הכרעת - דין א. כללי בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט ב- 13.8.02, מייחס התובע, עו"ד א. בדנר, לחברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (להלן: "תש"ן" או "החברה"), לניר פולוס, ראש אגף תפעול (להלן: "פולוס" או "הנאשם 2"), וליעקב שוורצמן, האחראי על הגנת קווים (להלן: "שוורצמן" או "הנאשם 3") אחריות פלילית לדליפתם של 114 אלף ליטר דלק אוקטן 96 לקרקע, ביום 10.8.1999. על פי כתב האישום, הנאשמים לא מנעו פעולות שמזהמות או עלולות לזהם מים ולא נקטו בכל האמצעים הסבירים למנוע או להפסיק את הדליפה, ובכך עברו על סעיפים 20ב', 20כא' ו-20כב' לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: "חוקהכר המים"). ב - 16.02.03, בתגובה מפורטת בכתב, ענה הסניגור עו"ד צ. פורר, בשם שלושת הנאשמים לכתב האישום, הודה בעיסוקה של החברה, שפולוס ושוורצמן עובדי החברה, ובעובדה שבתאריך 10.8.1999 דלף דלק מצינור שבשליטתה, פיקוחה, אחזקתה ותפעולה של החברה. הסנגור לא הסכים שדלפה מהצינור הכמות האמורה בכתב האישום, וכפר בשם מרשיו בכל העובדות המבססות עבירה. לתביעה העידו שישה עדים: רם עברי - מפקח המשטרה הירוקה, (עמ' 5-3), שגבה הודעות הנאשמים (ת/2 ו ת/3), ניסים קשת - מנהל היחידה לניטור סביבתי ברשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (עמ' 5), שערך את חוות הדעת ת/4, אריה פסטינר - הידרולוג ממונה על מניעת זיהום מים במשרד לאיכות הסביבה (עמ' 17-5), יצחק אסיאו - מהנדס הגנה קטודית, יועצה המקצועי של החברה (עמ' 21-17), שכתב לנאשם 3 את המכתב נ/2 והודעותיו ת/15+16 הוגשו בהסכמה. יוספה בן- אשר - מנהלת מעבדה במכון הישראלי לנפט ואנרגיה (עמ' 23-24), שבדקה דגימות קרקע וערכה את התעודה ת/17. אהוד שגב - סגן ראש אגף תפעול בחברה (עמ'24-33), שכתב את המסמכים ת/5 ו- ת/10 . בנוסף הגישה התביעה את ת/1 - תדפיס מרשם החברות, ת/6 - נוהל הגנה על צינורות טמונים בפני קורוזיה. ת/7 - נוהל מעקב וביצוע הזרמות, ת/8 - נוהל טיפול באירוע דליפת דלק ו - ת/9 נוהל בחינה ובדיקה בתהליך - טיפול באירוע דליפת דלק בקווים. ת/11 תמונה, ת/12 - דו"ח מעבדה לבחינת הכשל שבדקה את הצינור המנוקב. ת/13 יומן הזרמות ת/14 (א'-ט') - והתכתבויות בין גורמים שונים בתוך החברה ובין החברה למשרד לאיכות הסביבה. בתום פרשת התביעה, ביקש הסניגור שלא לחייב הנאשמים להשיב לאשמה. לטענתו הראיות שהביאה התביעה לא מוכיחות אף לא לכאורה אחריות שחב בה מי מהנאשמים לקרות הדליפה. הטענה נדחתה בהחלטה מנומקת שיצאה מלפני ביום 23.3.04, עמ' 39-37 לפרוטוקול. להגנה העידו חמישה עדים: נאשם 2 (עמ' 92-72), נאשם 3 (עמ' 114-93), משה אקסלרוד (עמ' 49-40) אחראי על ההגנה הקתודית בחברה. ניסים רז (עמ' 49-59) - אחראי על הזרמות דלק ברחבי הארץ, ועל הסיורים לארוך קווי דלק במסגרת תפקידו כמנהל חברת קמ"ד חיפה, שהיא חברת בת של תש"ן. יהושע קנטי (עמ' 70-61) - מהנדס כימאי, ששימש בתקופה הרלבנטית יועץ של מנהל הדלק, והיה חבר בוועדת חקירה, שהוקמה על ידי מנהל הדלק במשרד התשתיות לשם בדיקת אירוע הדליפה, והשתתף בעריכת דו"ח הוועדה נ/1. באמצעות עדי ההגנה הוגשו ארבעה מוצגים: דו"ח וועדה שבדקה את אירוע הדליפה נ/1, מסמכי מכרז נ/3 א'-ב' ותצלום- נ/4. ב. מהחומר שבפני עולה תשתית כדלקמן 1. על-פי מסמך רשם החברות ת/1 חברת תשתיות נפט ואנרגיה - תש"ן, היא חברה ממשלתית שנוסדה ב- 28.1.59. מדינת ישראל, מוסדות וגופים ציבוריים אחרים הם מבעלי מניותיה העיקריים. תש"ן עוסקת בהובלת דלקים (הודעת הסנגור) ובבעלותה של תש"ן 800 ק"מ צינורות המובילים כמויות עצומות של דלק לכל רחבי הארץ (ע"ת שגב עמ' 24 ש' 25-26). תש"ן אחראית לתחזוקת הקווים ושלמותם, ומפקחת בין בעצמה, ובין באמצעות חברת בת, על מערך הזרמות הדלק. 2. תש"ן מפקחת על קווי הדלק וממגנת אותם באמצעים שונים כדי למנוע דליפות, בין השאר: א. פיקוח על הקווים באמצעות סיירים (עמ' 49 ש' 21 ואילך, נאשם 2 עמ' 79 ש' 1 ). ב. ליפוף הצינורות במעטפות זפת / פלסטיק. ג. התקנת הגנה אלקטרוכימית חשמלית הידועה כ"הגנה קטודית", ממתקנים מיוחדים הממוקמים בסמוך לקווים, ומפיקים זרם חשמלי הפוך מזה שבצינורות עצמם באופן המשמר את שלמותם מפני קורוזיה, (ע"ת פסטינר, עמ' 10 ש' 25-21, עמ' 11 ש' 2-1). תקינות תפקודה של ההגנה הקטודית נבדקת בעזרת מדידות תקופתיות, שמתבצעות על תוואי הקווים, ונותנות אינדיקציה אלו אזורים מועדים להיפגע מקורוזיה ( שגב עמ' 25 ש' 14-6). 3. אין אפשרות למנוע באופן מוחלט ובוודאות של 100% נזקים ודליפות (פסטינר עמ' 12 ש' 1-4). 4. חברת קו מוצרי דלק - קמ"ד, היא חברת בת של תש"ן. שתי החברות מפקחות על תקינות זרימת הדלק. בחדר בקרה שממוקם בקמ"ד חיפה (להלן: "חדר הבקרה") צגים אלקטרונים המשקפים נתונים שונים המאפשרים גילוי תקלות בהזרמה (נוהל ת/7) עובד קמ"ד עוקב אחרי הנתונים ומחוייב בחובת דיווח על תקלות לממונה עליו. 5. בתקופה הרלוונטית כיהן פולוס כראש אגף תפעול בתש"ן ובקמ"ד. מתוקף תפקידו היה פולוס ממונה על שוורצמן, עובד תש"ן ועל ניסים רז (עד הגנה 2) עובד קמ"ד. שוורצמן היה אחראי על הגנת הקווים ושיקומם בתש"ן. תפקידו כלל אחריות לפעילותן התקינה של מערכות ההגנה הקטודית (ת/3 עמ' 1 ש' 10-6, עמ' 2 ש' 5-1). רז כיהן כמנהל קמ"ד והיה אחראי על ההזרמות הארציות ועל הסיורים לאורך קווי הדלק. 6. תש"ן מובילה, בין השאר דלק מאתר פי גלילות אשדוד (להלן: "אתר/תחנת אשדוד") לאתר פי גלילות הרצליה (להלן: "אתר הרצליה"). אתר אשדוד נמצא באיזור בעל רגישות הידרולוגית גבוהה. רצועת החולות החופית במקום נחשבת לאיזור הזנת מי משקעים לאקוויפר החוף (אקוויפר במשמע - אגם מים תת קרקעי, המתמשך לאורך החוף במרחק של כ 10-15 ק"מ ממנו (חוות הדעת ת/4 עמ' 5 ש' 15). מערכת הצינורות המסתעפת מחוות המיכלים שבאתר אשדוד בנוסף לתחנת השאיבה שבמקום (עמ' 7 ש' 8), מעמידה את מקורות המים ברמת סיכון גבוהה. נזק שנגרם לאקוויפר ראשי איננו בר תיקון (ת/4 עמ' 2 , ועמ' 5 לפרוטוקול). 