בקשה לאישור פסק בוררות ובקשה לביטול הפסק

פסק דין 1. הצדדים הגישו תגובתם האחד לבקשת משנהו. התלבטתי אם רשאי אני לדון בבקשות מבלי לקיים דיון מבלי לשמוע את הצדדים, מכח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (כפי שתוקנו בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997) או שמא יש לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי שמשתמע מתקנות סדרי הדין בענייני בוררות תשכ"ט - 1969 (ראה תקנה 10 סיפא וטופס 3 לתקנה 8). מאחר וחוק הבוררות הוא חוק ספציפי, ולמען הסר ספק, העדפתי לקיים דיון במעמד הצדדים. 2. ואלו העובדות הצריכות לעניין : א. המבקשת הגישה כנגד המשיבים שלש תביעות נפרדות בסדר דין מקוצר, שעניינם המשותף עתירה לסילוק יד המשיבים בשל אי תשלום דמי שכירות וחיובם בדמי השכירות המגיעים. בד בבד, הגישה המבקשת מספר בקשות לעיקולים זמניים וצוי מניעה זמניים האוסרים על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה במושכרים או להעביר החזקה בהם. ב. המשיבים עתרו לביטול העיקולים הזמניים. בקליפת אגוז, המשיבים טענו כי אין לראות את היחסים בין הצדדים כיחסים רגילים של שוכר-משכיר, ויש לראות עסקות השכירות על רקע מכלול היחסים. לטענתם, חוזי השכירות לא היו אלא שלב ביניים עד לביצוע עסקת שותפות בינם לבין המבקשת, במהלכה היו אמורים לרכוש את המבנים נשוא הסכמי השכירות. מטעם זה, ועל מנת למשוך צדדים שלישיים, נקבעו דמי שכירות גבוהים. בנוסף, טענו המשיבים כי השקיעו מיטב כספם בשיפוצים ושינויים במושכרים. ג. במהלך הדיון שהתקיים בפני במהלך הפגרה, ביום 26.7.99, קיבלו הצדדים המלצת בית המשפט להפריד בין הסכסוך הכספי לבין התביעה הפוססורית לסילוק יד, והסכימו להעביר הסכסוך הכספי לבוררות בפני עו"ד אדם פיש. לאחר שהצדדים טענו בקצרה בפני בית המשפט באשר לתקופת הביניים בה יוסיפו המשיבים להחזיק במושכרים ודמי השכירות שישולמו בתקופת הביניים, נתתי פסק דין חלקי, שעיקרו פינוי וסילוק יד של המשיבים מכל המושכרים המוחזקים על ידם החל מיום 20.10.99. כן קבעתי, כי עד למועד הפינוי, ישלמו המשיבים דמי שכירות חודשיים של 14,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. עבור כל המושכרים. סעיפים 1-2 להחלטה, עניינם העברת הסכסוך לבוררות, ואביאם כלשונם: 1. אני מעביר הסכסוך בין הצדדים על כל התביעות ההדדיות שביניהם וכל הטענות שביניהם , הן אלו שעולים כעת מכתבי הטענות והן אלה שלא עלו עדיין מכתבי הטענות, לבוררות בפני עו"ד אדם פיש מרח' מוריה 50 בחיפה. מבלי לגרוע מכל סמכות של הבורר על פי חוק הבוררות או נוהלי הבוררות כפי שיקבע בין הצדדים יפקיד כל צד על חשבון שכ"ט הבורר הסך של 1,000 $ בצירוף מ.ע.מ. 2. הבורר ינסה להגיע להסכמה עם הצדדים על נוהלי הבוררות ובהעדר הסכמה יחולו הוראות חוק הבוררות והתוספת לחוק. הצדדים יפנו לבורר תוך 48 שעות מהיום בצירוף העתק החלטה זו ואם יתן הבורר הסכמתו יעבירו לו מיד כתבי הטענות ויפעלו בהתאם להנחיותיו. נבצר מהבורר לדון בסכסוך, תכהן עו"ד רחל בן-ארי כבוררת במקומו. ד. במאמר מוסגר אציין כי ביני לביני, ניתנו בטעות ביום 5.12.99 פסקי דין של כב' הרשם חוראני בתיקים דכאן, בהעדר רשות להתגונן, ואלו בוטלו על ידי בהחלטתי מיום 21.12.99. ה. ביום 4.8.99 נערכה אצל הבורר ישיבת בוררות בה הוסכם על נוהלי הבוררות. נקבע כי