נזקים לרכוש של שוכנים לחוף ים כנרת – הצפות


פסק דין

השופט י' אנגלרד:


בתקופת הגשמים בראשית שנת 1969 הוצפו פעמיים קטעי חוף של ים כנרת וגרמו נזקים לרכוש של שוכנים לחוף. דומה כי ככל שהשנים הבאות נהיו שחונות ומפלס הכנרת ירד, כך הלכו וגברו גלי התביעות וההליכים בין בעלי הדין, נבקעו כל מעיינות תהום רבה של בעיות משפטיות שכיסו כמי המבול את מוסדות המשפט מקמא ועד בתרא. והנה, לאחר שלושים ואחת שנים מימי הסכסוך טרם יבשו. השאלה המשפטית המתעוררת בערעור זה היא מצומצמת למדי; היא נוגעת לאפשרות לבטל פסק דין שניתן באחד ההליכים, כשהטענה היא שאחת המסקנות הוסקו על יסוד עדות שקר, שניתנה בהסתמך על מסמך מזויף. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הדין בשל התיישנות. על כך הוגש הערעור שלפנינו. לשם ירידה לעומקה של הסוגיה, מן ההכרח לתאר בקצרה את תסבוכת ההליכים שהתנהלו בין בעלי הדין.


1. ראשית ההליכים בתביעה שהוגשה בשנת 1970 בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 37/70) ובה דרשו שורה של ניזוקים פיצויים ממדינת ישראל וממקורות, חברת המים לישראל בע"מ (להלן: "המדינה ומקורות") בשל שתי הצפות של מי הכנרת. עילת התביעה היתה בנזיקין: לטענת השוכנים לחוף (להלן: "הניזוקים") התרשלו הנתבעות בכך שלא שחררו את הכמות המירבית של מים שניתנת להגלשה בסכרי הירדן אלא כמות פחותה מכך, ובכך גרמו לנזקי ההצפה. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כי בית המשפט יכריע בשאלת האחריות בלבד, וכי קביעת גובה הנזק תימסר לבוררות. בית המשפט המחוזי בפסק דין מפורט מיום 11.9.77 קבע כי המדינה ומקורות אחראיות לנזקים שנגרמו לשוכני החוף בשתי ההצפות, אחת בחודש ינואר 1969 (להלן: "ההצפה הראשונה"), והאחרת בחודש מרץ 1969 (להלן: "ההצפה השניה").


2. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 685/77, לא פורסם) על ידי המדינה ומקורות, הערעור נתקבל בחלקו. בית משפט זה, מפי השופט א' ברק קבע ביום 8.7.82, כי אין להטיל אחריות על המדינה ומקורות בשל ההצפה הראשונה, להבדיל מההצפה השניה. קביעה זו הסתמכה בין היתר, על עדותו של עד בשם סליק (להלן: "עדות העד סליק"), אשר שימש כאחראי על תכניות הפעלת הכנרת כמאגר מים מרכזי במסגרת מפעל המים הארצי, שהעיד כי:
'אנחנו פתחנו את הסכר במלואו עד למקסימום ב25.12.68- ואי אפשר היה לעשות שום דבר נוסף למניעת עליית המפלס'.


ובהקשר זה מוסיף בית המשפט העליון:
דבר זה אף עולה מתצהיר שהגיש סליק (ת3/), ומתוך המסמכים והשרטוטים (ת2/ ובעיקר שרטוט ת2/ב' (שרטוט 5)) מהם עולה במפורש כי החל מיום 26.12.68 שוחררה כמות המים המקסימאלית האפשרית. גם בתסקיר על תכנית הפעלת הכנרת (נ26/) שהגיש עד ההגנה ורדי נקבע (ע' 9) כי החל מ27.12.68- "שוחררה ספיקת מים מקסימאלית שניתן היה לשחרר מהכנרת" ועל דברים אלה חזר העד ורדי בבית המשפט (עמ' 313).
(סעיף 5 לפסק הדין).


