החלטה 1. לפניי בקשה למינוי בורר, "שופט בדימוס או משפטן אחר" להכריע בסכסוך שבין הצדדים. המשיבה מתנגדת לבקשה. 2. השתלשלות העניינים א. בין הצדדים התנהלו הליכי בוררות בפני הבורר עו"ד צבי הדסי (להלן - "הבורר "). ב. הבורר נתן את פסקו ביום 21/2/93. המבקשת פנתה לבית משפט זה וביקשה לבטל את פסק הבורר על פי סעיף 24 (5) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק"). הבקשה נדונה בפני כב' הנשיא מרגלית ז"ל אשר קיבל את הבקשה והורה על ביטול פסק הדין. ג. המשיבה פנתה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור (רעא 513/95). בפסק דינו מיום 25/12/97 פסק בית המשפט העליון לאמור: "בהסכמת בעלי הדין שונה פסק הדין ויוחזר העניין לבורר על מנת שידון הם (אם לא דן בהם) ויקבע מה התוצאה העולה מהדיון החוזר לגביהם ויתן פסק דין חדש". ד. משהובא פסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון בפני הבורר , הודיע הבורר כי אין הוא מעוניין להמשיך ולדון בסכסוך שבין הצדדים. ה. בעקבות תשובתו השלילית הנ"ל של הבורר פנה ב"כ המבקשת אל ב"כ המשיבה בניסיון להגיע להסכמה בדבר מינויו של בורר להמשך ההתדיינות בין הצדדים. הוא אף הציע את שמותיהם של ארבעה עורכי דין חיפאיים וביקש ממנו לבחור אחד מהם כבורר. ב"כ המשיבה דחה את הצעת ב"כ המבקשת והודיע כי - "מרשתי אינה מוכנה למינוי בורר חליפי. הסכמת בעלי הדין אשר אומצה על ידי בית המשפט העליון היתה כי הבורר הדסי ידון בשני העניינים שבית המשפט המחוזי קבע שלא דן בהם (אם לא דן בהם) ויקבע מה התוצאה העולה מהדיון החוזר לגביהם. אך ברור כי לא היתה הסכמה ובוודאי שלא החלטה לפתוח הליך בוררות חדש ואפילו לא למנות בורר חדש". ו. על שום כך קמה המבקשת והגישה את הבקשה שבפניי ובה עתרה למינויו של בורר כאמור לעיל. 3. דיון א. טענתה הראשונה של המשיבה, בתגובתה, היתה כי מן הדין לדחות את הבקשה בשל כך שהמבקשת הינה חברה מחוקה. לטענתה, "בבקשה אף לא נרמז על הליך החייאה כפי שפקודת החברות מאפשרת". אלא שבעקבות הדיון שהתקיים בבית המשפט, ולאור הערות בית המשפט, פעלה המבקשת להחייאת החברה ולהחזרת שמה לפנקס החברות המנוהל על ידי רשם החברות. (המבקשת הגישה לבית המשפט הודעה שאליה צורפו תדפיס מידע מאת רשם החברות וכן אישורו של רשם החברות על דבר החייאת החברה). הנה כי כן, לאור העובדה שהחברה הוחייתה מחדש, הרי שטענה זו של המבקשת אינה אקטואלית עוד. ואמנם בסיכומי טענותיו לא חזר ב"כ המשיבה על טענה זו. ב. טענתה האחרת של המשיבה, בתגובתה, היתה כי בית המשפט המחוזי בחיפה חסר סמכות עניינית לדון בבקשה. הסברה של המשיבה לטענה זו הוא כי - "ב. הסכסוך נמסר על ידי הצדדים לבוררות. פסק הבורר בוטל בבית המשפט המחוזי. הוגשה בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור, ובהסכמה, שונה פסק דין בית המשפט המחוזי על ידי בית המשפט העליון ושני עניינים הועברו על ידי בית המשפט העליון לבורר. ג. אמור מעתה כי היות ו"בית המשפט שהעביר את העניין לבוררות", עפ"י סעיף 79ב' (ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), הוא בית המשפט העליון, לפיכך הוא לבדו המוסמך לדון בבקשה. ודוק: בית המשפט היחיד ש"העביר" לבוררות הוא בית המשפט העליון - בשני עניינים בלבד". ב"כ המשיבה לא חזר על טענה זו בסיכומיו, וטוב עשה שחזר בו ממנה. בפסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון, מיום 25/12/97, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, בהסכמת הצדדים, והחזיר את העניין לבורר על מנת שידון בשני עניינים. אין זה נכון לומר כי בנסיבות אלה "העביר בית המשפט" את העניין לבורר כאמור בסעיף 79 ב' (ג) לחוק בתי המשפט. בית משפט של ערעור מוסמך, על פי התקנות 461 ו462- לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 (להלן - "התקנות") "לאשר, לשנות או לבטל את ההחלטה שעליה מערערים (...)" ו"ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה (...)", בית המשפט של הערכאה הראשונה. לא "העברת עניין לבורר" (כאמור בסעיף 79ב' לחוק בתי המשפט) היתה כאן, אלא