פסק דין השופט א' גרוניס: 1. בעתירה המונחת לפנינו, מבקשים העותרים מבית המשפט להורות למשיב 1 (להלן - השר) לבטל את ההכרזה על תקן ישראלי 60095 (מצברי התנעה מטיפוס עופרת-חומצה: דרישות כלליות ושיטות בדיקה) כעל תקן ישראלי רשמי (להלן - תקן רשמי). בעתירה זו הוצא צו על תנאי ועתה דנים אנו בתשובה. 2. בשנת 1989 הכריז השר מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 8(א) לחוק התקנים, תשי"ג-1953 (להלן - חוק התקנים), על תקן ישראלי 87 כתקן רשמי למצברי התנעה לרכב. בשנת 2003 נכנס לתוקף תקן חדש ומתקדם, תקן ישראלי 60095, אשר אימץ למעשה את התקן של הנציבות הבינלאומית לאלקטרוטכניקה. תקן זה הוכרז אף הוא כתקן רשמי ביום 12.5.03. החל מסוף שנת 2002, נעשו מספר פניות מטעם העותרות 2-1 (להלן - העותרות), אשר עיסוקן הוא בתחום ייבוא המצברים לרכב, לגורמים שונים במשרד המסחר והתעשייה בבקשה כי יוסר תו הרשמיות מעל התקן למצברי ההתנעה לרכב. תחילה, כאמור, דובר על תקן ישראלי 87, ולאחר מכן על תקן 60095, שבא במקומו. מאמצים אלו לא נשאו פרי. ביום 21.9.03, זמן קצר בלבד לאחר הגשת העתירה דנא, נשלח לעותרות מכתב, בו הוסבר להן, כי לאחר שהתקיימו מספר דיונים סביב הנושא, הן במשרד המסחר והתעשייה והן במשרד לאיכות הסביבה, הוחלט שלא להסיר את הרשמיות מעל התקן הישראלי 60095. החלטה זו עוגנה, בין היתר, בנימוקים הקשורים להגנה על איכות הסביבה ובהעדרה של חקיקה שתחייב סילוק מוסדר של מצברים או איסופם באופן יעיל ומלא למחזור. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי במהלך ההתדיינות צורפו כצדדים נוספים לעתירה העותר 3 והמשיבות 2-4. העותר 3, איגוד לשכות המסחר, מאגד בתוכו כ-5,000 עסקים וארגונים בכל רחבי הארץ. בין מטרותיו ניתן למנות את קידום המסחר הבינלאומי והתחרות החופשית, תוך הסרת מגבלות בלתי אפקטיביות המוטלות על מוצרי יבוא. המשיבות 2 ו-4, מפעלי ע. שנפ ושות' בע"מ ווולקן מצברים בע"מ, הינן חברות ישראליות המייצרות מצברים לרכב. המשיבה 3, "הקורנס" מפעלי עופרת בע"מ, עוסקת במחזור מצברי רכב שיצאו מכלל שימוש. 3. העותרים מעלים שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה הינה, כי ההכרזה על תקן 60095 כתקן רשמי נעשתה בחוסר סמכות, שכן התקן אינו מקיים אף לא אחת מן המטרות המוזכרות בסעיף 8(א) לחוק התקנים, אשר בגינן יכול המשיב להכריז על תקן כתקן רשמי. העותרים סבורים, כי כל תכליתו של התקן החדש היא להבטיח את אורך חייו ותפוקתו של המצבר ומעידה על כך העובדה שאין בתקן החדש ולוּ הוראה אחת הנוגעת לשמירה על ביטחון הציבור ולהגנה על איכות הסביבה. משכך, מגיעים העותרים למסקנה, כי השימוש בתקן כאמצעי עקיף להשגת המטרות המנויות בחוק, אינו מתאים וחורג מגבולות המידתיות. לעמדת העותרים, באם מעוניין השר לשמור על איכות הסביבה, עליו