספקת המים, באם מתגלה בבדיקה חריגה מדרישות התקנות. ג. ס' 52 (א) קובע : "כל אימת שיש בהוראות רשות הבריאות לפי חלק זה כדי לפגוע ברישיון הפקה שנתן נציב המים, לפי חוק המים תשי"ט -1959, או בהוראה שנתן לפי החוק האמור או תקנות שהותקנו לפיו, לגבי משטר התיפעול של מקור המים מבחינה כמותית, תינתן הוראה לספק ע"י נציב המים , על פי דרישת רשות הבריאות". ד. סעיף 52 (י) מסמיך את נציב המים להורות על שינוי יעוד מים שנפסלו ועל הספקת מים ממקור אחר, במקום המים שנפסלו. ה. סעיף 53 (י) לחוק (בחלק המיועד למפגעים) , מגדיר כמפגע "כל באר או הספקת מים ציבוריות או פרטיות, המזיקות לבריאות או מסכנות את הבריאות" באשר למפגעים, מוענקות סמכויות להוציא צווים ולפעול כנגד האחראים ליצרית המפגע (יהיו הם גוף ציבורי או פרטי). ו. סעיף 62 ב (י) מעניק לשר הבריאות סמכות להתקין תקנות בכל הנוגע ל"מפגע" על פי סעיף 53 (ו) הנ"ל , בכל הנוגע למי שתיה וכן לקביעת תקנים לביוב ומי קולחין. (הסמכויות הנוספות בס' זה להתקנת, הוקנו לשר לאיכות הסביבה). 3. הוראות החוק מלמדות על הקשר ההדוק בין משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה ונציבות המים (המשוייך היום למשרד לתשתיות לאומיות), בכל הקשור לניהול משק המים, של המדינה. 4. המאשימה טוענת שמשרד הבריאות הינו הסמכות העליונה ובלעדית, באשר לקביעת הגדרת איכות מקור מים, במדינת ישראל כ"מי קולחין" אולם , לצד טענה זו ניתן, כבר בשלב זה, ללמד מהוראות פקודת בריאות העם כי משרד הביריאות אינו אחראי על משק המים ודרכי ניהולו. סמכויות אלה הוענקו לגופים אחרים, כאשר הוראות פקודת בריאות העם מקנות סמכויות למשרד הבריאות לאכוף על גופים אלה , את כלליה, הנחיותיה ותקנותיה. 5. מי אם כן הבעלים ו/או אחראים על משק המים, גופו? תשובה לכך נמצאת בחוק המים (תש"ט-1959) ותקנותיה. ח. חוק המים 1. סעיף 1 לחוק קובע, שמקורות המים במדינה הינן קניין הציבור ונתונים לשליטת המדינה, לצורכי תושביה ופיתוח הארץ. מקורות המים שבבעלות המדינה הוגדרו בסעיף 2 לחוק בצורה רחבה ביותר, וכוללות, כל מעיין, נחל, אגם, זרם, מקווה ולרבות מי ניקוז ומי שופכין. סעיף 4 לחוק מבהיר שהבעלות בקרקע אינה מקנה בעלות על מקור המים שבקרקע וזאת מבלי לפגוע בזכות היסוד של בעל הקרקע, לקבלת מים, על פי חוק המים. 2. סעיף 3 לחוק המים קובע אחד מזכויות היסוד של אזרחי המדינה וזו לשונו: "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם, בכפוף להוראות חוק זה". הצהרה דקלרטיבית זו, אינה הצהרה בלבד וככל שהמדינה (כאמור בס' 1 לעיל) נטלה, לידיה הבלעדיות, את זכות הקניין בכל מקורות המים הרי שמדובר גם בהתחייבות שלטונית, באשר לזכות כל אדם לקבל את המצרך הבסיסי שהינו כה זקוק לו ולהשתמש בו לקיומו מאת "המדינה המנהלית". זוהי הצהרה "חוקתית", רמת מעלה. סעיף 6 לחוק מבהיר שכל זכות לקבלת מים מוצמדת לאחת ממטרות המים, שהוגדרו: "צרכי בית; חקלאות; תעשיה; ומלאכה מסחר ושירותים. 3. סעיף 9 לחוק קובע את החובה המוטלת על כל אדם לנהוג במים שבאים לרשותו ביעילות ובחסכון; להחזיק מתקנים תקינים למים; להימנע מלסתום ולדלל מקורות מים וכדו'. לנציב המים הוענקו סמכויות לפעול כנגד מי שמפר הוראות אלה. סעיף 17 לחוק מסמיך את נציב המים להיכנס לכל שטח בכדי לבדוק את מקורות מים ולשמירה על המים. 4. סעיף 20 א לחוק מגדיר "זיהום מים" כדלקמן: "שינוי בתכנותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כמית, אורגנולפית, ביולוגית, בקטריולוגית רדיאוקטיבית, או אחרת, או שינוי הוגרם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש". ס' 20 (ב) אוסר על כל אדם לבצע פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, כאשר ס' 20 (ג) מבהיר שמי שברשותו מתקן להפקת מים, הספקתם, הובלתם ואגירתם , חייב לנקוט בכל האמצעים, כדי למנוע שהמיתקן או הפעלתו יגרום לזיהום מים. 5. באשר לאיכות המים , נקבע בסעיף 20 (יג) (א) שהשר לאיכות הסביבה, בהתייעצות עם מועצת המים, רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר איכותם של מים למטרות שונות (למעט מי שתיה), ולרבות מי שטפונות ומי שופכין. הובהר בסק' (ב) כי תקנות כאמור מסק' (א) , במידה שהן נוגעות לבריאות הציבור, יותקנו