שפיכת שמן מנועים לים - כתב אישום

פסק דין השופט י' כהן: 1. שני ערעורים שהדיון בהם אוחד, ושניהם הוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט כ' חיר) בתיק פל' 12368/97 בתאריך 23.11.2004. 2. (א) המערערת בע"פ 120/05 (להלן - "החברה"), עוסקת ביצור ושיווק שמן מנועים, והיא מחזיקה בשטח רחב ידיים בקרבת הנמל הקישון בחיפה. בין יתר המתקנים הקיימים בשטח המוחזק על ידי המערערת, מצוי מיכל לאיסוף עודפי שמן, וכינויו “L22” (להלן - "המיכל"). (ב) המערערים בע"פ 119/05, היו בזמנים הרלבנטיים לאירוע המתואר בכתב האישום מנהליה של החברה (להלן - "המנהלים"). 3. על פי כתב האישום שהוגש נגד המערערים, בלילה שבין 13 ו- 14 לחודש דצמבר 1996, נשפך או הוזרם שמן מהמיכל, וזרם והגיע למי הים. על כן, בכתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא הואשמה החברה בעבירה לפי סעיף 18(א) לפקודה למניעת זיהום מי ים בשמן [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן - "הפקודה"), והמנהלים הואשמו בעבירה לפי סעיף 18(ב) לפקודה. סעיף 18 לפקודה קובע לאמור: "(א) נשפך שמן או ניתן לו לזרום למי-ים, במישרין או בעקיפין, מכל כלי שיט או אליו, לכלי שיט אחר או ממנו, או לכל מקום ביבשה או ממנו, בעלו או קברניטו של כלי השיט שממנו נשפך השמן או שממנו ניתן לו לזרום, או התופש במקרקעין או האחראי למיתקן, לפי הענין, דינו - קנס 294,000 שקלים חדשים ואם כבר הורשע פעם בעבירה לפי סעיף זה, דינו - קנס כאמור או מאסר שנה אחת. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף זה בידי חבר בני אדם, רואים כאחראי לה גם כל מנהל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד אחראי של אותו חבר, ואפשר להביאו לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה." 4. החברה והמנהלים כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, ולאחר שמיעת ראיות, מצא בית המשפט להרשיעם בעבירות שיוחסו להם, ומכאן הערעורים שהוגשו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 5. החברה והמנהלים אינם משלימים עם פסק הדין, ועל כן הגישו הודעות ערעור מפורטות, ובהן מלוא הטענות כרימון כנגד פסק הדין. בתמצית הדברים, טוענים המערערים כדברים הבאים: (א) פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט קמא באיחור ניכר, ועל כן "לא יכולה להיות כל משמעות לניסיון בית המשפט קמא להתרשם ולהעריך עדויות העדים שהופיעו בפניו, וכפועל יוצא אין עוד כל יתרון לערכאה הדיונית שישבה ושמעה את עדויות העדים והייתה אמורה להתרשם מאמינותם ולהעריך עדויותיהם, על פני ערכאת הערעור". (ב) בית המשפט קמא לא דן ולא הכריע בטענות הצדדים בשאלה העיקרית, והיא, האם הוכח שנשפך שמן ממפעלה של החברה. (ג) בית המשפט קמא טעה בהנחתו, שהמערערת הזרימה לנחל הסמוך למפעלה שפכים שלא היו