החלטה 1. בפני ערר שהוגש על פי סעיף 20כג לחוק המים, תשי"ט - 1959 (להלן : "חוק המים"), על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' סגן הנשיא השופט מגן) שניתנה ביום 10.10.05 במסגרת ב"ש 276/05 ובמסגרתה נדחתה בקשת העוררת להאריך לה את המועד לביצוע פעולות ולעיכוב כניסתו לתוקף של צו מיום 24.2.05. העובדות 2. טרם דיון בטענות הצדדים מן הראוי לפרט העובדות הרלוונטיות. העוררת היא חברה העוסקת בייצור תאית מסיבי כותנה. מפעל העוררת מצוי באזור התעשייה מילואות, ליד העיר עכו. באותו אזור תעשייה שוכנים גם מפעלים נוספים, הם מפעל חברת תעשיות שמן מילומור בע"מ ומפעל מילועוף ושות' (להלן : "המפעלים הנוספים"). 3. כנגד העוררת והמפעלים הנוספים הוגש ביום 3.10.04 כתב אישום בגין הזרמת מי קולחין מזהמים ממתקן טיהור שפכים (מט"ש) מילואות לתוך נחל נעמן. כתב האישום המקורי כלל מספר עבירות אך מאוחר יותר תוקן. על פי כתב האישום המתוקן מיוחסות לעוררת עבירות לפי סעיפים 20ב(א) ו- (ב) לחוק המים (ת.פ 1880/04). התייחסותי להלן לכתב האישום תהיה לכתב האישום המתוקן. בהתאם לעובדות כתב האישום הסמיכה העוררת ביחד עם המפעלים הנוספים תאגיד בשם "מילואות- חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה בע"מ" (להלן : "מילואות"') לטפל בשפכים באזור התעשייה, ובכלל זה להקים ולהפעיל מכון טיהור לקליטת שפכי העוררת והמפעלים הנוספים, ולהזרמתם, לאחר טיפול ביולוגי, לנחל הנעמן (להלן : "מט"ש מילואות"). 4. בין התאריכים 20.10.03 ל- 19.9.04 הזרימה מילואות אל נחל הנעמן שפכים שמקורם במפעל העוררת ובמפעלים הנוספים שהכילו חומרים אורגניים מזיקים בריכוזים גבוהים ובגין כך הוגש כתב האישום. 5. במסגרת ההליך האמור הגישה המשיבה, ביום 10.2.05, בקשה למתן צו זמני, וזאת בהתאם לסעיף 20כג לחוק האמור, היא הבקשה במסגרתה ניתנה גם ההחלטה נשוא הערר. בבקשתה האמורה ביקשה המשיבה, בין היתר, להורות לעוררת להקים מתקני קדם טיפול בשפכים וכן להורות על הפסקת הזרמת שפכים על ידי העוררת לנחל הנעמן, וזאת לא יאוחר מיום 1.10.05. בבקשה נאמר עוד כי בכפוף לקבלת היתר מנציב המים והוועדה המייעצת תסכים המשיבה להמשך הזרמת שפכים, על ידי העוררת, גם לאחר המועד האמור, ככל שאלו יעמדו בדרישות כפי שגובשו על ידי "וועדת ענבר" במסגרת הצעה לתקן איכות קולחים להזרמה לנחל, מתאריך 29.5.01, ולמעט מלחים. 6. בדיון שנערך בבקשה ביום 24.2.05 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נאסר על העוררת להמשיך להזרים שפכים בניגוד לאמור בצו שהתבקש וזאת החל מיום 30.9.05. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. בית המשפט הוסיף וקבע בהחלטה: "למשיבים [עליהם נמנתה העוררת בהליך שבפני] נשמרת הזכות לפנות בבקשת ארכה אם יתברר שקו איסוף המים המתוקים לא הושלם על ידי הרשות כמתוכנן או שנוצרו נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בהם, המונעות עמידה בלוח הזמנים". הדיון בבית משפט קמא 7. ביום 27.9.05 הגישה העוררת בקשה לדחיית מועד כניסת הצו האמור לתוקף. בבקשתה ביקשה המבקשת כי תינתן לה ארכה כוללת של 16 חודשים נוספים על מנת להשלים את הפעולות הנדרשות ולהעמיד את הרכב שפכיה על ההרכב המאפשר הזרמתם לנחל. העוררת טענה כי לאחר שניתן הצו ביום 24.2.05 פעלה לשיפור הרכב החומרים הרעילים במי השפכים אלא שמחמת נסיבות בלתי צפויות לא עלה בידה לעשות כן תוך המועד שנקבע. הנסיבה הבלתי צפויה, כך לטענת העוררת, הייתה התגלות בוצה בבריכה שיועדה לטיפול בשפכיה. המדובר היה בבריכה שהייתה עד לאותו מועד בשימושו של מט"ש מילואות. הטיפול הנוסף אותו נדרשה העוררת לנקוט בשל הבוצה שהתגלתה מאריך, כך לטענת העוררת, את פרק הזמן במהלכו תוכל לעמוד בהרכב השפכים הנדרש על פי ההצעה לתקן, ולשם כך דרוש לה עיכוב כניסתו של הצו לתוקף. המשיבה התנגדה למתן האורכה המבוקשת. 