כל צד יגיש תצהיריו בצירוף כל המסמכים שבדעתו להסתמך עליהם וכי תתקיים ישיבת הוכחות ארוכה אחת לאורך היום, במהלכה ייחקרו המצהירים וכל עדים מטעמם. לאחר שנתקיימה ישיבת ההוכחות, נקבעה ישיבת בוררות נוספת ליום 26.12.99 לשמיעת סיכומי הצדדים. לאותה ישיבה, התייצב ב"כ המבקשת בלבד והבורר אפשר לו להעלות טיעוניו בעל פה. בתום שמיעת הסיכומים, שהוקלטו והועלו על הכתב (סעיף 6 (ח) לתצהירו של מר בנאי שהוגש בישיבה מיום 29.6.2000) נתן הבורר החלטתו ובה אפשר לב"כ המשיבים להגיש סיכומיו בכתב עם אפשרות להגשת סיכומי תשובה לב"כ התובעת. ואכן, הצדדים הגישו סיכומיהם בהתאם להחלטת הבורר . ו. ביום 18.1.2000 נתן הבורר פסק בינים בו ניתח את טענות הצדדים וקבע את העקרונות המנחים לפיהם יינתן פסק דינו הסופי. בקליפת אגוז, הבורר קיבל טענתה המרכזית של התובעת כי דמי השכירות שנקבעו בהסכמים בין הצדדים, הם דמי השכירות המחייבים ואין מדובר בהסכמים למראית עין, כטענת המשיבים. כן קבע הבורר כי המשיבים יהיו רשאים לנכות אך 70% מסכום השקעתם במושכרים. הבורר נימק את פסק דינו, ופסק על פי הדין המהותי, תוך ניתוח סוגיות חוזיות של טעות והסכם למראית עין. בסיפא לפסק הביניים, הורה הבורר לתובעת להגיש חשבון על בסיס קביעותיו ולב"כ המשיבים ניתנה האפשרות להגיב. ז. ביום 31.1.2000 - ולאחר שהצדדים המציאו תחשיביהם בהתאם לפסק הביניים - נתן הבורר פסק דין סופי ובו חייב את המשיבה מס' 2 (צבעון) לשלם למבקשת הסך של 148,020 ש"ח ואת משיבה מס' 3 (פ.א.ל.) לשלם לתובעת הסך של 484,193 ש"ח. המשיב מס' 4 (סולומון) חוייב אישית בתשלום שני הסכומים הנ"ל מכח ערבותו להסכמי השכירות, בקיזוז הסך של 58,399 ש"ח בגין היתרה לזכות משיבה מס' 1 (א.א. הס). בנוסף, חוייבו המשיבים 2,3 ו - 4 לשלם למבקשת הסך של 50,000 ש"ח בגין הוצאות הבוררות. 3. המבקשת הגישה בקשה לאשר את פסק הבורר (ב.ש.א. 1500/00) והמשיבים הגיבו בבקשה לביטול פסק הבורר ולחילופין, לתיקון פסק הבורר (ב.ש.א. 1889/00) . לטענת המשיבים, דין פסק הבורר להבטל מכוח עילות הבטלות הקבועות בסעיף 24 (3) או 24 (4) או 24 (10) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן : "חוק הבוררות"), כל אחת מהעילות בנפרד או במצטבר. 4. הבקשה אינה מצדיקה דיסרטציה בנושא עילות הביטול של פסק בורר. טרם אתייחס לגופן של טענות המשיבים, אזכיר מושכלות יסוד ובקצירת האומר : ( - ) מטרת הבוררות היא לייעל הליכים וליתן פתרון מהיר של בירור מחלוקות. לכן, הנטייה בפסיקה היא ליתן ככל האפשר תוקף לפסק הבורר . ( - ) עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות לא כוללות עילת טעות ולא בכדי. פסק בורר אינו נתון לערעור וגם אם טעה הבורר בתוכן הדין וביישומו בית המשפט לא יתערב (ראה, לדוגמה, רע"א 1260/94 בן חיים נ. אבי חן בע"מ פ"ד מח (4) 826, 832-833). ( - ) טענות כאילו הבורר לא התייחס בפסק הבוררות אל כל הראיות שהיו בפניו, או כי פסק בניגוד לראיות שהיו בפניו, יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדין בבקשה לביטול פסק הבורר (אוטולנגי " בוררות דין ונוהל" מהד. שלישית עמ' 425-426). 