מים בלבד, וזאת מבלי שהייתה בפניו ראיה כלשהי לסמוך עליה הנחה זו. (ד) על פי הראיות שהוגשו לבית המשפט קמא, לא ייתכן הדבר שמפעלה של החברה היה מקור הזיהום בשמן שנמצא בנמל הקישון. לטענת המערערת, חישובי הזרימה מלמדים, כי המים בנחל התחלפו במשך 74 פעמים והמים בנמל הקישון התחלפו 37 פעמים, ועל כן, לא יתכן שלאחר 10 שעות מעת שהוחל בהזרמת תכולת המיכל, עדיין נותר בנחל או בנמל הקישון, שמן שמקורו בחברה. עוד טוענים המערערים, כי לא יתכן שהשמן שנטען כי הוזרם מהמיכל במצב מומס או אמולסיה, יעבור בתנאי הזרימה תהליך של התרכזות עד פי 5,000, כדי שיגיע למצב בו נצפה בנמל הקישון. (ה) בית המשפט קמא לא דן בטענות המערערת כנגד איכות עדויותיהם של העדים מטעם המאשימה, ויש מקום לעמוד על איכותם הירודה במסגרת הערעור שלפנינו, שכן על פי עדויות עדי המערערים, יש בסיס מוצק לטענתם, כי זיהום השמן שנמצא בנמל הקישון לא נבע מהזרמת תכולת המיכל לנחל הסמוך. (ו) המשפט טעה בקביעתו, כי למערערים לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 21(2) לפקודה, הפוטר אדם מאחריות לעבירה לפי סעיף 18 לפקודה, אם הוכיח אותו אדם, כי נקט כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את זרימת השמן מחצריו. (ז) ככל שהדברים אמורים בגזר הדין, בית המשפט קמא החמיר עם המערערים, ולא התחשב כראוי באמצעים שננקטו כדי למנוע הזרמת שמן לים. 6. קודם שאבוא להתייחס לטענות המערערים לגופן, מוצא אני מקום לעמוד תחילה על טיבו של המיכל. כבר אדגיש, כי המיכל לא נועד לאסוף עודפי שמן מתהליכי הייצור המתנהלים במפעלה של החברה, אלא את עודפי השמן הנשפכים ממשאיות מיכל הפוקדים את מפעלה בשעת טעינת חומרי גלם או פריקתם. בתקופת החורף, נשטפים עודפי שמן אלה עם מי הגשם, ונאספים אל המיכל, שם הם מטופלים ומוזרמים למכון לטיהור שפכים. מפעלה של החברה עומד במקומו מאז שנות ה- 30, ובאותה תקופה לא ננקטו צעדים למניעת פגיעה באיכות הסביבה. לטענת החברה, משהוחל בפעולות להסבת מפעלים קיימים והתאמתם לדרישות הרשויות המופקדות על השמירה על איכות הסביבה, פעלה החברה על פי ההוראות שקיבלה מהגורמים המוסמכים, ובשלב הראשון התקינה מתקן לטיפול בנגר עילי במהלך כל ימי השנה. רק בשלב השני, שהחל בתחילת שנות ה- 90, הוחל להתייחס לצורך לאסוף מי גשם ולטפל בהם, שכן עד אז שטפו מי הגשם את עודפי השמנים אל הנחל הסמוך, ומשם, זרמו המים והשמן אל הים, שהרי כלל טבע ידוע הוא, ש"כל הנחלים זורמים אל הים". במסגרת הצורך לטפל במי גשם, אטמה החברה את חצריה מפני האפשרות שמי גשם ימצאו דרכם על הנחל, ביחד עם השמן הנשטף, והתקינה מערכת האוספת את מי הגשם, עם השמן השטוף אל תוך המיכל, שנפחו 4.5 מיליון ליטר. ומכאן אעבור לטענות המערערים בערעור. 