גם בהתייעצות עם שר הבריאות. ס' ק (ג) מגביל את סמכותו של נציב המים, להתיר הפקה הספקה וצריכה של המים למטרות ושימושים השונים, רק על פי אותן התקנות ולשנות מטרת מים מסויימים ובלבד שיהיו ראויים לאותה מטרה. ס' 20 (ה) מעניק לנציב המים סמכות להתיר סילוק שפכים, למקור מים (קיים), על פי תוכנית מאושרות. ס' 20 (יא) (א) (2) מאפשר לנציב המים, באם שוכנע, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, שאין ברירה אחרת, ליתן צו הרשאה לסילוק שפכים למקור מים לתקופה קצובה, וסילוק על פי צו הרשאה לא ייחשב כזיהום מים. ס' 20 (יא) (ב) (ד) מאפשר לנציב, בהתייעצות עם שר הבריאות, לבטל הרשאה או לשנותה, אם טובת הציבור מחייבת זאת. ס' 20 (כ) מחייב את נציב המים, למסור דיווח לועדת הכלכלה בכנסת מידי שנה על מצב זיהום המים והפעולות שננקטו למניעתו. ס' 20 (כא) קובע את האחריות הפלילית של מי שעובר על הוראות החוק בפרק הנ"ל (זיהום מים), כאשר ס' 20 (כו) מבהיר שדין המדינה בענין זה, כדין כל אדם. ס' 20 (כה) מבהיר שכל אדם, שנפגע כתוצאה מעבירה על הוראות אלה, במישרין, זכאי להגיש קובלנה פלילית פרטית בנדון. (גם כנגד המדינה, במשמע) 6. ניתן ללמוד מהוראות החוק שציינתי כי המחוקק העניק לנציבות המים סמכות בלעדית, על ניהול משק המים בישראל. נושאי הנפקת רישיונות; הקמת מתקני מים; ניהולם; והפקתם הינם בסמכות הבלעדית של נציב המים. כך באשר לכמויות המים שיופקו ויסופקו וכך באשר לאיכויות של מים אלה והשימושים שייקבעו להם. כל הפקה ואספקה נאסרה, אלא על פי רישיון מנציבות המים. לנציב המים שליטה מלאה על רשיונות, הפקתם, ביטולם, התלייתם, ושינוי תנאיהם , וכן הסמכות לנקוט בצעדים, כנגד בעל רישיון הפקה והספקה, שמפר את תנאי רשיונו (ס' 30 ). 7. בטרם אמשיך להתייחס להוראות החוק, ניתן לסכם, עד עתה שהמדינה, בהתחשב בחשיבות, הזכות היסודית ובסיסית של כל אדם לקבלת מים מחד ובחשיבות הלאומית של ניהול משאב יקר (ולפעמים מועט) זה, מאידך, נטלה לידיה את זכות הניהול הבלעדית של מקורות המים ואספקתם. למחוקק היה ברור כי נטילת הזכות טומנת חובות, בצידה. לצד זכות הבעלות והשליטה על מקורות משק המים, דרות חובות האספקה הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, באשר לשימושים שלשמם מיועדים המים המסופקים, כל זאת בכדי לענות, בצורה נאותה על צרכי החברה הבסיסיים. 8. המאזן הנדרש שיש לבצע בכדי להבטיח שמקורות המים המוגבלים, (בכמותם ואיכותם) יחולקו בצורה נאותה כדי לספק את הצרכים השונים (בכלל), וצרכי חקלאות (בפרט), של הציבור הרחב, מקבלת ביטוי בסימן ד' לחוק. סימן זה מתייחס לזכות המדינה לקבוע איזורי קיצוב ולהתקין תקנות לעניין כמויות צריכה מקסימלית , מידות ואיכות . לכל הקצבת מים מאושרת של הנציבות (קרי-המדינה) נקבעת מראש, מטרות השימוש. הקצבות אלה נקבעות אף לפי עונות; שעות; טיב קרקע; נתונים גיאוגרפים ובריאותיים (ראה ס' 36 לחוק). 9. בכדי לספק מים לאזרחי המדינה הקימה את חברת מקורות , כחברה ציבורית, המהווה רשות המים הממלכתית. חברת מקורות כפופה, לנציבות המים ומשרד התשתיות, ופועלת על פי הנחיותיהם. המדינה שולטת בהקמת מפעלי המים ותפעולם באמצעות הוראות חוק אלה ונעזרת בחברת מקורות, בתור הזרוע המבצעת, לאספקתם בפועל. כמו כן, הוקם "מועצת מים" לייעץ לשר הממונה על כל נושאי מדיניות משק המים (ס' 124 ו'). החוק אף הקים בי"ד מיוחד, לענייני מים . 10. אין ספק שהוראות חוק המים (בדומה לפקודת בריאות העם) מחייבות שיתוף פעולה הדוק בין נציבות המים (המשרד לתשתיות לאומיות); חברת מקורות, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות ועוד, אולם ברור שהגוף הבלעדי ועליון "המנצח" על משק המים והאחראי לדאוג לאספקת המים בכמות ובאיכות הראויים לשימושים שלשמם יועדו, הינו נציבות המים, ולא אחר. ט. בחינת העובדות בתיק זה, לאור המסגרת הנורמטיבית הנ"ל. 1. המים המסופקים לאזרחי המדינה מופקים על פי רשיונות הפקה, ממקורות פרטיים (להפקה עצמית); באמצעות ספקים שונים; וברובם, באמצעות רשות המים הממלכתית (חברת מקורות). 2. אין מחלוקת שהמים נשוא תיק זה (קו זמר עיון), מסופקים על ידי המדינה, באמצעות חברת מקורות, לנאשמת 1, לצורכי שימושים חקלאיים. כך הם מסופקים מזה שנים רבות, ולטענת הנאשמים-מעל 30 שנה. 3. מר אמנון ליסר, מהנדס אספקת המים של חברת מקורות בצפון (ע.