לקדם הסדר תחיקתי מתאים שיחייב את איסוף המצברים, אך עליו להימנע מלעשות שימוש בתקן הנוכחי כאמצעי לקידום מטרה זו. העותר 3 מלין על כך שהשימוש בסמכות התקינה של השר מהווה הלכה למעשה מכשיר להגבלת ייבוא, הפוגע בתחרות החופשית. הטענה השנייה אשר בפי העותרים הינה טענת האפליה. העותרים מלינים על קיומה של אכיפה סלקטיבית של התקן הנוכחי. לדידם, יבואני רכב נהנים מפטור גורף שניתן על ידי משרד התחבורה, שעה שמצברים המותקנים בכלי רכב מיובאים לארץ ללא בדיקה של מכון התקנים. עוד מציינים העותרים, כי הוראות התקן אינן נאכפות על יצרני המצברים המקומיים. הוראות אלו אף אינן חלות על מצברי עופרת-חומצה שנועדו לגיבוי של גופים חשמליים, כדוגמת מחשבים, חרף העובדה שהשימוש במצברים מסוג זה הינו נרחב ביותר. לבסוף, מעלים העותרים טענה בדבר החשש מניגוד עניינים. זאת, משום שעל חברי הוועדה הטכנית שהייתה אמונה על הכנת התקן החדש, נימנו מנהלי חברות מקומיות העוסקות בייצור מצברים. 4. המשיבים דוחים טענות אלו מכל וכל, בציינם, כי ההכרזה על התקן נעשתה תוך שימוש בסמכות המוקנית לשר מכוח סעיף 8(א) לחוק התקנים. לעמדת השר, רשמיות התקן, אשר נועדה להבטיח את איכותם של מצברי ההתנעה המצויים בשוק הישראלי ולהאריך את חייהם, מקדמת שתיים מן המטרות המנויות בסעיף 8(א) לחוק התקנים: הבטחת ביטחון הציבור והגנה על איכות הסביבה. ראשית, מפני שפעילותו התקינה של המצבר לאורך זמן מונעת שיבושים ותקלות בטיחותיות בעת השימוש במצבר ויש בה להפחית את מספר תאונות הדרכים. שנית, משום שככל שגדל משך חייהם של המצברים, כך קטנה כמות הפסולת וגדלים התמריצים למחזור מצברים בשל ערכם הכלכלי הגבוה. משכך סבור השר, כי לא נפל כל פגם בהחלטתו שלא להסיר את הרשמיות מעל התקן. בנוסף גורסים המשיבים, כי הטענה בדבר האכיפה הסלקטיבית של התקן בטעות מקורה. הם מבהירים, כי על פי סעיף 9 לחוק התקנים חלות הוראות התקן הרשמי גם על היצרניים המקומיים, אם כי אמצעי הפיקוח המוטלים עליהם הינם שונים. זאת, בהתחשב בהבדלים המובנים שקיימים בין ייבוא לייצור ובאפשרות הקיימת לערוך ביקורת לתוצרת המקומית במפעלים. כן, מציין השר, כי אין מקום להשוואה בין החובות המוטלות על יבואני רכב לחובות המוטלות על יבואני מצברים, שכן טרם קבלת האישור לייבוא כלי רכב נדרשים יבואני הרכב לעמוד בדרישות מיוחדות, שנקבעו עבור הרכב כמכלול. מסיבה זו, לא נערכות בדיקות תקינות נפרדות לכל אחד מחלקי הרכב. 5. לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי דין הצו על תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות. כפי שנבהיר מיד, אין אנו סבורים כי ההכרזה על רשמיות התקן ניתנה בחוסר סמכות וכי הינה נגועה באפליה פסולה. פעולה זו של קביעת תקן רשמי אף איננה חורגת ממתחם הסבירות. משכך, איננו מוצאים כל טעם אשר יצדיק את