7. ראשית מבקש אני לסלק מעל השולחן כל טענות המערערים כי לא הוכח שהזיהום מקורו במפעלה של החברה. הכרעת הדין של בית המשפט קמא כתובה בצורה ברורה וערוכה כדבעי, וניתן על נקלה להבין מדוע מצא בית המשפט קמא לקבוע, כי זיהום השמן שנצפה בנמל הקישון מקורו במיכל שבהחזקת החברה. העדים מטעם המשיבה (מר יצחק בן דוד וחנוך הנדל) היו נחרצים בדעתם, וסיפרו בעדותם בפני בית המשפט קמא כיצד גילו את הזיהום בנמל וכיצד עקבו אחריו לאורך הנחל עד אשר הגיעו לפתח הצינור היוצא מחצריה של החברה. זאת ועוד, לבית המשפט קמא הוגשו תמונות שצולמו על ידי העדים מטעם המאשימה, ואלה, ביחד עם עדותו של מר הנדל, לפיה, במעלה הנחל, ממקום פתח המוצא של הצינור היוצא מחצריה של החברה, הנחל היה נקי, מוכיחים בדרגת הודאות הנדרשת, כי מקור הזיהום היה במפעלה של החברה. אם לא די היה בעדויותיהם של העדים מטעם המשיבה, אשר עקבו אחרי סימני השמן לאורך הנחל, כי אז באו העדים מטעם המערערים עצמם וחיזקו את עדויותיהם של עדי המשיבה. כך למשל, מר אילן שטיינברג, סיפר בעדותו כי הוזעק מביתו, משום שהיה חשש שהמיכל יעלה על גדותיו, ועוד סיפר כי אנשי החברה פתחו את ברז הניקוז של המיכל בסביבות השעה 22:30, כאשר התברר שתכולה המיכל עולה על 60% מנפחו, וגם יוסף אסרף העיד כי הוזרמו מים מהמיכל. שני עדים אלה מסרו בעדויותיהם, כי בכל חצי שעה נטלו דגימה מהמים שהוזרמו, ומסרו כי כל שהוזרם מהמיכל היו מים זכים בלבד. ברם, בצדק תמה בית המשפט קמא, כיצד זה קרה, שבבוקר שלמחרת, כאשר אנשי המשרד לאיכות הסביבה הגיעו למקום, לאחר שצעדו לאורך עקבות השמן, לא הציגו להם אנשי החברה את הדגימות שלטענתם נטלו בעת הזרמת תכולת המיכל. אציין, כי פתח הניקוז אמנם מצוי בחלקו התחתון של המיכל (בגובה 1.70 מ' מפני הקרקע), ומכיוון שהשמן צף על פני המים, פתיחת ברז הניקוז תגרום, בדרך כלל, לזרימת מים. ואולם, על פי הראיות שהיו בפני בית המשפט, בלילה ההוא, לוח הזמנים לא נתן סיפק לכל כמות השמן לצוף על פני המים שנאספו במיכל, כך שבעת פתיחת ברז הניקוז, זרמה מהמיכל תערובת של מים ושמן. נתתי דעתי לחוקי הפיזיקה שפורטו בהרחבה בהודעת הערעור המפורטת, לרבות חישובי הזרימה, מחזורי התחלפות המים בנחל ובנמל הקישון, וכן לטענה שובת הלב, כי לא יתכן שהשמן עבר התרכזות עד פי 5000, כדי להגיע ממצב מומס למצב בו ראו אותו עדי המשיבה בנמל הקישון. עם כל הכבוד למערערים, לבאי כוחם ולחוקי הפיזיקה, אין אני מקבל טענות המערערים. חישובי המערערים מבוססים על הנחות שונות, שלדעתי לא הוכחו כראוי, ואינם יכולים להפוך את ה"שחור" שראו עדי המשיבה בעיניהם ל"לבן" שמבקשים המערערים מבית המשפט לראות מבעד לחוקי הפיזיקה. מוכן הייתי להיעזר בחוקי הזרימה והפיזיקה אם היה מתעורר ספק כלשהו בעדויותיהם של עדי המשיבה, ואולם, ספק שכזה לא התעורר, ולאור פעולתם של עדי המשיבה, שעקבו אחרי סימני השמן לאורך הנחל, לא יכול היה להתעורר כל ספק בנוגע לכך, שמקור השמן הוא ממפעלה של החברה, וכאמור, העדים מטעם החברה עצמה אישרו, כי בלילה ההוא נפתח ברז הניקוז של המיכל על מנת לרוקן את תוכנו, משום שהיה חשש שיעלה על גדותיו ויציף את שטח המפעל. 