7. צינור מס' 6 (להלן: "הצינור" או "הקו"), מוביל דלק מאתר אשדוד לאתר הרצליה (כעולה מהודאת הסנגור בסעיף 1 לכתב האישום). הקו עשוי פלדה, הונח בקרקע בשנת 1964 (נאשם 2 עמ' 78, ש' 23) מוגן במעטפת זפת. כעבור שנים הוקמה על תוואי הקו סוללה, על מנת שתשמש מעצרה למיכל עילי ותקלוט דלק שיפלט ממנו (נאשם 2, עמ' 77 ש' 9-3). בזמן הרלוונטי היה הקו קבור בעומק של כשבעה מטרים מתחת לפני הקרקע. 8. כחמש שנים לפני התאריך הרלוונטי, הקימה תש"ן באתר אשדוד שני מתקני הגנה קטודית במרחק של 500 - 600 מ' מהקו (נאשם 3 עמ' 94 ש' 19-20). שני המתקנים הותקנו בקרבה זה לזה בהתאם לכמות הזרם (עד ההגנה אקסלרוד עמ' 41 ש' 24 ועמ' 42 ש' 1 ואילך). מתקנים אלו נוספו למתקן שלישי שממוקם מחוץ לתחנה- באשדוד צפון (ע"ה 1, אקלסרוד עמ' 41 ש' 5-1, עמ' 49 ש' 8-6, נאשם 3, עמ' 94 ש' 16-10) שלשות המתקנים פועלים בטווח של 3 ק"מ. 9. באוגוסט 1998 קרס אחד משני המתקנים שבאתר והפסיק לפעול (להלן: "המתקן שקרס"). העובדה שהמתקן קרס היתה ידועה לנאשמים 2-3 ולמהנדס אסיאו יועצה המקצועי של החברה לעניין הגנה קטודית. ב- 1998 ובמרץ 1999 המליץ מהנדס אסיאו לחדש את המתקן שקרס בהקדם האפשרי (עמ' 18 ש' 21-18). המלצתו לא בוצעה לאלתר (נאשם 2 עמ' 86 ש' 27-18). במלאי של תש"ן לא היה החלק חילופי כנדרש (עד הגנה קנטי, עמ' 68 ש' 7-8). במהלך פברואר - אפריל 1999 חתמו נושאי תפקידים בחברה (ביניהם נאשמים 2 ו-3) על מסמכי מכרז לחידוש החלפת המתקן שקרס (נאשם 2 עמ' 74 ש' 7-8, נ/3 א'+ב'). לשם השלמות יאמר כאן - המתקן הוחלף בתאריך כלשהו לקראת סוף 2000. בדצמבר אותה שנה, הופעל המתקן החדש ובדיקת פעילותו העלתה תוצאות חיוביות (הודעת אסיאו ת/16 עמ' 2 ש' 11-13). 10. נחזור לרמת ההגנה על הקו לאחר קריסת המתקן - עד ההגנה 1 מקסלרוד עובד כחשמלאי בתש"ן. במסגרת תפקידו הוא מודד, באמצעות מיישר זרם את רמת פעילותה של ההגנה הקטודית (אקסלרוד עמ' 46 ש' 22 + עמ' 41 ש' 15, נ/2 עמ' 1). לאחר קריסת המתקן מדד אקסלרוד את רמת פעילותם של שני המתקנים הנוספים. לדבריו, המדידות העלו, שרמת ההגנה על הקו ירדה מאוד (אקסלרוד עמ' 41 ש' 15, נ/2). נאשם 3 הודה שההגנה ירדה לרמה גבולית (עמ' 94 ש' 28-29) וכך גם עדי התביעה פסטינר (עמ' 14 ש' 22-24) ואסיאו (עמ' 20 ש' 19-20), לעומתם עד הגנה קנטי אמר שההגנה לא פעלה כלל( עמ' 67, ש' 24-25) 11. ב - 10.8.1999 בשעה 02:00, גילה מפעיל חדר הבקרה אי התאמת מונים ואי התאמת גבהים בין המיכל באשדוד, שמשדר בנזין אוקטן 96 לקו, למיכל שקלט את הדלק (ת/10- אהוד שגב). בין 02:30 ל- 03:00, דיווח המפעיל על התופעה לממונה עליו, עד ההגנה ניסים רז. בשעה 22:00 החליטו פולוס ורז על הפסקת הזרמת דלק בקו (רז, עמ' 56 ש' 11-10, נאשם 2, עמ' 89 ש' 21-20). 12. מהיומן ת/13, מעדותו פולוס (עמ' 89 ש' 25 ואילך ועמ' 90 ש' 1 ואילך) ומעדותו של ורז (עמ' 54 ש' 27 עמ' 55, 56 ואילך) עולה שבמהלך 20 השעות, מרגע שהתעורר החשד ועד להפסקת הזרמת הדלק בקו, נעשו פעולות כדלקמן: א. בין 02:30 ל-03:00 קיבל רז הודעה על אי ההתאמות בין המונים. ב. בין 04:00 ל- 05:00 הודיע רז לפולוס על התופעה (עמ' 75 ש' 24 - 27). לדברי פולוס הירידה בלחץ עליה דוּוח לו היתה על פי הנוהל ובאחוז נמוך (עמ' 76 ש' 1), שכן, הנוהל סובל סטייה עד 7% וזו לא מחייבת תגובה מיידית, להבדיל מירידת לחץ דרסטית בשעור 20%-50% המדליקה נורה אדומה (עמ' 79 ש' 6 וש' 13 ואילך). ג. בין 08:00 ל- 08:45 בוצעו בדיקות לחץ על ידי הזרמת דלק בקו לסירוגין באמצעות שתי משאבות (עמ' 55 ש' 18-19 ורישומי היומן ת/13). ד. בשעה 08:45 הופסקה הזרמת הדלק בקו, נשלחו סיירים לשטח שלא גילו תקלה (רז עמ' 51 ש' 18-19, 21-22, עמ' 56 ש' 16-17). ה. ב- 16:05 חודשה הזרמת הדלק בקו במשאבה אחת תוך העלאת הלחץ. שוב נשלחו סיירים רגליים מצוידים בעזרים שונים לבדוק את הקרקע בתווי הקו ולא העלו דבר. משנתמשכה הסטיה הוחלט בשעה 22:00,, להפסיק הזרמת הדלק ולסגור את הקו (רז עמ' 51 ש' 10-12, עמ' 56 ש' 10) 13. לאחר סגירת הקו, במטרה לאתר את מקום הדליפה, הוזרמו בקו מים בלחץ גבוה (באמצעות משאבת "וומה" המעלה לחצים), וזאת כדי להגביר את הדליפה מהצינור ולאתר מיקומה. רק לאחר נקיטה בפעולה זו גילו סיירים רגליים שלולית במתחם תחנת אשדוד, כ-30 מ' מקו הדלק (עמ' 52 ש' 6-9, 19-21, עמ' 76 ש' 3-8), ב נ.צ. 1139.2/120.2 (ת/4 עמ' 1 בראש המסמך). 14. קבלן שהועמד בכוננות, נשלח עם איתור מקום הדליפה לחפור ולהוציא את הצינור מהקרקע (נאשם 2 עמ' 76 ש' 18-21). הצינור הוצא ונבדק. נמצא שמעטפת ההגנה שלו חשופה, הדופן מעוכה ובמרכז המעיכה נקב (ת/10 ). ניתן להתרשם ממימדי הנקב על פי התמונה ת/11 (פסטינר עמ' 8 ש' 23-25). בשלב זה הופעל נוהל דליפה (ע"ה 2 רז עמ' 52 ש' 11-13). 