8. בית משפט השלום, בהחלטה שהיא נשוא הערר, דחה את בקשת העוררת וקבע כי התצהיר שהוגש מטעם העוררת "דל בעובדות ובתאריכים. כך למשל סתם ולא פירש מתי התגלו הנסיבות האובייקטיביות החדשות" עוד ציין: "קשה לי לקבל ברצינות את תדהמתה ופליאתה מכך שבבריכה שקיבלה ממפעל מילואות יש בוצה מזוהמת האם בכנות ובתום לב היו בטוחים כי בבריכה המשומשת לא יימצאו אלא בושם ושמן המור? שוב עגום לראות כי הפניות למשרד לאיכות הסביבה ובקשות לשינויים באו רק ערב כניסת ההחלטה לתוקף...". עוד אמר בית המשפט ביחס לבקשת העוררת ולבקשות המפעלים הנוספים שעמדו בפניו: "לכאורה מדובר בבקשות טכניות לאורכה בלבד, כאשר האיום הסמוי הינו כי דחיית הבקשה משמעה פיטורי עובדים רבים ונזק לאוצר המדינה. איום זה פעל בהצלחה זמן רב מדי, והפך את כל נחלי ארצנו לתעלות ביוב פתוחות ואת קרקעותיה למצבורי חומר רעיל. רק השם יודע כמה זמן יידרש כדי לנקות את נחלי ארצנו ולהשיבם לקדמותם, אפילו אם יעשה מאמץ רציני להשיג תוצאה זו. איני רוצה להטיל דופי במבקשות ואומר רק כי לעתים קרובות מדי אנו רואים מתכונת של סחבת ודחיות בדיונים עם הרשויות ולבסוף, כשתמה סבלנותן ופונים לבית המשפט, מגיעים להסדר באמונה שאחרי ההסדר הסופי, תינתן דחייה אחרונה ואחריה דחייה אחרונה שבאחרונות וכן הלאה עד ביאת המשיח. אני סבור כי, כשמדובר בגופים כלכליים רציניים, המגיעים להסדר בבית משפט, ניתן להניח שעשו זאת ברצינות ובתום לב, אחרי התייעצות עם המומחים הטכניים שלהם והם לא קיבלו על עצמם דבר שאינם מסוגלים לעמוד בו. לכן יש צורך בנימוקים כבדי משקל כדי להצדיק מתן ארכות והמשך זיהום ארצנו". הערר 9. ביום 16.10.05 הגישה העוררת הערר שבפני. במקביל להגשתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה (ב"ש 2890/05). בהחלטה מיום 12.10.05 נעתרתי לבקשה לעיכוב בצוע. הערר הוגש בתחילה על ידי באת כוחה הקודמת של העוררת ובה חזרה העוררת על עיקר טענותיה בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא. לאחר שהצדדים עשו מאמץ למצוא פתרון מוסכם, ללא הצלחה, הוחלף ייצוגה של העוררת. לקראת הדיון בערר הגישה העוררת טיעונים נוספים הכוללים תצהיר של מנהלה וכן מסמכים רבים. טיעונים ומסמכים אלו מפרטים טענות, שכלל לא נטענו בפני בית משפט קמא. בתשובה הגישה גם המשיבה תצהיר ומסמכים ובהם חות דעת. בהחלטתי אתייחס לפיכך לנימוקיי הערר והתשובה. הכלולים בטיעונים חדשים אלו. 10. העוררת טוענת כי נפל פגם דיוני בהחלטת בית משפט קמא כאשר זה נתן את החלטתו בלא שזימן את הצדדים לדיון בפניו. העוררת מבהירה כי על פי הדין הפלילי, היה על בית משפט קמא לערוך דיון בנוכחות הצדדים ולאפשר לה לשטוח את טענותיה בפניו. לחילופין טוענת היא כי בית המשפט הדן בערר אינו יושב כעראכה ערעורית אלא מהותו של הערר הינו דיון מחדש (de novo) ולכן רשאי בית המשפט לשמוע את כל טענותיה ולדון בהן גם אם לא נטענו בבית משפט קמא. 11. לגופם של דברים טוענת העוררת כי פעלה גם בשנים שקדמו להחלטה מיום 24.2.05 לשיפור הטיפול בשפכיה (ראה הפירוט המופיע בסעיף 4 לתצהיר שצורף לערר). פעולותיה שנעשו בתחום זה נעשו, לדבריה, בידיעת המשיבה ולעיתים אף באישורה. כך צירפה העוררת לתצהירה, שהוגש בתמיכה לבקשה, הסכם פשרה שנערך במסגרת הליך שהוגש על ידי עמותות לאיכות הסביבה כנגדה וכנגד המפעלים הנוספים וכן כנגד נציב המים. בהתאם להסכם פשרה זה התחייבו העוררת והמפעלים הנוספים להקים מערכת לטיפול במי השפכים. נציב המים התחייב ליתן לעוררת הרשאה להזרמת שפכים לנחל הנעמן לתקופה של שנה (ראה ההסכם צורף כנספח ט' לתצהיר). 12. העוררת מפרטת כי הניסיון להקמת מערכת משותפת לטיפול בשפכים (מט"ש מילואות) לא צלח וביום 5.9.04 נחתם בין המפעלים המזרימים שפכים למט"ש מילואות הסכם לפירוק השותפות במיתקן והפרדתו ליחידות נפרדות שכל אחת מהן תשויך לעוררת ולמפעלים הנוספים. ההפרדה בפועל בוצעה רק במהלך חודש מרץ 2005 כך שבין המפעלים הנוספים והעוררת חולקו בריכות המט"ש. לטענת העוררת, עם ריקון הבריכה שנמסרה לה, בחודש מאי 2005, התגלתה בקרקעית הבריכה בוצה בשיעור של 30% מנפח הבריכה. העוררת טוענת כי לא היה בידה לפנות את הבוצה מן הבריכה והיא נאלצה לעשות בה שימוש כפי שהיא. העוררת מוסיפה וטוענת כי לאחר תחילת השימוש בבריכה התברר כי להרכב הבוצה השפעה בלתי צפויה על הרכב מי השפכים, באופן שנוספו להם חומרים רעילים שמקורם אינו במפעלה וחלה הרעה בריכוז החומרים הרעילים המצויים בשפכיה. עם היוודע קיומה של הבוצה פעלה העוררת להקטנת היקף השפעתה של הבוצה על מי השפכים באמצעות