3. עם סיום הליכים אלה, שבהם נקבע כאמור כי המדינה ומקורות אחראיות להצפה השניה בלבד, ניגשו בעלי הדין לבירור גובה הנזק. דומה, כי שאלת הבוררות עוררה גם היא מחלוקת בין בעלי הדין, אם כי מן החומר שצורף לערעור זה לא נתברר די צורכו הטיב המדויק של המחלוקת. על כל פנים, בתאריך 14.11.84 הגיעו בעלי הדין להסדר בקשר למינוי בורר (ה"פ 802/83, בבית המשפט המחוזי בנצרת). בעלי הדין הסכימו למנות את השופט בדימוס מר ש' אלקיים ז"ל כבורר יחיד.


4. הבוררות נמשכה שנים אחדות. במהלך בוררות זו הגיעו הצדדים להסכם ביניים, ביום 30.6.87, לפיו יפוצל הדיון כך שהראיות לגבי כל חוף תשמענה בנפרד. בין הצדדים הוסכם כי תחילה תתברר התביעה של קיבוץ עין גב, וכי יינתן פסק בורר לגבי תביעה זו. כן הוסכם בין הצדדים כי עם הפיכתו של פסק בורר לפסק דין חלוט "הצדדים ינסו ליישם את פסק דין עין גב לגבי שאר החופים, בשינויים המתחייבים, וזאת מייד לאחר היותו חלוט. היה ולא יצליחו לעשות כן תוך שלושים יום - יחודשו הליכי הבוררות מייד עם דרישת ב"כ התובעים".


5. הבוררות נמשכה כאמור שנים רבות ופסק הבורר לגבי תביעתו של קיבוץ עין גב ניתן ביום 8.2.91 (להלן: "פסק הבורר "). בפסק זה קבע הבורר כי גובה סכום הנזק בהצפה השניה הוא סך של 7,281,927.60 ש"ח. המדינה גורסת כי בפסק הבורר נקבע שההצפה השניה גרמה ל70%- מהנזק הכולל שנגרם בשל שתי ההצפות.


6. הבורר לא הסתפק בקביעת גובה הפיצויים, אלא הוא נכנס לפני ולפנים של עדות העד סליק ושל שאלת אמיתותו של התשריט שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת. בקשר לעניין זה נוהלו בשנים 1990-1986 דיונים וחקירות רבים. בפסקו הרחיב הבורר את הדיבור בסוגיה זו, והתבטאויותיו הן התבטאויות חריפות:
[נ]יתן לקבוע שאין כל יסוד לדברי מר סליק, ואני דוחה אותם, ומוסיף שדבריו מעוררים סלידה. ... המסקנה היא שאלה הם דברי להג מיותרים, המכוונים לרמות את השומע.


...


היה אפשר להתייחס לכשלונה של כל סמכות משפטית המקבלת את דבריו - כתוצאה של תרמית שאין לה שיעור.


...


דבריו, שדבריו הם 'ברוחם' נכונים, הם בעיני דברי הבל ואחיזת עיניים ... ודבריו ש'אי אפשר היה לעשות שום דבר נוסף למניעת עליית המפלס', הם דברי שקר.


...


פרשה אחרת נוגעת לתצהירו של מר סליק הכולל כמה דברי כזב.


...


עניין אחר בו מפעיל מר סליק את מלאכת הערפול שלו, הוא עניין הקשור להפעלת הסכר על ידי חברת החשמל.


...


להיטותו של מר סליק לעוותן של הראיות, לא הצטמצמה רק להעלאת דברי שקר - אשר בעזרת חלק מהם הוטעה ביה"מ העליון - אלא כללה הכנת עדים שיאמתו חלק מדבריו.


(עמ' 58-45 לפסק הבורר ).


