פסק דין השופט יצחק עמית : פתח דבר בקידמת הבמה של ערעור זה, ניצבת קופה. אם משווה הקורא בדמיונו, מעין גורילה או קוף בבון מגודל, נספר כבר עתה, כי מדובר בקופה שהיא מקטני ארץ, וגודלה כגודל החתול. עודנה צעירה לימים, שמא אף תינוקת, נלקחה הקופה מבית הוריה שבמדינות הים, נתגלגלה בדרכים עלומות לארץ ישראל, ובהיותה בת כשנתיים ימים, אומצה על ידי המערער, המחזיק בה, מזה כשש עשרה שנים. וכעת, משבגרה הקופה, ולאחר שבילתה כמעט כל שנות חייה אצל המערער, מבקשת המשיבה לקחתה ממנו, כדי להחזירה אל סביבתה הטבעית. עד שאנו באים לעיצומה של מחלוקת, נתוודע תחילה למסגרת הנורמטיבית, ולרקע העובדתי שבבסיס הערעור. העובדות הצריכות לעניין 2. המערער מחזיק בביתו, מאז שנת 1986, קופה מסוג טלפוין, שמוצאה, ככל הנראה מברזיל. כיצד הגיעה הקופה אל המערער ? לטענתו, הוא פדה את הקופה משבייה ומסבלה במוסד "אהבה" לנערים חוסים, שם הייתה נתונה להצקות והתעללויות מצד החוסים. הקופה הייתה בת שנתיים כאשר הגיעה אל ביתו של המערער, וגדלה והתבגרה עם ילדיו, כאחד מבני הבית. המערער נהג להופיע עם הקופה, מעת לעת, כקוסם חובב. ביום 14.3.2000, הופיעו בביתו של המערער פקחים של רשות לשמירת הטבע ותפסו את הקופה שהוחזקה באותה עת בכלוב תוכים מכוסה ניילון כהה, שהיה קשור אל מחוץ למרפסת דירתו של המערער (ראה התמונות בתיק בית המשפט קמא). ביום 2.5.2000, עתר המערער לבית משפט השלום, בבקשה להורות למשיבה , להחזיר לו את הקופה. בהחלטתו מיום 22.6.2000 נעתר כב' השופט כמאל ח'יר לבקשה, והורה על החזרת הקופה למערער (ב"ש 2904/00). ביום 20.8.2000, הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער על החזקת הקופה - ת.פ. 5304/00 שלום חיפה - ובהמשך הדברים, נעמוד על העבירות שיוחסו למערער. ביום 30.10.2001 הרשיע כב' השופט ח'יר את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 25.12.2001 ניתן גזר הדין ולפיו, הוטל על המערער קנס כספי בסך של 3,500 ש"ח, וחתימה על התחייבות בסך 10,0000 ש"ח להימנע מהעבירה בה הורשע למשך שנתיים. במסגרת גזר הדין, הורה בית המשפט על חילוט הקופה ומסירתה למשיבה (להלן: "הרשות לשמירת הטבע") תוך 120 יום מעת מתן גזר הדין, אלא אם יקבל המערער, עד לאותו מועד, היתר להחזקת הקופה. על הכרעת הדין וגזר הדין, נסב הערעור שלפנינו. המערער לא קיבל את ההיתר הנדרש להחזקת הקופה, אך הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו יהא רשאי להמשיך ולהחזיק בקופה עד למתן פסק הדין בערעור. הנה כי כן, נכון למועד כתיבת שורות אלו, המערער עדיין מחזיק בקופה. המסגרת הנורמטיבית וטענות הצדדים 3. כתב האישום, מתווה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו. בכתב האישום, יוחסו למערער עבירות לפי סעיף 8 (א) (3) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו - 1955 (להלן : "חוק הגנת חיית הבר") וסעיפים 33 (ד) ו - 57 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 (להלן : "חוק גנים לאומיים") ותקנה 2 (א) לתקנות גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים), תשמ"ד1983-. חוק חיית הבר וחוק גנים לאומיים, הם אפוא שני הצירים העיקריים סביבם חג הערעור שבפנינו, ועל היקף פריסתם ופרשנותם, נעמוד בהמשך. 4. לטענת המערער, עומדת לו ההגנה הקבועה בחוק הגנת חיית הבר, ואילו לחוק גנים לאומיים אין תחולה בנסיבות המקרה. לטענת המשיבה, על פי הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, לא עומדת למערער ההגנה בחוק הגנת חיית הבר, ובנוסף, הוא נתפס גם ברשתו של חוק גנים לאומיים. נתוודע תחילה להוראות חוק הגנת חיית הבר. חוק הגנת חיית הבר 5. תחנת המוצא למסענו היא בסעיף 1, סעיף ההגדרות בחוק, ונביא ההגדרות הרלוונטיות לענייננו כלשונן : "חיית בר" -יונק, עוף, זוחל או דו-חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו, שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם; "חיית בר מטופחת" - מין, תת מין או זן של חיית בר, שטופח או פותח לצרכי גידולו בשביה למטרות מסחר, והוכרז על ידי שר החקלאות ככזה; "מזיק" - חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא מזיק; "ציד" - חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא ציד; "חיית בר מוגנת" - חיית בר שאינה ציד, מזיק או חיית בר מטופחת; "צידה" - לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה, או של כל תולדה אחרת שלה; סעיף 8 לחוק הגנת חיית הבר, בו הורשע המערער, אוסר סחר והחזקה של חיית בר ללא היתר מיוחד או כללי. מפאת חשיבותו, נביא את הוראת הסעיף בשלמותה : "(א) (1) לא יסחר אדם בחיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר סחר כללי או מיוחד. (2) לא יעביר אדם חיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר העברה כללי או מיוחד. (3) לא יחזיק אדם חיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר החזקה כללי או מיוחד, או אם באה לידיו מבעל היתר סחר כללי או מיוחד או היתר העברה כללי או מיוחד, או אם הנו מחזיק כדין כאמור בסעיף קטן (ב). (ב) מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה, או מי שקיבלה ממנו שלא בתמורה - יהא מחזיק כדין, ומי שקיבל חיית בר שלא בתמורה ממחזיק כדין על פי סעיף קטן זה - יהא מחזיק כדין". 