התערבותנו בהחלטת השר. 6. עובר לדיון בטענות העותרים לגופן, נציג את התשתית החוקית העומדת בבסיס העתירה דנא. הוראות יבוא טובין לארץ מוסדרות בצו יבוא חופשי, תשל"ח-1978 (להלן - הצו). מצברי ההתנעה המוזכרים בתוספת השנייה לצו, מותרים ביבוא אך בכפוף לעמידתם בתנאי תקן ישראלי רשמי 60095 (ראו גם, סעיף 2(ב) לצו). תקן ישראלי הינו מיפרט או אוסף של כללים והגדרות טכניות המתארים את תכונותיו של מוצר מסוים ואת תהליך ייצורו והפעלתו (סעיפים 6(א) ו-1 (הגדרת "מפרט") לחוק). חוק התקנים מגדיר שני סוגי תקנים: תקן ישראלי (סעיף 6(א) לחוק) ותקן ישראלי רשמי (סעיף 8(א) לחוק). ההבחנה בין שני סוגי התקנים הינה מהותית (בג"ץ 7023/93 איגוד יצרני מוצרי עץ נ' שר המסחר והתעשייה (לא פורסם) פסקאות 1-2 (להלן - פרשת איגוד יצרני מוצרי עץ); בג"ץ 1934/95 תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד מט(5) 625, 637-636 (להלן - פרשת תה ויסוצקי); בג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד נב(2) 1, 5-4). התקן הישראלי נעדר תוקף מחייב. כל תכליתו להעיד על איכות המוצר. גם לאחר קביעת התקן, לא חל איסור על ייבוא, ייצור ושיווק מוצרים אשר נופלים ברמתם מן הסטנדרטים שעוגנו בתקן. התקן הישראלי הרשמי, לעומת זאת, הינו בעל מעמד נורמטיבי מחייב. משהוכרז על תקן רשמי למוצר מסוים, לא ניתן, לפי סעיף 9 לחוק התקנים, לייבא את המוצר, לייצרו, למוכרו או להשתמש בו, אלא אם הוא עומד בדרישות שנקבעו. בכדי לאכוף את רשמיות התקן, רשאי מכון התקנים הישראלי (להלן - מכון התקנים) לערוך בדיקות שונות במפעלים בהם מייצרים את המוצרים ובמחסני המכס. העובר על איסורים אלו מסתכן בסנקציות ועונשים שונים (סעיף 17 לחוק התקנים). על פי האמור בסעיף 8(א) לחוק התקנים, נתונה לשר הסמכות הבלעדית להכריז על תקן ישראלי כעל תקן רשמי, וכך נאמר בסעיף: 8(א). השר רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים, להכריז בהכרזה שפורסמה ברשומות על תקן מסוים, כולו או חלקו, כעל תקן ישראלי רשמי (להלן - תקן רשמי), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת המטרות האלה: (1) שמירה על בריאות הציבור; (2) שמירה על בטיחות הציבור; (3) הגנה על איכות הסביבה; (4) הספקת מידע, כאשר לא קיים מידע או מנגנון חלופי העשוי להקנות הגנה לצרכן; תקן שיוכרז לפי פסקה זו, לרבות הוראה בו, יהיה תקן להספקת מידע בלבד; (5) הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים; (6) מניעת נזק כלכלי משמעותי העלול להיגרם לצרכן  כתוצאה משימוש במערכות, בחומרים או במוצרים המשמשים בבניה (להלן - חומרי בניה), הגלויים לעין, וכן מניעת נזק כלכלי העלול להיגרם לצרכן כתוצאה משימוש בחומרי בניה שאינם גלויים לעין. 7. בכדי להבהיר את גדר המחלוקת בעתירה דנא, נציין כבר כעת, כי העותרות אינן