15. ב- 12.08.99 שלח עובד החברה אהוד שגב (ע"ת 6) לממונה על מניעת זיהום המים מדלקים במשרד לאיכות הסביבה, לאריה פסטינר (ע"ת 3), הודעה בכתב על אירוע הדליפה - ת/5 וזאת בהמשך לדיווח בעל פה. 16. משרד התשתיות הלאומיות מינה ועדה לבדיקת האירוע בראשות דוד שוגרמן ראש היחידה לאיכות הסביבה, ד"ר שמואל קסלר, מנהל השירות ההידרולוגי בנציבות המים, מנחם קמיש, מהל מינהל הדלק והגז יהושע קנטי, יועץ מנהל הדחק והגז(להלן: "הועדה"). בדו"ח נ/1 נדרשה הועדה לתיפקודה של תש"ן בטיפול באירוע, תוך התייחסות לנהליה ולפעילותה הלקויה של מערכת ההגנה הקטודית. ג. התשתית המשפטית 1. בחינת העבירה ויסודתיה רלוונטיים לענייננו סעיפים 20 ב', 20כא ו-20כב לחוק המים הקובעים לאמור: סעיף 20ב: "חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן, ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה אם לאו". סעיף 20כא: "העובר על הוראה מהוראות סימן א1, דינו - מאסר שנה או קנס 350,000 שקלים חדשים, ואם היתה העבירה נמשכת - מאסר שבעה ימים או קנס נוסף של 23,200 שקלים חדשים לכל יום שבו נמשכה העבירה לאחר שקיבל התראה בכתב ממי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לענין זה, ובהתאם למועד שנקבע בהתראה". סעיף 20כב: "נעברה עבירה לי סעיף 20כא בידי תאגיד ייאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה". עיון בסעיף 20(ב) לחוק המים מעלה שהעבירה איננה עבירה תוצאתית וניתן להרשיע לא רק את מי שמזהם מים בפועל אלא גם את מי שבמעשיו עלול היה לגרום לזיהום. על המסקנות הנגזרות מניסוחו הרחב של הסעיף בהקשר העובדתי בתיק דנן אעמוד להלן. העבירות לפי חוק המים אינן עבירות של אחריות קפידה, ועל התביעה להוכיח מודעות לכל מרכיביהן. בע"פ 1162/04 [חיפה] המשרד לאיכות הסביבה נ' מועצה מקומית דלית אל כרמל (פ"ד מיום 11.7.04 שטרם פורסם) פסק בית המשפט המחוזי מפי כב' הש' דר כדלקמן: "בהעדר רשלנות בהגדרת העבירה, יש צורך להצביע על מחשבה פלילית (סעיף 19 לחוק העונשין). להוכחת מחשבה פלילית די בהצבעה על פזיזות שבאה לידי ביטוי בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות (על פי סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977)". 2. מבחינת אחריות החברה כתאגיד והנאשמים כנושאי תפקידים. מאז פסק דינו המנחה של כב' הנשיא ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, נוהגת בשיטה המשפטית שלנו הילכת תורת האורגנים. כב' הנשיא חזר על ההלכה בפסק דין חדיש שיצא מלפניו לאחרונה בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 426. אציין בהקשר זה שההלכה קובעת למעשה מחסום כפול. היא מטילה על תאגיד אחריות למעשיהם / מחדליהם של נושאי התפקידים המפעילים אותו ומבצעים את רצונו. ובמקביל מחייבת באחריות אישית את נושאי התפקידים בתאגיד, על מנת שהתאגיד לא ישמש להם כ"מסך" המפריד ביניהם כמבצעים לתוצאות מעשיהם, ובכך יאפשר להם להשתחרר מאחריות. 3. עדויות מומחים. מכיוון שהופיעו בפניי עדים מומחים מטעם שני הצדדים והוגש לי דו"ח ועדת מומחים נ/1, מוצאת אני לאזכר בקצרה את ההלכה לעניין הערכת עדויות מומחים. בעניין זה נפסק רע"א 10084/01 יובל הנדסה בע"מ נ' "רצף", תקדין עליון 2002(2), 1575 מפי כב' השופטת שטרסברג - כהן: " בסופו של יום בית המשפט ולא המומחה הוא המכריע והפוסק. בית המשפט אינו חותמת גומי על חוות דעתו של המומחה....." וספרו של כב' השופט קדמי על הראיות, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, בעמ' 657: " "מסקנות" המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט. מלאכת הסקת המסקנות, החורצות את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מופקדת בלעדית בידי בית המשפט". 4. המשקל הראייתי של אי הצגת מסמכים. כפי שיובהר להלן, מספר מסמכים חשובים שמצויים בחזקת הנאשמים לא הוצגו במשפט, ומשך אני עומדת בקצרה על ההלכה הנוהגת בנושא זה. בע"א 548/78, נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי . פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762- 763 נפסק על ידי כב' השופטת בן עתו כדלקמן: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". לאחרונה חזר בית המשפט על עמדה זו בפסק דין מיום 22.03.05 עלע 5160/04 אילן אשד, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, ראו פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל. כמו כן ראו ספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-203 עמ' 1495 ואילך. ד. המחלוקות והדיון בהן 1. הודאת הנאשמים בעצם אירוע הדליפה שגרמה ובודאי שעלולה היתה לגרום לזיהום מים מייתר את הדיון ביסוד העובדתי של העבירה. על פי ת/17 נבדקו דגימות שהביא ד"ר פסטינר לבדיקה, דגימות אלו נמצאו מזוהמות בבנזין. הנאשמים 2 ו-3 שהם עובדי החברה בתפקידים רלוונטיים לא טענו שראוי לשחררם מאחריות אישית. כמו כן לא נטען שהחברה איננה מחוייבת מכוח מעשי הנאשמים. לטענת ההגנה, הנאשמים מילאו את תפקידיהם באופן שאיננו מקים אחריות פלילית לא כנגד מי מהם הנאשמים 2 ו-3 ואף לא כנגד החברה. משכך חייבים בירור ובחינה נתונים עובדתיים, על פי הם ייקבע אם עשו הנאשמים את כל שיכולים וחייבים היו לעשות, למנוע את הדליפה ותוצאותיה. 