6. טענה מיקדמית שהעלה המערער היא, כי הקופה אינה "חיית בר" ולכן, איסור ההחזקה אינו חל עליו. לטענת המערער, חוק הגנת חיית הבר מטרתו, בין היתר, להגן על האדם מפני חיית הבר, וההבחנה של חיית בר כבעל חי "שאין טבעו לחיות עם בני אדם" מתייחסת לבעלי חיים שאינם מבויתים או שאינם ניתנים לביות. כיוון שהקופה ניתנת לביות, כפי שעולה משש עשרה שנותיה בביתו של המערער, לא חלה עליה ההגדרה של "חיית הבר". דין הטענה להידחות. ההגדרה בחוק היא רחבה וגורפת, וכוללת כל בעל חיים "שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם". קופים, אין טבעם לחיות במחיצתם של בני אדם. הדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה, והם בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, עוד טרום העידן של ערוץ ה"נשיונל ג'יאוגרפיק". למעלה מן הצורך, אציין כי אפילו מחוות הדעת שהוגשה על ידי המערער, עולה כי דרכם של קופים לחיות בטבע. חוק הגנת חיית הבר, כשמו כן הוא, נועד להגן על חיית הבר מפני מעלליהם של בני אנוש, ולא להיפך. הטכניקה בה נקט המחוקק, היא הגדרה רחבה וגורפת של "חיית בר", והגנה גורפת על כל חיית בר שאינה עונה להגדרות "חיית בר מטופחת" "מזיק" או "ציד". כל בעל חיים שלא נכנס להגדרות אלו, נחשב לחיית בר מוגנת. שר החקלאות לא הכריז על קופים כ"מזיק" או כ"ציד" או "חיית בר מטופחת" ולכן, כל קוף, באשר הוא קוף, יהא גזעו, מינו, גודלו, ומוצאו אשר יהא, נופל בהגדרה השיורית של "חיית בר מוגנת". במאמר מוסגר, אציין כי ההגדרה של "חיית בר מטופחת" באה על מנת להוציא מכלל "חיית בר מוגנת" אותם מינים וזנים של עופות ובעלי חיים אחרים, כמו תנינים, שהפכו לענפים משקיים מוכרים - ראה הצעת החוק לתיקון תש"ן - הצ"ח 1943 התשמ"ט מיום 31.7.99 (להלן : "הצעת החוק"). 7. המערער מחזיק בקופה מאז שנת 1986. באותה עת, לא כלל חוק הגנת חיית הבר איסור על החזקה של חיית בר, אלא על ציד או סחר בלבד. ביום 4.7.90, נכנס לתוקפו התיקון לחוק, שהוסיף את איסור ההחזקה בסעיף 8(א)(3) לחוק. לכן, נחקקה הוראת המעבר בסעיף 8(ב) לחוק, הוראה שלטענת המערער, מקנה לו הגנה של מחזיק כדין. משום חשיבותה של הוראה זאת לענייננו, נחזור ונביאה בשלמותה: " מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה, או מי שקיבלה ממנו שלא בתמורה - יהא מחזיק כדין, ומי שקיבל חיית בר שלא בתמורה ממחזיק כדין על פי סעיף קטן זה - יהא מחזיק כדין" (הדגשה שלי - י.ע.). וזו דרך הילוכו של המערער בנתיבי הוראת המעבר (סעיף 9.2.3 להודעת הערעור): "כדי שייחשב אדם, שקיבל חיית בר לפני המועד 4.7.90, כמחזיק כדין, חייבים להתמלא שני תנאים : (א) המחזיק ממנו התקבלה חיית הבר היה מחזיק כדין, (ב) המקבל לא רכש את חיית הבר בתמורה". מכאן, ממשיך המערער ומעלה את הטענה הבאה : מוסד "אהבה", החזיק כדין בקופה והמערער לא רכש מהמוסד את הקופה בתמורה ולכן חלה עליו הוראת המעבר. בנקודה זו, תוקף המערער את הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ולפיהן, לא הוכח כי מוסד "אהבה" החזיק בקופה כדין לפני תחילת התיקון, ולא נתקיים התנאי של קבלה ללא תמורה, באשר המערער שילם תמורה עבור הקופה. המשיבה, סומכת יתידותיה על ממצאי בית המשפט קמא. לשיטתה, גם אם נטל המערער את הקופה ממוסד "אהבה", מה שלא הוכח לטעמה, די בכך שגם לגירסתו של המערער הוא שילם עבור הקופה, כדי שהגנת סעיף 8(ב) לא תחול עליו. 8. לטעמי, המערער חוסה בד' אמות הוראת המעבר בסעיף 8(ב) לחוק הגנת חיית הבר. אלא שלמסקנה זו אני מגיע שלא מנימוקיו של בא כוח המערער, שגרס כי על המערער לעמוד בשני תנאים מצטברים של רכישה ללא תמורה, ממי שהחזיק כדין לפני התיקון לחוק. גם בית המשפט קמא, גרס בהכרעת הדין, כי על המערער לעמוד בשני תנאים מצטברים אלו. אסביר להלן את מסקנתי. סעיף 8 (ב) נוסף לחוק בעקבות תיקון תש"ן. וכך נאמר בהצעת החוק : "סעיף קטן (ב) מעניק פטור מחובת היתר-החזקה למחזיק בחיית בר שהוחזקה כדין לפני כניסתו של החוק המתקן לתוקף, וזאת כיוון שאיסור ההחזקה וחובת היתר ההחזקה, אינם מצויים בחוק הקיים". קריאת סעיף 8(ב) לפי פשוטו של מקרא, מעלה כי הסעיף קובע שלוש חלופות להחזקה כדין של חיית בר והן : (1) "מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה" או (2)"מי שקיבלה ממנו שלא בתמורה" (3) "מי שקיבל חיית בר שלא בתמורה ממחזיק כדין על פי סעיף קטן זה". החלופה הראשונה, עניינה במי שהחזיק כדין בחיית בר לפני מועד התיקון לחוק, והמשיך להחזיקה גם לאחר מכן. החלופה השנייה, חלה על מי שקיבל את חיית הבר ממחזיק כאמור בחלופה הראשונה, ולדעתי, יש לקרוא לתוכה את המילים "לפני יום תחילתו של התיקון לחוק", שאם לא כן, מתייתרת החלופה השלישית. החלופה השלישית, עניינה במי שקיבל את חיית הבר, שלא בתמורה, לאחר כניסתו של התיקון לתוקף, מאחד המחזיקים כדין על פי שתי החלופות הראשונות. אפנה שוב למילה "או" המבתרת ומפרידה בין החלופה הראשונה לחלופה השנייה. סעיף 7 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981, קובע כי את המילים "או" "אחר" או ביטוי הדומה להן, "להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו" - וראה בג"ץ 6627/98 ישראל נוימן נ. רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 314. מכאן, כי לפנינו שלוש חלופות שונות. 