מלינות למעשה כנגד השינויים שנעשו בתקן החדש למצברי רכב, שכן בקשותיהן להסרת הרשמיות הועברו לשר עוד טרם כניסתו לתוקף של התקן החדש. העותרות אף אינן משיגות על עצם קיומם של הסדרי תקינה למצברי הרכב. נזכיר, כי במרבית המדינות המתקדמות מוסדר תחום זה בתקינה. עיקר טענותיהן של העותרות מופנות כנגד ההכרזה על רשמיות התקן. כפי שכבר צוין, פעולה זו מטילה על העותרות חובות של ממש. בשל היות התקן בעל תוקף מחייב, נאלצות העותרות להעמיד את המצברים שהן מייבאות לבדיקות של מכון התקנים. מדובר הן בבדיקות הנערכות אחת לארבע שנים לשם אישור דגם המצברים והן בבדיקות שוטפות של משלוחי המצברים המתבצעות במחסני המכס. לטענת העותרות, מסתכמת העלות השנתית הכוללת של בדיקות אלו בכ-300,000 ש"ח. כאן המקום להבהיר, כי העול הכלכלי הנופל על כתפי העותרות בשל הצורך לעמוד בדרישות התקינה, כשלעצמו, אינו מהווה סיבה מספקת בכדי לבטל את הכרזת השר, כל עוד, כמובן, תנאי הפיקוח הינם סבירים ונועדו להגן על אינטרסים ציבוריים חיוניים (ראו, בג"ץ 251/89 מדר נ' מכון התקנים הישראלי (לא פורסם); פרשת איגוד יצרני מוצרי עץ, פסקה 6). לפיכך, באם העותרים מעוניינים לבטל את ההכרזה על רשמיות התקן למצברים, מוטלת עליהם החובה להצביע על פגם של ממש אשר נפל בפעולת השר (פרשת איגוד יצרני מוצרי עץ, שם). לשיטתנו, לא עלה בידי העותרים לעשות כן. 8. העותרים משליכים יהבם על טענת החריגה מסמכות. לעמדתם, התכלית שלשמה יועד תקן המצברים - הבטחת איכות המצבר - אינה עולה בקנה אחד עם המטרות העומדות בבסיס חוק התקנים ומשכך, היה מנוע השר מלהכריז על רשמיות התקן. טענה זו אין בידנו לקבל. נראה, כי טעותם של העותרים מקורה באי-ההבחנה בין מהותו של התקן לבין עצם ההכרזה על רשמיותו. קביעת תוכנו של התקן, המורכב מפרטים טכניים רבים, נתונה מעצם טיבה לגורמים המקצועיים ובראשם מכון התקנים. תכליתו העיקרית של כל תקן, כמו גם זה הנידון בענייננו, היא להסדיר את סף האיכות הנדרש לגבי מוצרים מסוימים (פרשת תה ויסוצקי, עמ' 637-638). התקן יכול, אך אינו חייב, להכיל פירוט מפורש של המטרות לשמן הוא נוצר. מכל מקום, אין חולק על כך כי בסופו של דבר ייעודו העיקרי הינו להבטיח רמה נאותה של טיב המוצרים (השוו וראו, סעיף 2 לחוק תקנים). מאידך, ההכרזה על רשמיות התקן, אשר נתונה לסמכותו של שר המסחר והתעשייה, הינה בעלת משמעויות רחבות יותר. הכרזה זו גוררת עימה חובות של ממש, שכן מיד לאחריה הופך התקן לחלק מן הדין המחייב. על כך כבר נאמר: "השלב השני הנתון לסמכותו של השר, הוא שלב ההחלטה הנורמאטיווית... השאלה היא אם ראוי להכריז על התקן כעל תקן רשמי ובכך להפוך את הוראותיו מהמלצה מקצועית גרידא לדין כופה. התפקיד להשיב לשאלה זו אינו מוטל על הגורם המקצועי. תפקיד זה דורש כישורים אחרים: הכישורים להחליט החלטה בעלת משמעות