ה 2) העיד שבעמק החולה מוחזקים 2 תעלות עיקריות להובלת מים, מצפון לדרום. הקצה של שתי התעלות מגיע לכנרת. התעלה המזרחית כוללת מי מעיינות, נחל וגשם בלבד והמים זורמים מהתעלה, לכנרת, ללא שאיבה מוקדמת. התעלה המערבית כוללת מקורות מים דומים לאלה של תעלה המזרחית, אלא שמוזרמים אליה גם מי השפכין המטוהרים של קרית שמונה ומספר קיבוצים נוספים וכן ומי בריכות דגים. מים אלה נשאבים על ידי מקורות על פי הנחיות נציבות המים, ישירות מהתעלה המערבית ומסופקים, לאחר מכן, על ידי חברת מקורות, לכל חקלאי האזור. מדובר באספקת מי חקלאות בכמויות של כ-20-23 מיליון קו"ב לשנה. המים לא יועדו לשתיה, אלא יועדו לשימוש חקלאי. בתעלה המערבית ישנם מספר נקודות שאיבה/איגור כאשר קו זמר עיון הינו אחד מהם. המים הנשאבים מהתעלה המערבית הינם בעלי אותה איכות, ככל שהם נשאבים מאותו מקור. איכות זו נתונה לשינויים, בתקופות שונות של השנה, בהתאם למדיניות מועדי הזרמת השפכים המטוהרים למקור המים (התעלה המערבית). בזמן שאין אפשרות לשאוב את כל המים מהתעלה המערבית, לצורכי חקלאות, עודפי המים זורמים, ישירות לכנרת, (בדומה לזרימה הקבועה, מהתעלה המזרחית). לדברי העד, מכלל המים (20-23 מיליון קו"ב) כ-3-4 מיליון קו"ב (%15-20%) מהמים, מקורן מבריכות דגים ומי הביוב המטוהרים ("קולחין"). 4. ציבור החקלאים בעמק החולה והסביבה, המקבל מחברת מקורות מים אלה כ"מי חקלאות" הינו ציבור רחב (ראה למשל הממוענים הרבים למכתב ת/11). הנאשמת 1, נמנית על ציבור זה. בשנת 1998, בעקבות דרישת משרד הבריאות מהנאשמת 1 (וחקלאי האזור) להוציא היתרים להשקיה במים אלה, הנאשמת 1 פנתה (בין היתר) לע.ה 3, מר יגאל חן, מנהל משרד החקלאות במחוז גליל/גולן. הוא המליץ לנאשמת 1 (ב-12.98, ראה נ/7) להפנות את נציגי משרד הבריאות, לנציבות המים וחברת מקורות, לאור העובדה שהמים מוגדרים על ידיהם מזה שנים, כמי חקלאות שפירים ומסופקים להם (תמורת תשלום) ככאלה. לדברי עד זה, נציבות המים מאז ועד היום, מגדירה ומספקת את המים כשפירים לחלקאות. הוא אף ציין שהמים במאגר עיון משמשים, בנוסף להשקיה, לגידול דגי מאכל. עמדת משרד החקלאות הינה שיש לאמץ ולפעול על פי קביעות נציב המים בנדון. 5. לאבחנה בין מי חקלאות למי קולחין יש חשיבות במספר מישורים ואין המדובר במחלוקת "לשונית", בלבד. הוכח שנציבות המים מפיקה רשיונות הפקה נפרדים, לסוגי מים שונים. כפי שמופקים רשיונות למי חקלאות מופקים גם רשיונות אחרים למי קולחין (כמו גם למים מלוחים). כאשר מדובר במים המוגדרים כ-"קולחין" להבדיל מ-"חקלאיים"-(שפירים), אין הם נכללים במכסות ובהקצבות של נציבות המים, למי חקלאות. כמו כן, התעריף שנגבה בגין מי קולחין הינו זול יותר ממי חקלאות וללא היטלי איזון. באשר ל-"מי קולחין", אין כל התחייבות לגבי איכותם והשימוש שניתן לעשות בהם. במקרה שכזה, יש צורך ברשיון ממשרד הבריאות בכדי להשתמש בהם להשקיית גידולים חקלאיים. עדות עד זה מתיישבת עם הוראות חוק המים, המאפשרות קביעת גובה מחיר המים והיטלי איזון, על פי ההוצאות הכלליות בפועל של הפקת והספקת המים לשימוש שלשמו יועד, ובאיכות הראויה לכך. 6. ע.ת 5, שלום גולדברגר, המהנדס הראשי לבריאות הסביבה במשרד הבריאות העיד שמשרד הבריאות מודע לבעיה של חקלאיים, כאשר "מודבקת" לתוצרתם "סטיגמה" של השקייתם "במי קולחין". ענין זה יוצר בעיות שווקיות. על אף האמור, לטענתו, בין 30%-50% מי ההשקיה לחקלאות במדינה הינם (לטענת משרד הבריאות) "מי קולחין".כ-50% ממים אלה, הינם, על פי הגדרתו, מי קולחין "באיכות טובה" ואין לגביהם מגבלות מבחינת סוג הגידול וכמות ההשקיה, אם כי יש צורך בהיתר השקיה. באם ניתן להסתמך על האינפורמציה המוצגת לאזרח באתר האינטרנט של חברת מקורות, בשנת 2002 בלבד, הושקעו על ידי מקורות מעל 6.5 מיליון שקל, בפיתוח שיטות טיפול ב-מי קולחין המיועדים להשקיה. מליונים רבים של מטר קו"ב "מי קולחין" מסופקים על ידי מקורות להשקיית גידולים חקלאיים והמגמה הינה להרחיב ולהגדיל את כמויות מי הקולחין שיועדו להשקייה. עד זה העיד שהמחלוקת לענין הגדרת המים של קו זמר עיון ידועה לו היטב והוא ערך את המסמך