9. משהגענו למסקנה כי סעיף 8 (ב) כולל שלוש חלופות עצמאיות, הרי שהמערער נופל לגדרה של החלופה הראשונה " מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה", על שלושת רכיביה: 1) החזקה בחיית בר לפני תאריך תיקון החוק 2) כדין 3) המשך החזקה. המערער מחזיק בקופה מאוקטובר 1986, שאז לא היה איסור החזקה של חיית בר. הקופה לא הגיעה לידיו של המערער באחת הדרכים שהיו אסורות עד לאותו מועד (סחר או ציד) ולכן יש לראותו כמי שהחזיק בקופה כדין (רק בתיקון תש"ן הורחבה הגדרת "סחר" גם על "קניה"). מאז שנת 1986, ולאחר התיקון בשנת 1990 ועד עצם היום הזה, המערער ממשיך להחזיק בקופה. מכאן, כי נתמלאו במערער כל רכיבי החלופה הראשונה של סעיף 8(ב) לחוק, ושלא כפי שקבע בית המשפט קמא - בעקבות שיטתו הפרשנית השגויה של המערער עצמו - ממילא לא נדרש המערער להוכיח כי קיבל את הקופה שלא בתמורה, או כי קיבל אותה ממחזיק כדין. סופו של דבר, שעומדת למערער הגנת הוראת המעבר בסעיף 8(ב), ויש לזכותו מעבירת ההחזקה על פי חוק הגנת חיית הבר. וכעת, ניפנה לציר השני של ההרשעה, והוא חוק הגנים הלאומיים. חוק הגנים הלאומיים והתקנות לפיו 10. חוק הגנים הלאומיים משנת 1998, החליף את חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ב1992-, שהחליף בתורו את חוק גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום, התשכ"ג1963-. גם כאן, נפתח את מסענו בסעיף 1 לחוק הגנים הלאומיים, שהוא סעיף ההגדרות: "ערך טבע" - כל דבר או סוג דברים שבטבע או חלק מהם, חי, צומח או דומם, שמקורם בשטח המדינה או מחוצה לו; "ערך טבע מוגן" - ערך טבע, שלדעת השר יש ערך בשמירתו או סכנה להכחדתו, והוא הכריז עליו, בהתאם להוראות סעיף 33, כעל ערך טבע מוגן; המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 33(ד) לחוק הגנים הלאומיים, הקובע כלהלן: "(א)(1) השר רשאי להכריז על ערך טבע, שלדעתו יש ערך בשמירתו או יש סכנה להכחדתו, כעל ערך טבע מוגן, בין בכל הארץ ובין באזור פלוני או במקום פלוני; הכרזה על ערך טבע מוגן תפורסם ברשומות. (2) לא יכריז השר על ערך טבע שהוא עתיקה כמשמעותה בחוק העתיקות, כעל ערך טבע מוגן, אלא לאחר התייעצות עם המנהל כמשמעותו בחוק האמור. ב) השר, לאחר התייעצות עם המועצה, רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר ערך טבע מוגן, הסדרת השמירה עליו, עידוד רבייתו, החזקתו וההגנה עליו, בין דרך כלל ובין לאזור, למקום או לעונה. (ג) לא יפגע אדם בערך טבע מוגן, אלא בהיתר כללי או מיוחד מאת המנהל. (ד) לא יסחר אדם בערך טבע מוגן, אלא על פי היתר כללי או מיוחד מאת המנהל, ולא יחזיק אדם בערך טבע מוגן, אלא על פי היתר כאמור או אם רכש את ערך הטבע מבעל היתר סחר באותו ערך טבע" (הדגשה שלי - י.ע.) ומה ל"ערך טבע מוגן" ייחשב ? מכוח חוק גנים לאומיים משנת 1963 (שהוחלף כאמור בחוק גנים לאומיים משנת 1992, שהוחלף מאוחר יותר בחוק גנים לאומיים 1998) הותקנו תקנות גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים) התשמ"ד1983- (להלן : "תקנות גנים לאומיים"). תקנות אלו, החליפו את תקנות גנים לאומיים ושמורות טבע (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים), התשל"ח1977-. תקנה 2(א) לתקנות גנים לאומיים קובעת איסור גורף " לא יחזיק אדם בערך טבע מוגן, למעט ערכי טבע המפורטים בתוספת". ובתוספת לתקנות הגנים הלאומיים, אנו מוצאים מיני צבים, לטאות ונחשים, וקוף אינו בין אלו המותרים בהחזקה. אך עדיין לא נמצאנו למדים, פוזיטיבית, מהו "ערך טבע מוגן". נחזור לסעיף 1 בתקנות גנים לאומיים ושם נמצא את ההגדרה הבאה : "ערך טבע מוגן" - ערך טבע מן המפורטים בתוספת לאכרזת גנים לאומיים ושמורות טבע (ערכי טבע מוגנים), התשל"ט1979-. ניטול שוב את מיטלטלינו ונמשיך במסע אל הגדרת "ערך טבע", והפעם, נשים פעמינו אל אכרזת גנים לאומיים ושמורות טבע (ערכי טבע מוגנים) התשל"ט1979- (להלן: "אכרזת גנים לאומיים"). מהם אותם ערכי טבע מוגנים האסורים אפוא בהחזקה? סעיף 2 לאכרזת גנים לאומיים קובע כי "ערכי הטבע המפורטים בתוספת מוכרזים בזה ערכי טבע מוגנים בשטחים שצויינו לידם" . נעבור לתוספת לאכרזה, ונמצא כי היא כוללת כמעט כל "נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה" (בראשית א, כד), וכן צומח ואפילו דומם (כמו זקיפים ונטיפים, בולבוסים ומאובנים), לצד האיזורים והשטחים במדינה, בהם ייחשבו כמוגנים. חלק ניכר מהתוספת, מנוסח על דרך השלילה. לדוגמה, כל העופות מוגדרים כ"ערך טבע", למעט זרזיר, בולבול, דרור ועוד מיני עוף שהוחרגו במפורש. וכיצד בא הקוף בקהלם של כל אלו ? משום ההגדרה הרחבה, על דרך השלילה, של כל ה"יונקים" כ"ערך טבע", ולמעט "עטלף, עכבר מצוי, נברן השדה, מריון מצוי, חולדה, חולד, חזיר, ארנבת, דורבן, נוטריה". סיכום ביניים : חוק גנים לאומיים מפנה אותנו להגדרת "ערך טבע" בתקנות גנים לאומיים, ותקנות גנים לאומיים מפנות להגדרה הגורפת בתוספת לאכרזת גנים לאומיים, ובתוספת, לאכרזה, הוגדרו כל היונקים בשטח כל מדינת ישראל, למעט חריגים כמו עכבר מצוי, כ"ערך טבע". 11. הערה מיקדמית שמצאתי להעלות ביוזמתי, קשורה לתוקפן של תקנות גנים לאומיים. "השר" על פי הגדרתו בחוק גנים לאומיים הוא השר לאיכות הסביבה. סעיף 33(א) לחוק, הסמיך את "השר" לקבוע בתקנות מהו "ערך טבע מוגן". והנה, תקנות הגנים הלאומיים, המפנות אותנו להגדרת "ערך טבע" בתוספת לאכרזת גנים לאומיים, הותקנו על ידי שר החקלאות, וגם האכרזה הותקנה על ידי שר החקלאות. היש בכך כדי להביא לבטלותן של התקנות בשל חוסר סמכות ? תשובה לכך נמצא בסעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- הקובע כלהלן: "ביטולו של דין אין כוחו יפה... להשפיע על פעולה קודמת של הדין המבוטל או על מה שנעשה לפיו" גם מלשון חוק גנים לאומיים ומתכליתו, עולה כי המחוקק לא נתכוון כלל לפגוע בתוקפה של האכרזה שקדמה לחקיקתו - וראה, בדומה, בג"ץ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל, נ. מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, שם דחה בית המשפט את הטענה כי עם חקיקת חוק העתיקות, תשל"ח - 1978, בטלו האכרזות של אתרי עתיקות, שנעשו לפי פקודת העתיקות. סופו של דבר, כי יש להעמיד את תקנות גנים לאומיים ואכרזת גנים לאומיים בתוקפן, למרות השינוי בזהות השר על פי חוק גנים לאומיים, המאוחר לתקנות ולאכרזה. וכעת, לאחר שדישדשנו בפרוזדור, נכנס לטרקלין ונבחן אם בדין הורשע המערער בעבירה של החזקת "ערך טבע מוגן" לפי סעיף 33(ד) לחוק גנים לאומיים. 