נורמאטיווית" (פרשת תה ויסוצקי, עמ' 637). כלום יעלה על הדעת כי תפסל רשמיותו של תקן הקובע סף איכות מזון אך ורק בשל העובדה כי במפרט הטכני של התקן לא צוין כי הוא נועד להגן על בריאות הצרכנים? ודאי שלא. השר רשאי להכריז על רשמיות התקן גם אם המפרט הטכני שלו אינו מזכיר, אף לא אחת מן המטרות המופיעות בסעיף 8(א) לחוק. השר אמנם יכול להסתמך על השיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס התקנת התקן, כמו גם על מבנה התקן ותחומי התפרסותו. אך, מן הראוי שיביא בחשבון גם שיקולים נוספים מתחום המדיניות הכלכלית והחברתית (שם, בעמ' 636-640). פעולת שר המסחר והתעשייה לא תחשב ככזו החורגת מדלת אמותיה, כל עוד ההכרזה על רשמיות התקן תקדם את אחת מן המטרות המוזכרות בסעיף 8(א). בענייננו, ההכרזה על רשמיות התקן, אכן מסייעת לשמירה על ביטחון הציבור ולהגנה על איכות הסביבה. שימוש במצברים מאיכות ירודה עלול לגרום לשורה של תקלות, החל מעצירה לא מתוכננת של הרכב במהלך הנהיגה וכלה בהתנתקותו הפתאומית של המצבר או בפיצוצו. העותרות טוענות אמנם כי הן מייבאות מצברים באיכות גבוהה, אשר עומדים בסטנדרטי התקינה האירופאים. עם זאת, יש לזכור כי הסרת תו הרשמיות מעל תקן 60095, באם תעשה, תאפשר לכל המעוניין בכך, לייבא ארצה מצברים ללא שיתקיים פיקוח יעיל על איכותם וטיבם. יבוא של מצברים מאיכות נמוכה יוכל להעמיד את הציבור בפני סכנה בטיחותית שאין להקל בה ראש. כלומר, איכותו של המצבר עשויה להשליך על רמת הבטיחות של תנועת כלי הרכב בכבישים. לפיכך, יש בתקן הרשמי של מצברים כדי להבטיח "שמירה על בטיחות הציבור", כאמור בסעיף 8(א)(3) לחוק התקנים. הווה אומר, קביעתו של התקן הרשמי במקרה זה משיגה למצער את אחת המטרות שמונה החוק. 9. זאת ועוד, העדרו של תקן רשמי למצברים עלול להסב נזקים חמורים לאיכות הסביבה. כידוע, מצברים מכילים חומרים רעילים העלולים לזהם את הסביבה, במיוחד כאשר יצאו מכלל שימוש. בצדק ציינו המשיבים, כי הקפדה על ייבוא מצברים מאיכות גבוהה, שמשך חייהם ארוך יותר, תצמצם את מספר המצברים שיהיו בשימוש. ככל שייעשה שימוש במספר קטן יותר של מצברים, כך יקטן הסיכון הנגרם לסביבה מן החומרים שבהם. יתרה מזו, קיים חשש כי יבוא של מצברים באיכות נמוכה ובמחירים זולים עלול להביא לכך שלא תהיה כדאיות כלכלית למחזר מצברים. ברי, כי עדיף למחזר מצברים מאשר לגרום לכך שמצברים שסיימו את תוחלת חייהם יהפכו לפסולת מזיקה ומסוכנת לסביבה. משמע, גם מהיבט זה יש לתקן הרשמי תרומה להשגת אחת המטרות שמנה חוק התקנים, זו של הגנה על איכות הסביבה (כאמור בסעיף 8(א)(3)). העותרים אמנם מאזכרים את העובדה כי מדינת ישראל הינה המדינה היחידה בעולם המערבי, בה קיים תקן רשמי מן הסוג המתואר. אולם, בה בעת, מעלימים הם עין מן העובדה שבמדינות האיחוד האירופי מונהגות שתי דירקטיבות הנותנות