הרחפת הבוצה וטיהורה. פתרון זה לטענת העוררת הוא הפתרון הטוב והסביר ביותר, שהוא גם ישים כלכלית. עם זאת טוענת העוררת כי פרק הזמן הנדרש ל'התייצבות המערכת' הוא 12 חודשים. עניין נוסף שהתברר לעוררת הוא כי לא תוכל לעמוד בדרישת התקן שנקבעה על ידי וועדת ענבר (להלן : "הוועדה") ככל שעניינה בערכי COD (תכולת החומר האורגני במי השפכים). העוררת טוענת כי חל שיפור בערכים אלו וכיום ריכוז החומר במי השפכים פחת אלא שגם לאחר שימוש בטכנולוגיות הטובות ביותר והזמינות כלכלית לא תוכל העוררת להגיע לערך הנדרש בהתאם להמלצות וועדת ענבר. לטענתה סברה, בעת שהסכימה להסדר שעמד ביסוד ההחלטה מיום 24.2.05, כי תוכל לעמוד בערכים שקבעה הוועדה, אלא שסברתה זו, כך התברר לה, בטעות יסודה. העוררת טוענת כי במצב דברים זה לא תוכל למעשה להזרים את מי השפכים לנחל והיא מבקשת כי תינתן לה ארכה לנקוט בפעולות שיאפשרו לה הזרמתם לים. הזרמה כזו של מי השפכים לים היא פתרון המקובל, כך לטענת העוררת, גם על המשיבה. יישומו של פיתרון כזה מחייב אף הוא מתן ארכה נוספת באשר המסוף אליו אמורה העוררת להתחבר לשם הזרמת מי השפכים (הוא מסוף חברת א.ל.א) עתיד להיפתח רק בחודש זה, ועבודת הנחת הצינור ממפעל העוררת ועד למסוף עתידות לארוך ששה חודשים. העוררת מאשרת, עם זאת, כי טרם ניתן לה אישור לעשות כן וכי הדרישות שנקבעו למתן ההיתר באשר לריכוזי החומרים בשפכים אינם כאלה שתוכל לעמוד בהם. העוררת טוענת כי לאור כמות מי השפכים העצומה (1,500 מ"ק ליום) אין באפשרותה להעביר המים לים באמצעות משאיות וזאת בשל העלות הכלכלית הגבוהה הכרוכה בכך. את העלות הכרוכה בהובלת המים לים מעריכה העוררת בסך של 800 אלף ₪ לחודש. לסיום טענה העוררת כי אף שהפחיתה את כמות מי השפכים אין באפשרותה לצמצם עוד את הכמות האמורה וזאת מבלי שיופחתו ימי הייצור במפעלה. כל אלו מחייבים, לטענת העוררת, דחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו. אי מתן דחייה שכזו תוביל לסגירת המפעל, המעסיק 80 עובדים. 13. המשיבה שבה על התנגדותה לדחיית מועד כניסת הצו שניתן ביום 24.2.05 לתוקף. לטענת המשיבה הצהרת העוררת לפיה כלל לא תוכל לעמוד בדרישות הוועדה, שעניינן ריכוז החומר האורגני, היא לבדה מחייבת דחיית הערר, זאת בייחוד כאשר מצטרפת לעובדה זו העובדה כי גם בכל הנוגע לריכוזי חומרים אחרים אין העוררת עומדת בתנאים להמשך הזרמת מי השפכים לנחל. המשיבה טוענת עוד כי העוררת לא הציגה לוח זמנים ותוכנית פעולה ממנה ניתן ללמוד על יכולתה לעמוד בדרישות הוועדה, ובקשתה לאורכה נוקבת בזמן מוערך בלבד כאשר אין כל ערובה כי העוררת תוכל לעמוד אי פעם בדרישות הוועדה. באשר להזרמת השפכים לים הרי שפתרון זה אין בו כדי להבטיח את קיום הצו במועד סביר זאת באשר המסוף הימי האמור בערר אינו פעיל, אין תשתית להובלת מי השפכים למסוף ולא ניתן להתחיל בהקמתה של תשתית כזו. לא זאת בלבד אלא שמי השפכים של העוררת אינם עומדים בערכים הנדרשים לקבלת היתר הזרמה לים. בכל האמור לגבי גילוי נסיבות בלתי צפויות הרי שלטענת המשיבה הנסיבות שפירטה העוררת אינן עולות כדי נסיבות שכאלו. לא הוברר מדוע לא ניתן היה לאמוד כמות הבוצה בבריכה ולרוקנה. לא הוברר עוד מדוע לא פעלה העוררת לכריית בריכה חדשה. לטענת המשיבה דחיית מועד כניסת הצו לתוקפו תאפשר המשך גרימת נזקים לסביבה, תמנע שיקום הנחל, תפגע בבריאות הציבור, בתיירות ובעסקים מסוימים. נזקים אלו גוברים על הנזק שייגרם לעוררת מסגירת מפעלה. עוד טענה המשיבה כי בקשתה של העוררת לוקה בשיהוי. המשיבה טוענת כי העוררת לא עשתה לטיפול בשפכיה במשך שנים רבות למרות התראות שנשלחו אליה. בפעולה החלה העוררת לנקוט רק לאחר מתן הצו וגם אז נמנעה מלהציג כל תוכנית פעולה וזאת עד עתה. בקשה למתן היתר הזרמה לים הוגשה רק בחודש אוקטובר 2005 ומסמכים נוספים בתמיכה לבקשה למתן היתר להזרמת שפכים לנחל הוגשו אף הם רק במועד זה. שיהוי יש למצוא גם בעיתוי הגשת הבקשה לדחיית מועד כניסת הצו לתוקף שהוגשה רק סמוך למועד כניסתו לתוקף זאת על אף שהעובדות העומדות ביסוד הבקשה היו ידועות לעוררת זמן רב קודם לכן. כן טענה המשיבה כי טענות העוררת שעניינן בהתקיימות נסיבות המחייבות שינויו של הצו שניתן מקומן בהליך של בקשה