פסק דין השופט י. גריל : א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח) מיום 09.01.05, בתיק עמק 20348/04, לפיו נדון המערער לתשלום קנס בסך 600 ₪ או 6 ימי מאסר תמורתם. נציין כי במהלך הערעור, התייחס ב"כ המערער לא רק לגזר-הדין אלא גם להכרעת הדין, למרות שבמבוא להודעת הערעור שהגיש ההתייחסות היא לערעור על גזר הדין בלבד. ב. נגד המערער, ונאשם נוסף שהוא אביו של המערער, הוגש כתב אישום שכותרתו היא: "חב' בטון אלעולא בע"מ 1. אבו אלעולא יוסף. 2. אבו אלעולא עלא" (הוא המערער) צויין בכותרת כתב האישום שנאשמים אלה הינם מנהליה של חברת בטון אבו אלעולא. נאמר בגוף כתב האישום שבתאריך 06.02.02 או בסמוך לכך, בעת ביקור תברואן העירייה באזור התעשייה בשפרעם, ראה התברואן שפיכת בטון בעת נסיעת מערבל הבטון מס' 15-643-53 בשכונת אלח'רובייה ליד ביתו של מר מוחמד סואעד ע"י הנאשמים, ובכך גרמו הם למפגע תברואתי חמור המסכן את הציבור, ובניגוד לתנאי הרשיון. כמו כן בתאריך הנ"ל נרשם לנאשמים דו"ח על ידי פקחי עירייה. בכתב האישום יוחסה לנאשמים, ובהם גם המערער, עבירה לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984, שזו לשונו: "איסור לכלוך והשלכת פסולת לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים." בסעיף 1 לחוק מוגדרת: "השלכה" - לרבות זריקה, שפיכה, נטישה, השארה או גרם לכלוך באופן אחר". כמו כן יוחסה לנאשמים עבירה של שפיכת פסולת לפי סעיף 17 לחוק העזר לשפרעם בדבר תברואה וסילוק מפגעים, התשל"ו- 1976, ולרבות האמור בסעיפים 14+15+16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. ג. בישיבת בית משפט קמא מיום 09.01.05, הופיע ב"כ הנאשמים אשר הגיש יפוי-כח. כעולה מעיון בפרוטוקול הדיון של בית-משפט קמא הודיע הסניגור לבית המשפט שהוא הקריא למרשיו את כתב האישום ואלה הבינו את האמור בו, וכדבריו: ”הקראתי לנאשמים את כתב האישום, הם הבינו, זה נכון כי היתה שפיכת כמות בטון מצומצמת, אך מיד לאחר מכן הוא נוקה. אבקש לדחות על מנת לברר את העובדות" (ההדגשה שלנו). אחרי הדברים האלה ביקש ב"כ המשיבה להרשיע את הנאשמים בעבודות המפורטות בכתב האישום. בהכרעת הדין שניתנה באותו מעמד, החליט בית משפט קמא על יסוד הודאת הנאשמים להרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בהמשך גם ניתן גזר דין לפיו נדון כל אחד מן הנאשמים לקנס בסך 600 ₪. ד. המערער מיאן להשלים עם התוצאה, ומכאן הערעור המונח בפנינו הגם שבמבוא להודעת הערעור נכתב במפורש שהערעור מוגש על גזר הדין של בית משפט קמא, ולא על הכרעת הדין. בנימוקי הערעור מעלה ב"כ המערער את הטענות הבאות, בתמצית: 1. לא היה קשר משפטי, עובדתי או אחר בין כתב האישום לבין המערער. המערער לא היה קשור לעבירה נשוא כתב האישום. 