החלטה 1. המשיב הגיש ביום 15.11.98 תביעה כספית על סך 53,634 ש"ח בבית המשפט השלום בנהריה כנגד המבקשים. לטענתו הינו הבעלים ו/או המחזיק ו/או המנהל, כלשונו, של משק חקלאי למכירת מלפפונים וכי המבקשים רכשו ממנו מלפפונים, אולם לא שילמו תמורתם, כשהחוב נכון ליום 1.7.95, דהיינו כ3- שנים טרם הגשת התביעה, כ35,000- ש"ח. כנגד המבקשים ניתן פסק דין בהעדר הגנה. המבקשים עתרו לביטול פסק הדין ופסק הדין בוטל בהסכמה כנגד השארת סכום פקדון שהופקד על ידי המבקש בסך 8,000 ש"ח בקופת בית משפט, וכנגד תשלום הוצאות. המבקשים הגישו כתב הגנה, בו טענו כי אין סמכות מקומית לבית המשפט בנהריה, כי אין עילה כנגד המבקש בהיות המבקשת אישיות משפטית נפרדת וכן טענות לגופם של דברים. הטענה המרכזית של המבקשים, כי המשיב כלל אינו מוכר להם וכי הקשר העסקי שלהם היה עם מהדי חבש משכם, אשר ככל הנראה, המשיב ביצע את הגידול עבורו. לטענת המבקשים, הם שילמו לחבש את מלוא התמורה בגין היבולים. בית משפט בנהריה, החליט להעביר את הדיון לבית משפט זה. 2. במקביל, הגישו המבקשים את הבקשה דנן, שעניינה, חיוב המשיב בערובה להוצאות המשפט בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1984-. בבקשתם ציינו המבקשים, כי המשיב אינו מפרט בכתב תביעתו לא את מספר תעודת זהותו ולא את מקום מגוריו כשלידיעת המבקשים, המשיב תושב קבטיה אשר הינו "באזור איו"ש", כלשון הבקשה, דהיינו שמקום מגוריו של המשיב, מחוץ לתחום השיפוט. טרם שאתייחס להתפתחות הדיון בבקשה זו, מהראוי לפרט, כי בהתאם להחלטה שניתנה בזמנו הוגשו תצהירי עדות ראשית, על ידי הצדדים כשמוגש אף תצהיר מחבש. בדיון שהתקיים ביום 28.10.99, ומשהסתבר שאת בדיקת החשבונות יש לערוך בין חבש לבין המבקש, הוריתי על קיום פגישה שכזו. אולם מסתבר, לאור הודעת ב"כ המשיב, כי חרף הסכמה זו התחמק המבקש מקיום פגישה שכזו. בדיון מיום 16.4.00, איפשרתי למשיב להגיש כתב תביעה מתוקן, תוך מתן הוראות בכל הקשור בהמשך הדיון, לרבות צירופו של חבש כתובע נוסף, וזאת לאור הטענות שנטענו על ידי המבקשים בכתב הגנתם. במקביל, איפשרתי לב"כ המשיב להוסיף על טיעוניה בכל הקשור לחיוב המשיב בערובה. 3. ב"כ הצדדים פרסו יריעה נרחבת, כולל אסמכתאות רבות בשאלה, האם יש מקום לחייב תושב שטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינאית במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. ב"כ המשיב טוענת, כי לא על נקלה יחסום בית משפט דרכו של התובע להתדיין בפניו, מחמת עוניו ותוך חיובו במתן ערובה. לגופה של שאלה, מציינת ב"כ המשיב, כי לאור הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינאית, ולאור סעיף 9 לחוק הארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) תשכ"ז1967-, ולאור מינוי ממונה ופרסום נוהל הליכים שיאפשר לנקוט הליכים כנגד חייב, בשטחי המועצה הפלסטינאית כלשונה, אין לראות את המשיב כתושב חוץ. כן טענה, כי בכל הקשור להפעלת מנגנון הגביה, הרי שמדובר על טענה עובדתית, אשר יש להוכיחה באמצעות תעודת עובד ציבור. לא בכדי, תמכה ב"כ המשיב טיעוניה בפסיקה שניתן לקבוע ביחס אליה, שרובה ככולה מתייחסת לתביעות של תושבי הרשות הפלסטינאית, שעניינן תביעות בגין תאונות דרכים ודי לציין את החלטתו של כב' השופט שנהג בת.א. 6064/98 (ט.פ.) עבד אל קאדר מוחמד חמדין נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" ואח' (ט.