לעיון חוזר ולא במסגרת ערר זה. דיון סמכות ערכאת הערר 14. מיון טענותיה של העוררת והשוואתן לאלו שטענה בפני בית משפט השלום מעלה כי בעררה זה הוסיפה העוררת נימוקים נוספים שלא נטענו על ידה בבקשה נשוא הערר. כך בעוד שבפני בית משפט השלום טענה העוררת כי חל שינוי נסיבות שעניינו בגילוי הבוצה וביקשה על יסוד נימוק זה לשנות הצו ככל שעניינו במועדים שנקבעו בו הרי שבערר הוסיפה העוררת וטענה כי התברר לה כי הסכמתה למתן הצו, ביום 24.2.05, יסודה בטעות מאחר והתגלה לה כי אין ביכולתה לעמוד בדרישות הוועדה באשר לריכוז החומר האורגני כלל ועיקר, וטענה עוד כי היא מבקשת להזרים שפכיה לים. העוררת אף צירפה לערר תצהיר ומסמכים רבים שלא עמדו בפני בית משפט קמא וכלל לא נבחנו על ידו. השאלה הראשונה הינה אם כך האם ראוי שבית משפט זה בשבתו בערר יתייחס לטענות וראיות חדשות אלו. שאלה זו מחייבת התייחסות למהותו של הליך הערר. 15. סעיף20כג (ד) לחוק המים קובע כי "חשוד, נאשם ותובע רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שנתן בעניין בקשה כאמור בסעיף קטן (א), אם נתגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של בית המשפט". סעיף זה דומה במהותו לסעיף הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) הדן בערר או עיון חוזר בהחלטות שניתנו מכח החוק. דומה כי אפשר להסתייע בעקרונות שנקבעו לעניין זה לשם הכרעה בסמכות בית המשפט על פי הסעיפים שבחוק המים. לעניין זה נאמר בבש"פ 3324 ,3159/91 - מדינת ישראל נ' שמעון בן אבו ואח' תק-על 91(3), 724 ,עמ' 29): "בעיון חוזר ובערר - "רשאי בית המשפט לקיים החלטה שעליה עוררים, לשנותה או לבטלה ולתת אחרת במקומה". סעיף זה מקנה לבית משפט שלערעור שיקול דעת רחב, ובשל סעיף דומה בפקודת השחרור בערובה 1944 (סעיף 2ד(3)) הסיק, בזמנו הנשיא זמורה כי סמכות ערכאת הערעור היא רחבה, וכי - "אין כאן מקום לתחולת הכלל...... כי בדרך כלל אין בית משפט לערעורים מתערב בשאלות של שיקול דעת של בית המשפט שלמטה" (ב"ש 28/52 הנ"ל). סיכומו של דבר, סמכותה של ערכאת הערעור אינה מוגבלת רק לבחינת השאלה אם ההחלטה עליה עוררים נתנה כדין, והיא רשאית לשקול מחדש את מכלול השיקולים לגופם של דברים" עם זאת סמכותו של בית השפט לשמוע טענות חדשות ולקבל ראיות גם במסגרת ערר אינה מחייבת את המסקנה כי תמיד ראוי שערכאת הערעור תערוך שמיעה מחודשת של הבקשה. בבש"פ 8276/98 אומר בית המשפט: "אכן, בהליך של ערר, להבדילו מהליך של ערעור, בית-המשפט אינו בוחן אך את נכונות ההחלטה, אלא עליו להכריע בבקשת המעצר על-יסוד התשתית הראייתית המוצגת בפניו, לרבות ראיות שלא היו בפני הערכאה הראשונה. ראו סעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ז1996-. אומנם, מקום שההחלטה אינה מתייחסת לחומר הראיות הרלוואנטי, ראוי, ככלל, לבטלה ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה". טענות העוררת המבוססות על העובדה שהתברר לה כי אינה יכולה לעמוד בדרישות הוועדה באשר לריכוז החומר האורגני וטענתה כי היא מבקשת להזרים שפכיה לים אינן טענות שיסודן בהתפתחות עובדתית שחלה לאחר מתן ההחלטה נשוא הערר אלא אלו טענות שהיו ידועות לה עוד במועד הגשת בקשתה האמורה ובעת ההסכמה לצו הזמני, ומשום מה, לא נטענו בפני בית משפט השלום במסגרת הבקשה לדחיית מועד כניסת הצו לתוקף. 16. למרות שלבית המשפט בערר ישנה סמכות רחבה לשמיעת טענות וקבלת ראיות שלא עמדו בפני בית המשפט בערכאה הראשונה דומני כי הערר על פי סעיף 20כג לחוק המים שונה מערר רגיל על החלטות בענייני מעצר במסגרת הליך פלילי. ההליך לפי סעיף 20כג לחוק המים אף שהינו הליך ביניים בתיק פלילי הינו מיוחד ויש בו דמיון רב יותר לצו זמני בתיק אזרחי. מטרת הצו לפי סעיף 20כג הינו הפסקת זיהום עתידי; לא מדובר בהליך שנועד למנוע סיכון פוטנציאלי מנאשם, אלא הליך שנועד להפסיק זיהום יום יומי. לא מדובר בפוטינציאל זיהום אלא בזיהום בפועל. השיקולים הנדרשים בשלב ההכרעה בבקשה לצו זמני אינם זהים לשיקולי מעצר אלא על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים נוספים פרט לשיקולי המניעה כמו האינטרס הציבורי בהמשך פעילות של הגוף המזהם, עלויות המניעה וכדומה (ראה לעניין זה