12. לטענת המערער, מקור הקופה בברזיל, ועל כן, אין היא בגדר "ערך טבע מוגן" בכל רחבי הארץ. טענה זו, דינה להידחות נוכח ההגדרה הרחבה של "ערך טבע" בסעיף 1 לחוק, הכוללת כל צומח או דומם " שמקורם בשטח המדינה או מחוצה לו". בהקשר זה, הפנתה המשיבה להחלטתה של כב' השופטת ברקאי (ב"ש (קרית גת) 1924/01) מיום 21.5.2002, שם נקבע כי יש לראות תוכים, כ"ערך טבע מוגן" לצורך עבירת ההחזקה בסעיף 33 (ד) לחוק גנים לאומיים. וכך אומרת כב' השופטת ברקאי בהחלטתה: "אין החוק מייחס חשיבות למקורו של ערך הטבע המוגן. אשר על כן, בין אם בעל החיים המוכרז כערך טבע מוגן, נולד בארץ ובין אם בחו"ל ומצא את דרכו לכאן, בין אם באופן טבעי, בכך שנדד, ובין אם באופן מלאכותי, יובא ארצה באופן מסחרי, ייחשב הוא כערך טבע מוגן ויזכה להגנה כמפורט בחוק הגנים והשמורות ובחוק להגנת חיית הבר. חוק הגנים והשמורות .. נועד למסד ולבסס את סמכותה של הרשות כרשות, אשר תדאג, בין יתר תפקידיה, להגן על ערכי טבע מוגנים… כמו גם, לפקח על חיות הבר המצויות בשטח המדינה, תהא אשר תהא דרך הגעתן ארצה. אומנם אין החוק יכול לחול על הפינגוונים באנטרקטיקה, אך אם יגיעו לארץ בין באופן טבעי ובין בדרך מסחרית, יזכו להגנה של החוק. כך גם זוכות החסידות הנודדות מארצות הקור לארץ ישראל להגנת החוק כאשר הן נמצאות בתחומי המדינה. היאמר כי החסידה שנדדה ארצה תזכה ליחס מועדף על פני אחותה החסידה שיובאה ארצה בדרך מסחרית ? אין ספק, כי כל מסקנה אחרת מזו הגורסת, כי החוק חל על החי והצומח המצוי בארץ, בין אם מקורו בחו"ל, או בארץ, ובין אם נמצא בדרך הטבע או בדרך מלאכותית, תעמוד בניגוד ללשון החוק ולמטרתו... כך, כשם שאדם המבקש לייבא אריה מאפריקה ולהחזיקו בתחומי מדינת ישראל, ידרש להיתר מתאים, כך ידרש לגבי יבוא ואחזקה של תוכים המוכרזים כערך טבע מוגן, והעונים גם על ההגדרה של חיית בר, הזוכה להגנה מכוח החוק להגנת חיית הבר". לדברים אלו, איני יכול להסכים, בכל הכבוד. לגישתי, מטרת חוק גנים לאומיים, אינה כמטרת חוק הגנת חיית הבר. תכליות החוק הן שונות ובמסגרתן, יש להבחין בין חיה שמצאה את דרכה לתחומי השיפוט של מדינתנו, בדרך הטבע, לבין חיה שלא הגיעה לארץ כדרך הטבע. עגור הפורס כנפיים במרום, בעוברו דרך ארץ ישראל בדרכו אל מדינות הים, ל"ערך טבע מוגן" ייחשב, ולכן, אין לפגוע בו או להחזיק בו על פי האיסור בחוק הגנים הלאומיים. אך, משהובא אותו עגור לארץ סגור בכלובו, שלא כדרך הטבע, למטרה מסחרית או אחרת, לא יחולו עליו הוראות חוק גנים לאומיים, אלא הוראות חוק הגנת חיית הבר. 13. על מנת לעמוד על תכליתו של חוק גנים לאומיים, נתנתק ממילותיו של סעיף 33(א) ונגביה עוף בשמיים, כמו אותו עגור שהזכרנו לעיל, וכבר למדנו כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. בכך, הולכים אנו בעקבות עצתו של כב' השופט חשין, בלשונו הקולעת ברע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, 685: לבירור הדברים שומה עלינו לנתק עצמנו מעט מזחילה במבוכיה של הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים - ממילה למילה ומפסוק לפסוק - ולהגביה עצמנו מעלה-מעלה, לבחינתו של דבר-החוק מגבוה, על רקע פרישתו הכוללת ותכליתו. הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו ואילו הנשר בשמים יידע מנין יבוא הנהר ולאן יילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר. והנשר, ידענו, יראה את החוק על רקע סביבתו, ידע את תכליתו הכללית, יבין את סיברו. אכן כן: לערבו של יום - ולעולם - נחזור אל הוראת-החוק - היא ביתנו - אלא שזו הפעם נבין לא אך את צירופי-המילים אלא נוסיף ונראה בעדם, לא אך נפרש את החוק אלא נדע את החוק, נדע מנין בא הנהר ולאן הוא הולך". תו לתו יוצרים מילה, והמילים מצטרפות לסעיף, סעיף מידבק לסעיף, ואלו יוצרים פרק, והפרקים נקבצים זה ליד זה, ויוצרים את השלם, הוא חוק הגנים הלאומיים. די לעיין בכותרות הפרקים, על מנת לעמוד על תכליתו של החוק. ומהי תכליתו של החוק? אלו הם היעדים, המטרות, האינטרסים והערכים אשר החוק בא להגשים. פרק ראשון, שכותרתו "פרשנות" כולל סעיף אחד בלבד והוא סעיף ההגדרות, העוסק בעיקר בגופים ובאתרים הנזכרים בחוק, כמו "גן לאומי" "שמורת טבע" "אתר לאומי" "אתר עתיקות" "אתר הנצחה" וכיו"ב. פרק שני, שכותרתו "המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים" עוסק בהרכב המועצה, תפקידיה, הקמת הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, עובדי הרשות וכיו"ב. מכאן, מדלג המחוקק, ככל הנראה בטעות, לפרק רביעי שכותרתו "גן לאומי ושמורת טבע". הפרק החמישי, שהוא החשוב לענייננו, כותרתו "ערכי טבע מוגנים" והוא כולל סעיף מהותי אחד, הוא סעיף 33 אותו הזכרנו לעיל. פרק שישי עניינו ב"אתרים לאומיים" ופרק שביעי עוסק ב"אתרי הנצחה". פרק שמיני עוסק ב"עונשין וסמכויות אכיפה", והפרק התשיעי והאחרון כולל הוראות שונות. ממעוף הציפור, נראה כי החוק עוסק בשמירת הטבע, הנוף והמורשת בשטח המדינה. זו תכליתו של החוק והגיונו. מכאן, נחזור וננמיך מעופנו עד שנטבול רגלינו בהוראת סעיף 6 לחוק הגנים הלאומיים, המפרטת את תפקידי רשות שמירת הטבע: "תפקידיה של הרשות הם לטפל בכל עניני שמורות הטבע והגנים הלאומיים ולקדם את עניניהם, וכן להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם, ובכלל זה: (1) לאתר שטחים ואתרים לצורך הקמת שמורות טבע וגנים לאומיים; (2) ליזום ולתכנן הקמת שמורות טבע וגנים לאומיים, או שינוי בהם; (3) להקים, לנהל, להחזיק, להפעיל ולטפח שמורות טבע וגנים לאומיים; (4) לשמר ולשקם ערכי טבע בשמורות טבע ובגנים לאומיים ומחוצה להם; (5) לפקח על שמורות טבע וגנים לאומיים ועל ערכי טבע ומורשת, לרבות פיקוח לענין עבירות על החוקים המנויים בתוספת; (6) לרכז תיעוד ורישום מידע בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע, ובכלל זה להכין תיק אתר לכל שמורת טבע וגן לאומי, באופן שיקבע השר, על פי המלצת ועדת המשנה המקצועית-מדעית; (7) ליזום, לקיים ולעודד פעולות חינוך, הסברה והדרכה בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע והמורשת, ובכלל זה פעילויות להגברת התודעה בתחומים האמורים בקרב הציבור בכלל ובקרב תלמידים ובני נוער בפרט; (8) לקיים קשרים מדעיים בין-לאומיים בתחומי גנים לאומיים, שמירת הטבע וערכי הטבע; (9) לערוך ולקדם מחקרים בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע". (הדגשה שלי - י.