בנדון (נ/1) מיום 2.9.98, המהווה מעין סיכום של הדיון שהתקיים בין נציגי משרד הבריאות, נציבות המים, חברת מקורות ומשרד החקלאות בנושא זה. העד מציין שהוא מודע לכך שהכללים מגדירים כל מקור מים בו מוזרמים שופכין מטוהרים, (בכמות כלשהו), כ"מי קולחין". לדברי העד, משרד הבריאות עוסק בקביעת "רמות איכות" שונות של "מי קולחין", אך מדובר בכללים פנימיים. כמו כן הוא מודה שלא כל מקור מים בו מצוי מי קולחין, יוגדר ככזה ולכל מהנדס מחוזי (ב-7 מחוזות) מוענק שיקול דעת עצמאי, באשר לקביעה, באם מקור המים יוגדר על ידו "מי קולחין" ובאם לאו. לדבריו "המים ממפעל עיון זמר" הינם "מי קולחין, באיכות טובה". הגדרתם כמי קולחין נובעת מהעובדה שמי קולחין מוזרמים (במועדים מסויימים ומתואמים של השנה) באופן קבוע ויזום, למקור המים. 7. באם נסכם את האמור עד עתה, הרי שבמסגרת ניהול מדיניות משק המים, המדינה (באמצעות נציבות המים), החליטה לייעד את מי התעלה המערבית, כל כולם לחקלאות. מדיניות זו אף שואפת לכך שמי התעלה המערבית יסופקו בכללותם, לחלקאות ככל שבמקרה ולא עולה בידי מקורות לעשות כן, מוזרמים יתרתם, לכנרת, מאגר מי השתיה המרכזי של המדינה. במסגרת יישום המדיניות הנ"ל של משק המים, החליטה המדינה להתיר להזרים למקור מים זה (של מי גשם, נחל ומעיינות), גם מי שפכים מטוהרים ומי בריכות דגים. לאור חזקת תקינות האקט המנהלי, הנני יוצאת מתוך ההנחה שהזרמות אלה הינן מבוקרות ומתבצעות כדין, על פי הוראות חוק המים שציינתי לעיל, ועל פי התנאים וכללים ובדיקות, שנדרשות ממפעלי טיהור אלה על ידי נציב המים, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הבריאות. ע.ת 3, חנה סלע, מהנדסת מחוז הצפון במשרד הבריאות אישרה בעדותה, שבידיה כל התוכניות של מתקנים אלה, בדיקות איכותם ונתוני כמות הזרמתם, על אף שלא יכלה להעיד בעל פה על תוכנם. היא ציינה שהיא אף משמשת כנציג שר הבריאות, לאישור התוכניות והמתקנים האמורים. 8. אין מחלוקת שברשיונות ההפקה שסופקו על ידי נציבות המים לנאשמת 1 בשנים 1998 ו-1999, הוגדרו מקורות המים המאושרים השונים של הנאשמת 1 בהגדרות שונות. אין מחלוקת שהמים, ממקור ההפקה העצמי של הנאשמת, הוגדרו, ברשיון ההפקה, "כמי קולחין". הנאשמים לא משיגים על כך וכאשר הנאשמת 1 ביקשה לגדל גידולים במים אלה היא אכן הגישה למשרד הבריאות בקשה להיתר השקיה וקיבלה היתר השקיה, כדין. לעומת זאת, המים המוספקים לנאשמת 1 ממקור המים "זמר עיון", באמצעות חברת מקורות, מוגדר ברשיון ההפקה כמי חקלאות שפירים, לכל דבר. כך הם מסופקים ונמכרים לנאשמת 1, וכך הם מוגדרים על ידי נציבות המים, לצורכי הספקה, הקצבות, חיוב במחיר, היטלים וכדו'. השאלה המתבקשת הינה-כיצד הופכים "מי חקלאות שפירים" אלה ל"מי קולחין", ברגע שהם יוצאים מצינור ההספקה של מקורות, לצינור ההשקיה של הנאשמת 1?! 9. ניתן לנסות לטעון, שאין סתירה בין הגדרת המים "כמי חקלאות לכל דבר", על ידי המפיק והספק (המדינה) והגדרתם, מאידך, "כמי קולחין", לכל דבר, על ידי משרד הבריאות (המדינה) ושהגדרות אלה יכולות לדור, יחדיו. איני סבורה שיש לקבל טענה כזו. עיון בכללי בריאות העם, על פיהם הוגש כתב אישום זה, מלמד שנקודת המוצא של הכללים הינה ש-"מי קולחין" אינם ראויים להשקיה. התוספת לכללים מציינת את הגידולים, שלכאורה, יותרו להשקיה במי קולחין וסוגם והיקפם מצומצם ביותר. כל גידול למאכל אדם מוחרג מהכללים. אמנם ס' 6 לכללים מאפשר למנהל ליתן הרשאה בכתב ומראש לגידול אחר, שאינו כלול בתוספת, אך אישור גידול שכזה, על פי נוסח הכללים הינו החריג מהאיסור הכללי הנ"ל. כמו כן, הכללים מחייבים קבלת היתר, מראש, לכל גידול (הן גידול הנכלל בתוספת והן גידול אחר, כאישור חריג). סייגים שכאלה, אינם מאפשרים אלא שימוש והשקיה מצומצמים ומבוקרים ומים שכאלה אינם יכולים להיות מוגדרים, באותה נשימה, "כמי חקלאות לכל דבר". נציבות המים בעצמה יודעת היטב להגדיר "מי קולחין", בהגדרה נפרדת, מ-"מי חקלאות", כפי שעלה מהעדויות וכפי שעולה מרשיונות ההפקה של הנאשמת 1 עצמה (נ/8 ו/9). הובהר אף בתנאי רשיונות ההפקה (שהינם רבים בפני עצמם ובצדק), שהשימוש במים שהוגדרו ברשיון כקולחין, לצורכי השקיה, מחייבת הוצאת היתר בנדון, ממשרד הבריאות. מכלל לאו, אתה למד הן. מים שהגודרו ברשיון ההפקה כ-"מי חקלאות", אינם טעונים כל היתר השקיה, כאמור. 