2. אמינות עדים - טרם קביעת העובדות יש להידרש לאמינות העדים. באופן כללי ניתן לומר שהעדים במשפט הם עדים מקצועיים שהעידו בזהירות מבלי לנסות להסתיר האמת. גם הנאשמים, שבאופן טבעי מעוניינים מאוד בתוצאה שתצא מלפני, לא שיקרו, בוודאי שלא בזדון. נוצר מצב, שעובדות שונות כפי שיפורט להלן, שהן לטובת צד אחד הובאו בפני מפי עדי הצד שכנגד. בחינה כוללת של מסכת הראיות שבפני תחייב אותי לבחור בין העמדות הנוגדות ולכשאעשה כן אפרט נימוקי באשר להעדפת עמדה מסוימת על פני אחרת. חברי ועדה החקירה, מומחים בתחום חקרו את אירוע הדליפה וערכו את מסקנותיהם בדו"ח נ/1. הסנגור עמד על הגשת נ/1 למרות התנגדותו הנמרצת של התובע. המסקנות לנגד עיני כמו גם עדותו של מהנדס אסיאו, איש מקצוע ותיק ומיומן. שקלתי ובחנתי היטב את המתבקש מראיות אלו מבלי שיהיה בתוכנן לכבול או לחייב אותי באשר להסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות כאחד, העולות מהראיות שבפני ובהתאם להלכה כאמור לעיל. 3. הנקב - התביעה טוענת שהנקב ממנו דלף הדלק נוצר מהתקפת קורוזיה. הסנגור טוען שהנקב נוצר מפגיעה מכאנית, שאיננה באחריות מי מהנאשמים (סיכומי הסנגור עמ' 2 פסקה 5, הנאשם 2 עמ' 90 ש' 1-4). הצינור הוטמן באדמה בשנת 1964, ותיפקד שנים ( ת/12 סעיף 2.2). כשנחשף לאחר הדליפה ונבדק, התברר שבנקודת זמן כלשהי (שאיננה ידועה, אך סביר להניח שהיה זה בעת התקנתו כפי שהעיד עד ההגנה קנטי עמ' 65 ש' 12-13)נפגע באופן מאכני. הפגיעה המכאנית גרמה לקרע במעטפת הזפת, דופן הצינור באותו מקום נחשפה והותקפה בקורוזיה, כך עולה מסעיף 8 ל-ת/12, שהוא דו"ח מעבדה לחקר הכשל שהוגש בהסכמת הסנגור (עמ' 9 ש' 7). סעיף 11.3 ל-ת/12 קובע שבאיזור הנקב החל מנגנון בלייה ושיתוך (אירוזיה - קורוזיה) המתפתח בסביבת זורם, כשבמוקד ההתקפה הזורם גם מסתחרר. מכל שהובא בפני עולה במקובץ, שהנקב נגרם כתוצאה משילוב של שני גורמים: פגיעה מכאנית, שעיוותה את דופן הצינור מבלי שניקבה אותו ומבלי שהפריעה את תיפקודו התקין של הצינור, אך גרמה להתרחשותם המתמשכת של שרשרת תהליכי שחיקה וקורוזיה שברבות הימים גרמו ליצירת הנקב, דרכו דלף הדלק. ויודגש - אין הוכחה שהנאשמים ידעו מבעוד מועד על הפגיעה המכאנית ותרומתה החמורה לניקוב הצינור. מכאן לשאלה האם בנסיבות אלה היו הנאשמים מחויבים בביצוע פעולות נוספות מאלו שביצעו למעשה, על מנת למנוע דליפה ואם כן מה, אם בכלל. השאלה מביאה אותנו לדיון בשני נושאים בהקשר להגנה הקטודית. האחד כללי - עצם חובתה של החברה להתקין הגנה קטודית, והאחר ספציפי - האם הקו היה או לא היה מוגן בהגנה קטודית עובר להיווצרותו של הנקב. 4. חובת החברה להתקין מערכת הגנה קטודית - התביעה טוענת שהנאשמים מחויבים בהתקנת הגנה קטודית כדי להגן על צינורות שבקרקע מפני קורוזיה. הנאשמים מודים אמנם ביעילותה של ההגנה הקטודית כאמצעי מונע קורוזיה (נאשם 2 עמ' 88 ש' 18, סיכומי הסנגור עמ' 3 פסקה 14). לטענתם גם הגנה כזו אין בה למנוע דליפות ברמת וודאות של 100%. משנקטו באמצעי הגנה אחרים כגון: עטיפת הצנרת בחומרי מגן, שמירה על הקווים וכד', ובהעדר חיוב מפורש בחוק להתקין הגנה קטודית, הם עמדו בחובה שמטיל עליהם סעיף 20ב(א) לחוק המים. מעבר לכך טענו שההגנה הקטודית פעלה במקום ובזמן הרלוונטי, טענה שתידון בהמשך. המחלוקת בין ב"כ הצדדים לעניין חובת התקנת הגנה קטודית, אינה אלא מחלוקת באשר להיקף תחולתו של סעיף 20ב(א) לחוק המים וכאן המקום לדון בו. בדברי ההסבר לחוק (ה"ח 937 כ' באדר תשל"א 17.3.71 עמ' 199) התייחסות לחשיבות המיוחדת שבמניעת זיהום מים והצורך בסעיפי חוק שיכללו הוראות מנע בטרם זיהום ולא רק לאחר שארע. סעיף 20ב(א) נועד למנוע התערבות כלשהיא במקור מים. בסעיף, שניסוחו על דרך השלילה, חיוב מפורש להימנע מכל פעולה מזהמת או עלולה לגרום לזיהום מים, וזאת בנוסף לאיסורים פרטניים שבסעיף קטן 20ב(ב) כגון איסור להשליך ולהזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חומרים נוזלים, מוצקים או גזיים, או להניחם בקרבת מקור מים. סעיף 20ב(א) קובע חובת הימנעות מזיהום, מבלי לפרט באיזו אופן ובאילו אמצעים תושג ותוגשם התכלית החקיקתית, ולא בכדי. האמצעים חייבים להיות מותאמים ספציפית לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. אין למחוקק לא האפשרות ולא הרצון לקבוע רשימות של אמצעים, שיכול שלא ימצאו מתאימים במגוון האינסופי של האירועים הקורים בחיים, כשהמציאות כידוע עולה על כל אפשרות חיזוי מראש. לא הופניתי למקור חקיקתי, ואף לא נטען בפני שקיים מקור חקיקתי המחייב את הנאשמים במפורש למגן את הצנרת במעטפות אוטמות, או לדאוג לשלמות הקו באמצעות צוותים ומדידות. ולמרות זאת הנאשמים יודעים שהם מחויבים בכך ונוקטים באמצעים אלו מבלי לטעון שהאחד מייתר את האחר. על סמך אותו היגיון, העדר חיוב מפורש בחוק להתקין הגנה קטודית לא פוטר את הנאשמים מהצורך להתקינה. השימוש באמצעֵי מיגון ומניעה אחרים לא עושה את השימוש בהגנה יעילה זו למיותר. החברה מודעת היטב למחויבויותיה - לפיכך השקיעה משאבים רבים בהתקנת מתקני ההגנה ובנוסף קבעה נוהל מפורט, שמטרתו להסדיר את אופן השימוש במתקני הגנה אלו כעולה מת/6. בנקודה זו מוצאת אני להוסיף שלמרות שהסעיף בחוק מנוסח על דרך השלילה, עולה ממנו חובה פוזיטיבית לעשות כל מעשה, דהיינו לנקוט כל פעולה להבטחת מניעת זיהום. והיה ויימצא אמצעי חדיש (והתקנת עזרים ומתקנים בכלל זה) לגביו יוכח שיש בו להבטיח הגנה יעילה עוד יותר, תהיה זו חובתם של הנאשמים להשתמש גם בו על מנת למנוע זיהום. שאם לא נאמר כך, לא תושג מטרתו הברורה של המחוקק לשמור על משאבי המים של ישראל. החובה המוגברת באשר להקפדה על מים נובעת מניסוחו הרחב של סעיף 20ב(א) לחוק המים שאיננו מסתפק בניסוח הדומה לניסוחו של סעיף 338, לחוק העונשין, שעניינו מעשי פזיזות ורשלנות וזו לשונו: "העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה..: (4) עושה מעשה לגבי מכונות שבפיקוחו, שלו בלבד או עם אחרים, או אינו נוקט אמצעי זהירות נאותים מפני סכנה מסתברת הכרוכה בהן; (הדגשה שלי ד.