פ.), אשר מציין כי משמעות חיוב בערובה בנסיבות שכאלו, הינה לכאורה "חסימת שערי בית משפט הישראלי, בפני תושבי השטחים אשר מגישים תביעה על פי הפלת"ד ותוצאה זו אין הדעת סובלתה". וכן בהחלטות נוספות אשר מדגישות, שלמעשה בנסיבות שכאלו, משקיימת חבות והשאלה הינה בדבר הפיצוי, אין לכאורה מקום לחיוב תובע בערובה. מנגד, נסתמך ב"כ המבקשים, על פסיקה שעניינה נושאים אחרים. במיוחד יש לשים הדגש, על אשר נפסק בבית דין הארצי לעבודה, בדב"ע נה218-3/ עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט (1) 391, שם נזקק בית הדין גם לטענה בדבר ביצוע ההסכמים השונים ואפשרות ישומם בין ישראל והרשות הפלסטינאית. בית הדין נסמך באותו פסק דין, גם על הליך קודם שהתנהל בפניו, שם התבקשה עמדת היועץ המשפטי. מסקנתו של בית הדין לאור אשר הובא בפניו, שאכן יש מקום לחיוב בערובה, תוך ציון עמדת היועץ המשפטי לפיה "עד היום אין הצד הפלסטיני מיישם את הוראות הסכם קהיר, ובנוסף לכך אף אם ייושמו הוראות ההסכם במלואן, אכיפה של פסק דין של הוצאות שניתן בישראל, בשטחי עזה ויריחו, לא תהיה כאכיפתו של הפסק בישראל", וכי על כן יש לראות את תושבי הרשות כתושבי חוץ, אשר מתגוררים מחוץ לתחום השיפוטי כאשר הרשות הפלסטינאית אינה צד לאמנות אלו או אחרות. כך גם עולה מהחלטתה של כב' השופטת מוניץ, סגנית נשיא בית משפט השלום בעפולה (כתוארה אז) בת.א. (עפולה) 515/96 מדינת ישראל נ' עאהד פאיז קאק (ט.פ.), על האסמכתאות שבו, לפיהן, יש לחייב "תושבי שטחי האוטונומיה", במתן ערובה, "בשים לב לכך שקיים קושי ממשי לגביית הוצאות בשטחים שאינם בשליטת ישראל". חיזוק לכך ניתן למצוא גם בקביעת כב' הנשיא לרון בת.א. (באר שבע) 2048/95 המרצה 1081/97 מ"י נ' אבו לולא ואח' (ט.פ.), המציין כי האפשרות לגביית הוצאות בנסיבות דנן "שואפת לאפס, שכן לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הועברה השליטה...לידי הרשות הפלסטינאית" ולמעשה, ללשכת ההוצל"פ בישראל, אין סמכות ואין יכולת לפעול באותם שטחים. יש לציין, כי חרף האפשרות להשלמת הטיעונים לא המציא המשיב טיעון שבגינו יש לדחות את הבקשה, מעבר לאותם פסקי דין והוראות שכולן הוראות, המתייחסות לעצם ההסכמים ולפעולות מצד ישראל, בקשר לישומן ומבלי שהובאה הוכחה שהמצב היום שונה, מאשר שרר בעת מתן פסקי הדין וההחלטות שפורטו בטיעוני המבקשים. 4. במיוחד יפים הדברים, משנצרך המשיב לתיקון תביעתו, כשעתה גם התובע הצטרף, תושב שכם. יתר על כן, גם בהליכים בנושאים אחרים, הנידונים בפני בית המשפט בישראל, אנו נוכחים בקושי לישום החלטות אלו או אחרות, ככל שנצרך ביצוען בשטחי הרשות הפלסטינאית. גם אם היו מיושמים אותם כללים, שימנעו מחייב, תושב הרשות, להכנס לישראל כל עוד ולא יפרע חובו, עדיין לא ניתן לקבוע, שבגין כך יקל על גביית הוצאות שיפסקו, אם יפסקו. 5. בנסיבות אלו, יש מקום להעתר לבקשה. עם זאת, יש להתחשב באיזון הנדרש בין זכותו הלגיטימית של נתבע להבטיח גביית ההוצאות שיפסקו לטובתו, ככל שיפסקו, ומאידך לא לחסום דרכם של תושבי השטחים שבפיקוח הרשות הפלסטינאית, לפנות לבית המשפט בישראל, ובמיוחד כשנשוא התביעה הינם קשרים מסחריים בין תושבי הרשות, לתושבי ישראל. הואיל ועניינו של חבש מאותו ענין, הרי הערובה האמורה, תחשב גם כערובה מטעמו. 6. אשר על כן, אני מחייב את המשיב להפקיד ערובה בסך 5,000 ש"ח במזומן בקופת בית המשפט או בערבות בנקאית צמודה ולביצוע לא יאוחר מיום 1.5.8.00. התיק יובא בפני ביום 5.9.00. 7. בשלב זה, יפעלו הצדדים בהתאם להנחיות שקבעתי, בדיון האחרון. המזכירות תמציא העתק מהחלטה לב"כ הצדדים וכן תעדכן סיום הדיון בבקשה והמועד בתיק העיקרי. בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום לחיוב בהוצאות. סמכות מקומיתביטול פסק דין