2. ההודיה בפני בית משפט קמא היתה של הנאשם מס' 1, אביו של המערער, שדינו נגזר באותו מעמד. 3. טעה בימ"ש קמא משהרשיע את המערער הואיל וחברת אבו אלעולא בע"מ היא חברה המנוהלת על ידי אביו של המערער בלבד. המערער אינו מנהל אותה ואינו צד לכל אחריות המוטלת עליה. 4. אין זה צודק להאשים גם את המערער היות והשפיכה על פי כתב האישום היתה פעם אחת בלבד ולא חזרה על עצמה. 5. גזר הדין מעניש את המערער למרות שהמערער לא נכח בזמן השפיכה, המערר לא גרם מעולם למפגע תברואתי המסכן את הציבור, כנטען בכתב האישום, ואין המערער קשור כלל לפרשה נשוא כתב האישום. ב"כ המערער עותר לביטול גזר הדין מן הטעם שאביו של המערער, שאכן ביצע את העבירה הודה, ודינו נגזר, ואילו הרשעת המערער איננה כדין. ה. עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא מעלה כי הסניגור היפנה את בית משפט קמא למכתב של עיריית שפרעם, וביקש דחייה. ב"כ המשיבה השאיר זאת לשיקול דעת. בהמשך הפרוטוקול הודיע הסניגור שהקריא לנאשמים את כתב האישום, והם הבינו את האמור בו. עוד נאמר מפי הסניגור: "זה נכון כי היתה שפיכת כמות בטון מצומצמת, אך מיד לאחר מכן הוא נוקה. אבקש לדחות על מנת לברר את העובדות". לאחר שהסניגור מסר דבריו אלה לבית המשפט עתר ב"כ המשיבה להרשעת הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בית משפט קמא אכן הרשיע את המערער וכן את אביו, הנאשם מס' 1, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ו. מכתבו של ראש עירית שפרעם (שאליו הפנה הסניגור בטיעונו בבית משפט קמא) ממוען אל בית המשפט השלום, ונאמר בו כי המקרה נשוא הדיון מוכר היטב לראש העיריה, וכי מפעל הבטון אבו עלא ביצע עבודות יציקה בשכונת אלחרוביה בשפרעם בתאריך 28.1.02 (ולא ביום 6.2.02). היות והכביש המוביל למקום היציקה הינו בשלבי פיתוח נשפכה מן המשאית כמות קטנה של בטון באמצע הכביש. מוסיף וכותב ראש העיריה שהאנשים עבורם בוצעה העבודה ניקו את הכביש מיד, ואף השתמשו בבטון שנשפך. ראש העיריה מסיים את מכתבו הממוען לבית המשפט השלום בבקשה לדון ברחמנות המתאימה לנסיבות. ז. בטיעון שהתקיים בפנינו ביום 19.5.05 טען הסניגור שלא היה מקום להעניש את המערער אשר כלל לא נכח בזמן ביצוע העבירה ולא היה נהג המערבל, ולא ייתכן שבמערבל נהגו שני אנשים. לא יהא צודק להעניש את מי שאינו קשור לפרשה נשוא כתב האישום, ואינו קשור לעבירה שבוצעה, כך טוען הסניגור. עוד הוסיף הסניגור וטען: ”אכן נרשם בבימ"ש קמא כי אני מודה בשם שני הנאשמים, זו היתה טעות הקלדה" לאחר שניתנה הכרעת הדין עתר ב"כ המשיבה להטלת קנס על הנאשמים , ואילו הסניגור ביקש לדחות את הטיעונים לעונש, ואזי ניתן גזר הדין. ח. בטיעונו בפנינו טען הסניגור שביקש את הדחייה בבימ"ש קמא כדי לברר את העובדות בקשר לנאשם מס' 2 במטרה לברר האם קשור המערער לעבירה, אם לאו, אך בקשתו לדחייה לא נענתה על ידי בימ"ש קמא. ב"כ המשיבה הצביע בפנינו על כך שהערעור מופנה כנגד גזר הדין שהרי המערער הודה והורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסרו לו בכתב האישום, ואילו בטיעון בעל פה בפנינו טען הסניגור, למעשה, כנגד ההרשעה עצמה. לעיצומו של ענין טען ב"כ המשיבה שניתן להגיש את כתב האישום הן כנגד החברה בע"מ והן כנגד כל מנהל פעיל או שותף. המערער הוא מנהל פעיל בחברה וזו הסיבה לצירופו לכתב האישום. ט. נתתי דעתי לטענות המפורטות שהעלה