מענה לסכנות שעלולות להיגרם לאיכות הסביבה עקב השימוש בחומרים מסוכנים, ומצברים בכללם (ראו לעניין זה, Council Directive 91/157/EEC of 18 March 1991 on Batteries and Accumulators Containing Certain Dangerous Substances; Battery Directive, 93/86/EEC, October 1993). קיומן של הדירקטיבות הללו מביא לכך שלמעשה אין באירופה צורך בתקן 60095 להגנה על איכות הסביבה. המצב המשפטי בישראל, לעומת זאת, הינו שונה. מפאת העובדה שבחוק הישראלי לא קיימת כל חובה סטאטוטורית למחזר מצברים, אלא רק לסלקם לאתר הפסולת שברמת חובב (בהתאם לאמור בתקנה 2(א) לתקנות רישוי עסקים (סילוק פסולת חומרים מסוכנים), התשנ"א-1990), השמירה על רשמיות התקן מסייעת בסופו של דבר גם להגנה על איכות הסביבה. זאת, כאשר ברור שמיחזור של מצברים עדיף על פני הותרתם כפסולת המכילה חומרים מסוכנים. 10. ההחלטה שלא להסיר את הרשמיות ניתנת לעיגון על ידי נימוק נוסף. אך לפני זמן לא רב קבע בית משפט זה, כי הסמכות להנפיק אישורי התאמה לתקן עבור טובין מיובאים תמשיך להיות נתונה באופן בלעדי למכון התקנים (בג"ץ 7428/01 איגוד לשכות המסחר בישראל נ' שרת המסחר והתעשייה (טרם פורסם)). בקשתם של גורמים שונים, עליהם נמנה העותר 3, כי מעבדות בדיקה מאושרות (שהוסמכו בהתאם לחוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, התשנ"ז-1977) יוכלו אף הן לפקח על עמידתם של מוצרי ייבוא בתנאי התקן הרשמי - נדחתה. הסיבה, חשש שהדבר יביא לירידה באיכות הבדיקה. מן ההחלטה שלא להעביר את סמכויות הפיקוח על ייבוא מוצרים לידי גופים העלולים להקל בבדיקות, למדים אנו על דרך קל וחומר, כי אין לאפשר הסרה מוחלטת של הפיקוח על ייבוא מוצרים המכילים חומרים רעילים. זאת ועוד, בתחילת שנת 2000 מונתה ועדה ציבורית, בראשותו של פרופ' סיני דויטש, לבחינת התקינה ביבוא (להלן - הוועדה או הוועדה הציבורית). ועדה זו, אשר דנה ביתרונות הגלומים בהפחתת המגבלות על ייבוא סחורות, הן בשל פיתוח הסחר הבינלאומי והן בשל הגברת התחרות החופשית, הגיעה למסקנה מפורשת, לפיה אין מקום להתיר כניסה לא מבוקרת של סחורות העלולות לסכן את הציבור או לפגוע באיכות הסביבה. יודגש, כי מסקנות הוועדה אושרו בסופו של דבר בהחלטת ממשלה (מס' 1782) מיום 4.4.04. נמצא, אם כן, כי קביעתו של תקן רשמי בכל הנוגע למצברים על מנת להבטיח את איכותו של המוצר האמור תורמת לשמירה על בטיחות הציבור - ככל שמדובר בתנועה של כלי רכב בדרכים, וכן להגנה על איכות הסביבה - מבחינת עידוד המחזור של מוצר זה. 11. טענתם השנייה של העותרים, עניינה האכיפה הסלקטיבית של התקן הרשמי. כפי שנבהיר מייד, אין מדובר, לשיטתנו, בפעולה של הפליה פסולה כי אם בהבחנה מותרת לגבי תחומי עיסוק השונים במהותם. כך למשל אנו סבורים, כי בדיקה של כלי רכב המיובאים לארץ בשלמותם אינה זהה לבדיקה של