ע.) ונחזור להוראת סעיף 33 (א) רישא, המסמיכה את השר "להכריז על ערך טבע, שלדעתו יש ערך בשמירתו או יש סכנה להכחדתו, כעל ערך טבע מוגן, בין בכל הארץ ובין באזור פלוני או במקום פלוני". הוראת סעיף 33(א) לא לבדד תשכון, וכל הקורא אותה על רקע הוראותיו של החוק בכללותו, מבין כי שמירת הטבע והנוף של ארצנו-מכורתנו, היא התכלית שעמדה נגד עיני המחוקק, ולא סכנת ההכחדה של לטאה אקזוטית בדרום אמריקה, או של דובי הפנדה בסין. הערכים והיעדים שביקש המחוקק להגשים בחוק גנים לאומיים, הם של הגנת הטבע בארצנו. ומהו ה"טבע" בו מדבר החוק? אמור מעתה, כל דבר שנמצא בשטח המדינה, או הגיע אליה בדרך הטבע. דומני, כי זו המשמעות הרגילה, בלשון בני אדם, שיש ליתן להוראת הסעיף. גם מהצעת חוק גנים לאומיים, אנו למדים כי החוק נועד לאחד בין רשות לשמירת הטבע ורשות הגנים הלאומיים, תוך ביצוע שינויים חוקיים וארגונים מהותיים ופורמליים בכל הנוגע למבנה הרשות החדשה ודרכי עבודתה, ולשם השגת המטרות שהציב השר לאיכות הסביבה והם : "ייעול ושיפור הטיפול בשמירה ופיתוח גנים לאומיים ושמורות טבע והשמירה עליהם ועל ערכי הטבע, הנוף והמורשת…. ". 14. ודוק: לא אמרנו, גם לא ביקשנו לומר, כי חוק גנים לאומיים בא להגן על ערכי טבע שמקורם בארצנו בלבד. הנה כי כן, המחוקק השמיענו במפורש בסעיף ההגדרות כי "ערך טבע" יכול ויהא חי צומח או דומם שמקורו גם מחוץ לשטח המדינה. "עם הסתיו חזרו הציפורים, מעבר למדבר, מעבר להרים…". רוצה לומר, כי ציפור שמצאה מנוח בארצנו, במהלך נדודיה אל ארצות רחוקות, מהווה חלק בלתי נפרד מהחי והצומח בארצנו, וכך גם התן שהסתנן מעבר לגדר הגבול, ונטה אוהלו בשטח המדינה, שאז "יללת תנים נוגה תחצה דמי הליל". חיה, בעל כנף ורמש האדמה, למיניהם וסוגיהם השונים, שהגיעו לארצנו בדרך הטבע, הם חלק מהטבע עליו ביקש המחוקק להגן בחוק גנים לאומיים, בקובעו איסור גורף לפגוע בחי ובצומח המהווים "ערך טבע". אין פירוש הדבר כי המחוקק ניער חוצנו מהגנה על בעלי חיים שלא הגיעו לארץ בדרך הטבע. לא אלמן ישראל, ולמטרה זו, נחקק חוק הגנת חיות הבר, שבא בעיקרו להגן על חיות הבר מפני סחר. זאת, אנו למדים גם מתיקון תש"ן לחוק הגנת חיית הבר, תיקון שבא בעקבות הצטרפותה של המדינה לאמנה בדבר סחר בין לאומי במינים של חיית בר וצמחית בר הנתונים בסכנה. כפי שעולה מהצעת החוק של תיקון תש"ן, התיקון נועד להביא להתאמה בין החוק הבינלאומי המחייב את המדינה לבין החקיקה הפנימית. חוק הגנת חיית הבר וחוק גנים לאומיים משתייכים לאותה "משפחה". על הקשר בין שני החוקים, אנו יכולים ללמוד מסעיף 15 לחוק הגנת חיית הבר, הקובע כי השר רשאי להעביר את סמכויותיו לפי החוק, למנהל הרשות לשמירת הטבע, פרט לסמכות להתקין תקנות מכוח חוק הגנת חיית הבר, ופרט לסמכות להגדיר ולהכריז על חיית בר כעל "ציד", "מזיק" או "חיית בר מטופחת". מקום בו מדובר בבעלי חיים, זו "חלוקת העבודה" בין שני החוקים: חוק גנים לאומיים פורס מצודתו על בעלי חיים שהגיעו לשטח המדינה בדרך הטבע, בהיותם חלק מהטבע. חוק הגנת חיית הבר, נועד בעיקרו להגן על בעלי חיים שהגיעו לשטח המדינה בדרך מלאכותית, אם לצורכי סחר או לצרכים אחרים. בימים רחוקים, שוטט הדוב בארצנו, כפי שלמדנו מקיצם המר של אותם נערים שהתקלסו באלישע הנביא "ותצאנה שתים דבים מן-היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב ב, כד). והיה כי יתגלה בעתיד שהדוב חזר לשוט ולהתהלך בארצנו, יחול עליו חוק גנים לאומיים. אך אם יגיע הדוב לארצנו בדרך מלאכותית, אם באוויר בים או ביבשה, נזעיק להגנתו את חוק הגנת חיית הבר. לכן, אם יבקש המחזיק בדוב להציגו בפני קהל, במסגרת תערוכה או מופע קרקס, יהא עליו לקבל תחילה, היתר החזקה מכוח חוק הגנת חיית הבר, ולא מכוח חוק גנים לאומיים, כפי שנקבע בתקנה 5 לתקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (תערוכות, הצגות ותחרויות של בעלי חיים), התשס"א2001-. לדידי, בהוראת תקנה זו, הביע המחוקק דעתו כי חוק הגנת חיית הבר, הוא החוק המתאים להגנת חיות בר שהגיעו לארץ שלא בדרך הטבע. אכן, קיימים תחומי חפיפה בין שני החוקים, כמו איסור הציד הקבוע הן בחוק הגנת חיית הבר והן בחוק גנים לאומיים - ראה הנושא שנדון בבג"ץ 3/83 עין גב נ. שר החקלאות ורשות שמורות הטבע, פ"ד לח(1) 297. עם זאת, חזקה על המחוקק כי לא שיחת מילותיו לריק, ולא ביקש להרבות באיסורים כפולים בגין אותו מעשה. לכן, יש לפרש, ככל שניתן, את חוק גנים לאומיים, באופן שלא יחפוף ויפלוש לתחומו של חוק הגנת חיית הבר, ולהיפך. 