ד. פיש, דיני איכות הסביבה בישראל, עמ' 216- 217) 17. אשר על כן ההחלטה האם לאפשר השמעת טענות וראיות נוספות בשלב הערר מותנית בטיבן של הראיות והטענות הנוספות והאם ניתן להסתפק בדרך הצגתן בפני ערכאה זו או שמא יש צורך בבירור עובדתי מקיף יותר שמטיבו יעשה על ידי הערכאה הראשונה. בענייננו דומה כי חלק מהטענות מחייבות בירור עובדתי שאינו יכול להעשות בשלב זה של ההליך ואתייחס לכך בהמשך הדברים. אי ם הצדדים לדיון 18. טענה דיונית נוספת שיש להתייחס אליה הינה טענת העוררת כי בית משפט קמא היה צריך לזמן את הצדדים לדיון בפניו ולא להסתפק בטיעון בכתב. הכלל במשפט פלילי הינו כי דיונים יתקיימו בנוכחות בעלי הדין. בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי נקבע כי: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". גם לעניין דיון בעיון חוזר בהחלטה לגבי מעצר של נאשם או בעניין שחרורו נקבע מפורשות בסעיף 57 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 חובת נוכחות בעלי הדין, למעט חריגים מיוחדים (ראה בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן, פ"ד נג(4) 126). סעיף 20 כג(ב) לחוק המים קובע את חובת נוכחות הנאשם בדיון למתן צו זמני. אין בסעיף הוראה מפורשת לעניין נוכחות הנאשם בהליך של עיון חוזר. עם זאת דומה כי מכוח העיקרון הכללי במשפט הפלילי וההשואה להוראות חוק המעצרים מתחייבת המסקנה כי גם בהליך של עיון חוזר בצו זמני על פי סעיף 20כג לחוק המים יש לקבוע דיון במעמד הצדדים. הדיון בבקשה להאריך את המועד עד לתחולת הצו הזמני, הינו למעשה עיון חוזר בהחלטה מחודש 2/05 ולכן לא היה מקום להסתפק בטיעון בכתב אלא על בית משפט קמא היה לזמן את הצדדים לדיון בפניו. 19. מה המשמעות של אי הזימון? דומה שלא כל מחדל בזימון בעלי הדין מחייב את ביטלה של ההחלטה. יש לזכור כי הצדדים שטחו טענותיהם בפני בית משפט קמא בכתב ולמעשה כל הטיעון שביקשה העוררת להביא באותו שלב היה פרוש בפני בית המשפט. הטיעון הנוסף שלא הובא בפני בית המשפט לא היה מובא בפניו גם אם היה נערך דיון שכן מדובר בטענות חדשות אותן החליטה העוררת להביא בפני בית המשפט רק לאחר חילופי היצוג. דומני כי גם אם טעה בית המשפט כשנמנע לזמן את הצדדים הרי שלא יהיה מקום לבטל את החלטתו אלא אם הדבר גרם לעיוות דין (ראה סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982. גם לעניין זה אתייחס לאחר בחינת הטענות לגופן. צו זמני 20. בטרם אתייחס לטענות עצמן אעיר מספר הערות על מהותו של הצו הזמני לפי סעיף 20 כג לחוק המים ושקולי בית המשפט לנתינתו. סמכותו של בית המשפט ליתן צו זמני קבועה בסעיף 20כג(א) לחוק המים: "קיים חשד שנעברה עבירה לפי סעיף 20כא, רשאי בית משפט, לבקשת תובע, ליתן צו זמני, אף לפני שהוגש כתב אישום, נגד מי שחשוד או שנאשם בגרימת זיהום מים, ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין כדי למנוע, להפסיק או לצמצם את זיהום המים". באשר לתוקפו של צו זה נאמר בס"ק ג' כי "תקפו של צו שניתן כאמור בסעיף קטן (א) יהיה לתקופה שיורה בית המשפט ויכול שיהיה עד לגמר ההליכים". 21. מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בנותנו צו כזה ? הסעיף עצמו מפרט דרישה ראשונית לקיומו של חשד שנעברה עבירה לזיהום מים. מאחר ומדובר בשלב מקדמי בו טרם נתבררה האשמה הרי שיש להביא, בדומה להליך של מעצר, ראיות לכאורה להתרחשות זיהום. נדרשת גם הבאת ראיות לכאורה לעניין זהות מבצע העבירה, היינו, כי מי שנגדו מתבקש הצו הוא מבצע העבירה. לאחר בחינת קיומן של ראיות לכאורה ניתנה הסמכות לבית המשפט "ליתן צו זמני... ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין כדי למנוע, להפסיק או לצמצם את זיהום המים". מטרת הצו הזמני, אם כן, אינה להעניש החשוד או הנאשם על מעשה שביצע. תכלית הצו היא למנוע, להפסיק או לצמצם את זיהום המים. מבין פתרונות אפשריים ישקול בית המשפט מהו הפתרון האפקטיבי והמעשי לעצירתו של הזיהום או לצמצומו עד ההכרעה הסופית בתיק. כאמור, אפקטיביות הפתרון ומעשיותו אינם השיקולים היחידים שיש לשוקלם בבחירה בין פתרונות מוצעים ובמתן הצו בכלל. מתן הצו, יחייב, בדרך כלל איזון בין אינטרס הנאשם לאינטרס החברתי בהפסקת הזיהום. במסגרת איזון זה יש לבחון מהו הזיהום שנגרם והיקפו, האם באי מתן הצו ייגרם נזק בלתי הפיך אם לאו, יש לבחון עוד מהו הפתרון שיהא בו כדי להגשים את תכליתו של הצו מבלי לפגוע באופן בלתי סביר בקיומן של זכויות אחרות של הנאשם. יש לזכור עוד כי נוסף על אינטרס החברה בהפסקת הזיהום ישנו גם אינטרס חברתי בקיומה של פעילות יצרנית, בתוצריה של הפעילות ובמקור התעסוקה שהיא מספקת. בדרך כלל, כמו במקרה שבפני, יהא במתן הצו כדי לפגוע בחופש העיסוק של הנאשם או בקניינו. פגיעה בזכויות אלו לשם עצירת זיהום היא אומנם פגיעה לתכלית ראויה אך עדיין עליה לשמור על מידתיות וסבירות (ראה ספרו של ד. פיש, דיני איכות הסביבה בישראל, בעמ' 213-219). לעניין זה ייאמר כי השיקול הכלכלי הוא אחד מיני שיקולים אחרים שיש לשוקלם אך אין הוא השיקול הבלעדי. רוצה לומר שמקום שהפגיעה בערך המוגן משמעותית ואין אפשרות להפסיקה אלא בהפסקת פעילותו של המזהם עשוי הצורך להגן על אותו הערך לגבור על הנזקים הכלכליים הטמונים בהפסקת הפעילות. לעניין זה ניתן להביא דברים שנאמרו באשר למתן סעד מקום שמדובר במטרד ליחיד בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3), 785, (פיסקה 15): "העלאתו ואף הוכחת קיומו של הנזק הצפוי למעוול אין בה כדי לדחוק לקרן זווית את האינטרס של הפרט הנפגע, המלין על הפגיעה ומבקש את הסעד לו הוא זכאי. בגדר הערה כללית וטרומית ניתן על-כן לומר, כי אין פסול בכך שהאינטרס הכלכלי של המעוול משובץ לתוך פסיפס השיקולים הנשקלים, עובר להכרעה בדבר בחינת התרופה. שילובו של נתון זה למערכת השיקולים הוא בגדר הנכון והרצוי אם מתקיימים התנאים המוקדמים שנקבעו בקשר לכך בסעיף 74. מגרעתה של התיזה בדבר מאזן הנוחות כשיקול מכריע היא בכך שעל-ידי יישומה כקריטריון ייחודי, נעלמת היחסיות הנכונה בין משקלו של האינטרס הכלכלי של המעוול לבין זכויותיו של מי שנפגע על-ידי מעשה העוולה. על השאלה בדבר צירופם של נתונים בדבר הנזק הכלכלי, הצפוי למזיק, למגוון הנתונים הנבחנים על-ידי הערכאה השיפוטית - ניתן איפוא להשיב בחיוב, אולם על הדרישה בדבר מתן מעמד מכריע לנושא זה - יש לדעתי להשיב בשלילה... גרעינה של גרסת האיזון הכלכלי היא כאמור, כי אין למנוע המשכו של מטרד אם צפוי בשל כך נזק כלכלי חמור למזיק וכי נכון יהיה אם יסתפקו בנסיבות כאלה במתן פיצוי כספי לנפגע. אולם לא אחת יהיה הפועל היוצא מכך כי המטרד יימשך, כל עוד נופל שיעורו של הפיצוי הכספי שישולם בעקבות פסיקתו של בית-המשפט מן הרווח הכספי המופק מהפעלת המפעל, על המטרדים שהוא גורם. זאת ועוד, בנסיבות כגון אלה יהיה למפעל התעשיה אך מניע דל כדי לחפש אחר שיפורים טכנולוגיים שעלותם ניכרת וכדי למעט בפגיעה ובנזק, כי הרי הפיצוי הכספי מכפר כביכול על הכל, ואם אין סכנה של סגירת המפעל לשם מניעת המשכו של המטרד, נעלם למעשה גם הגורם המדרבן העיקרי לחיפוש דרכים לחיסולו או לצמצומו של המטרד. המסקנה העולה מכאן היא, כי אם ענינו של הנפגע נסוג בפני משקלו הכלכלי של המעוול, הרי מסוכלת מניעתו של המטרד מיניה וביה, לפחות באותם מקרים בהם מחירו של המחקר הטכנולוגי לחיפוש דרכים למניעת המטרד או מחיר רכישתם והתקנתם של מיתקני-מנע, יקר מן הפיצוי החד-פעמי או השוטף לנפגע. ניתנת בכך למעשה מעין גושפנקה רשמית להנצחתם של מטרדים של זיהום אוויר, של רעש ושל מטרדים כיוצא באלה תמורת כופר כסף, בעוד מאווייה של החברה המודרנית ראוי שיהיו דוקא בחיפוש דרכים לעקירת המפגעים והמטרדים או לפחות לצמצומם. נמצא, כי שיקולי מאזן הנוחות, בלבושם החשבוני שהוצג לעיל, גם מסכלים את המטרה המשפטית של דיני הנזיקין וגם מוליכים, למעשה, לריבוי מטרדים מתמשכים שפגיעתם רעה..." 22. בנסיבות שבפני לא הייתה מחלוקת באשר להתרחשותו של זיהום ובאשר לזהות המזהמים. כאן המקום לציין כי טענת העוררת לפיה יש להתחשב בכך כי היא אינה המזהמת היחידה של הנחל, אינה יכולה לעמוד. העובדה בלבד כי הנחל מזוהם גם על ידי מקורות אחרים אין בה כדי להצדיק המשך זיהומו של ידי העוררת. בנסיבות אלו גם לא ברורה טענת העוררת (שנטענה בתגובתה לטענות המשיבה) לפיה אין זה ראוי ליתן כנגדה צו הזמני שכמוהו כמתן הסנקציה הפלילית כנגדה עוד טרם נשמע התיק העיקרי והוכחה אשמתה. כאמור לא הייתה מחלוקת כי העוררת מזהמת את הנחל מאחר ואינה עומדת בדרישת התקנים המאפשרים הזרמת המים לנחל (ראה האמור בסעיף 29 לתגובתה). בנסיבות כאלו רשאי בית המשפט לנקוט בפעולות אשר יפסיקו את הזיהום, לעיתים, וככל שהובאו בחשבון האינטרסים המנוגדים, תהא משמעות הצו גם הפסקת פעילותו של המזהם ממועד מתן הצו ואילך. 