7. עם מתן פסק הבורר החלו המדינה ומקורות בהליכים לביטולו. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א-יפו בהמ' 2932/91 (ה"פ 173/91). המדינה ומקורות העלו שורה של נימוקים לביטולו, ביניהם: חריגה מסמכות, אי מתן הזדמנות נאותה להביא ראיות, אי הכרעה בעניינים שנמסרו לו, אי מתן נימוקים לפסק הבורר , סטיה מהדין המהותי, מסדר הדין ומדיני הראיות. באשר לקביעת הבורר בעניין "עדות השקר" של סליק טענו המדינה ומקורות כי "הבורר קבע שלא כדין שדברי העד אינם אמת".


8. הבקשה לביטול פסק הבורר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, ביום 22.11.93, מפי השופט ד"ר ג' קלינג. בית המשפט נימק את דחיית הבקשה בכך שטעות בדין המהותי או בדין הפרוצדורלי והראייתי אינה מהווה חריגה מסמכות, וכי בית המשפט לא יתקן טעויות כאלה בפסק הבורר . כמו כן, קבע בית המשפט, כי הניזוקים לא הצביעו על ראיות או טענות שלא ניתנה להם הזדמנות לגביהן. כן קבע, כי הבורר הכריע בסוגיה היחידה שנמסרה להכרעתו, והיא גובה הפיצוי. בפסק דינו של בית המשפט אין התייחסות לעניין "עדות השקר" של העד סליק.


9. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את הבקשה לביטול פסק הבורר , הגישו המדינה ומקורות בקשת רשות ערעור ביום 23.1.94 (רע"א 119/94). הבקשה כוונה לתיקון פסק הבורר בשלושה עניינים בלבד, והם: שינוי מנגנון השיערוך, אופן זקיפת מפרעה ומחיקת פריט נזק; הבקשה לא התייחסה לעדות העד סליק. בית משפט העליון נעתר לבקשה בנקודה אחת בלבד, והיא חיוב המבקשות בריבית דריבית צמודה על סכום קרן הנזק שנפסק מאז חודש אפריל 1969 ועד מועד פסק הדין. הערעור בנקודה זו (ע"א 5248/94) נתקבל ברוב דעות, ובית משפט זה החליט, ביום 11.6.96, כי "במקום הפיצוי על מחיר הכסף יבוא שיערוך הנזק כערכו באפריל 69', על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א1961-". הניזוקים עתרו לקיום דיון נוסף בנקודה זו (דנ"א 4546/96), אך עתירתם נדחתה ביום 18.8.96, מפי הנשיא א' ברק.


10. ביני לביני, דהיינו בשנת 1988, פתחו המדינה ומקורות חזית נוספת בסכסוך. התברר, כי בסמוך לשטפונות, דהיינו בחודש נובמבר 1969, שולמו לקיבוץ עין גב תשלומים על נזקי החורף. עם החלטתו של בית משפט זה (בע"א 685/77) כי המדינה ומקורות אינן אחראיות להצפה הראשונה, הודיעה המדינה לקיבוץ עין גב, כי התשלומים ששולמו ב1969- ייזקפו על הנזקים שנגרמו בהצפה הראשונה; מאחר שנקבע כעת כי אין הן אחראיות לנזקי ההצפה הראשונה, על קיבוץ עין גב להשיב כסף זה. תביעת ההשבה הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 485/88). קיבוץ עין גב חלק על זכותן של המדינה ומקורות לזקוף למפרע תשלום זה על חשבון ההצפה הראשונה. זאת ועוד אחרת, מאחר שעלתה במסגרת הליך הבוררות האפשרות שעדות העד סליק יסודה בשקר, קיבל קיבוץ עין גב, ביום 15.2.98, היתר לתקן את כתב הגנתו בבית המשפט המחוזי ולהוסיף בו טענת תרמית. תיק זה הסתיים בפשרה בין הצדדים ביום 31.8.98. בהסכם הפשרה הוסכם בין הצדדים כי "מחצית 'פיצויי 69' תיזקף על חשבון נזקי ההצפה הראשונה והמחצית השניה תיזקף על חשבון ההצפה השניה, באופן שמהחוב הפסוק לצורך תשלום נזקי ההצפה השנייה, ינוכה סכום של 1,280,838 ש"ח נכון ליום 31.8.98, וסכום זהה ייזקף ע"ח נזקי ההצפה הראשונה לצורך המשך ההתדיינות בנדון". הניזוקים שמרו על זכותם לבקש את ביטול פסק הדין שניתן בשאלת האחריות בשל מירמה, והמדינה ומקורות שמרו על זכותן לטעון טענות שונות בעניין זה, כולל התיישנות ושיהוי. נקבע כי אם תבוטל ההכרעה בנושא האחריות בפסק דין חלוט, תנוכה המחצית המשוערכת של "פיצויי 69" מכל סכום בו יחויבו המדינה ומקורות. כיוון שהתיק הסתיים בפשרה, עניין התרמית שבעדותו של העד סליק לא נתברר.