15. בשולי הדברים, אציין כי על פי התוספת לאכרזה, כל משפחת היונקים נחשבת ל"ערך טבע מוגן", בכל רחבי הארץ, למעט "עטלף, עכבר מצוי, נברן השדה, מריון מצוי, חולדה, חולד, חזיר, ארנבת, דורבן, נוטריה". ככל שידיעתי השיפוטית מגעת, גם כלב, חתול, עז, תיש, סוס וכיו"ב, נכללים במשפחת היונקים. קשה להלום, כי המחוקק ביקש בחוק גנים לאומיים, לאסור את שהתיר בחוק הגנת חיית הבר, שם נקבע כי בעלי חיים מעין אלו, לא נכללים בהגדרת "חיית בר" באשר טבעם לחיות במחיצתו של אדם, ולמיצער, הם אינם בגדר "חיית בר מוגנת" בהיותם "חיית בר מטופחת" . הערות לפני סיום 16. הקופה נמצאה על ידי פקחי רשות שמורת הטבע, כשהיא מוחזקת בכלוב תוכים קטן, מכוסה בניילון אטום, וקשור אל מחוץ למרפסת דירתו של המערער. בשל כך, הוגשה כנגד המערער תלונה לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד1984-. התלונה נבדקה, והתיק כנגד המערער נסגר. המערער התייחס לעניין זה, וטען כי "הקופה חיה איתנו בבית כמו ילדה רגילה היא חופשיה ומשוחררת והיא נמצאת בכלוב רק כשאנו ישנים או מנקים את הבית ועסוקים בענייננו או שלא יכולים להשגיח עליה". לטענת המערער, הקופה מוחזקת, ברגיל, בכלוב גדול יותר הנמצא ליד המקרר בדירה, ומקבלת את כל הטיפולים הבריאותיים השוטפים (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). המערער אף הציג תמונות של הקופה עם ילדיו בחדר האטום, בזמן מלחמת המפרץ (נ8/, נ9/) כתמיכה בטענתו כי הקופה נחשבת לחלק בלתי נפרד מהמשפחה "המורחבת". זו כוללת את אביו, נכה צה"ל המשחק ומאכיל את הקופה, אשתו הקשורה אף היא לקופה בנימי נפשה, ובנותיו, בנות 14 ו18- כיום, שגדלו בצוותא עם הקופה כמעט כל ימי חייהן. נוכח הטענה כי המערער מופיע עם הקופה בפני ילדים, הצהיר המערער כי הוא נכון להתחייב שלא להוציא את הקופה מהדירה כל ימי חייה, והוא נכון כי ייבדקו בכל עת, תנאי המחייה והמגורים של הקופה. הזכרתי דברים אלו, כדי שלא יאמר הקורא כי בניתוח המשפטי דלעיל, התעלמנו מרווחתה וטובתה של הקופה. בית המשפט, הוא אביהם של אלמנות ויתומים, אך נחלץ הוא גם לעזרתם של בעלי החיים, בבחינת "פתח לאילם" פיו, גם אם בפיו של תנין בעל שיניים חדות עסקינן - רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ. מפעלי נופש חמת גדר, פ"ד נא(3) 832. עוד לעניין זה, ראה א. בן זאב " הטעם שבאיסור לצער תנינים" משפט וממשל ד (תשנ"ז - תשנ"ח) 763, וי. וולפסון "מעמד בעלי החיים במוסר ובמשפט" משפט וממשל ה (תש"ס) 551. ברי, כי הקוף הוא חיה חברתית, ומקומו הטבעי הוא בקרב בני מינו. יש להצר על אותם קופים הנקרעים ממקום גידולם הטבעי, ויש לברך את רשות שמירת הטבע, אשר עושה כדי להשיב בנים לגבולם ולהחזיר את הקופים למקומם הטבעי. מנגד, אין מתקנים עוול בעוול, והוטרדתי בשאלה, אם כיום, לאחר שנים כה רבות במחיצת בני אדם, תצליח הקופה להסתגל לחברתם של קופים אחרים מבני מינה, או שמא טובת הקופה להישאר בחזקתו של המערער. הצדדים הגישו חוות דעת מלומדות ומנוגדות בשאלת "טובת הקופה". השורה התחתונה בחוות הדעת מטעם המערער, של הזואולוגית ד"ר אמליה טרקל, היא, כי שליחתה של הקופה למקום מחסה עם קבוצת קופים, לא תתרום לשיפור רווחתה ואיכות חייה. מסקנה שונה, אנו מוצאים בחוות הדעת של ד"ר רון יהושע קינג, ווטרינר מטעם רשות שמירת הטבע והגנים הלאומיים, שם נאמר כי כבר היו דברים מעולם, וקופים ששהו זמן רב בחברת בני אדם, חזרו והסתגלו לחברת בני מינם. לכן, ראוי לדעתו של ד"ר רון, להוציא את הקופה מרשות בעליה ולאפשר לה להעביר עוד שנים ארוכות בחברת בני מינה, במסגרת הנותנת מענה לצרכיה החברתיים. לא למותר לציין, כי הצדדים נחלקו באשר לתוחלת החיים של הקופה, שכיום היא בת 17. לטענת המערער, תוחלת החיים הממוצעת של קוף טלפויין עומדת על 22 שנה ואילו על פי חוות הדעת מטעם רשות שמורת הטבע, תוחלת החיים הממוצעת היא 28 שנה. נוכח התוצאה הסופית אליה הגעתי, ולפיה יש לקבל את הערעור, ממילא בטלה ההוראה לחילוט הקופה, ואיני נדרש להכריע בין חוות הדעת באשר לסוגיה של "טובת הקופה". כמו כן, אין מקום להיזקק לטענות נוספות שהעלה המערער, כמו "זוטי דברים" , או טענת "הגנה מן הצדק" בשל השתק הרשות שידעה שנים רבות כי המערער מחזיק בקופה, ולא מיחתה. סוף דבר 17. המערער זכאי להחזיק בקופה, בשל הוראת המעבר בסעיף 8(ב) לחוק הגנת חיית הבר. הוראות חוק גנים לאומיים והתקנות על פיו, לא חלות על המערער, באשר הקופה לא הגיעה לארץ "בדרך הטבע". אשר על כן, דין הערעור להתקבל ויש לזכות המערער מהאישומים שיוחסו לו בכתב האישום. י. עמית, שופט שמואל ברלינר, שופט: 1. בערכאה הראשונה הורשע המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לס' 8(א)(3) לחוק הגנת חיית הבר, תשט"ו1955-, (להלן - החוק) וכן בעבירה של החזקת ערך טבע מוגן בניגוד לס' 33(ד) וסעיף 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח1998-, ובניגוד לתקנה 2(א) לתקנות הגנים הלאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים), התשמ"ד - 1983. 2. חברי כב' השופט עמית הגיע בחוות דעתו למסקנה, כי יש לזכות את המערער משתי העבירות. מקובלת עלי מסקנתו באשר לעבירה על חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע. נראה לי כי יש להשאיר על כנה את הרשעת המערער בעבירה בה הורשע בערכאה הראשונה, שענינה החזקת הקופה (שמה "ניקיטה"), בניגוד לאמור בחוק להגנת חיית הבר. 3. נסיבות המקרה עצמו פורטו בחוות דעתו של חברי כב' השופט עמית. מדובר בנהג "אגד" תושב חיפה, שמחזיק את הקופה בביתו, וביום 30.3.00 נמצאה הקופה ברשותו מוחזקת בכלוב ציפורים קטן צמוד למרפסת הבית. המערער עוסק גם בקוסמות (אם כתחביב או כעיסוק נוסף), והוא משתף את הקופה במופעים אלה. אין לו היתר להחזקת הקופה, שהיא חיית בר מוגנת. סעיף 8(א)(3) אוסר על החזקת חיית בר מוגנת בלא היתר, ולא צריך להיות ספק, בעניננו, שלכאורה נעברה על ידי המערער העבירה שבסעיף 8(א)(3) הנ"ל. 4. המחלוקת נוגעת להגנה המפורטת בסעיף 8(ב) לחוק האומר כדלקמן: "8. (ב) מי שהחזיק בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה, או מי שקיבלה ממנו שלא בתמורה - יהא מחזיק כדין, ומי שקיבל חיית בר שלא בתמורה ממחזיק כדין על פי סעיף קטן זה - יהא מחזיק כדין." לטענת המערער, הוא חוסה בצילה של ההגנה שבסעיף 8(ב) לעיל. אין לדעת כיצד ומתי הגיעה הקופה לישראל. היא הוחזקה