8. כאן אתייחס לטענת המערערים הנוגעת לעיכוב במתן פסק הדין. אכן, אין לכחד כי מתן פסק הדין התעכב במשך תקופה ארוכה. עם זאת, הנני סבור, כי העיכוב לא השפיע ולא יכול היה להשפיע במקרה זה על האופן בו העריך בית המשפט קמא את העדויות שנשמעו בפניו, ולדעתי, לא קיים חשש שהעיכוב גרם למסקנות עובדתיות שגויות כתוצאה מהערכה שגויה של אמינות העדים שהעידו בפני בית המשפט קמא. 9. בין שלל הטענות שטענו המערערים בבית המשפט קמא ובהודעת הערעור הארוכה שלפנינו, טענו הם, שגם אם השמן מקורו בחצרי החברה, לא היה מקום להטיל עליהם אחריות פלילית. טענה זו של המערערים מבוססת על הוראת סעיף 21(2) לפקודה, ולטענתם היה מקום לקבוע כי נקטו בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את הזרימה. סעיף 21 לפקודה מורה לנו כדלקמן: "במשפט על עבירה לפי סעיף 18 תהיה זו הגנה טובה אם יוכיח הנאשם: (1) אם ננקטו ההליכים נגד הבעל או הקברניט של כלי שיט - כי זרימת השמן או הצורך בשפיכתו היו תוצאה של התנגשות כלי השיט או מקרה נזק או תאונה לכלי השיט, ולענין הליכים עקב זרימת שמן - גם כי הקברניט נקט כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הזרימה; (2) אם ננקטו ההליכים נגד אדם אחר עקב זרימת שמן - כי הוא נקט כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הזרימה." טענת המערערים מבוססת על חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים, מר נח גליל, אשר קבע בחוות דעתו (מוצג נ/1) כדברים הבאים: "איסוף מי הנגר במפעל פז שמנים, כפי שהיה בדצמבר 1996, היה למיכל 22L הנ"ל, שתכולתו הייתה 4,500 מ"ק. לנפח זה יש להוסיף את נפח תעלות האיסוף שבמפעל, של כ- 1,000 מ"ק, כפי שנמסר לי על ידי פז שמנים. נפח איסוף זה מספיק לסופה במשך 38 דקות בזמן חזרה של 9 - 8 שנים, כאשר באזור זה מרבית הסופות נמשכות כ- 30 דקות או פחות. זמן חזרה זה הוא מקובל בתכנון של מערכות מסוג זה. ככל שידוע לי, על סמך היכרותי של מפעלים רבים, לא היו, בתקופה הנדונה, לא באזור זה ולא באזורים אחרים בישראל, מפעלים בעלי מערכות איסוף מי נגר המבוססות על זמן חזרה ארוך יותר. בתחום זה, יש להיזהר מ"חוכמה שלאחר המעשה". יש נטיה טבעית, לאחר שקורה ארוע מסוג זה או אחר, לבדוק את המערכות הקיימות לאור הארוע שקרה, וניתן להיכשל בכך. הדרך הנכונה היא לבדוק אם בהקמת המערכות הן תוכננו באופן סביר, על בסיס הידע המקצועי שהיה קיים ועל יסוד הניסיון המעשי שהיה ידוע למתכננים." הפיסקה השניה מהשתיים המצוטטות לעיל נושאת אופי משפטי, ולא נלמד על הדברים האמורים בה מפיו של המומחה, שהוא מהנדס במקצועו, ואולפ מצאתי לצטט פיסקה זו משום שאני מסכים