10. אמנם התביעה ביקשה להדגיש ולהוכיח שמשרד הבריאות הינו הגוף היחיד המוסמך להגדיר את המים כ-"קולחין" (ראה ת/1 תעודת עובד ציבור בנדון), אולם זו אינה השאלה המרכזית, לדעתי. המחלוקת בין נציבות המים ומשרד הבריאות בנדון הועלתה כבר בשנות ה-90 המאוחרות (ראה נ/1). מתמצית הדיון שנרשם ניתן ללמוד שהמדינה, המעוניינת להתיר זיהום (ראה הגדרת "זיהום" שבחוק המים ובפרק המטרדים שציינתי לעיל) של מקור המים, קרי-התעלה המערבית והתחייבה (מכללא) לדאוג שהליכי הטיפול והמהילה הראויים יינקטו בכדי ליישם את מדיניות משק המים של אספקתם לכלל חקלאי האזור, לצורכי חקלאות, באיכות הראויה לשימוש המיועד למים אלה. ממסמך זה ניתן ללמוד על המחלוקת שבין נציבות המים ומקורות לבין משרד הבריאות באשר להגדרת מי התעלה המערבית כ-"מי קולחין", ובאשר לצורך להיתר השקיה בגין השימוש בהם. השאלה אינה "ידו של מי על העליונה", אלא איפה מכריעים מחלוקת שכזו. באם כטענת התביעה, (מדינת ישראל) משרד הבריאות היא הקובעת הרי שהיא קובעת ומחייבת, בראש ובראשונה, את כל זרועות המדינה קרי-נציבות המים וחברת מקורות! 11. ע.ת 3, מהנדס המים של משרד הבריאות אישר שהוא העביר את "נתוניו" לנציבות המים ומקורות והם לא קיבלו את טענותיו. ובכן, מה הוא עשה בנדון? לדבריו: "מעבר לכך שהבהרנו, באופן חד משמעי את עמדתנו, לא נקטנו פעולה נוספת". דברים אלה אינם מדוייקים. משרד הבריאות הסכים לאשר תוכנית להזרמת "מים מזוהמים" (שפכים מטוהרים) למקור מים זה, המיועד לחקלאות. גורמי משרד הבריאות בודקים ומפקחים על מפעלי הטיהור האמורים. משרד הבריאות הסכים, "שלא להסכים", עם נציבות המים, על הגדרת המים, כך שהמדינה ממשיכה לספק את המים, כבעבר, לכל חקלאי האזור, כמי חקלאות, לכל דבר. מאידך, ככל שנציבות המים ומקורות (המפיקים וספקים) לא הסכימו ליטול אחריות על איכות המים, החליט משרד הבריאות לפנות לכל אחד מחקלאי האזור ולדרוש מכל אחד ואחד מהם להוציא היתרי השקיה ולבצע, על חשבונו, בדיקות איכות המים, המסופקים לו. כל זאת, על אף שאם המים לא יסופקו לחקלאות, הם יוזרמו לכנרת. כל זאת על אף שאיכות המים מאותו מקור הינו זהה לכולם (כמצויין לעיל). 12. אין מחלוקת שאין לנאשמים כל שליטה על איכות המים המסופקים להם מקו זה. לצורך כך הם סומכים על המדינה והספק! החקלאי הינו, במקרה דנן, הצרכן המקבל את השירות ואת המוצר, מידי המפיק והספק. אין לו שליטה על מדיניות משק המים בכלל ועל מדיניות ניהול קו זמר עיון והתעלה המערבית, בפרט. אין לו מידע (אלא כללי בלבד) על מקורות "הזיהום" המוזרמים למקור המים (באישור המדינה), מועדי הזרמתם, כמותם, איכותם ומידת טיהורם, מיהולם וכדו'. על כל אלה שולטת המדינה. היא החליטה לייעד מים אלה לחקלאות. לצורך כך היא הנפיקה רשיונות הפקה, והקציבה הקצבות לחקלאי האזור. רשיונות ההפקה מציינים חודשי ועונות השנה וכמויות המים המאושרות, משתנות על פיהם. 13. הנני סבורה שיש צדק בטענת הנאשמים, שאין כל מקום שהמדינה תספק לנאשמים מים שלא הוגדרו כ-"קולחין" אלא הוגדרו לשימוש חקלאי, ללא סייג, ומאידך תטען, שמדובר, בעצם, ב-"מי קולחין", שאין להשתמש בהם להשקייה, אלא ברשיון משרד הבריאות. 14. אין מחלוקת שלא נטען, בתיק זה, שהמים שסופקו בפועל, לנאשמים, (מקו זמר עיון), הינם בעלי איכות ירודה או נמצאו מסוכנים לתוצרת החקלאית, בפועל. הנאשמים לא הועמדו על כך לדין, אלא, על עצם סירובם להגיש בקשה להיתר, בזמן שהמשיכו להשקות גידולים במים אלה. אדרבא, לטענת ע.ת 3, המים בקו זמר עיון, הינם "קולחין איכותיים ביותר" ולעיתים דגימת מי קולחין יכול להימצא באיכות של מי שתיה. אין זה סוד שמדיניות התכנון של משק המים של המדינה בשנים הבאות הינה לייעד יותר ויותר מקורות מי שפכים מטוהרים, לשימושים חקלאיים. 15. אין להקל ראש בחשיבות של השמירה על בריאות הציבור. כל עדי משרד הבריאות הדגישו את הסיכון הפוטנציאלי לבריאות הציבור, בגין שיווק גידולים שהושקו "במים קולחין". ברור שנושא זה הינו בנפשנו ויש להקפיד בו הקפדה יתרה. מכאן הוראות החוק המקנים סמכויות וכן מטילים חובות פיקוח על נציב המים בכל הקשור לתפעול מקורות המים ואספקתם באיכות התואמת את המטרות שלשמן הינם מסופקים. נציב המים מקיים ומחוייב לקיים, הנחיות משרד הבריאות בנדון. 