בפינת החי במוסד "אהבה". לטענת המערער סבלה שם הקופה מהתעללות הילדים החוסים, ובשנת 1986 הוא הופיע באותו מוסד כקוסם. הוצע לו לקבל את הקופה לרשותו, ותמורת סכום (לטענתו סמלי) ששילם לאחד המדריכים עבור הקופה, הוא רכש אותה. מאז היא ברשותו והוא לא ידע כלל שאסור לו להחזיקה בלא היתר. 5. החוק להגנת חיית הבר פורסם בספר החוקים ביום 20.1.55. הוא אסר צייד של חיית בר מוגנת וכן אסר את המסחר בה. הוא לא אסר את החזקתה. איסור זה לידתו בחוק להגנת חיית בר (תיקון מס' 2), התש"ן 1990 מיום 2.8.90. האיסור על החזקת חיית הבר בלא היתר, הוא בעל תחולה רק מיום יצירת האיסור, 2.8.90. עלתה על כן השאלה, מה דינו של מי שהחזיק בחיית בר מוגנת, קודם לתיקון, והוא ממשיך להחזיק באותה החיה, גם לאחר התיקון. החזקתו בחיית הבר המוגנת, קודם לתיקון, לא היתה בה, כשלעצמה עבירה. תיקון מס' 2 מעניק למחזיק כזה הגנה, בתנאים מסויימים גם כאשר הוא ממשיך להחזיק בחיית הבר ללא היתר, לאחר חקיקת החוק המתקן ביום 2.8.90. 6. כאמור, החוק המקורי להגנת חיית הבר, אסר את המסחר בחיות הבר, וקבע כדלקמן: לא יסחר אדם בחיית-בר, או בחלק ממנה, אלא ברשיון מסחר בחיית-בר. (א) "8. מי שאינו בעל רשיון מסחר בחיית-בר לא ימכור חיית-בר אלא לבעל רשיון כזה." (ב) האיסור דלעיל על המסחר בחיית הבר, הוא בעל תחולה מאז חקיקת החוק המקורי ביום 20.1.55. האיסור על החזקת החיה הוא רק מיום 2.8.90. השאלה היא, מי הוא זה שבא בגדר "מי שהחזיק כדין", בחיית הבר, בתקופת הביניים מאז חקיקת החוק המקורי ועד לחקיקת החוק המתקן. כאמור, לא די בכך שמחזיק החיה יחזיק בה. דרוש שיחזיק בה כדין. מחזיק כדין כזה הוא רק מי שחיית הבר הגיעה לידיו ולרשותו בדרך חוקית. לגבי רוכש של חיית הבר, נדרש כי הרכישה תיעשה ממי שרשאי לסחור בה. אם חיית הבר נרכשה ממי שאין לו רשיון, הרוכש רכש אותה בעבירה, ואין הוא מחזיק, לשיטתי, בחיית הבר כדין. 7. בעניננו, אישר המערער בעצמו, שהוא שילם כסף תמורת הקופה לאחד ממדריכי מוסד "אהבה". מוסד "אהבה" לא היה בעל רשיון או היתר לסחור בחיות בר. סעיף 13 של החוק המתוקן, קובע גם כן חזקה הניתנת לסתירה, כי מי שמחזיק בחיית בר מוגנת, "עליו הראיה שהוא מחזיק בה כדין". לא נראה לי כי המערער עמד בנטל זה. 8. עולה השאלה מה ייעשה בקופה, ומה גורלה, אם תישאר ההרשעה על כנה, והיא תועבר לרשות המאשימה, לאחר כל אותן שנים בהן שהתה ברשות המערער, שלטענתו התייחסו הוא ובני משפחתו אליה כאל בת משפחה מחד, אך גם שיתפוה במופעי הקוסמות, מאידך. בנידון זה מסתמך המערער על חוות דעתה של הזואולוגית ד"ר אמיליה טרקל, אשר כתבה בחוות דעתה כי "עקרונית אני מעדיפה שהחזקת קופים (תהיה) בקבוצה במקום מחסה ולא בידיים פרטיות. אך נראה לי שבמקרה זה הפרדת הקופה ממגדלה בגיל כה מתקדם תערער את הקשרים החברתיים והרגשיים שפיתחה החיה כלפי מגדלה. גם השינוי הפיזי עלול להיות עבורה כרוך במתח רב. אני סבורה שלשלוח את הקוף למקום מחסה עם קבוצת קופים לא תתרום לשיפור רווחתה ואיכות חייה של חיה זו." לעומת זאת, המשיבה מסתמכת על חוות דעתו של ד"ר רון יהושוע קינג, וטרינר, שנועץ גם בגב' תמר פרדמן, המנהלת מזה שש שנים את המקלט לקופים שליד פרק הקופים בבן שמן. עולה, כי תהליך השיקום של קופים, שהוחזקו כחיות מחמד, הוא מורכב ודורש ידע ומומחיות. הוא כולל שיכונו של הקוף בחברת בן מינו, יצירת התוודעות ושימוש בחושים, ועוד. נסיונות לא מעטים, כאלה כבר נעשו, והוא מפרט בחוות דעתו כמה וכמה נסיונות מוצלחים. "במקרה זה", כותב ד"ר קינג, "מדובר בקופת טלפוין, מין חברתי במיוחד, החי בטבע בקבוצות גדולות הכוללות 40 - 50 פרטים. אורך חייהם בשבי מגיע עד לכ - 28 שנים. אני סבור שלטובתה של קופה זו עלינו להוציאה מרשות בעליה ולאפשר לה להעביר עוד שנים ארוכות בחברת בני מינה, במסגרת הנותנת מענה לצרכיה החברתיים." עוד ראוי להפנות, בהקשר זה, לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד1994- ולתקנות צער בעלי חיים (הגנה עלבעלי חיים) (תערוכות, הצגות ותחרויות של בעלי חיים), תשס"א2001-. סעיף 2 של החוק אוסר התאכזרות, עינוי והתעללות בחיות. התקנות עוסקות בשיתוף של חיות במופעים. מופע מוגדר כ"תערוכה, הצגה או תחרות של בעלי חיים." ס' 2 של התקנות, אומר כדלקמן: 2.-(א)-לא יארגן אדם מופע ולא יקיימו אלא אם כן ניתן לו היתר בכתב (להלן - ההיתר), מאת הממונה ובהתאם לתנאיו. -(ב)-לא יציג אדם בעל חיים במופע ולא ישתפו בו אלא אם כן ניתן למופע היתר ובהתאם לתנאיו. -(ג)-העובר על הוראות סעיפים קטנים (א) או (ב), דינו - הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-." ס' 5 של התקנות, אומר: בלי לגרוע מהאמור בתקנה 4, לא ייתן הממונה היתר למופע של חיות בר שלגביהן נדרש היתר לפי סעיף 8(א)(2) ו-(3) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו1955- (להלן - היתר החזקה), אלא אם כן נתקיימו כל אלה:(1) בידי מבקש ההיתר היתר החזקה בר תוקף;(2) המופע יתקיים במקום שאושר בהיתר ההחזקה ובהתאם לתנאיו." 