גזר דין א. רקע הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות על איסור התעללות, עבירות לפי סעיף 2(ב)+(ג) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994, שעניינן שיסוי בעל חיים אחד בבעל חיים אחר וארגון קרבות בין בעלי חיים, בגין אירוע אחד שנערך בחודש אפריל 2002. יצויין כי במקור הואשם הנאשם בעבירות שבוצעו במועדים שונים ואולם בפתח ישיבת בית המשפט מיום 6.4.05, הוסכם בין הצדדים כי המדובר בקרב אחד בלבד, כתב האישום תוקן בהתאם ועל רקע זה טענו הצדדים לעונש. נסיבות העבירה, כפי שתוארו בכתב האישום הן, כי הנאשם ארגן קרב בין בעלי חיים במסגרייה, לאחר שהכין את המקום לכך ע"י בניית גדר והנחת ברזנט סביבה, ואף שיתף את כלבו מסוג פיטבול ושיסה אותו בכלבים אחרים. כתוצאה מכך, נפצע כלבו של הנאשם מעל עינו. ב. ראיות הצדדים לעונש ב"כ המאשימה, הגישה לעיון בית המשפט צילומי סטילס ווידאו פרינט של כלבים שהשתתפו באירוע. הנאשם אישר כי הצילומים ותמונות הוידיאו פרינט אכן לקוחות מהקרב נשוא ענייננו. כמו כן הציגה ב"כ המאשימה סרט וידיאו המתעד את הקרב הנדון. לא אכחיש כי סרט הוידיאו היה קשה לצפיה ועל כן החלטתי, על מנת להיות משוכנע שאינני מושפע באופן כלשהוא, לחרוג ממנהגי ולכתוב גזר דיני זה, מספר ימים מאוחר יותר ושלא בצמוד לחווית הצפיה. עוד אעיר למען הסר ספק, כי הסרט כולל בתוכו מספר קרבות, חלקם לא קשורים כלל לנאשם ועל כן אני מוצא לנכון להדגיש את המובן מאליו, כי לא התייחסתי לכל חומר, שאינו קשור לעניינו של הנאשם נשוא ענייננו. לגופו של עניין טענה ב"כ המאשימה, כי טוענת היא בפני בית המשפט "בשמם של בעלי החיים חסרי הישע", וכי קו אחד נמשך בין עבירות האלימות כלפי בני האדם, כעולה מרישומו הפלילי של הנאשם, לבין התאכזרות לכלבו, כעולה מהרשעתו בעבירה נשוא תיק זה. כן ציטטה התובעת מפסקי דין שונים שעניינם התאכזרות לבעלי חיים ובשל כל האמור ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס כספי. ב"כ הנאשם הסכים לחשיבותו של החוק ותכליתו. עם זאת ציין, כי העונש המבוקש על ידי המדינה חסר כל יחס לעבירות אחרות בעניין זה ואף ביחס לעובדה, כי המדובר באדם העומד לדין לראשונה בגין עבירה נשוא הנדון. לדבריו, בעבירות חמורות הנוגעות להתעללות בבעלי חיים, לא עושה המדינה דבר ואילו בעבירה בודדת של הנאשם בענייננו, החליטה היא להפריז בעתירתה, כשאין ולו פסק דין אחד, שגזר מאסר בפועל בעבירה ראשונה על נאשם כגון זה. לעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם טען בא כוחו, כי המדובר בנכה 100% המוכר ומתפרנס מקצבת הביטוח הלאומי, עברו הפלילי אינו מכביד והוא כולל 3 הרשעות, שתיים מהן בגין עבירות אלימות במשפחה מהשנים 1998- 1999 והאחרת אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה. הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי, גישתו השתנתה והוא הפנים את העבירה, ואף תכלית העניין לא היתה לשם הפקת רווח כלשהוא, אלא משום שסבר כי זהו טבעם של הכלבים והם נדרשים להוצאת אנרגיה. בנסיבות אלה, ביקש להסתפק