16. במגע שבין הספק לצרכן ובין המדינה לאזרח, בנושאים אלה, ייתכנו מספר אפשרויות: א. באם המדינה, מייעדת (כחלוק ממדיניות) מים אלה לחקלאות, ומספקת אותם לשימוש זה ללא סייג, הרי שעליה לוודא שאיכותם תואמת את השימוש, שלשמם היא מספקת אותם. ב. באם המדינה, סבורה שאין ביכולתה להבטיח שאיכות המים, תואמת את כלל השימושים החקלאיים האפשריים, אל לה לספקם ככאלה. לא יעלה על הדעת שנטיל על הצרכן את החובה לערוב לאיכות המוצר, המסופק לו. המדינה יכולה להגדיר מראש, בעת הפקת רשיונות ההפקה, את איכות המים שיספקו ו/או לאיזה שימושים חקלאיים וגידולים מותר להשתמש בהם, ככלל. המדינה יכולה להגדיר מראש, באיזה סוג או דרכי השקיה יש להשתמש במים אלה להשקיה. הגדרות כאלה יכולות לחול על כל החקלאים המקבלים מים ממקור זה. מתן מידע כזה, מראש, באשר לתכונות המוצר והשימוש שניתן לעשות בו, יהווה גילוי בסיסי ונאות מטעם המפיק/ספק, בכל הקשור למוצר שהוא מספק לצרכן . גילוי זה יאפשר לחקלאים לתכנן את ניהול משקם ולקבל החלטות, בעוד מועד, באם ברצונם לעשות שימוש במים אלה, לצרכיהם החקלאיים האינדיוידואלים, ולגידולים שהם מעוניינים לגדל, באם לאו. ג. באם אין למדינה יכולת או משאבים או רצון להבטיח דבר באשר לאיכות המים, המסופקים, הרי שמחובתה להגדירם כ-"מי קולחין", כפי שנעשה ברשיונות הפקה לא מעטים, וכפי שמופיע ברשיונות שהופקו לנאשמת עצמה, לגבי מקור המים העצמי שלה. במקרה כזה יובהר לחקלאים, מראש, שאין ההמדינה ערבה לכך שמים אלה אכן ראויים לשימוש להשקיה חקלאית וכל השקיה בהם תהיה מותנית בהיתר השקיה, פרטני, מראש, מטעם משרד הבריאות. 17. אוסיף ואציין שעל אף שהמידע המפורט באשר לאיכות מקור המים, "זמר עיון" נמצא בידי גורמים ציבוריים, כולל משרד הבריאות, לא התרשמתי שנציגי משרד הבריאות קבעו כללים ברורים ואחידים לעצמם, לענין אותם התנאים שברצונם להציב לחקלאי האזור, במסגרת הוצאת היתרי ההשקיה. ד"ר גולדברגר ביקש להדגיש שאין "קושי רב" בקבלת ההיתר-רק "מילוי טפסים" וללא אגרת רשיון. מאידך, כל חקלאי נדרש, במסגרת ההיתר לבצע על חשבונו, בדיקות איכות למים המסופקים לו. הבדיקה מתבצעת בנקודת יציאת המים ממקור המים, לרשותו. אין מחלוקת שמשרד הבריאות זכאי לבצע בדיקות איכות של המים, בכל מקום ואין הנאשמים מבקשים לשלול ממנו זכות זו. משרד הבריאות גם זכאי לדרוש מכל מפיק וספק מים לבצע כל בדיקה נדרשת ולהמציא לידיו את תוצאותיהם. קשה למצוא כל היגיון או צדק בדרישה שהצרכן יממן ויבצע בדיקות של המוצר שהוא מקבל, כדי לוודא שהמוצר עומד באיכות המוצהרת של המפיק/ספק וראוי לשימוש למטרה שלשמו סופק, מלכתחילה. לפי ד"ר גולדברגר, בדיקות אלה הינם התנאי העיקרי ברשיון. במילים אחרות, המדינה מספקת לחקלאי את המים כמי חקלאות, אך דורשת מהצרכן לפקח להבטיח את איכותם (על אף שאין בידיו כל שליטה עליהם), כמי קולחין. י. הפרשנות הראויה להוראות החוק לאור כל האמור 1. בבואנו לבחון שוב את הוראות החוק שצויינו בכתב האישום (ועל פיהם הועמדו הנאשמים לדין), אנו מוצאים שס' 65 (א) לחוק היקנה סמכות התקנת "כללים לטיהור מי שופכין המיועדים להשקיה". משנקבעו כללים כאמור, הוטל איסור על שימוש בהם, אלא בהיתר, לאחר שהוכח שטוהרו, במידה מספקת. ס' זה בחוק אינו כולל את המושג "קולחין", ומושג זה נולד, לראשונה, בכללים עצמם. הגדרת המושג "מי קולחין", המופיעה בכללים הינה כללית וכה רחבה עד כי היא כוללת, באופן תאורטי, כמעט כל מקור מים במדינה, כולל הכנרת. מאחר והגדרה זו הינה כה כללית, ציין המהנדס גולדברגר שעל פי נוהלי משרד הבריאות, מוענק שיקול דעת לכל מהנדס מחוז, להחליט איזה מקור מים יוגדר, מבחינתו, כ-"מי קולחין". לאזרח אין כל מידע על איכות והגדרת מקור המים המסופק לו על ידי אחר, לבד מהמידע, המוצג לו על ידי הרשויות השולטות במקור המים ומספקות אותם. אספקה זו אינה נעשית "בהתנדבות" אלא כפעולה מנהלית מרוכזת של השלטון, כאשר החקלאיים מחוייבים בתשלום (לכיסוי עלות פעולות אלה), כתנאי לקבלת הקצבת המים ורשיון ההפקה. 