23. עוד הייתה הסכמה של הצדדים באשר לעצם הצורך להפסיק את הזיהום. באשר לאיזון בין הזכויות המתנגשות, הרי שהצדדים עצמם איזנו בין זכות העוררת להמשיך ולהפעיל את מפעלה לבין הצורך בהפסקת הזיהום על דרך של דחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו. הנחת הצדדים הייתה כי במתן דחייה שכזו (שהייתה לפרק זמן של כ- 8 חודשים) תתאפשר התארגנות העוררת לעמידה בתקנים המאפשרים הזרמת מי השפכים לנחל, מחד, ומאידך יוגבל משך הזמן בו יוסיף הנחל להזדהם. 24. כעת טוענת העוררת כי התבררו לה נסיבות שכאלו המחייבות מתן פרק זמן נוסף להתארגנות ובקשתה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו היא למעשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט ביום 24.2.05, ככל שעניינה במועדים שנקבעו בה. 25. העוררת יכלה לפנות לבית המשפט לשינוי מועד תחילת הצו לתוקף בין מכוח ההוראה שניתנה על ידו, לפיה היא רשאית לבקש ארכה אם "... נוצרו נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בהם, המונעות עמידה בלוח הזמנים" או מכוח הוראת סעיף 20כג'(ד) לחוק המים הקובע כי "חשוד, נאשם ותובע רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שנתן בענין בקשה כאמור בסעיף קטן (א), אם נתגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של בית המשפט" 26. העוררת טענה בבית משפט קמא כי רק לאחר ריקונה של בריכת הטיהור שהועמדה לרשותה, במאי 2005, התגלה לה מלוא היקפה של הבוצה וכי לאחר שהחלה לעשות שימוש בבריכה התבררה לה השפעתה של הבוצה על ריכוז החומרים המזיקים בשפכיה. בית משפט השלום לא נתן אימון בגרסתה של העוררת לפיה התברר לה עניין הבוצה רק באותו מועד וזאת מאחר שסבר כי אין היא סבירה, ובלשונו של בית המשפט "קשה לי לקבל ברצינות את תדהמתה ופליאתה מכך שבבריכה שקיבלה ממפעל מילואות יש בוצה מזוהמת, האם בכנות ובתום לב היו בטוחים כי בריכה המשומשת לא יימצאו אלא בושם ושמן המור?"... 27. בית המשפט בחן את טענותיה של העוררת רק על סמך הראיות שהוצגו בפניו והגיע למסקנה כי אין מדובר מדובר בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות במבקשת או כי מדובר בנסיבות חדשות או עובדות חדשות שנתגלו. דומה שבדין קבע בית המשפט את שקבע. אזכיר כי המבקשת כלל לא פירטה בפני בית המשפט קמא את הקשיים בניקוי הבוצה, את העלויות הנדרשות לשם כך; לא הוסבר מדוע יש צורך בתקופה כה ארוכה עד להשלמת ניקוי הבוצה. לא הובאו ראיות או חוות דעת המסבירות מדוע שיטת ההרחפה היא השיטה היעילה ביותר. בית המשפט עצמו ציין כי התצהיר שצורף לבקשה הוא "דל בעובדות". 28. יש לומר עוד כי גם אם אקבל טענת העוררת כאילו אכן התבררו לה העובדות האמורות לגבי מצב הבריכה רק במאי 2005, וגם בשים לב לראיות הנוספות שהביאה לעניין הטיפול שביצעה בבוצה, הרי שלא היה מקום להגיע למסקנה אחרת. 29. התנהלותה של העוררת כפי שהתבררה מן התצהיר שהגישה מגלה שיהוי ניכר. ראשית ייאמר כי לא ברור מדוע חל שיהוי, מחודש ספטמבר 2004 ועד לאחר שניתנה החלטת בית משפט השלום ביום 24.2.05, בפירוק מט"ש מילואות והקצאת בריכה לשימושה של העוררת. מדוע לא נקטה העוררת בפעולות לעשות כן עוד טרם אותו מועד? מתצהיר העוררת והמסמכים שצירפה עולה לכאורה כי נעשו פעולות רבות לצמצום הזיהום אך מנגד עולה כי המבקשת מודעת כי לא תוכל לעמוד בתנאים שנקבעו בהסכמה, דהיינו בתקן של ועדת ענבר. ישנם פרמטרים בהם הצפייה האופטימית ביותר עדיין אינה מספיקה כדי לעמוד בתקן. למעשה העוררת טוענת רק כי תוכל לצמצם את הזיהום, אלא אם יתאפשר לה להזרים את כל השפכים לים. ישנם פרמטרים שלא צפוי כי המבקשת תעמוד בהם גם בגמר הטיפול בבריכה. היעדר וודאות זו לגבי יכולתה של העוררת לעמוד בדרישות התקן המוסכם אליה מצטרפת הערכת העוררת כי לפחות בכל הנוגע לרכוז ה - COD הנדרש כלל לא תוכל לעמוד בדרישות התקן, מקשה אף היא על היעתרות לבקשת העוררת. 