קבלתה של בקשה לביטול פסק בורר על ידי החזרתה לבורר, כפי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. בענייננו, סירב הבורר , כאמור לעיל, להמשיך ולדון בעניין ואילו המשיבה סירבה להצעת ב"כ המבקשת למנות בורר מתוך רשימה שהוצעה לה. בנסיבות אלה קמה סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה עפ"י סעיף 8 לחוק הבוררות. לפיכך לא היה כל בסיס לטענה בדבר חוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשה. ג. עוד טענה המשיבה כי בדיון שהתקיים בפני בית המשפט העליון הוסכם להחזיר שני עניינים לדיון בפני הבורר עו"ד הדסי. לדבריה - "ג. ההסכמה הושתתה (...) על כך שהבורר הכיר את התיק, דן והכריע בו ולא היה טבעי ויעיל יותר (כלכלית ועניינית) מלחזור אליו, והנה הבורר איננו נכון לדון - דבר שאיש מהצדדים לא העלה בדעתו. אם כן, יסוד ההסכמה נפל (...). ד. המבקשת חפצה למנות בורר והיא סומכת כביכול על "הסכמה" אך הסכמה כזו לא קיימת, ומשיסוד ההסכמה נפל, גם בקשתה זו נופלת עמה. (...)". גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, כעולה מפסק דינו של ביהמ"ש העליון, המצוטט לעיל, הסכמת הצדדים נסבה סביב החזרת העניין לבורר, ולא סביב מינויו של בורר זה או בורר אחר. לפיכך, כבר מטעם זה דינה של הטענה להידחות. ברם, למעלה מן הדרוש, אני סבור כי דין הטענה להידחות גם מן הטעם שהובא בדבריו של כב' השופט אור בעניין רע"א 853/91 גדעון בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פד"י מ"ח (1) עמ' 775 בעמ' 781, שם כתב לאמור: "כשצדדים ממנים את פלוני כבורר מוסכם, תוך נקיבה בשמו, ההנחה היא שהם היו מעוניינים שבורר זה הוא שיפסוק בעניינם. אך עובדה זו כשלעצמה אין בה ללמד על כוונתם שלא ניתן יהיה למנות בורר חליף אם יתברר שהבורר שנבחר על ידיהם אינו מעוניין או אינו מסוגל למלא את התפקיד שהצדדים יעדו לו (...)". (ההדגשה אינה במקור. ע.ג). ד. אכן, יש טעם בטענות באי כוחה המלומדים של המשיבה, עורכי הדין שי דנה ומנשה קפלן, על כך שבהסכמה להחזיר את העניין לדיון בפני הבורר עו"ד הדסי היה גם היגיון כלכלי וגם היגיון ענייני. ברם, בורר איננו שופט ובית המשפט אינו יכול לחייבו לדון בבוררות או להמשיך לדון בה מקום שהבורר עצמו אינו מעוניין בכך. על שום כך חזרה הסוגייה לנקודת ההתחלה, היינו, למצב שבו "נתגלע סכסוך בעניין שהוסכם למוסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם (...)" (סעיף 8 לחוק הבוררות). כאן המקום לציין כי הלכה פסוקה היא שגם מקום שמינו הצדדים מתוך טעות, בורר שאינו קיים כלל, הרי שהתוצאה היא כי "לא נתמנה בורר לפי ההסכם" ועל שום כך קמה ועומדת סמכותו של ביהמ"ש למנות בורר: ע"א 614/79 המשרד הלאומי לתיירות - ליטורל נגד תור עולם בע"מ, פד"י ל"ד (4) עמ' 617. בנסיבות העניין שלפניי אין בידי לקבוע, על סמך החומר שלפניי, שכוונת הצדדים בעת שהופיעו בפני ביהמ"ש העליון היתה לכך שהעניין יוחזר לטיפולו של הבורר עו"ד הדסי ולטיפולו בלבד. (בהקשר זה יצויין כי המשיבה לא טרחה כלל לצרף לתגובתה תצהיר). על שום כך, איני רואה כל מניעה לכך שביהמ"ש המחוזי בחיפה ידון בבקשה ויימנה בורר על פי סמכותו לפי סעיף 8 לחוק. ה. עוד טענה המשיבה כי שתי עילות התביעה שהמבקשת חפצה להניח על שולחנו של הבורר התיישנו, וכי גם מטעם זה אין מקום למינוי הבורר . בהקשר זה טען ב"כ המשיבה כי היות שתביעתה של המבקשת לא נדחתה אלא הופסקה ביוזמת המבקשת, "לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות וזמן ניהול הבוררות איננו עוצר את מירוץ ההתיישנות". גם טענה זו דינה להידחות. לדידי, ההליך אותו נקטה המבקשת, בהגישה את הבקשה שלפניי, הינו המשך להליך של הבקשה לביטול פסק הבורר . אני סבור כי בנסיבות העניין אין לומר על המבקשת כי היא "ישנה" על זכויותיה וכי על שום כך צריך לקום בפניה מחסום דיוני שימנע ממנה להמשיך ולתבוע את זכויותיה. התובענה לא הגיעה לקיצה ועודנה מצוייה, הלכה למעשה, בשלבי עשייה, היינו, בשלב הבקשה למינוי בורר. אשר על כן אני דוחה גם את הטענה בדבר ההתיישנות. יישוב סכסוכיםבורר