הסניגור הן בהודעת הערעור, והן בטיעון בעל פה שהתקיים בפנינו ביום 19.5.05. צודק ב"כ המשיבה בטענתו שהודעת הערעור הוגשה כנגד גזר דינו של בית משפט קמא. אין קורלציה בין המבוא להודעת הערעור, מבוא המתייחס לגזר הדין, לבין נימוקי הערעור המתייחסים לעצם הרשעתו של המערער. אינני סבור שמדובר בענין פורמלי גרידא שהרי המערער, וכן הנאשם מס' 1, הורשעו לפי הודאתם, ומשכך, נזקק המערער לרשות בית המשפט כדי לחזור בו מהודייתו וזאת מנימוקים מיוחדים שיירשמו (סעיף 153 (א) של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982), ואילו המערער כלל לא ביקש רשות לחזור בו מהודייתו. הודעת הערעור לא זו בלבד שמופנית היא, על פי האמור במבוא, כנגד גזר הדין בלבד, אלא שגם בנימוקי הערעור לא מופיעה כלל הבקשה להתיר למערער לחזור בו מהודייתו. י. שאלה אחרת היא האם רשאי היה בית משפט קמא לראות בדבריו של הסניגור בפני בית משפט קמא משום הודאה בשם הנאשמים? נראה לי כי התשובה על כך חיובית היא. בכותרת כתב האישום מופיעים שמותיהם של החברה בע"מ, של הנאשם מס' 1, ושל המערער. כן צויין בכותרת בכתב האישום שהנאשמים הינם מנהליה של חב' בטון אבו אלעולא. בעובדות כתב האישום פורט כי תברואן ביקר באזור התעשיה של שפרעם הבחין בשפיכת בטון בעת נסיעת המערבל על ידי הנאשמים, אשר בכך גרמו למפגע תעבורתי חמור (ההדגשה שלנו). הסניגור, לאחר שציין בפני בימ"ש קמא שהקריא את כתב האישום לנאשמים ואלה הבינו את האמור בו, אישר שאכן היתה שפיכת בטון מצומצמת, ומיד לאחר מכן המקום נוקה. בנוסף הוצג בפני בית המשפט קמא מכתבו של ראש עיריית שפרעם, מכתב הממוען לבית משפט קמא. גם באותו מכתב נאמר שמן המשאית נשפכה כמות קטנה של בטון באמצע הכביש, וכי הבטון שנשפך נוקה תוך זמן קצר ואף השתמשו בבטון שנשפך. המכתב, שהוצג כאמור מטעם הנאשמים, מסיים בפנייה לבית המשפט לדון "ברחמנות מתאימה לנסיבות". מכאן, שהעובדות נשוא כתב האישום, למעשה, אינן שנויות במחלוקת. י"א. עולה מן האמור לעיל שהן דברי הסניגור בפני בית משפט קמא בישיבת ההקראה, והן תוכן מכתבו של ראש העיריה שהוצג בבית המשפט קמא מטעם הנאשמים, הינם בגדר הודאה בעובדות הרלוונטיות נשוא כתב האישום. עצם העובדה שהסניגור לא עשה שימוש במלים: "מודה בעובדות" - אין בה ולא כלום, וזאת כאשר ברור על פי תכן הדברים שבעל פה, לרבות המכתב שהוצג, שאין הנאשמים חולקים לעיצומו של ענין על העובדות הרלוונטיות נשוא כתב האישום. בצדק כותב בימ"ש קמא בפתח גזר הדין: ”מדברי הסניגור וכן גם לאור האמור במכתב ראש העיר עולה כי אכן בוצעה עבירה” העובדה שנשפכה כמות קטנה של בטון, שנוקתה תוך זמן קצר (לפי הנטען), עשויה להילקח בחשבון לצורך שלב גזר הדין, אך אין בכך ולא כלום עם הרשעתם של הנאשמים שחובתם לנקוט בכל האמצעים הדרושים ולוודא שלא יישפך בטון מן המערבל בזמן הנסיעה. י"ב. אין באפשרותי לקבל את טענת הסניגור לפיה היתה ההודייה בשם הנאשם מס' 1 בלבד, וכי אם הוקלד בבית משפט קמא "הנאשמים", בלשון רבים, הרי היתה זו טעות הקלדה. מעיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא עולה שהסניגור לא סייג את דבריו, במטרה שאלה יתייחסו לנאשם מס' 1 בלבד. אם אמנם נפלה טעות הקלדה כלשהיא הייתי מצפה מן הסניגור להגיש לבית המשפט בקשה מתאימה לתיקון הפרוטוקול בצירוף תצהיר, דבר שלא נעשה. הסניגור גם לא העלה בפני בית משפט קמא טענה כלשהיא המצביעה על העדר חבות של נאשם מס' 2. דהיינו, כל אותן טענות שהועלו בפנינו: שהנאשם מס' 2 (המערער) לא נכח במקום הארוע, לא נהג במערבל, ושהוא איננו מנהל פעיל בחברה - כל אלה לא בא זכרם בפרוטוקול הדיון בפני בית משפט קמא, הגם שבכותרת כתב האישום נכתב מפורשות שהנאשמים הינם מנהליה של החברה. מכאן, שהיה ברור לנאשמים ולסניגורם, על פי כתב האישום, שהאשמה המיוחסת להם היא מכח היותם נושאי משרה בתאגיד. י"ג. סעיף 15 (א) של חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984, קובע שנושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו. "נושא משרה" מוגדר באותו סעיף כ: ”מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה” כאמור, בכותרת כתב האישום נכתב במפורש שהנאשמים הם מנהליה של החברה. בטיעוני הסניגור בישיבת ההקראה בפני בימ"ש קמא לא היתה כל הסתייגות באשר לנאשם מס' 2 (המערער) ולא היתה כל טענה כאילו אין המערער בגדר "נושא משרה" בתאגיד. י"ד. רק בשעת הטיעון בפנינו הגיש הסניגור לראשונה מכתב מטעם החברה בו נאמר שהמערער מועסק בחברה כמפעיל מכונת קידוח, ומקבל משכורת חודשית, מעולם לא נהג במערבל בטון, לא עבד במקום הארוע, ולא נכח בשכונה בה התרחש הארוע. על הגשת מכתב זה הגיב ב"כ המשיבה ואמר: "המסמך לגבי המנהלים בחברה לא הובא בפני ולא הוצג בבית-המשפט קמא. המסמך כתוב ע"י המערערת לכן אין מקום לקבלו." סבורני שלא ניתן לייחס כל משקל למכתב זה. כאמור, בפני בית המשפט קמא לא היתה כל טענה מצד הסניגור לפיה אין המערער בגדר "נושא משרה" בחברה, וזאת למרות שבכותרת כתב האישום נטען מפורשות שהנאשמים היום מנהליה של החברה, סטטוס שיש בו, כידוע, כדי ליצור חבות לפי סעיף 15(א) של חוק שמירת הנקיון, ומכאן שהנאשמים וסניגורם היו מודעים למעמדם כ"נושאי משרה" בתאגיד, בהתאם לאמור בכתב האישום. ט"ו. לא זו בלבד שמכתב זה של החברה בע"מ לא הוגש בבית-המשפט קמא, אלא שהצגתו בשלב הערעור היתה טעונה בקשת רשות מיוחדת למטרה זו ע"י ערכאת הערעור, דהיינו, היה על הסניגור להגיש לבית משפט זה לפני מועד הדיון בקשה מלווה בתצהיר להרשות הגשת המסמך, כשבתצהיר גם יוסבר מדוע לא ניתן היה להגיש את המסמך כבר לבימ"ש קמא בשקידה סבירה? אין ולא היתה כל הצדקה להגיש את המסמך לראשונה לבית משפט זה בשעת הדיון בערעור, מבלי ליתן הזדמנות לב"כ המשיבה לעיין במסמך, לפני הדיון. יתר על כן: המכתב בו עסקינן הוגש בפנינו ללא תצהיר לאימות תוכן האמור בו. לא זו בלבד, אלא שגם אין במסמך זה כל התייחסות לשאלה: כמה מנהלים פעילים יש לחברה, ומי הם? ט"ז. לאחר הכרעת הדין, ובשלב הטיעונים לעונש, ביקש הסניגור: "אני שוב מבקש לדחות את הטיעונים לעונש". מיד לאחר דברים אלה ניתן גזר הדין. אכן, בנסיבות אלה כפי שפורטו, ראוי ונכון היה שבית-משפט