30. לעוררת זכות לעיסוק אך זכות זו אינה מוחלטת. הגם שאני מוכן לקבל טענת העוררת לפיה פעלה לשיפור ריכוז החומרים הרעילים בשפכיה, והשקיעה בכך מזמנה ומכספה, הרי שלעוררת הוקצה פרק זמן לעשות כן והיא לא עמדה בו, ועל פי הצהרתה בפני וככל שהדברים אמורים בדרישה לריכוזי COD, גם לא תוכל לעמוד בדרישת התקן. אל מול זכותה של העוררת עומדת זכות הציבור למים בלתי מזוהמים. על זכות זו ביקש המחוקק להגן בחוקקו את חוק המים. כך נאמר, בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון בו הוסף הפרק שעניינו זיהום המים, כי : "איכות המים בישראל הולכת ומדרדרת משנה לשנה. הבעיות הקשות והמורכבות ביותר נוגעות לזיהום מי התהום, המהווים כשני שלישים מפוטנציאל המים הארצי ומקור עיקרי למי שתייה. ידוע כי זיהום מי התהום נגרם בשל זיהומים מיקרוביאליים, אורגניים, חנקניים ובשל חדירת חומרים רעילים המגיעים למי התהום ממאגרי שפכים וקולחים, מבורות סופגים, ממצבורי אשפה ופסולת, מזרימת שפכים וקולחים, בנחלים ובוואדיות ומשימוש בלתי מבוקר בחומרי הדברה... לאור העובדה שעיקר הגורמים לזיהום אינם פרטים, אלא מפעלים וגופים שהעומדים בראשם אינם נדרשים לתת את הדין על מעשיהם, ואין להם תמריץ חוקי או כלכלי להפסיק את הזיהום, ברמת הקנסות הנהוגה היום, אשר גם מרפה את ידי הרשויות מלנסות לאכוף את החוק..." (ה"ח 2030, מיום כ"ט בטבת תשנ"א, בעמ' 120). בנסיבות אלו גם עמדת המשיבה, המופקדת על ייצוג הכלל ודאגה לאינטרסים שלו, ראויה היא. 31. ככל שעסקינן בביקורת ערעורית על החלטת בית קמא לגופה, דומה שלא נפלה בה כל טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. צריך לזכור כי גם בטיעונים בפני לא טוענת המערערת כי נתוני המשיבה אינם מדוייקים ורשאי היה בית המשפט לקבוע כי הטענות שהובאו בפניו אינן מהוות ראיות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה. 32. כאמור במסגרת הערר העלתה המבקשת טענות חדשות והביאה ראיות רבות נוספות. לגבי תוכניותיה להעברת מי הקולחין בקו תמלחת אל הים. לעניין זה יש לציין כי פעולות העוררת לקו בשיהוי ניכר גם לעניין הקו המוצע. העוררת לא פנתה, עד ליום 3.11.05, לרשויות המוסמכות בבקשה למתן היתר הזרמה לים, זאת כאשר העובדות העומדות ביסוד בקשותיה כולן היו ידועות לה עוד מחודש מאי של שנה זו. בכל מקרה ברור כי לא מדובר בהשלמת קו התמלחת לים בחודשים הקרובים או אפילו בתקופה המוארכת המבוקשת בבקשת העוררת. 33. כשמתבוננים על התמונה כולה ברור כי העוררת לא תוכל לעמוד בהתחייבותה מחודש 2/05 ואפילו בתום התקופה הנוספת המבוקשת על ידה לא תצליח להביא את מי הקולחין לרמה המוסכמת. לכל היותר ניתן לבחון האם בנסיבות שנוצרו ולאור מאמצי העוררת לצמצום הזיהום ניתן להסתפק במתן צו המאפשר המשך ההזרמה במגבלות כלשהן, לא רק לגבי משך הזמן הכולל אלא גם לגבי צמצום משמעותי של הזיהום, שייתכן ויחייב גם צמצום או שינוי בפעילות המפעל וכדומה. סוף דבר 34. כפי שציינתי לעיל הפגם היחיד שנפל בהחלטת בית משפט קמא הינו בכך שההחלטה ניתנה ללא זימון הצדדים. עם זאת סבורני כי בשים לב לכלל הטענות שהובאו הן בפני בית משפט קמא והן בפני, ברי כי הדבר לא גרם לעוררת כל עיוות דין שהרי על בסיס הטענות והראיות שהוצגו בבית משפט קמא לא היה בדיון במעמד הצדדים לשנות את התוצאה. 35. הטענות החדשות המובאות כעת, דהיינו כי לא ניתן להגיע לרמות הזיהום המוסכמות וכי יש לאפשר למבקשת צמצום הזיהום בלבד, וזאת עד להשלמת ההליכים להקמת קו התמלחת לים, כלל לא נדונו בפני בית משפט קמא. דומני כי טענות אלו מחייבות בדיקה מקיפה יותר במסגרת של עיון חוזר ואין מקום שבמסגרת הערר יבדקו טענות אלו שעלולות לחיייב גם בירור עובדתי. 36. לאור כל האמור הנני דוחה את הערר. עם זאת הנני מורה כי צו עיכוב שניתן ביום 12.10.05 בב"ש 2890/05 יעמוד בתוקפו למשך 10 ימים נוספים מהיום על מנת לאפשר לעוררת לפנות לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר על בסיס הטענות והראיות החדשות. בית משפט השלום ישמע את טיעוני הצדדים ויחליט בבקשה, אם תוגש, בין להארכת התקופה ובין בדרך של שינוי או צמצום הצו הזמני. חוק המים / רשות המיםצווים