5. ומהתם להכא. עיקרה של הבקשה אינו אלא ערעור על פסק הבורר במסווה של טענת חריגה מסמכות. לא אדרש לכל טענות המשיבים מאחר וכמעט בכל סעיף העלו טענות שאין לפרשן אלא כהשגה על מסקנות הבורר , השגה שמשמעותה כי הבורר טעה בפסק דינו. למעלה מן הצורך אומר כי אין ממש בטענת המשיבים כי הבורר התעלם בפסק דינו מראיות שהוגשו על ידם (הדו"ח הישן של השמאי פרמינגר וחוזה השכירות בין התובעת לבין חברה גרמנית ששכרה שטח אחר באותו מבנה). הבורר דחה בפסק דינו את הטענה כי הסכמי השכירות הם חוזים למראית עין ואומר בהמשך "…גם אם הייתי קובע שדמי השכירות חריגים, לא הביאו הנתבעים ראיה כלשהי לעניין גובה דמי השכירות הראויים, כך שממילא אין בפני נתונים כלשהם שעל בסיסם מן הראוי לשנות את דמי השכירות החוזיים" (שם, פרק ד' סעיף 1.1. לפסק הביניים, הדגשה שלי - י.ע.). ודוק: הבורר קבע כי דמי השכירות המוסכמים הם המחייבים, כך, שאת הערתו בדבר דמי שכירות ראויים אין לראות אלא כאמרת אגב, ומבלי שישתמע מכך כי המסמכים שהוצגו בפניו על ידי המשיבים נעלמו מעיניו. זאת, מעבר לשורת הנימוקים לגופו של פסק שהועלו על ידי המבקשת בתגובתה לבקשה לביטול פסק הבורר (עמ' 4 לתגובה סעיפים ג - 1 ס"ק (ג) - (ו) ). ובקיצור, הבורר לא היה נכון להסתמך על המסמכים שהוצגו על ידי המשיבים ואין לראות בהחלטתו משום חריגה מסמכות או אי מתן הזדמנות למשיבים להעלות טענותיהם. ובכלל, ההבחנה בין חריגה מסמכות לבין טענה כנגד נכונות הפסק לא תמיד חדה (ראה, לדוגמה, המחלוקת בין השופטים בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ. קיבוץ עין גב פ"ד נ (1) 285). במקרה דכאן, ברור על פניו כי הבורר לא חרג מסמכותו והטענה היא טענה בעלמא. 6. גם הטענה כי לא נעשה שימוש, לכל אורך הדרך, בשטח של 600 מ"ר שיועדו למוסך שירות, לא נעלמה מעיני הבורר אך נדחתה על ידו. לכך הייתי מוסיף כי הטענה חסרת שחר על פניה נוכח האמור בסעיף 11 לפסק הדין החלקי של בית משפט זה מיום 26.7.99 ולפיו "כל שטח שיפונה מעל 300 מ', יקוזז יחסית משכר הדירה הזמני כפי שנקבע לעיל…". משתמע מכאן, כי עד לפינוי החלקי במהלך תקופת הביניים עד ליום 20.10.99, אם בכלל היה פינוי חלקי, הוחזק מלוא שטח המושכרים על ידי המשיבים. 7. טענת המשיבים, כי בפסק הדין החלקי מיום 26.7.99 נקבע ששכר הדירה עד ליום 20.10.99 יעמוד על 14,0000 ש"ח, אין בה ממש וראוי היה שלא להעלותה כלל. מפסק הדין והפרוטוקול שקדם לו משתמע כי מדובר בתשלום ביניים שוטף, כאשר הסכום הסופי צריך להקבע על ידי הבורר . זו הייתה כוונת הצדדים שעה שהסמיכו את בית המשפט לפסוק שכר דירה בתקופת הביניים עד למועד הפינוי שייקבע אף הוא על ידי בית המשפט. לא שמעתי ראיות בנושא זה והצדדים טענו באופן חופשי מתוך כוונה שנושא דמי השכירות לאורך כל התקופה, ייקבע על ידי הבורר , כפי שאכן נעשה על ידו בפסק הבוררות. לכן, גם בנקודה זו לא חרג הבורר מסמכותו. 8. הטענה כי הניכוי של 30% מערך ההשקעות נעשה באופן שרירותי, אין בה כדי להקים עילת בטלות. הניכוי נעשה על דרך האומדנא ומנימוקים סבירים שפורטו בפסק הבורר . 9. העילה היחידה של המשיבים הראויה לכאורה לדיון היא, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להעלות טענותיהם מאחר וישיבת הסיכומים נערכה במעמד צד אחד וללא נוכחות בא כוחם דאז. מאחורי טענה זו, מסתתרת טענה להפרת כללי הצדק הטבעי, כפי שנטען על ידי בא כוח המשיבים במהלך הישיבה מיום 29.6.2000. וכך נאמר בסעיף 6 סיפא לתצהירו של המשיב מס' 4 התומך בבקשה לביטול: "בישיבה עסקינן, ב"כ המשיבה (המבקשת - י.