5. נראה לי, לאור הנסיבות שבעניננו, כי לא יהיה זה מוצדק להורות על המשך החזקת הקופה ברשות המערער, שנעזר בה בהופעותיו כקוסם. טובתה עולה בקנה אחד, כמדומני, עם השבתה לחיים בקרב בני מינה. 9. לאור כל האמור, אציע כי נשאיר את ההרשעה על חוק הגנת חיית הבר בעינה, ולא נתערב בהוראות שניתנו בערכאה הראשונה, על אשר ייעשה בקופה. ש. ברלינר - שופט השופט מיכה לינדנשטראוס, נשיא, [אב"ד]: עיקרי העובדות של ערעור זה, התבררו בהרחבה בפסק דינו של עמיתי, השופט יצחק עמית. כל שנותר בידי עכשיו, הוא להכריע בין עמדתו של השופט י. עמית, הסבור כי יש לקבל את הערעור, וכתוצאה מכך לבטל את ההוראה לחילוט הקופה, לבין עמדתו של השופט ש. ברלינר, אשר סבור כי יש להשאיר על כנה את הרשעת המערער בעבירה בה הורשע בערכאה הראשונה, שעניינה החזקת הקופה, בניגוד לאמור לחוק הגנת חיית הבר, וכתוצאה מכך לא יהיה זה מוצדק להורות על המשך החזקת הקופה ברשות המערער, אלא יש להשיבה לחיים בקרב בני מינה. יפה עשה חברי השופט י. עמית, כאשר ציין כי בית משפט נחלץ גם הוא לעזרתם של בעלי החיים וזאת על יסוד רע"א 1684/96, עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד מפעלי נופש חמת גדר, פד"י נא (3) עמ' 832. אכן, ערך ציבורי וחינוכי ממדרגה ראשונה הוא הגנה על חיות ומניעת התאכזרות להם. חברה היודעת לטפח את החיבה לחיות, היא חברה הומאנית. הומאניות היא ערך חשוב, כמובן, בחברה האנושית, בימינו אלה. שופט השלום הרשיע את הנאשם בהחזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו1955-, והחזקת ערך טבע מוגן בניגוד לסעיף 33(ד) וסעיף 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח1998-, ובניגוד לתקנה 2(א) לתקנות גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים) התשמ"ד1983-. עפ"י העובדות שהתבררו בערכאה הראשונה, הרי שהמערער מחזיק בביתו את הקופה מסוג טלפויין מאז אוקטובר 1986, והקופה חיה עם משפחתו כבת בית. הקופה הגיעה לרשותו של המערער ממוסד "אהבה" שבקרית ביאליק, שם סבלה התעללות מידי הנערים החוסים. אני סבור כי אכן עומדת למערער ההגנה שבסעיף 8(ב) לחוק להגנת חיית הבר התשט"ו1955-, כפי שתוקן בשנת התש"ן, ואשר על פיו, מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה, והמשיך להחזיקה, או מי שקיבלה ממנו שלא בתמורה, יהא מחזיק כדין, ומי שקיבל חיית בר שלא בתמורה ממחזיק כדין על פי סעיף זה, יהיה מחזיק כדין. כדי שייחשב אדם שקיבל חיית בר לפני המועד 4.7.90 (ולענייננו, מדובר בקבלת הקופה עוד באוקטובר 1986) כמחזיק כדין, חייבים להתמלא שני תנאים והם: א. המחזיק ממנו התקבלה חיית הבר היה מחזיק כדין. ב. המקבל לא רכש את חיית הבר בתמורה. כאן ייאמר שמוסד "אהבה", שממנו קיבל המערער את הקופה, היה מחזיק כדין, וזאת בניגוד לעמדתו של בית משפט השלום. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבכל התקופה שהקופה הוחזקה במוסד ועד לאוקטובר 1986, המועד שבו הועברה הקופה לידי המערער, לא היה קיים איסור החזקה של חיית בר מוגנת. אשר לעניין התמורה הנזכר בסעיף האמור, כאן נציין כי בית משפט קמא סבר שהמערער רכש את הקופה בתמורה, אך לגרסת המערער, יש לראות את הדברים בפרופורציה נכונה: התביעה לא הוכיחה כי המערער רכש את הקופה בתמורה, אלא המערער מיוזמתו העיד בבית המשפט כי שילם סכום כסף סמלי, לא גדול, בכדי לפדות את הקופה מידי הנערים החוסים במוסד שהתעללו בו. צודק, לכן, ב"כ המערער בסיכומיו, כי במקרה זה מדובר בפדיון של חיה קטנה ואומללה מידי שוביה, בסכום כסף סמלי ולא ברכישה בתמורה במסגרת של סחר בקופה. אני מסכים, לכן, עם עמדת ב"כ המערער כי התקיימו שני התנאים הדרושים להחזקה כדין, לפי סעיף 8(ב) לחוק חיית הבר, ועל כן נחשב המערער כמחזיק כדין בקופה. אני מסכים כי האיסור על החזקת חיית הבר בלא היתר, הוא בעל תחולה רק מיום יצירת האיסור, 2.8.90, וכי עולה כתוצאה מכך השאלה, מה דינו של מי שהחזיק בחיית בר מוגנת קודם לתיקון, והוא ממשיך להחזיק באותה חיה, במקרה שלנו הקופה, גם לאחר התיקון. אין ספק בעיני, כי החזקתו של המערער בחיית הבר המוגנת קודם לתיקון, לא היתה בה כשלעצמה עבירה, ולדעתי סעיף 8(ב) מעניק למחזיק בקופה הגנה, גם כאשר הוא ממשיך להחזיק בחיית הבר, ללא היתר, לאחר חקיקת החוק המתקן ביום 2.8.90. אינני תמים דעים בעניין זה עם השופט ש. ברלינר. השופט י. עמית כמו גם השופט ש. ברלינר, הגיעו למסקנה כי יש לזכות את המערער באשר לעבירה על חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע (כמפורט באישום השני). כאן דעתי כדעתם, ונימוקיו של השופט י. עמית בעניין זה, מקובלים עלי. בעניין זה, דעת שלושתנו היא, כמובן, שיש לזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו בעניין זה, בכתב האישום. אשר לשאלה הקרדינלית בערעור זה, לגבי הנושא של החזקת הקופה: מצאתי בתיק שתי חוות דעת סותרות לגבי החזקת הקופה. אומנם השופט י. עמית היה בדיעה כי מאחר שזיכה את המערער משתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הוא זכאי להחזיק בקופה וממילא בטלה ההוראה לחילוט הקופה ואינו נדרש להכריע בין חוות הדעת באשר לסוגייה של "טובת הקופה". כדי למנוע ספקות בנושא, החלטתי, בכל זאת, לומר את עמדתי בעניין כאשר אני תומך בחוות דעתה של ד"ר עמליה טרקל, זואולוגית בעלת תואר דוקטור בהתנהגות בעלי חיים, ואוצרת הספארי. ד"ר טרקל מעדיפה, עקרונית, שהחזקת קופים בקבוצה תהיה במקום מחסה ולא בידיים פרטיות, אך לגבי המקרה שבפנינו, הפרדת הקופה ממגדלה בגיל כה מתקדם, תערער את הקשרים החברתיים והרגשיים שפיתחה החיה כלפי מגדלה. גם השינוי הפיזי בהעברתה מידיים פרטיות לידיים ציבוריות, עלול להיות לקופה כרוך במתח רב, ומכאן: "אני סבורה שלשלוח את הקוף למקום מחסה עם קבוצת קופים, לא תתרום לשיפור רווחתה ואיכות חיה של חיה זו". הרי מדובר בקופה שגילה 17 שנה ואשר מוחזקת בידי בעליה כ- 15 שנה ובני המשפחה נקשרו אליה במשך השנים בצורה משמעותית. אני סבור, במקרה זה, כי יש להשאיר, לכן, את הקופה ברשות בעליה. יחד עם זאת, אינני רואה כל מניעה כי הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומיים תעקוב מעת לעת אחר הטיפול בקופה בבית המערער, וזאת בתאום איתו ובמועדים שייקבעו מעת לעת. מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] אשר על כן, הוחלט ברוב דעות הנשיא מ. לינדנשטראוס (אב"ד) והשופט י. עמית, לקבל את הערעור, לזכות את המערער ולבטל את צו חילוט הקופה. בעלי חייםחיות בר