ר-ש) השוואת הניסוחים מוכיחה שהתכלית החקיקתית בחוק המים היא למנוע בכל דרך אפשרית זיהום מים ולכן הוטלה חובת הימנעות במדרג גבוהה ומחמיר. הנאשמים היו מודעים לכך שעל מנת לעמוד בדרישות החוק עליהם להשתמש גם בהגנה קטודית שהיא אמצעי מיגון יעיל, שיש בו להגן על הקווים הרבים של החברה מפני קורוזיה ולמנוע התבלותם וזאת על מנת שלא תיווצרנה דליפות ומצבים מזהמים או עלולים לזהם מים. לפיכך השקיעה החברה משאבים רבים והתקינה מתקני הגנה קטודית לאורך קוויה הארוכים. קביעה זו מעלה לדיון מספר שאלות נגזרות באשר למחויבויותיהם של הנאשמים לאחר קריסת אחד משלושת המתקנים והן: האם הקו היה מוגן, אם כן באיזו רמה והאם די ברמת הגנה נמוכה. 5. האם הקו היה מוגן, באיזו רמה והאם די ברמת הגנה נמוכה - בעצם התקנת המערכת אין די לטעמי, יש צורך במערכת שפועלת באופן אפקטיבי. החברה קבעה בנוהל ת/6 בסעיף 2.4.1 שהגנה קטודית אמורה לפעול ברמה של 850 מיליוואט לפחות (הדגשה שלי ד.ר-ש). עד ההגנה אקסלרוד העיד שירידת הפוטנציאל לרמת של 500 מיליוולט פירושה העדר הגנה (עמ' 43 ש' 19). אקסלרוד העיד שהוא ערך מדידות באופן סדיר גם לאחר קריסת המתקן (עמ' 40 ש' 13). ריכוזים חודשיים ושנתיים של המדידות נמצאים במשרד החברה. בכך הודה בפה מלא נאשם 3 (ת/3 עמ' 3 ש' 1-5). רישומים אלו לא הובאו בפניי ונראה לי שלא בכדי. להימנעות הבלתי מוסברת משקל ראייתי שלילי כפי שפורט לעיל. המחדל הזה היה צריך להביא אותי להנחת מוצא שההגנה לא פעלה כלל כפי שהעיד עד ההגנה קנטי (עמ' 67 ש' 24, ובעמ' 68). נמנעת אני מלקבל גישתה המחמירה ואני יוצאת מהנחה שההגנה פעלה ברמה נמוכה, לנוכח דבריו של עד התביעה פיסטינר (עמ' 14 ש' 18-23) ועדותו של עד תביעה אסיאו. לטענת התובע על הנאשמים היתה חובה להבטיח את פעילותה האופטימאלית של מערכת ההגנה הקטודית שהתקינו כדי למנוע הדליפה, ולא להשלים לאורך חודשים עם קריסת אחד המתקנים ועם רמת הגנה נמוכה ובלתי מספקת כפי שהעיד אסיאו עמ' 18 ש' 11). הסנגור טוען, שלמרות הפסקת פעילות המתקן שקרס, הקו היה מוגן בלי קשר לרמת ההגנה ובכך יצאו הנאשמים ידי חובתם. טענת הסנגור איננה מקובלת עלי. מחויבותה של החברה לפעול עם גילוי סטיה ברמת ההגנה, נלמדת מהנוהל ת/6. ת/6 מפרט את הפעולות בהן יש לנקוט מיד לאחר שהמדידות מגלות שההגנה לא עומדת בקריטריונים ונופלת מ- 850 מיליוולט. הנוהל מבהיר שירידת ההגנה אל מתחת לרמת הגנה של 850 מיליוולט עשויה לכשעצמה להצביע על חשד לאינטרפרנציה = התפרקויות חשמליות (סעיף 3.3 לנוהל ת/6). על פי הוראות הנוהל מחוייבים היו הנאשמים לעשות לתיקונו של המתקן בזריזות סבירה, ולא להשתהות בהליכי המכרז במשך חודשים ארוכים. והם לא יכולים להישמע בטענה שאסיאו לא הזהיר אותם באשר לנחיצות לפעול באופן מיידי להחלפת המתקן שקרס, שכן אסיאו איננו קובע כיצד החברה ממלאת חובותיה על פי החוק. גם מהנדס אסאו, יועצה מקצועי של החברה, המליץ כבר בשנת 1998 ובראשית 1999 להחליף את המתקן שקרס בהקדם האפשרי. דלק הוא חומר מסוכן, רעיל, מתלקח ובעל פוטנציאל זיהומי חמור. כגודל הסיכון גודל החובה לנקוט באמצעים בעלי פוטנציאל מונע. חובה זו נלמדת מניסוחו הרחב של סעיף 20ב(א) לחוק המים עליה עמדתי לעיל. התקנת מערכת שפועלת באופן חלקי וירוד משמעה אי נקיטה בכל האמצעים שיש בהם למנוע זיהום. 6. פעולות שהנאשמים עשו או נמנעו מעשות לאחר קריסת המתקן כאמור- מתחשבת אני בדבריו של עד התביעה, פסטינר, שאמר בבית המשפט, בהסתמך על אסיאו, שלא מצא שהבדיקות שקדמו לתאריך האירוע העלו שההגנה הקטודית במקום חייבת רענון או החלפה מיידיים (עמ' 16 ש' 9- 10). באשר למכתב נ/2 שכתב אסיאו לנאשם 3 אחרי הדליפה, הכולל טבלה שערך ולטענתו משקפת 3 סדרי מדידות והערכה באשר לדליפה ואפשרות חיזוי מראש, וכך כדלקמן:: "מתוך ממצאים אלו לא היה ניתן לצפות קורוזיה שתגרום לנזילה. יצויין שבתוך קטע בין 2 נקודות מדידה מוגנות יכולות להימצא נקודות תורפה כמו במקרה של פגיעה מכאנית בצינור שבה ההגנה איננה מספקת. קו הדלק באיזור הנידון נמצא כולו בחול עם התנגדות חשמלית גבוהה במיוחד. בתנאים אלו לא יכולה להתפתח קורוזיה חריפה ומהירה, גם ללא הגנה קטודית, אלא אם כן קיימת סיבה חיצונית הגורמת להיווצרות נקודת תורפה אנודית". בנ/2, שהוגש לא במהלך עדותו של אסיאו, מבלי שהוברר ביוזמת מי נכתב ובאילו נסיבות, מוצאת אני בעייתיות רבה. העלאת הערכה השוללת באופן גורף אפשרות לצפיית סיכון זמן כה קצר אחרי האירוע החמור ריח חריף של "כתב הגנה" עולה ממנו. כתב הגנה שאמורים לחסות בו שוורצמן כמו גם לאסיאו עצמו. מקובל עלי שהאדמה באיזור חולית ורמת הקורוזוזיביות בה איננה מן הגבוהות, כפי שכתב והעיד אסיאו . אני מסתייגת מעמדתו הגורפת, במיוחד ב-נ/2, שגם ללא הגנה קטודית לא יכולה להתפתח במקום קורוזיה חריפה ומהירה. אני מעדיפה בנקודה זו את דו"ח ת/4, לפיו למרות מקדמי החילחול הגבוהים המאפיינים את החולות, בהתחשב בקידוחי המים השואבים הרבים שבאתר וכיווני הזרימה, יש ונוצרים איגוני מים וכתמים לחים מקומיים בעטייה של שכבת חמרה אטומה יחסית שיכול ותהיה סמוכה לפני השטח החוליים מצב שעל פי טיבו (איגוני מים וכתמי לחות) מהווה פוטנציאל ליצירת קורוזיה. כך שהנאשמים אינם יכולים לתלות הגנתם על דברים שכתב אסיאו לאחר מעשה, במיוחד בהתחשב בהוראות המחייבות הקבועות בנוהל ת/6, שהוא מסמך של החברה שמעסיקה אותם. וגם הנחה שהגנה קטודית פעלה ברמה נמוכה, לא מבססת