2. הנני סבורה שהמחוקק ביקש ליצור זיקה ישירה בין מערכות טיהור מי השופכין "וההיתר" שצויין בס' 65 (א) לחוק. המחוקק חייב בסעיף זה קביעת כללים פומביים, לידיעת האזרח והציבור,מה יידרש ממי שמעונין להקים ולתפעל מערכת טיהור מי שופכין, שיועדו להשקיה. בהקשר לזה, ציין המחוקק שלא יותר למפיק ולספק להשתמש במי השופכין המטוהרים שלהם להשקיה (ואין נפקא מינה אם מדובר בשימוש שלהם או שימוש של צרכן המקבל את המים מטעמם), אלא, לאחר שהם קיבלו אישור/היתר לכך. האישור האמור להקמת והפעלת מערכת טיהור, כאמור, כולל תנאים מקדמיים לענין עצם ההקמה והפעלה ותנאים תוצאתיים באשר לאיכות הסופית של התוצרת, קרי-המים המטוהרים שהופקו על ידי המערכת ומוזרמים למקור המים (ראה נוסח הסעיף). 3. החוק מציין את איסור השימוש ב-"מי שופכין" להשקיה, אלא בהיתר. אין בחוק, גופו, כל איסור המתייחס ל-"מי קולחין", ככל שהגדרה זו נולדה לראשונה, כאמור, בכללים, בלבד. 4. המחוקק חותר לעולם לייעל ולהיטיב עם האזרח והציבור. המחוקק ביקש, מכוח ס' 65 (א), לאפשר קביעת כללים ברורים, מראש, בכל הקשור לטיהור מי שופכין המיועדים להשקיה ובעקבותיהם, לאסור על שימוש במי השפכים להשקיה, אלא אם הם אכן הם טוהרו, על פי אותם הכללים, ובמידה מספקת וראויה לשימוש זה. 5. הנוסח של הכללים, מטשטש, במידת מה, את האמור בחוק, אך ניתן ללמוד, גם מנוסח הכללים על הזיקה שיש לייחס למפיק/ספק של מי השפכים המטוהרים-לשימוש המיועד שלהם. השימוש הסופי המיועד, הוא אשר קובע את האיכות הסופית, הנדרשת. ככל ש-"מי הזיהום", המוזרמים לקו זמר עיון, מוזרמים לאחר טיפול במערכות טיהור מאושרת, למקור מים שאושר להשקיה חקלאית, הרי שהמדינה בוודאי מחייבת את המזהמים להצטייד באישורים/היתרים הנדרשים ולעמוד בכל תנאי הפיקוח. התוצאות הסופיות, הינם באחריותם. הכללים אף מגדירים את מפיקי וספקי מים אלה, בתור "המשתמש" (ראה סעיף 4 (ג) לכללים). בנסיבות אלה הנני סבורה שיש לפעול להחלת ס' 5 לכללים, עליהם. עליהם להחזיק היתרים ואישורים למערכות הטיהור ולהפעילן על פי תנאי היתרים אלה. עליהם לדאוג לאיכות המים, הנדרשת בס' 5 (ב) ו-(ג) לכללים. באופן תכליתי, אין בידי אחר ובוודאי שאין בידי החקלאי, הצרכן, המקבל את המוצר הסופי (המים), בסוף הדרך, לדאוג לכך, בדיעבד. 6. הנני סבורה שיש להחיל גם את האמור בס' 6 (א) לכללים על המפיק/ספק, הזכאי לבקש ש-"מי הקולחין" שהוא מפיק ומספק, יוכרו כטובים לגידולים חקלאים נוספים, על אלה המפורטים בתוספת. 7. כבר ציינתי לעיל שהוראות חוק בריאות העם (בפרק מטרדים) והוראות חוק המים, לענין זיהום מקורות מים, הוחלו, על ידי המחוקק ,על המדינה, ככל אדם. 8. באם הגורמים האמונים על ניהול משק המים, עבור כלל הציבור, החליטו, במסגרת מדיניות ניהול משק המים, שיסופק לכל חקלאי האזור לצרכיהם החקלאיים, "מי קולחין, בעלי סיכון פוטנציאלי" עליהם לדאוג לאספקתם ככאלה! מחובת הרשויות להציג עמדה חד משמעית ואחידה לאזרח, באשר לאיכות והגדרת המים, שהוא מקבל מכל ספק ובוודאי שהדבר כך, כאשר הספק הינו רשות המים הלאומית (חברת מקורות). חילוקי הדעות שבין הרשויות, יש ליישב בינם לבין עצמם, בטרם הספקת המים ותוך מתן הגדרה אחידה וחד משמעית לצרכן, באשר לטיב המוצר (המהותי ובסיסי, במקרה זה) שהוא מקבל, מהמדינה. החובה של הרשות המנהלית לאמץ לעצמה פרשנות והגדרות אחידות בנדון, נובעת מעיקרון השיוויון. כל אזרח מתכנן את צעדיו וכן משנה את מצבו בהתאם לפרשנות המשפטית של "מושג" או "מצב". לא ייתכן שמשרד הבריאות "יוותר" על טענותיו, כי מדובר "בקולחין", במגעיו מול נציגות המים, ומפיקי וספקי המים, אך יטען כנגד הצרכן, שמקבל מהם מים אלה, שעליו לקבל היתר לכל שימוש, בהשקיה, שהוא מבקש לעשות בהם. 9. באם "נכון" הדבר להגדיר את כל מי התעלה המערבית (כולל-קו זמר עיו)ן כמי קולחין ונחוץ הדבר, שיוצא היתר השקיה, פרטני, לכל אחד מהגידולים הרבים המושקים בהם, מחובת המדינה לדאוג שהמים יסווגו ויסופקו ככאלה. האזרח זכאי להסתמך על כך "שהשימוש" שהוצג לו, תואם את המציאות. זוהי זכות יסוד. אין המדובר "בזכות" בלבד, אלא במציאות "הנכפת" על הצרכן, מלכתחילה, ככל שהשליטה על מקור המים כולל "מקורות הזיהום" המוזרמים בתוכו, אינם בשליטתו כלל ועיקר. כל אלה, הינם בניהול ובשליטת אחרים, המספקים לו את המים לשימוש המוצהר. 