החלטה כנגד המבקש הוגש, ביום 26.3.01, לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום (ת.פ. 1434/01), המייחס לו עבירה של זיהום מים לפי סעיפים 20ב(א) ו- 20ב(ב) לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים), ועבירה של לכלוך רשות הרבים לפי חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הנקיון). לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הוא בעל משק בשטח של כ- 40 דונם במושב בית נחמיה. בתוך שטחו עובר נחל. בתחום שטח החלקה של המבקש נצפתה מספר פעמים פסולת בנין, ובתאריך מסוים הנקוב בכתב האישום, נצפתה משאיתו של נאשם נוסף, המשליך פסולת בנין על גדות הנחל ובתוכו, בהוראתו של המבקש ובהסכמתו. כמו-כן, נטען בכתב האישום, כי המבקש קיבל סכומי כסף מאת הנאשם הנוסף תמורת שפיכת פסולת בהיקף ניכר מאוד במשקו. המבקש ביצע פעולותיו אלה על-פני שנה. ביום 25.2.03, בהסכמת המשיבה - היא מדינת ישראל (להלן: המדינה), זיכה בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך) את המבקש מן העבירה שיוחסה לו לפי חוק שמירת הנקיון, והרשיעו בעבירה המיוחסת לו לפי חוק המים וגזר עליו קנס בסכום של 150,000 ש"ח, כאשר הקנס ישולם בעשרה תשלומים שווים ורצופים, בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד, או שלושים ימי מאסר כנגד כל תשלום ותשלום וכן חתימה על התחייבות בסכום של 200,000 ש"ח צמוד מיום מתן גזר-הדין, להימנע מלעבור עבירה דומה לזאת שבביצועה הורשע בתיק זה או כל עבירה על הוראת חוק המים, וזאת לתקופה של שנתיים מיום מתן גזר-הדין. בית-משפט השלום קבע, כי המבקש קיבל תשלום מאת הנאשם האחר עבור מתן רשותו לשפיכת פסולת בשטח חלקתו, וכן נקבע, כי הוא הפך את שטח משקו לאתר פסולת בנין. יצוין, כי הנאשם הנוסף, שהואשם באותו כתב אישום, הורשע אף הוא על-ידי בית-המשפט ועליו נגזר, בין היתר, קנס בסכום של 45,000 ש"ח. על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהודעת הערעור ביקש המבקש להתיר לו הוספת ראיה, שהיא חוות-דעת של שמאי מקרקעין, שאמור היה להתייחס גם לעובדות וכתוצאה מכך נתבקש בית-המשפט המחוזי לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום. ואולם, בהמלצת בית-המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מבקשתו להוספת ראיה ולמען הסדר הטוב ציין בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, כי הבקשה נדחית וכן נדחה ערעורו על הכרעת הדין. אשר לעונש - בא-כוח המבקש טען, כי הגם שהמבקש היה מיוצג בבית-משפט השלום, טיעוניו לעונש היו לאקוניים מאוד. לפיכך התיר לו בית-המשפט המחוזי להרחיב אף בטיעונים שלא נטענו כלל בבית-משפט השלום. בא-כוח המבקש הדגיש בטיעוניו בפני בית-המשפט המחוזי את פציעתו של בן המבקש, אשר נפצע בפעולה מבצעית בצבא. הבן קיבל תעודת הוקרה כקצין מצטיין ופציעתו גרמה לסבל להורים שנזקקו להיות עמו, לתמוך בו ולעזור בשיקומו. כמו-כן, הפנה המבקש את תשומת-לב בית-המשפט המחוזי לשריפה שפרצה במחסן המצוי בשטח השייך לו. השריפה כילתה שני מחסנים, המשמשים האחד כמחסן למתנות והאחר כמחסן לסלסלות וכלי חרס. עוד הוסיף וטען המבקש לאפליה ביחס לעונש שנגזר עליו לעומת העונש שנגזר על הנאשם הנוסף (קנס בסך 45,000 ש"ח). מנגד, טענה המדינה בפני בית-המשפט המחוזי, בתשובה לטענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי הקשה, כי כפי שעולה מהמסמך שהוגש על-ידי המבקש מדובר במחסנים המשמשים למטרה מסחרית, שהמבקש בוודאי הפיק מהם רווח כלכלי. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' המר והשופטות מ' רובינשטיין ו-י' שיצר) קיבל את הערעור והפחית את הקנס שהוטל על המבקש לסכום של 100,000 ש"ח או עשרה חודשי מאסר תמורתו. כמו-כן נקבע, כי הקנס ישולם בעשרים תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בסכום של 5,000 ש"ח כל אחד. בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, בפסק-דינו, כי מלכתחילה לא מצא לנכון להתערב בגובה הקנס שהטיל בית-משפט השלום על המבקש, וזאת לאור המגמה המסתמנת בפסיקה להחמיר בענישה על עבירות של איכות הסביבה, זיהום הנופים והפגיעה במקורות המים של המדינה. ואולם, רק בהתחשב בכך, ששני הנימוקים דלעיל לא היו בפני בית-משט השלום, מצא לנכון בית-המשפט המחוזי להתערב במידת מה. אשר לטענת האפליה קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להשוואה מלאה של העונש, שכן המבקש הפך את משקו לאתר פסולת בנין תמורת תשלום ואחריותו לזיהום הנחל גדולה יותר מאחריותו של נהג משאית, אשר הוביל פסולת והוא מוביל בלבד. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענות המבקש הם, כי תשלום הקנס שנקבע לחובתו הינו בלתי מידתי ובלתי אפשרי לביצוע מבחינתו, שכן המבקש הינו בן 60 שנה, מובטל, חולה ומשפחתו סמוכה על שולחנו. לטעמו, השארת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו יהא בה כדי להוביל לפשיטת-רגל של המבקש לרבות חסימת אפשרויותיו לחיים בכבוד הבסיסי. כמו-כן טוען המבקש, כי לאור השיהוי הרב - של שנתיים - שנקטה המדינה בהגשת כתב האישום נגדו קמה לבית-משפט זה עילת התערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. מנגד, תומכת המדינה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, לא זו בלבד, שהעונש שהושת על המבקש בבית-משפט השלום אינו חמור כלל בהתחשב בנזק החמור שהסב לסביבה בשל בצע כסף, אלא שבענייננו, ערכאת הערעור הקלה בעונשו של המבקש באופן משמעותי בהתחשב בשני הנימוקים המרכזיים של פציעת בנו החייל והשריפה שכילתה חלק מרכושו של המבקש. החלטתי לדחות את הבקשה. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, הגם שמגמת הפסיקה הינה להחמיר בענישה על עבירות של איכות הסביבה, הקל בית-המשפט המחוזי בעונשו של המבקש לאור הנימוקים החדשים שהעלה בפניו. ברם, נוכח חומרת העבירה וביצועה לאורך שנה, לא מצאתי הצדקה להקלה נוספת בעונשו. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. מעבר לדרוש יוער, כי עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם. כך למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה (ראו בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (2) 1169). במקרה דנן, חלקו של המבקש בפרשה - הפיכת משקו לאתר פסולת בנין תמורת תשלום וזיהום הנחל - היה גדול מחלקו של הנאשם האחר, אשר שימש כמוביל הפסולת. אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משפט פליליזיהום מיםמים