מסקנה שהנאשמים נמנעו מעשות כל פעולה מזהמת או עלולה לזהם מים, וכתמונת ראי לכך - שעשו את שיכולים וחייבים היו לעשות בנסיבות. שהרי העד פסטינר הדגיש את חובת הנאשמים לנקוט באמצעים חילופיים לנוכח המשמעות האמיתית של ירידת פוטנציאל ההגנה, שעליו ידובר בהמשך. משאובחנה קריסת המתקן, חייבת היתה החברה כבעלת הקו וחייבים היו נאשמים 2 ו - 3 כבעלי תפקידים בכירים בתחום הרלוונטי, לפעול ביעילות להחלפתו, שאת נחיצותו מוכיחה עצם הצבתו במקום וכפי שהעיד על כך שוורצמן עצמו (עמ' 98 ש' 19). לא בכדי הודה נאשם 2 בעדותו בבית המשפט (עמ' 74 ש' 3-4, ו- 17-18) שברגע שדו"ח המדידה מראה ירידה בתפוקה, הירידה מחייבת בדיקה. אינני מקבלת הסתייגותו שרק עם כישלונה המוחלט של ההגנה היה עליו להתייחס לבעיה. כשם שדחיתי טענת הנאשמים שהיו פטורים מהתקנת הגנה קטודית, רק משום שהשימוש באמצעי זה לא נקבע במפורש בחוק כאמור לעיל, אינני מוצאת שמותר היה להם להישאר אדישים לעובדת פעילותה של ההגנה הקטודית ברמה גבולית (אם בכלל), ולהימנע מנקיטה בפעולות אחרות שבמצב הקיים עשויות היו למנוע זיהום. וגם אם יאמר שהנאשמים לא היו מחוייבים בהחלפתו המיידית של מתקן ההגנה הקטודית שקרס, היה עליהם לעשות זאת תוך זמן סביר ומכל מקום היה עליהם להיערך בהתאם ולעשות פעולות מניעה אחרים כפי שהעיד פסטינר (עמ' 16 ש' 15 - 18). בהקשר זה יש להידרש למחויבותם של הנאשמים לדאגה מוגברת לשלמותה של מעטפת הצינור ונקיטה באמצעי מיגון חלופיים, כדי לעמוד בחובתם על פי דין ולהימנע מגרימת זיהום או פוטנציאל זיהומי. 7. האמצעים החלופיים שהתחייבו לנכוח קריסתם המתקן - עד התביעה פסטינר הרשים אותי כאדם אמין מאוד. העד לא נמנע מלומר דברים לטובת הנאשמים. כך, למשל, הסכים שאיתור מקור התקלה נעשה על פי כללי הבטיחות (עמ' 15 ש' 14) כשם שהדגיש שההגנה הקטודית במקום לא פסקה מלפעול כליל ועמד על כך (עמ' 14 ש' 18-23) וזאת בניגוד לעמדת התובע, שניסה לשכנעני שהקו לא היה מוגן בהגנה קטודית. העד אמר שגם הגנה קטודית איננה אלא הגנה משלימה בנוסף להגנה הפיזית שיש על הצינור (עמ' 11 ש' 9). פסטינר הצביע על מספר פעולות בהן חייבים היו הנאשמים לנקוט עם קריסת המתקן. למרות שהעיד על עצמו בהגינותו, שאיננו מומחה מספר 1 בתחום ההגנה קטודית, השכלתו כבוגר הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון בעל תואר דוקטור בנושא זיהום מי תהום מדלקים ותפקידו כממונה על מניעת זיהום מים במשרד לאיכות הסביבה עושים אותו לידען אם לא בר - סמכא בתחום. דבריו באשר למשתמע מירידת הפוטנציאלים ובאשר לחובתה של החברה לתחזק את הקו, להיערך לתקלות ולהסיק את המסקנות הנכונות מירידת הפוטנציאל מקובלים עלי במלואם. אני מקבלת את טענתו של פסטינר, שלא נסתרה בעמ' 16 ש' 12 - 13: "ברגע שיש ירידה בפוטנציאל זה אומר שנוצר חור בעטיפה או שהמערכת עצמה לא עובדת " (ההדגשה שלי ד.ר-ש). בזאת מודה למעשה גם נאשם 3 בהודעתו ת/3 עמ' 3 ש' 18, ולשאלה כיצד, אם בכלל ניתן לאתר כשל בהגנה קטודית ענה נאשם 3 ואמר: "בדרך כלל הכשל הוא לא בהגנה אלא בעטיפה". הנאשם הוסיף אמנם שכשל כזה הוא תוצאה מהזדקנות/ בלאי ואיננו נקודתי. אך די בידיעתו זו לחייבו בבדיקת שלמות המעטפת. בקטע הרלוונטי, מסקנה זו מתיישבת היטב עם האמור בנוהל ת/6 שקובע בסעיף 4.5, שעם גילוי סטייה בתפקודה של מערכת ההגנה הקטודית יש לדאוג, בין השאר, לניקוי ועטיפה נאותה של מבנים חשופים, ניתוק והסרה של מגעים מתכתיים מקריים ועוד. מכוח האמור פה, ברגע שהמטען קרס חייבים היו הנאשמים לבדוק ולחפש אם לא נפגמה מעטפת הצינור ואם לא נחשפו דפנותיו או חלק מהן. וזאת במיוחד לנוכח העובדה, שגם היא היתה נחלת הכלל, שהצינור ישן, והוא והמעטפת שלו נטמנו בקרקע לפני למעלה משלושים שנה, ומן הסתם חלים גם עליהם כללי עייפות החומר. טענתו הנוספת של העד פיסנימר, שלא נסתרה ולא הוכחשה, שהקו תיפקד ללא מערכת בקרת דליפות (עמ' 12 ש' 12) מקובלת עלי. אני קובעת שהנאשמים מחויבים היו להתקין מערכת כזו באיזור מתחם אשדוד שהוא איזור רגיש מאוד כפי שפורט לעיל, ועצם חסרונה מתיישב עם כישלונם של הנאשמים לעמוד בדרישות החוק. העדרה של מערכת בקרת דליפות, חסרונם של חלקי חילוף לתיקון המתקן שקרס יחד עם אי נקיטת פעולה להחלפתו מיד כדרישת הנוהל והליכי מכרז איטיים, שנמשכו הרבה חודשים מעל לסביר (כך העיד עד ההגנה אסקלרוד עמ' 49 ש' 3-4, אסיאו עמ' 20 ש' 16-17, והנאשם 2) מוכיחים מעל לכל ספק סביר שהנאשמים נמעו מעשות כל שביכולתם למנוע זיהום. 8. הקשר הסיבתי - טוען התובע בסיכומיו (עמ' 5 ס' 24), שבשל אי חידוש ההגנה הקטודית התפתחה התקפת קורוזיה על קו הדלק ונוצר הנקב הקורוזיבי, שממנו דלפו בסופו של יום מאות אלפי ליטרים של דלק. מוסיף התובע וטוען שאילו פעלה ההגנה הקטודית במלואה היא היתה מגנה על קו הדלק, מונעת את התפתחות הקורוזיה ומונעת את אירוע הדליפה כולו. לעומתו טוען הסנגור שאין קשר בין קריסת המתקן לדליפה, שכן הדליפה אירעה מפגיעה המכאנית בקו, שלא היתה באחריות הנאשמים. כפי שהובהר, פגיעה מכאנית שאיננה באחריות הנאשמים 2- 3 יצרה בצינור נקודת תורפה, שהיתה חשופה למתקפה מוגברת של קורוזיה. מוכנה אני להניח שגם הגנה קטודית מלאה לא היתה מונעת לנצח התגברות הקורוזיה והתפתחותה עד כדי ניקוב הצינור. כפי שהעיד פסטינר עמ' 14 ש' 10-12 לפיהם: "אלמלא הכיפוף ייתכן שהצינור שעצמו היה ממשיך לעבוד מאידך אילו ההגנה הקטודית היתה פועלת באופן תקין ההסתברות שהיתה דליפה קטנה. השילוב בין עייפות החומר של ההגנה הקטודית והכיפוף