חלקי חילוף מיובאים. פיקוח פרטני על כל אחד מרכיבי הרכב המיובא עלול להימשך זמן רב ועלויותיו יקרות. כבר נפסק בעבר, כי השר, בבואו לבחון את היקף תחולת התקנים הרשמיים, רשאי לאזן בין התועלת שתצמח לציבור מקיומם של מנגנוני בקרה דקדקניים למול הנזק, הטרחה והעלויות הכרוכות בכך (פרשת איגוד יצרני מוצרי עץ, פסקה 12). מטעמים אלו, כאשר עסקינן במערכות מורכבות, כמו גם בכלי הרכב, קיימת נטייה שלא לדרוש כי כל אחד מחלקי המערכת בנפרד יעמוד בדרישות התקן, אלא די לבחון עמידה בדרישות מיוחדות שנקבעו עבור הרכב כמכלול (ראו לעניין זה, ההבחנה המבוצעת בפרשת איגוד יצרני מוצרי עץ, בין ייבוא רהיטים בשלמותם לבין ייבוא של חלקי ריהוט, שם). מכל מקום, דרך פעולה זו ודאי אינה עולה לכדי אפליה לרעה, שכן יבואני הרכב ממילא נאלצים לעמוד בשורה של תנאים אחרים שקובע משרד התחבורה על מנת שניתן יהיה לקבל מן המשרד אישור לייבוא הרכב (ראו לעניין זה, פרק מכס מספר 87 המצוי בתוספת השניה לצו יבוא חופשי). במסגרת תנאים אלו, נדרשים היבואנים להוכיח כי כלי הרכב עומדים בדרישות התקינה האירופאית, וכן מתבקשים הם להציג תעודת בדיקה מאת מעבדות מוסמכות באירופה. 12. באשר ליצרנים המקומיים של מצברי הרכב, יש לזכור כי אף הם אינם פטורים מתחולת התקן הרשמי למצברים. זאת, משום שסעיף 9 לחוק התקנים קובע מפורשות כי עם כניסתו לתוקף של התקן הרשמי, לא ניתן יהיה עוד לייצר מוצרים אשר אינם עומדים בדרישות התקן. עם זאת, קיים גם קיים שוני משמעותי בהסדרי הפיקוח המופעלים על היצרנים המקומיים. שוני זה נגזר בראש ובראשונה מאפשרויות הבקרה המוגבלות על סחורה המגיעה מחו"ל. בעוד שעל ייצור התוצרת הישראלית ניתן לפקח הן במפעלים והן בשווקים, הרי שלגבי טובין מיובאים מחו"ל לא נותרת כל אפשרות בקרה אחרת, פרט לבדיקה במחסני המכס. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בדו"ח הוועדה הציבורית: "יש הבדל מהותי בין היכולת של גופי הפיקוח להתמודד עם יצרן מקומי לעומת ההתמודדות עם יצרן בחו"ל. היצרן המקומי כתובתו ידועה, מקומו ידוע, הייצור והשיווק חשובים לו. מובן כי יש לבדוק את מוצרי הייבוא כבר בנמל היציאה מן הארץ כל עוד אין שיטה אחרת טובה יותר" (שם, בעמוד 27). בנסיבות אלה, הפעלת אמצעי בקרה שונים לשם בחינה של עמידה בתנאי התקן הרשמי אינה מהווה הפליה פסולה אלא הבחנה מותרת וסבירה, שיסודה בשוני הרלוונטי בין יבואנים ליצרנים מקומיים (ראו והשוו, פרשת איגוד יצרני מוצרי עץ). כאן המקום אף להזכיר, כי בשל העובדה שחלק מן המצברים שמייבאות העותרות הינם מתוצרת מפעל תודור שבספרד, אשר לו תו תקן מוכר בארץ, זוכות הן לחלק מן ההקלות בבדיקות המצברים להם זכאים היצרנים המקומיים. יתרה מזו, אף אם היה עולה בידם של העותרים להוכיח כי אכן הופלו לרעה, לא ניתן היה להורות על הסרת מרכיב הרשמיות מן