ע.) סיכם את טיעוניו ונוצר מצב שבו בפועל נמנעה בין היתר מהמבקשים היכולת להתנגד לטיעונים של המשיבה" . מי שקורא את הכתוב יכול להתרשם כי המשיבים לא הגישו סיכומיהם בכתב. ברם, מתשובת המבקשת עולה כי המשיבים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם על ידי הבורר והגישו סיכומים בכתב. אין דעתי נוחה מהסתרת עובדה זו על ידי המשיבים, שלא צירפו לבקשתם העתק מסיכומיהם. ולגופא של טענה - היש בשמיעת סיכומי בא כוח המבקשת בעל פה ובמעמד צד אחד משום אי מתן הזדמנות נאותה למשיבים להעלות דברם, או היש בכך משום 'אמתלא מבוררת' לפסילת פסק הבורר על פי סעיף העוללות בס"ק 24 (10) לחוק הבוררות ? 10. ככלל, גם הבורר כפוף לעקרונות ועיקרי הצדק הטבעי (ראה, לדוגמה, ה"פ (ת"א) 658/93 פלגל בניה ופיתוח בע"מ נ. גבאו אסטבלישמנט פ"מ תשנ"ד (א) 274, 279). כפי ששופט יימנע מלשמוע צד אחד ללא נוכחות הצד השני, כך על הבורר להמנע מכך. סעיף י לתוספת לחוק הבוררות קובע הוראה מפורשת בנושא זה : "הבורר לא יקיים ישיבה בהעדר בעל דין אלא אם הזהיר אותו, בכתב או בעל פה, שידון באותה ישיבה בהעדרו אם לא יתייצב". ראוי היה אפוא לבורר להמנע מלקיים ישיבת הסיכומים בהעדרם של המשיבים, ולמיצער, טוב היה עושה אם בישיבה בה נקבעו נוהלי הבוררות, או בישיבה שלאחריה, היה מזהיר את הצדדים מפורשות כי בכוונתו לקיים ישיבת בוררות גם בהעדר מי מהצדדים . 11. עם זאת, לא כל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, מובילה בהכרח לביטול פסק הבורר . באנלוגיה לסוגיה של פסילת בורר, לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, לא סגי בחשש בעלמא כי הבורר יהא חסר יכולת להיות אוביקטיבי ויש להוכיח משהו ממשי יותר. כך לדוגמה, נדחתה בקשה לפסילת בורר, בשל כך שבא במגע עם אחד מבאי כוח הצדדים, מן הטעם שלא הוכח דבר מעבר לחשש סתמי - ה"פ (ת"א) 173/91 מדינת ישראל נ קיבוץ עין גב פ"מ תשנ"ד (ב) 424. עוד לעניין זה, ראה אוטולנגי , שם בעמ' 234. כידוע, גם במשפט המינהלי, לא כל פגם או הפרה של כללי הצדק הטבעי גוררת בהכרח את פסלותו או בטלותו של האקט המינהלי. הגישה ההולכת ורווחת במקומותינו, היא הגישה הגמישה של מודל הבטלות היחסית. דהיינו, התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות, במהות הכלל שהופר, בנזק שנגרם ובנזק שייגרם אם תבוטל ההחלטה המינהלית (ראה, לדוגמה, בג"ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ. שר הפנים פ"ד נב (3) 117 וכן בג"ץ 7505/98 קורינלדי נ. לשכת עורכי הדין פ"ד נג (1) 153). גישה זו באה, לענייננו, לידי ביטוי מפורש בסעיף 26 (א) לחוק הבוררות הקובע כלהלן: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות בסעיף 24 , אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". (ליחס בין עילות הביטול לסעיף 26 לחוק הבוררות, ראה, לדוגמה, ע"א 275/83 עירית נתניה נ. סחף בע"מ פ"ד מ (3) 235, עמ' 247 מול אותיות א - ב). 