גרמו לדליפה". עד ההגנה קנטי אמר שקו פעיל המותקף בקורוזיה מתחיל לדלוף איננה תופעה חריגה במיוחד, והיו מספר מקרים כאלה. קנטי הוסיף שחברה כמו הנאשמת צריכה לקחת בחשבון מקרה כזה (עמ' 67 ש' 20-21). מכאן, שהנאשמים חייבים היו במודעות לאפשרות שחיקת קו, כולל נקודתית, גם מבלי לצפות את האירועים כפי שקרו בפועל, והיה עליהם להערך לקידום פני סכנה כללית תוך נקיטה באמצעים. ודוק, הלכה פסוקה היא, שאין צורך בחיזוי מראש של האירוע המזיק כפי שנתהווה ואת מידת חומרתו. אך קיימת חובה להערך לאירוע שלאופיו הכללי ותכונותיו העיקריות צפויים. אילו הוכיחו הנאשמים שעל מנת להבטיח שלימות הקו ומניעת דליפות, שמרו על רמת בטיחות גבוהה, נקטו בכל האמצעים הידועים היום שיש בהם ליתן מענה לאירוע בעל פוטנציאל זיהומי, הייתי מגיעה למסקנה שהם אכן נמנעו מעשות כל פעולה שמזהמת או עשויה לזהם מי תהום. אך כפי שפורט לעיל, הוכח בפני ברמה הנדרשת במשפט פלילי שלא עמדו בחובה זו. ההגנה הקטודית לא פעלה ברמה אפקטיבית, מערכת בקרת בדליפות פעילה לא הותקנה על הקו משכך, אין לומר, שהנאשמים נמנעו לעשות כל פעולה המזהמת מים או עלולה לזהם מים. 9. תפקודם של הנאשמים לאחר גילוי הפרשי הלחץ- נוהלי החברה ת/8 ו-ת/9 סעיף כללי 1.2 מחייב במפורש שמיד לכשמתעורר חשש לדליפה, אף בטרם אומת, יש לעשות פעולות, שמטרתן להקטין את כמויות הדלק שתחלחלנה לקרקע. הנאשמים טענו בעקביות שהסטייה כפי שנתגלתה לא חייבה פעולה מיידית ודרסטית, שכן היתה זו סטיה שהיא בגדר הנורמה. לטענתם סטיה כזו יכול שתיווצר מהפרשי כיול במונים, הפרשי טמפרטורות וכד'. על הנאשמים היה להביא לבית המשפט רישומים מיומני החברה, שנעשו בזמן אמת, התומכים בטענתם. בדבריהם בלבד אין כדי לשכנע שהסטייה כפי שנתגלתה היא תופעה תדירה. הם והעד רז האמינו בתום לבם שאיננה מבססת חשש לדליפה. אך מה לעשות ולא הוכיחו טענתם כנדרש. הנוהל ת/7 לא אומר, אמנם, מה גובה של סטייה שהיא בגדר נורמה ומסתפק בסעיף 6.6 בקביעה תמוהה כדלקמן: "במקרה והתגלתה סטייה מעבר ל- X אחוזים (ממש כך ??!! תמיהה שלי ד.ר-ש.) בין מדידות הצד השולח לבין הצד המקבל, על פי השוואת המתחים תופסק ההזרמה מיידית". לא נעלמו, מעיני הערת הועדה לעניין והאמור בסעיף 2.4.5 לדוח נ/1: "לא קיימת אחידות בין הנהלים השונים בדבר ערך הסף(%) אשר כל ערך מעליו מהווה אינדיקציה לחשש דליפה. הנוהל הבלתי רשמי הינו ערך של 5%". לכשעצמי אני קוראת בהערה זו יותר מקורטוב של ביקורת. ואכן בהמשך הדו"ח בעמ' 11 סעיף 4.2 (א), קובעת הועדה שההסתמכות על רף השוואת כמויות של 5% גבוה, ויש לבחון ירידה לסף נמוך של כחצי אחוז בכמויות מצטברות ושעתיות כאחד. במקום לקבוע שסטיה העולה על %½ מחייבת נקיטה באמצעים תוך זמן קצר מהופעתה, הסתפקה הועדה בהמלצה שגוף מקצועי מקובל יקבע סופית את רף השוואת הכמויות, ובכך נגרם למעשה מצב שעד היום אין נוהל מחייב בעניין כה חשוב . לטעמי, תש"ן שפועלת בתחום משנת 1959 ומעסיקה מומחים ויועצים, חייבת היתה לקבוע בנוהל ברור וחד משמעי רף ריאלי, בנושא בעל חשיבות ציבורית מכוח אחריותה לאיכות הסביבה וגם בהקשר לאינטרס העיסקי הכלכלי שלה. הימנעותה מעשות כן מוכיחה לכשלעצמה את כישלונה לעשות כל פעולה הצריכה למניעת זיהום. מכל מקום וכאמור לעיל, הנוהל הבלתי רשמי קובע שסטייה ברמה של 5% משמעה אינדיקציה לחשש לדליפה, המחייבת נקיטה מיידית באמצעים. עיון ברישומי היומן ת/13 מעלה שבשעה 02:00 הפרשי הלחץ הראו פערים בשיעור של 3.48%. ועל מנת לעמוד על משמעותו בפועל של הפער יאמר שמדובר בחוסר של 5 קוב שהם 5000 ליטרים דלק (כפי שהסביר העד רז בעמ' 52 ש' 4). פער זה לא נשאר קבוע, הוא הלך וגדל. כעבור שעה עמד הפער על 6000 ליטרים שהם 4.58%. כעבור שעה נוספת הגיע הפער ל- 8000 ליטרים, שהם סטייה בשיעור של כ-6.10%, וכך גם בשעה 05:00 בבוקר. משום מה לאחר השעה 05:00 הרישומים ביומן ת/13 נפסקים, ולכך אין הסבר. ההערה בת/13 "מיכל בעבודה" לא נעלמה מעיניי אך היא לכשעצמה לא אומרת דבר, והנאשמים ו/או מי מעדיהם לא טרחו משום מה להסבירה. בפועל רק בשעה 08:00 החלו הבדיקות בהזרמת לחץ. אינני מקבלת את הטענה שעד לשעה 08:00 לא היה בסיס לחשד לדליפה ולא היה צורך בנקיטת אמצעים. התופעה שהדאיגה את המפעיל בחדר הבקרה והביאה אותו "להטריד" את הממונה עליו ב-02:00 בלילה, התמשכה והחמירה וראוי היה שתדאיג, ואפילו מאוד גם את הממונה עצמו. אני לא דנה במעשיו של העד רז, שאיננו עומד לדין, אך מחדליו מחייבים את נאשם 2 הממונה עליו. נאשם 2 חייב היה להורות על סגירת הקו לאלתר לנוכח הפרשי הלחץ שהופיעו בשעה 2:00 ומאז הלכו והחמירו באופן רצוף. לטובתו של הנאשם 2 יוצאת אני מהנחה שהמידע הנדרש היה בידיעתו, שכן חובתו להתעדכן בענין כה חשוב היא מושכל ראשון במילוי תפקידו האחראי, והוא מוחזק כמי שידע את מה שתפקידו דורש ממנו. אני דוחה מכל וכל טענת נאשם 2 שרישומי החברה מוכיחים שסטיה בשיעור של עד 7% היא סטיה בגדר הסביר, שאיננה מצדיקה הפסקת הזרמה מיידית (עמ' 79 ש' 13). הטיעון שלא הוכח, נשמע אבסורדי במיוחד על רקע הצהרת נאשם 2 עצמו, שאין להעלים עין אפילו מאחוז אחד, לנוכח עלותו הגבוהה של הדלק (עמ' 79 ש' 10). לא הוגש לעיוני שום יומן פרט ל-ת/13 המשקף סטיות כלשהן ובוודאי שלא סטיות תדירות ברמות כה גבוהות. הרישומים מצויים בחזקת הנאשמים, ולאי הצגתם במשפט משקל ראייתי שלילי מבחינתם כאמור לעיל. 10. ועוד לחובה לסגור את הקו בבוקר - החל משעה 04:00 הפער בלחץ היה מעל 6%ועובדה זו ביססה חשד לדליפה גם על פי הנוהל