התקן. לכל היותר, יכול היה בית המשפט לחייב את המדינה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה בכדי לוודא אכיפתו של התקן הרשמי (בג"ץ 53/96 הנ"ל, עמ' 11). ועוד נזכיר, כי אך לפני מספר שנים הוגשה על ידי העותרות עתירה לבית משפט זה, בה הן השיגו על השוני שקיים בין יבואני המצברים ליצרנים המקומיים לעניין מס קניה, שנדרשו לשלם. אותה עתירה נדחתה, לאחר שבית המשפט שוכנע כי השוני, שמקורו בהסדרי חקיקה נפרדים שחלים על אלה ועל אלה, אינו מגיע כדי הפליה פסולה (בג"ץ 7685/00 טל-רון תעשיות (1979) בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם)). 13. זאת ועוד, העובדה שהתקן הרשמי אינו חל על מצברים מסוג עופרת חומצית שנועדו למטרות אחרות (כגון, גיבוי מחשבים) ואשר עלולים לסכן אף הם את בטחון הציבור, אין בה כדי להעיד על הצורך בביטול התקן הרשמי. לכל היותר, ניתן להסיק מכך על הצורך בהוספת תקן מתאים שיחול על מצברים מסוג זה. מה גם, שנראה כי לגבי מצברים שאינם משמשים כלי רכב לא מתעוררת בעיה בכל הנוגע לבטיחות התנועה בדרכים. לבסוף, מעלים העותרים חשש מניגוד עניינים, שכן בדיוני הוועדה הטכנית שהייתה אמונה על הכנת התקן החדש לקחו חלק עובדים בכירים של החברות המקומיות העוסקות בייצור מצברים. אף טענה זו דינה להידחות. הרכבן של הוועדות הטכניות נקבע בדין. על פי סעיף 6(א) לכללי התקנים (עיבוד תקנים ישראליים), תשנ"א-1991, יש ליתן ייצוג בוועדה הטכנית לארגוני היצרנים העיקריים. הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, ברצון להעניק אפשרות לגורמים המקצועיים הרלבנטיים להשפיע על גיבוש אופיו הטכני של התקן. יש לזכור, כי בדיוני אותה ועדה השתתף אף נציג מטעם העותר 3, אשר יכול היה לתת ביטוי לעמדותיהם של העותרים בדיוני הוועדה. זאת ועוד, לאור העובדה כי בסופו של יום אומץ תקן בינלאומי, נראה כי האפשרות שהיצרנים המקומיים השפיעו באופן לא ענייני על תוכנו הינה זניחה. 14. על יסוד האמור לעיל קובעים אנו, כי ההכרזה על תקן ישראלי 60095 כעל תקן רשמי נעשתה במסגרת הסמכות המוקנית לשר מכוח חוק התקנים. לא הונחה בפנינו כל תשתית לקבוע כי החלטת השר להכריז על רשמיות התקן הונעה משיקולים זרים. שוכנענו, כי ההחלטה מעוגנת בכוונה למנוע מכר, ייבוא, ייצוא או שימוש במצברים מאיכות נמוכה. מצברים שאינם עומדים בדרישות עלולים לפגוע בבטיחות הציבור ובאיכות הסביבה. מכאן, שקביעתו של תקן רשמי למצברים מקיימת את הדרישות שבסעיף 8(א) לחוק התקנים. 15. אשר על כן, הצו על תנאי מבוטל והעתירה נדחית. כל אחד מאלה, העותרים 2-1 (יחדיו) ועותר 3, ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לזכות כל אחד משלושת המשיבים שנטלו חלק בהליך (משיבים 2,1 ו-4). ש ו פ ט השופט ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. תקן (מכון התקנים)