10. במקרה דנן אין המדובר בארוע פרטני, של גילוי סיכון בפועל ודרישה מיוחדת בגין האמור (בקשר לגידול מסוים, שנמצא בפועל כגורם סיכון), אלא במדיניות ונוהל כללי, מוסכם מכללא, בין זרועות שונות של המדינה, שהמים יסופקו כמי חקלאות כשירים לכל דבר מחד ושהחקלאים יידרשו לקבל על עצמם את כל המגבלות המוטלות על ידי משרד הבריאות להשקיה במי קולחין, מאידך. אין לי ספק שהמטרות שמשרד הבריאות מבקש להגשים הינן חשובות וראויות, אלא שלא כל מטרה מקדשת את האמצעים, להשגתה. 11. במסגרת בחינת הוראות המחוקק בנושאים אלה, מצאתי תקנות רבות שהותקנו מכוח חוק המים ומכוח פקודת בריאות העם וכן חוקים אחרים, הנוגעים לתנאים תברואתיים של מערכות השקיה; אחזקת צינורות ושדות; שיטות לגידולים חקלאיים וכדו'. ניתן מכל אלה ללמוד על מעורבות אינטנסיבית של זרועות "המדינה המנהלית", בכל הקשור לייצור ושיווק התוצרת החקלאית לציבור הרחב. אין ספק שכללים ודרכי פיקוח מגוונים אלה, אף אם רבים הם, נועדו להגן על התוצרת הסופית שתופץ למאכל ושימוש הציבור. לא היססתי מעולם להרשיע ולהטיל אף עונשים כבדים על מי שמפר את הוראות חוקי בריאות; איכות הסביבה; צרכנות ועוד. לעיתים, הוראות החוק, המתפרשים בעיני "האזרח הקטן" כדרישות ביורקטיות ומכבידות אך ברור שההקפדה ואכיפה של הוראות חוקים אלה, תורמים להבטחת בריאות הציבור הרחב ולאיכות חיינו. אכיפה זו מסייעת להחדיר למודעות הציבור, עד כמה הוראות (הנראות טכניות, לכאורה) הינן חשובות ומהותיות, מבחינה ציבורית. 12. יתכן שעל פי הנוסח היבש של הכללים, "המשתמש" במים אלה כולל גם את הנאשמים, אלא שהשותפים הבכירים יותר של הנאשמים, הינם המפיק, הספק, והמדינה עצמה המייעדת והמספקת מים אלה, מלכתחילה, לצרכים חקלאיים ואינה מוצאת לנכון להגדירם ברשיון ההפקה כקולחין, או כבעלי הגבלה זו או אחרת. עקרון חוקיות המנהל אינו מסתפק בכך שהחוק העניק לרשות המנהלית סמכות לעשות מעשה מסויים. הרשות המנהלית בעצמה מחוייבת, ראשית כל, לקיים את הוראות החוק הנוגעות לאותו ענין. כדברי כבוד הנשיא אולשן: "החוק קיים לא לאזרח בלבד. הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתרה מזאת, כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמא למילוי החוק על ידי עצמו. החוק נוצר על ידי המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד מיוחד כאילו הוא הינו מעל החוק" (ראה: ע"א 44/61 מ"י נגד האז פד"י טו 2193 בעמוד 2200, כפי שמצוטט בספר הסמכות המנהלית הנ"ל בעמ' 54). 13. הנאשמים ביקשו, מתחילת הדרך בקשה פשוטה ומתקבלת על הדעת. הם ביקשו לקבל תשובה אחת וחד משמעית מהמדינה באשר להגדרת השימוש ואיכות מים אלה, המסופקים להם. הם לא הכתיבו לרשויות את התשובה, אך ביקשו שתשובה זו תחייב את זרועותיה השונות של המדינה, "לטוב ולרע". הם לא זכו לקבל תשובה בנדון, עד היום. הצגת הדרישה לנאשמים כי הם יוציאו היתר מנהלי, נוסף (שלא דרשו מהם להוציא במשך 30 שנה), שתנאיו העיקריים הינם שהנאשמים יבדקו ויוכיחו למשרד הבריאות, שהמדינה אכן דאגה לספק להם את המים שהיא התיימרה לספק מלכתחילה, הינה פגיעה לא מידתית ואף לא הגיונית בזכויות היסוד של הנאשמים, בנסיבות שתוארו. באם השימוש במים אלה להשקיה, נאסר, ללא היתר בגין היותם "מי קולחים", הרי שהמדינה הינה שותפה פעילה ובכירה בביצוע העבירה, ככל שהיא בוחרת מתירה את זיהומם ואת הפגיעה באיכותם מחד ומוכרת ומספקת אותם לחקלאות, לכל דבר, מאידך. אין המדובר "בהיסח דעת" אלא ביישום מדיניות מים ארצית, בכל הקשור לתעלת המים המערבית, ויעוד מקור מים זה לצרכים חקלאיים, בכוונה תחילה. נציבות המים לא התקשתה כלל ועיקר לסווג את המים של הנאשמת 1 , מהמקור העצמי שלה, כ-"קולחין". באם המדינה, (על כל רשויותיה), תחליט לסווג את קו האספקה של התעלה המערבית כמי קולחין ברשיונות ההפקה, אין לי כל ספק שהנאשמים יפעלו על פי הוראות כל דין החל בנדון, כפי שהם פעלו בקשר להשקיה במים מהמקור העצמי שלהם שהוגדר, ברשיון ההפקה, כ-"קולחין". בנסיבות אלה, אין גם לומר שדבק בהתנהגותם של הנאשמים כל כתם המחייב או אף המצדיק את הרשעתם בדין הפלילי, בעבירות שיוחסו להם. 14. לאור כל האמור החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם, כאמור לעיל. חוק המים / רשות המיםהשקיה