עם האמור בה. 10. מכל מקום, השאלה היא, האם המערערים נקטו באמצעים הסבירים על מנת למנוע את הזרימה, וברור כי על המערערים היה להוכיח עובדה זו. במסגרת זו היה על המערערים להוכיח לבית המשפט קמא שני דברים מצטברים, ואלה הם: (א) שתכנון המיכל, ובעיקר קביעת נפחו, היה סביר בעת שתוכנן, על רקע מדידת כמויות הגשם הממוצעות שירדו באזור בשנים שקדמו להתקנת המיכל; (ב) שבתאריך הנקוב בכתב האישום, כמויות הגשם שירדו היו כמויות חריגות, שדלא ניתן היה לצפות אותן בעת תכנון המיכל. מטעם המערערים העיד אחד המערערים, מר יצחק רימון, ששימש כסמנכ"ל המערערת, ובעדותו תאר את המיכל, ואמר (עמ' 61 לפרוטוקול, שורה 10): "לסיכום, הכנסת מיכל 22L לפעולה בדרך שבה תיארתי נועדה לאפשר למפעל להתמודד בסערות של גשם של 50 מ"מ בזמן קצר שהם די נדירות באזור שלנו מניסיוני(,) ולאפשר לטפל במים בצורה מוצלחת ביותר וגם אם יש צורך לנקז בצורה מבוקרת באופן מירבי." למטה מדברים אלה אמר מר רימון (עמ' 61 לפרוטוקול, שורה 15): "בדקנו בדיעבד את הפעולות שלנו עם מומחה וקיבלנו אישור לכך שנקטנו בפעולות סבירות שהם למעלה מפעולות שנקט איזשהו מפעל אחר באזור מפרץ חיפה לפחות בתעשיה אחרת. המומחה הוא דר' נח גליל." 11. לצורך הדיון בערעור זה אניח שדבריו של מר רימון נכונים הם, והמיכל תוכנן "להתמודד בסערות של גשם של 50 מ"מ בזמן קצר", ואזכיר כי טענת ב"כ המערערים היא, כי את האזור פקדו שתי סערות, עתירות גשם, בזמן קצר, ושואל ב"כ המלומד של המערערים, כלום אם הייתה פוקדת את האזור סופת הוריקן, האם גם אז ניתן היה להלין על המערערים? נראה כי התשובה מצויה בתעודת עובד הציבור שהוגשה לבית המשפט קמא כמוצג ת/36. בתעודה זו מפורטות כמויות הגשם שירדו בית התאריכים 12.12.96 ו- 14.12.96, אשר נמדדו בנמל חיפה המצוי לא רחוק ממפעלה של החברה, ואלה הנתונים: תאריך כמות (מ"מ) 12.12.1996 5.0 13.12.1996 30.0 14.12.1996 13.8 עוד נאמר בתעודת עובד הציבור: "ירידת גשם בכמויות של 30 מ"מ ביממה או 49 מ"מ ב- 3 יממות רצופות בנמל חיפה אינה מקרה נדיר. ניתן לצפות לכמויות מעין אלה מספר פעמים בשנה." אם נשוב לעדותו של מר רימון, ונניח, כדבריו, שנפח המיכל תוכנן באופן סביר להתמודד עם סערות גשם של 50 מ"מ, כי אז לכאורה המיכל אמור היה לקלוט את כמות הגשם שירדה ביממה הרלבנטית. אם למרות זאת בחרו המערערים להזרים את תכולת המיכל לנחל הסמוך, כי אז אינם יכולים לטעון כי "נקטו בכל האמצעים הסבירים למנוע את הזרימה" (כפי שמורה סעיף 21(2) לפקודה). 