במאסר מותנה כעונש הצופה פני עתיד בלבד. ג. תכלית החוק תכליתו של החוק הנוגע לענייננו, הינה להגן על בעלי החיים, המצויים בחזקת האדם, באחריותו ונתונים למרותו ולחסדיו. בדברי ההסבר לחוק, (ה"ח 2127, ו' אדר ב' התשנ"ב, 11/3/1992, 298), מסביר ח"כ (כתוארו אז) אברהם פורז, כי מטרת החוק : "מניעת התאכזרות לבעלי חיים ופיקוח על ניסויים הנערכים בבעלי חיים. חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים. חלקו הראשון של החוק המוצע, (הוא הרלוונטי לענייננו, י.ש.) עניינו מניעת התאכזרות לבעלי חיים. במסגרתו מתאפשרת העמדתם לדין של המתאכזרים לבעלי החיים וניתנת הסמכה לממונה על הנושא להוציא מרשות בעליו בעל חיים שמתעללים בו, לטפל בו ואף למוסרו לאחר..." מקום נוסף בו התייחס ח"כ פורז לחוק זה הוא בדברי הכנסת תשנ"ד בעמוד 3452, ישיבה מיום 11.1.1994, שם אמר - "מישהו אמר: איזו חברה אנחנו, אם אנחנו הורגים אותם ואוכלים אותם בסוף, ולכן מה כל העניין הזה של התעללות. אני רוצה לומר, שלבעלי חיים אין הזכות לחיים, אך יש להם הזכות שלא יתעללו בהם, לא יענו אותם ולא יפגעו בהם שלא לצורך. והצעת החוק הזו מכוונת להשיג את היעד הזה" משמע, תכלית החקיקה הייתה בין היתר, הטלת אחריות כלפי בעלים של בעלי חיים, ועיגון חובותיהם המוסריים של בני האדם כלפי בעלי החיים אותם הם מגדלים, להימנע מלהתאכזר אליהם ולדאוג לכל מחסורם. את דברי ההסבר שהובאו לעיל, ניתן לתמצת ב"שורה אחת" ברעיון שהובע שם כי - חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים. אף המשפט העברי שזור בחובות שמירה, הגנה ועזרה על בעלי החיים, לא רק אלה המצויים בחזקתנו, אלא אף על אלה שבחזקת אויבינו. בעשרת הדברות, מצווה האדם לאפשר אף לבהמתו לנוח ביום השבת. (דברים ה', יג), כמו גם לאפשר לבעל חיים העובד בשדה לאכול כדי שובעו, במסגרת מצוות - "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה פס' ד'). כן נדרשים אנו לעזור במשאו הכבד של בעל החיים - "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עימו" (דברים כב' ד') ואפילו שייך הוא לאוייב - "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עימו" (שמות כג' ה'). כן ידועים מדרשים ודברי הגות רבים, שעניינם החובה לדאוג לבעלי החיים, מחייתם ובריאותם (ר' למשל: שמות רבה ב' ב', תלמוד בבלי, בבא מציעא פה עמ' א' ועוד). ד. הפסיקה על חוק זה ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת, פ"ד נא(3), 832, פרט כבוד השופט חשין ארוכות, אודות תכלית החקיקה של חוק צער בעלי חיים, ואמר כי החוק נוקט בשלושה איסורים - עינוי, התעללות והתאכזרות - "כל אחד משלושה מעשים אסורים אלה - מעשה-עינוי, מעשה-התאכזרות ומעשה -התעללות - קנה לו תחום משלו. והגם שהתחומים אינם זהים לחלוטין אלה-לאלה, הנה באים הם אלה-בתוך-אלה עד שלעתים קשה להבחין בין מעשה רע מסוג אחד לבין מעשה רע מסוג אחר." בהמשך פסק הדין, משווה בית המשפט את החיה לחסר ישע, הנתון כל כולו לחסדי בעליו וכל פגיעה בה, הינה פגיעה בערכי המוסר - ...