המתירני הבלתי כתוב של החברה. אם לא בשעה 04:00 חובה היתה לסגור את הקו בשעה 08:00 ולעשות לאיתור הדליפה בהזרמת מים. אינני מקבלת הטיעון שאחרי חצי לילה של חשש לדליפה מאסיבית היה מקום להמשיך ולהזרים דלק בקו, דבר שגרם לתוספת דליפה בכמות בלתי ידועה כעולה ממסקנות הועדה עמ' 5 ס' 2.2. נכון שהפעולות שננקטו תואמות לדעת הועדה את נוהל החברה. אך ברור שהנוהל מותאם למקרה שגרתי שבו מיד עם גילוי חשש לדליפה ננקטת פעולה. בעניינו הרי אין מחלוקת שבין השעות 02:00 עד ל- 08:00 לא נעשה דבר. הנוהל הנוקט כאמור בלשון "מיד" לא לקח בחשבון הימנעות מפעולה ומחדלים לאורך שעות. במקרה דנן נקיטה באמצעים שגרתיים אחרי מחדל ממושך ולמרות הפרשי לחץ גבוהים המבססים חשד לדליפה, מתיישבת עם פזיזות והיא הרבה מעבר לטעות בשיקול דעת. דברים אלו נכונים במשנה תוקף עם הפעלת הקו לאחר חידוש ההזרמה בשעה 16:00 ועד לסגירתו בשעה 22:00. עוד שש שעות, שבהן השתקפו הפרשי לחץ שהוכיחו חסרונם של כ - 10.000 ליטר בנזין אוקטן 96 לשעה. הטענה שאין למהר ולהחליט על סגירת קו כי החלטה כזאת עלולה לגרום למחסור בדלק ולפגיעה בכלל האזרחים איננה יכולה להישמע בנסיבות אלה. באיזון בין הנזק למי התהום לבין אי נוחות זמנית שאולי תגרם לחלק מהציבור בשל מחסור זמני בדלק, ברור שמשקל הבכורה הוא לאינטרס הציבורי שמטרתו שמירה על מי התהום מפני נזק בלתי הפיך. בהערת אגב אציין שלא הוכח כי לאחר סגירת הקו בשעה 22:00 ובמשך הטיפול בו עד להחלפת חלקו הפגוע של הצינור נגרם מחסור כל שהוא בדלק. חברה כמו הנאשמת ערוכה מן הסתם לספק דלק ללקוחותיה גם אם יש צורך להשבית, לצורך תיקונים, אחד מקוויה. 11. הכמות שדלפה בפועל - בכתב האישום נאמר שדלפו 114,000 ליטר דלק ואילו הסנגור טוען שדלפו רק 75,000 ליטרים. הוא טוען זאת בהסתמך על דיווחו של אהוד שגב ב- ת/10. מבלי שאהוד שגב ו/או הסניגור עצמו הסבירו כיצד חושבה כמות זאת, שהיא כשלעצמה כמות אדירה. אני השוויתי את הכמויות שהוזרמו לאלה שהתקבלו מ- 2:00 עד 8:00 בבוקר, ומ-16:00 עד 22:00 בסה"כ במשך 12 שעות בהתאם לפירוט שביומן ת/13. יצאתי מהנחה שבין 5:00 עד 8:00, שאז הקו פעל אך לא נעשו רישומים, דלפו 8000 ליטרים בשעה, הנחה המתבססת על העובדה שבטרם הפסקת הרישום ומיד לאחר חידושו, החוסר עמד על 8000 ליטר. כך הגעתי למסקנה שדלפו כ- 100,000 ליטרים. חברי הועדה קבעו ב-נ/1 שדלפו 114,000 ליטר ולכך יש להוסיף כמויות בלתי ידועות נוספות שדלפו תוך כדי מבחני הלחץ. 12. הנזק לנאשמת טענת הנאשמים שהם מבחינתם לא נמנעו מלנקוט בכל הפעולות ובכל אמצעים האפשריים למניעת הדליפה לנוכח הנזק העצום שנגרם לחברה גם היא איננה משכנעת. למה הדבר דומה? למי שבפזיזותו גרם להצתת רכושו וכתוצאה מכך סבל נזקים, יבקש פטור מאחריות לנזקים שגרמה אותה שריפה לרכושה של שכניו. אין לה לחברה לבוא בטרוניה אלא לעצמה על כך שלא קבעה בנוהל חובת תגובה מיידית לנוכח הפרשי לחץ באחוז מוגדר וריאלי ובשל אי הקפדת עובדיה במילוי תפקידיהם. הנזק הכספי שנגרם לחברה נוסף לנזק העיקרי שהדליפה גרמה לסביבה, ואין בו לאיין את אחריות הנאשמים. 13. בטרם סיום סיכום קצר באשר לאחריותו הספציפית של כל אחד מהנאשמים - נראה לי שהניתוח המפורט לעיל מקף את אחריותו של כל אחד מהנאשמים ומייתר דיון פרטני ממושך. יחד עם זאת כדי להעמיד כל מהם על האחריות שאני מייחסת לו אציין במפורש: א. נאשמת 1 תש"ן לא דאגה לקביעת נוהל קבוע וברור והסתפקה בהערה סתמית שרק מעל ל-X אחוזים יש בסיס לחשד לדליפה. היא חייבת היתה לקבוע נוהל ברור ולדאוג ליישומו בפועל על ידי עובדיה כשם שחייבת היתה לפעול לדאוג שיהיו חלקי חילוף במחסניה באופן שיאפשר החלפת חלקים שנפגמו ולדאוג להשלמת החלפת המתקן שקרס ולהחזרתה לפעילות אופטימאלית של ההגנה הקטודית תוך זמן סביר, כמו גם להתקנת מערכת בדיקת דליפות. ב. הנאשם 2 שהוא משתייך על צמרת החברה ובין קובעי מדיניותה ומנהלי עסקיה. הוא בגדר "האני האחר" שלה, פעולותיו הן פעולותיה של החברה, חייב לבצע בפועל את כל שיוחס לנאשמת 1. ג. הנאשם 3 - עובד בחברה מ- 1982 תפקידו אחזקת קווים ואחראי על הגנה קטודית (ת/3 עמ' 1 ש' 8-10 ועמ' 93 ש' 5-6 לפרוטוקול) הוא קובע איזה קווים יש לשקם ונדרש גם לנושא התקציב . אחריות זו איננה אחריות ערטילאית, ועל הנאשם 3 היתה חובה למלא אותה בתוכן ממשי, שמשמעה לדאוג להימצאם של חלקי חילוף זמינים, להתריע על סיכונים עם כישלון ההגנה הקטודית המצביע על כשל בעטיפת צינור (ת/3 עמ' 3 ש' 18), להתעניין אצל היועץ המקצועי של החברה, וסיאו, כיצד ואיך אפשר להשלים את ההגנה בעזרת אמצעי חילופי נוסף במשך תקופת הביניים עד לחידוש המתקן, לדאוג להתקנת בקרת דליפות וביום האירוע להיות מעורב ולדרוש סגירת הקו לאלתר, שאם לא כן הרי לשם מה צורף שמו בנספח א ל-ת/9 יחד עם נושאי תפקידים בסיכום בחברה ביניהם רז ופולוס כמי שיש לפנות אליו בעת טיפול באירוע דליפת דלק בקווים. משחדל נאשם 3 לעשות את האמור לעיל, הרי הוא לא עמד בחובתו על פי דין ולא נמנע מלעשות כל פעולה המזהמת מים או העלולה לעשות כן. ולא ישמע בטענה שאישית לא היה מעורב באירוע הספציפי (ת/3 עמ' 2 ש' 14-15) סוף דבר - על סמך הראיות שהביאה התביעה, ולאחר שדחיתי את גרסת הנאשמים נחה דעתי שכל אחד מהנאשמים לא נמנע מכל פעולה שמזהמת מים או עלולה לזהמם ולא נקט באמצעים סבירים למנוע סיכון לזיהום או להפסיקו. אשר על כן אני מרשיעה אותם בעבירה על סעיף20ב(א) יחד עם סעיפים 22 כ"א + כ"ב לחוק המים כמיוחס להם בכתב האישום. משפט פליליאחריות פליליתדלק