12. על כן, לאחר שנתתי דעתי לטענותיהם של המערערים, הנני סבור, כי המאשימה הוכיחה כראוי אחריותם של המערערים, ובדין הרשיע בית המשפט קמא את החברה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. כמו כן, הנני סבור, כי הרשעת המנהלים, המבוססת על הוראת סעיף 18(ב) לפקודה - בדין יסודה. לפיכך, אציע לחברי לדחות את הערעורים על הכרעת הדין. 13. בעקבות הרשעתם הטיל בית המשפט קמא על המערערים את העונשים הבאים: (א) החברה נדונה לתשלום קנס בסך 175,000 ₪, וכן חויבה החברה לחתום על התחייבות בסך 150,000 ₪, להימנע במשך שנתיים מהעבירה בה הורשעה. כמו כן חייב בית המשפט קמא את החברה לשלם סך 80,000 ₪ על פי התחייבות קודמת שנתנה בתאריך 19.3.96 (מוצג ת/39). (ב) כל אחד מהמנהלים חויב לשלם בסך 15,000 ₪ או 60 ימי מאסר תחתיו. כמו כן חויב כל אחד מהמנהלים לחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪ להימנע מהעבירה בה הורשע, וזאת למשך שנתיים. בהודעת הערעור טענו המערערים כי בית המשפט קמא הטיל עליהם עונשים חורגים בחומרתם בנסיבות המקרה, ולהשקפתם יש להתערב בעונשים שהוטלו ולהפחיתם, במיוחד לאור מאמצי המערערים במניעת זיהום מי הים בשמן, מאמצים שבאו לידי ביטוי בהתקנת המיכל ובמערכת לאיסוף מי הגשם. עוד טוענים המערערים בהודעת הערעור, כי בנסיבות העניין "ברור שלא ניתן להטיל עונש מרבי על חברה שלא ניתן לייחס לה עבירה בנסיבות החמורות ביותר". זאת ועוד, לטענת החברה, לא היה מקום לחייבה לשלם את סכומה המרבי של ההתחייבות שהוטלה עליה בהתדיינות קודמת, שכן גם בכך יש משום הטלת עונש מרבי. 14. עם כל הכבוד, טענת המערערים, כי בית המשפט קמא הטיל על החברה עונש מרבי, אינה נכונה, ונראה כי נטענה מבלי שב"כ המערערים בדק המצב המשפטי לאשורו, ואת שהחסיר ב"כ החברה מהודעת הערעור הארוכה, השלמתי אני. כאמור, העבירה המיוחסת למערערים נעברה בתאריך 13.12.1996. באותה עת עמד הקנס המרבי לעבירה לפי סעיף 18 לפקודה עמד סך 218,000 ₪ (וראה: צו העונשין (שינוי שיעורי קנסות), תשנ"ו - 1996, ק"ת תשנ"ו עמ' 993). סכום זה נכנס לתוקף בתאריך 11.7.96 (30 ימים מיום פרסום הצו). על כן, הטענה כי בית המשפט קמא הטיל על החברה עונש מרבי אינה יכולה לעמוד. ככל שהדברים אמורים בטענתם האחרת של המערערים, היינו, כי בית המשפט קמא הטיל עליהם עונשים החורגים בחומרתם מן הראוי בנסיבותיו של העניין, כי אז שקלתי טענות הצדדים, שנטענו במסגרת הטיעון לעונש בבית המשפט קמא, וכן שקלתי טענותיהם בערעור שלפנינו, והנני סבור כי אין מקום להתערב עונשים שהשית בית המשפט קמא על המערערים. אם חפצי חיים אנו, ואם איכות הסביבה חשובה לנו ולדורות שיבואו אחרינו, מוטל עלינו לענוש, במלוא חומרת הדין, את אלה שפוגעים באיכות הסביבה, וידע כל אדם שלפגיעה באיכות הסביבה יש מחיר כבד. אשר לחיוב החברה לשלם את סכומה המלא של ההתחייבות שהוטלה עליה בהתדיינות קודמת, הנני סבור כי אין מקום להתערב בעניין זה. החברה חתמה על התחייבות, והפרה אותה, וצדק בית המשפט קמא כאשר חייב את החברה לשלם את מלוא סכום ההתחייבות. 15. אשר על כל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את שני הערעורים. משפט פליליזיהום מים