12. במקרה שלפנינו, איני סבור כי נגרם עיוות דין או כי קופחה זכותם של המשיבים. כאמור, הבורר שמע סיכומים בעל פה של בא כוח המבקשת ואפשר למשיבים להגיש סיכומים בכתב. איני רואה במה קופחו המשיבים בהחלטה זו. נהפוך הוא, רבים מעורכי הדין גורסים, בצדק או שלא בצדק - וכאן אני נזקק למעין ידיעה שיפוטית - כי רק בסיכומים בכתב יתאפשר להם לפרוס מלוא היריעה בפני השופט או הבורר , בבחינת דבר דבור על אופניו. למשיבים ניתנה הזדמנות להעלות סיכומיהם בכתב והם ניצלו הזדמנות זו. ובכלל, המגמה של בתי המשפט היא לעודד הליכי בוררות יעילים ומהירים ולחזק ידיו של בורר הפועל בתום לב להגשמת סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות הקובע כלהלן: "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שיפוטו על פי החומר שבפניו. הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט" (הדגשה שלי - י.ע.). כך נאמר ברע"א 86/87 אלברט גבסו נ. קימברידג' פ"ד מב (1) 822: "עדים אנו בשנים האחרונות לתנועה גוברת והולכת בארצות שונות ליצירת כלים חלופיים לבית המשפט כדי לסייע לבעלי הדין לפתור את הסכסוכים שביניהם במהירות, ביעילות ובדרכים נאותות. האם תהיה זו מדיניותו של בית המשפט בארצנו להחליש את המגמה האמורה או אולי דווקא צורך הוא לחזק ידי בורר יעיל, כמו במקרה שלפנינו, שמבלי לפגוע בכללי הצדק הטבעי עשה כל מה שביכולתו כדי להביא לסיומה המהיר והיעיל של הבוררות?" הדברים יפים לענייננו, למרות שבאותו מקרה, נתן הבורר התראה לצד השני לפי סעיף י לתוספת לחוק הבוררות. 13. זאת ועוד. באנלוגיה להלכות שנקבעו בפסיקה בסוגיה של פסילת שופט, הטענה שהועלתה על ידי המשיבים כנגד הבורר , אינה יכולה לשמש להם כ"נשק סודי" הנצור בידי בעל דין לשעת רצון (ראה, לדוגמה, ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח נ. שוקי אבו פ"ד נב (2) 476 וע"א 2897/8 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב (2) 529). לכן, אם סברו המשיבים באמת ובתמים כי קופחה זכותם לסיכומים בעל פה, או כי הבורר נהג שלא כהלכה בכך ששמע את ב"כ המבקשת שלא בנוכחותם, צריכים היו להעלות טענה זו בעוד מועד בפני הבורר ולמיצער, להעלותה בסיכומים שהגישו לבורר. גם מטעם זה, דין הטענה להדחות. נושא זה חוזר ומתקשר להוראת סעיף 26 לחוק הבוררות. בדרך כלל, השיקול של העדר עיוות דין מבוסס על מניעות. מקום בו בעל דין הופיע בפני הבורר והביא ראיותיו, הנטייה של בית המשפט לקבוע כי לא נגרם לו עיוות דין וזאת גם אם יש בידו עילת ביטול מוכרת - אוטולנגי, שם בעמ' 482 פסקה 503. 14. המשיבים השיגו על הסכומים שנקבעו בפסק הבורר , אך לא מצאתי עילה להתערבות בנושא זה. הבורר הסתמך בפסק הבוררות על תחשיבה של המבקשת, שכלל 20% ריבית שנתית. שיעור הריבית נקבע לאור הוראת סעיף 21 א להסכמי השכירות שם נקבע כי כל סכום שבפיגור ישא ריבית חריגה בשיעור הנוהג בבנק לאומי לגבי יתרת חובה לא מאושרת. לכן, אין ממש גם בהשגה זו של המשיבים. 15. אשר לטענת המשיבים כי הבורר התעלם מההסכם בין הופמן לבין המבקשת, התברר כי על פי אותו הסכם, וליתר דיוק, מסמך ההבנות שהוצג על ידי בא כוח המבקשת בישיבה מיום 29.6.2000, לא קיבלה המבקשת כל פיצוי נוסף מהופמן וכל צד ויתר על תביעותיו כלפי משנהו. בא כוח המבקשת אף הצהיר כי הופמן לא שילם למבקשת ולו שקל אחד ולא ייתבע בעתיד על ידה, כך שאין ולא יהיה בידי המבקשת סכום נוסף שיש לנכות מהסכומים בהם חוייבו המשיבים על פי פסק הבוררות. 16. סופו של דבר, שאני נעתר לבקשה לאישור פסק הבורר ודוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר . המשיבים ישאו בהוצאות המבקשת בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. יישוב סכסוכיםבוררות