התעללות בבעל-חיים, התאכזרות אליו, עינויו, הינם מעשים בלתי-מוסריים, בלתי -הגונים ובלתי-הוגנים. תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקום עמוק בליבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח פגיעה בחלש ובחסר-ההגנה. צווינו מלידה להגן על החלש, ובעלי-חיים הם חלשים. בעל -חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר-הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה - כמוה כילד - הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עימו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה איפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש. מצוות צער בעלי-חיים באה, איפוא, להגן על בעלי-החיים באשר הם, יצורים שהאלוהים נתן בהם נשמה. כל מי שאלוהים בלבבם, יעשו ככל שיוכלו - איש-איש ממקומו - כדי שהאדם לא יענה בעלי-חיים, לא יתאכזר אליהם ולא יתעלל בהם. ומליבו של האדם נחצבה ההלכה ונחוקו החוקים להגנת בעלי-החיים." רעיון דומה הובע גם בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד ו-5 אח', תק-על 98(1), 1142, שם בא ידי ביטוי הכאב הטמון בהתעללות הבעלים בבהמתו, על רקע יחסי הכוחות שאינם שווים כלל ועיקר בשל היות החיה חסרת ישע, במובן התלות הרבה בו היא שרויה. ה. הכלל אל הפרט דברי הנאשם עצמו, בתגובה לכתב האישום כנגדו, ממחישים עד כמה רחוק היה מהבנה ולו בסיסית לחומרת המעשה. "הכלב הפיטבול, אנשים אימנו אותו בשביל קרבות...אחרי זה יצרו אצלו פסיכולוגיה בגנים שלו כדי להוציא את האנרגיה שלו די שהוא יהיה רגוע... ברוסיה ובאמריקה יש הרבה טבע וכלב יכול לרוץ אחרי החיות, פה בארץ אין אפשרות לזה. אין מספיק טבע ואפשרות לרוץ אחרי חיות ולכן נתתי לו להשתתף כדי להוציא אנרגיה. אני לא עשיתי את זה בשביל כסף, אלא, בשביל שהכלב יוציא אנרגיה." (עמוד 1, שורות 6-14 לפרוטוקול) הנאשם אילף את כלבו, לתקוף כלבים אחרים מקום בו תינתן לו הוראה וחמור יותר, אף ללא הוראה כלל. הנאשם מתרץ עניין זה, בטובת הכלב. הסבר זה אך מחזק את ההתרשמות בדבר כהות חושיו של הנאשם כלפי כלבו, העולה הן כדי פשיעה באמון כלבו בו, והן ביצירת סיכון מוחשי לכלל הציבור. הנאשם הודה כי כלבו נפצע במהלך הקרב, ויש להניח כי אף נפצעו הכלבים האחרים שהשתתפו בקרבות אלה, אם כי כמובן, לא אגזור את דינו של הנאשם, אלא על סמך החומר שבפני. חלקו של הנאשם, לא הסתיים אך בהתעללות והתאכזרות כלפי כלבו הוא, אלא הנאשם ארגן בעצמו את הזירה, ויצר מקום "מסודר" לניהול קרבות. לא ברורה לי טענת הנאשם כי אין בארצנו מקומות לאפשר לכלבו לפרוק מרץ. ישנן דרכים רבות ומגוונות לעשות זאת, ולו מיקד הנאשם מאמציו בחיפוש פתרון חיובי לפריקת מרץ זו, היה יכול להמנע מכתב אישום זה, תוך המנעות מהתעללות והתאכזרות לכלבו. למעלה מן הצורך אעיר, כי גרסת הנאשם לפיה לא ארגן את הקרב לשם רווח, לא זו בלבד שאינה מהימנה בעיניי אלא אף איננה רלוונטית. ארגון הקרב וצפייה בו, הייתה לשם הפקת הנאה גרידא, מסבל מי מהכלבים המשתתפים בקרב. ההכנה לקרבות, אף היא טומנת בחובה סבל רב לכלבים