קמא יתן תחילה החלטה נפרדת בה יתייחס לבקשת הסניגור לדחיית הטיעונים לעונש, ורק לאחריה, ובהנחה שביהמ"ש היה מסרב לדחות, תינתן הזדמנות לסניגור לטעון לעונש, ולבסוף יינתן גזר הדין. ואילו בענייננו דחה בימ"ש קמא את בקשת הדחייה של הסניגור בגוף גזר הדין, מבלי שהסניגור פירט את טיעוניו לעונש. ואולם, לגופו של עניין סבורים אנו שלא נגרם כל עוול למערער, וזאת על יסוד כל הטעמים כפי שכבר פירטנו לעיל. י"ז. אוסיף, שלפי סעיף 13(א) של חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד- 1984, הקנס בגין השלכת פסולת בניגוד לסעיף 2 של החוק הינו בשיעור הקנס לפי סעיף 61(א)(3) של חוק העונשין, משמע, 67,300 ₪. אם נעברה העבירה ע"י תאגיד - כפל הקנס. בענייננו הוטל על כל אחד משני הנאשמים קנס בסך 600 (שש מאות) ₪ בלבד, ואין צורך להכביר מלים עד כמה ענישה זו מקלה עם הנאשמים. י"ח. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. י. גריל, שופט השופט י' כהן: 1. קראתי חוות דעתו של חברי המלומד, כב' השופט י' גריל, ודעתי שונה. 2. ראשית, כלל לא ברור מה היה צורך בכתב האישום. בסעיף א(2) לכתב האישום נכתב, כי "בתאריך הנ"ל נרשם לנאשמים דו"ח ע"י פקחי העיריה", והכוונה היא לתאריך בו בוצעה העבירה המפורטת בכתב האישום. "דו"ח", כידוע, הוא כשלעצמו כתב אישום, ועל כן, לכאורה, מכתב האישום עצמו עולה, שנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום. האפשר? 3. ברור הדבר, כשמש בצהרי יום, שבמערבל הבטון יכול היה לנהוג אדם אחד בלבד, ואומר לעניין זה המערער, כי לא הוא היה זה שנהג במרבל הבטון. על כך משיב ב"כ המשיבה, כי המערער הוא מנהל בחברה. ואיך נדע כי המערער הוא מנהל בחברה כאשר לא באה על כך כל טענה בכתב האישום? אמנם, בכותרת כתב האישום נרשם כי המערער הוא מנהל, אך לדעתי בכך לא די, והיה על המשיבה לרשום עובדה זאת בפרק העובדות בכתב האישום. זאת ועוד, אף בפרק הוראות החיקוק לא מצאתי כי המשיבה נקבה בהוראת סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד - 1984, היא ההוראה המטילה אחריות על מנהל בתאגיד. 4. מכאן בא אני למסקנות הבאות: (א) כיון שלא נטען בכתב האישום שהמערער נהג במערבל הבטון, ממילא אין לומר כי הודה בכך שנהג במערבל, ועל כן לא ניתן היה להרשיעו בתורת מי שנהג במערבל ממנו נשפך הבטון. (ב) כיון שלא נטען בפרק העובדות בכתב האישום שהמערער הוא מנהל בחברה, ממילא לא אין לומר שהמערער הודה בעובדה זאת, ולדעתי, לא ניתן היה להרשיעו כמנהל בתאגיד, אפילו "הודה" המערער כי "היתה שפיכת כמות בטון מצומצמת". 5. על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא, ולהשיב התיק לשולחנו של בית המשפט קמא לשם דיון מחדש, במסגרתו יתנו הצדדים ובית המשפט קמא דעתם לדקויות השונות עליהן הצבעתי לעיל. י. כהן , שופט השופט מ. לינדנשטראוס, נשיא: אני מצטרף לחוות דעתו של השופט י. גריל. מ. לינדנשטראוס, נשיא (אב"ד) לפיכך, הוחלט ברוב דעות (הנשיא מ. לינדנשטראוס, והשופט י. גריל), לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן. שמירת הנקיון