והתעללות בהם. גם ההשוואה לספורט האגרוף ה"אנושי" אין בה ממש, באשר שם מדובר בספורטאים בעלי רצון עצמאי, המשתתפים בקרבות מרצונם החופשי וביכולתם להפסיק פעילותם בכל עת, מה שלא ניתן לומר בענייננו. גם בסרט הוידאו שהוצג נראה בבירור, כי אף שהכלבים מתעייפים, לא ניתן להם לצאת מהזירה והם מעודדים ומאולצים למעשה על ידי בעליהם להמשיך בקרב. ו. הענישה הראויה העונש הקבוע בחוק לעבירות בהן הורשע הנאשם, הינו 3 שנות מאסר לכל אחת. בדברי הכנסת פורש, כי כוונת המחוקק בהעלאת רף הענישה עליהן, נועד כדי לאזן בין אופי ההתנהגות הזדונית להיות בעל החיים חסר ישע - "אנחנו מגדילים את העונש על התעללות בבעלי חיים משנת מאסר אחת לשלוש שנים. לדעתי, זה עונש סביר. היום על דברים פעוטים וקלי ערך המחוקק קובע עבירה חמורה. אני חושב שלמי שמתעלל במזיד וביודעין בבעל חיים, עונש של שנה מאסר, כפי שהיה במצב הקודם, הוא עונש בלתי-סביר." (ד "כ תשנ"ד, 3426) אין ספק כי אכן צודקת ב"כ המאשימה, שיש ליישם את רף הענישה בהתאם לקונספציה הנ"ל ובמצב דברים רגיל, אין מקום לדעתי לקבוע גזר דין בתיקים מסוג זה, שלא יכלול מרכיב של מאסר בפועל, וזאת על מנת להרתיע עבריינים בפועל ובכח, מביצוע עבירות הפוגעות והמזעזעות את המצפון החברתי כגון זו שבענייננו. יחד עם זאת, הביא ב"כ הנאשם שיקולים כבדי משקל המחוייבים להשקל לזכות מרשו והם בין היתר: היותו של הארוע- ארוע בודד שאירע עוד לפני כ- 4 שנים, הודייתו המיידית של הנאשם וחסכון בזמן שיפוטי, עבירה ראשונה מהסוג הנדון, היותו של הנאשם נכה 100% מפאת מחלת כבד ממנה הוא סובל ונתמך הוא ומשפחתו מקצבת הביטוח הלאומי, ובעיקר העובדה, כי הפנים מעשיו לאחר שהיה שבוי בקונספציה מוטעית קודם לכן. יצויין כי אף הנאשם עצמו, בניגוד לדבריו בישיבת המענה טען, כי הבין את טעותו ולא יחזור עוד עליה. גם גזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם 1, מהווה אף הוא שיקול במסגרת המגמה לאחידות ענישה, ככל שמתאים הדבר לנסיבות. לאחר ששקלתי איפוא את האיזונים הנדרשים בין מטרות הענישה וההרתעה מחד לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם מאידך, ולאחר התלבטות לא קלה, החלטתי שלא למצות עימו את הדין ובהתאם לכך לדון אותו כדלקמן: א. מאסר למשך 6 חדשים אותו לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור בתוך 3 שנים מהיום, עבירה לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד - 1994. ב. קנס כספי בסך 8,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. על רקע הערתו של ב"כ הנאשם בדבר מצבו הכלכלי והעובדה כי מצוי במעצר בית ואינו עובד, אדחה את ביצוע התשלומים, זאת לפנים שורת הדין ומתוך התחשבות בו. בנסיבות אלה, ישולם הקנס ב-16 תשלומים חדשיים שווים ורצופים החל מיום 1.1.06 ואילך. אי תשלום סכום כלשהוא במלואו ו/או במועדו, יעמיד את כל יתרת הקנס לפרעון מיידי. הקנס ישולם לזכות הקרן למען בעלי החיים של המשרד לאיכות הסביבה. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. התעללותבעלי חייםצער בעלי חיים