11. נמצא כי תביעת ההשבה של המדינה ומקורות הסתיימה בהסכם פשרה משנת 1998, אם כי בעלי הדין נתנו את דעתם על האפשרות של ספיחים נוספים בעתיד. אולם, כל עניין תביעת ההשבה לא היתה אלא מערכה צדדית בסכסוך הראשי. ואמנם, בעקבות פסק הבורר שקבע את מה שקבע בעניין "עדות השקר" של סליק, נפתחה, לאחר כשנתיים, מערכה חדשה מצד הניזוקים. בסמוך למועד דחיית העתירה לדיון נוסף, שהוגשה בעניין ה"ריבית דריבית" הנזכר שבפסק הבורר , החליטו הניזוקים, דהיינו, ביום 22.8.96, להגיש עתירה אחרת לדיון נוסף, הפעם על פסק הדין הישן שניתן בע"א 685/77 ביום 8.7.82, ואשר, כזכור, פטר את המדינה ומקורות מאחריותן להצפה הראשונה. מטרת עתירה זו (דנ"א 4546/96) הייתה להביא לידי ביטולו של פסק הדין בערעור בנימוק כי מסקנתו של בית המשפט העליון התבססה על ראיות שבמרמה, כפי שקבע הבורר בפסקו. העתירה נדחתה על ידי בית משפט זה, ביום 14.5.97, מפי חברי המשנה לנשיא ש' לוין. ואלה דבריו:


---הבקשה מבוססת על הטענה כי עדותו של עד המשיבות, עליה סמך בית המשפט את קביעתו, היא עדות שקר וכי הראייה שעליה נסתמכה עדות זו היתה מזוייפת.


נראה לנו שלא מן הראוי שהבקשה תידון לפני בית משפט זה.


בית משפט לערעורים, ובכלל זה בית המשפט העליון, בדונו בערעור, מפעיל את אותן הפונקציות, אותה מפעילה הערכאה הראשונה ועוד סמכויות נוספות: תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (ולפני כן תקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-). לפיכך מוסמך בית משפט של ערכאה ראשונה לדון בבקשה של ערכאה ראשונה לדון בבקשה לקיים "משפט חוזר" בעניין אזרחי, שעניינו הוכר בפסיקה הישראלית החל בע"א 254/58 פ"ד יג 449 ובפסקי דין רבים שניתנו לאחריו. אשר על כן לא ראה בית משפט זה פגם בכך שבית משפט של ערכאה ראשונה יטפל בבקשה ל"משפט" חוזר אף כי הנושא הוכרע בבית המשפט העליון על יסוד החומר המקורי (ע"א 5747/91; לא פורסם). דומה הדבר למקרה בו אישר בית המשפט העליון הסכם פשרה בין בעלי דין בערעור ועתה מבקשים לתקפו על יסוד פגם בכריתתו. לערכאה הראשונה סמכות לטפל בעניין זה, והדברים הם כך ביתר שאת כאשר אין מצויים בידי ערכאת הערעור הכלים לטפל בבקשה ל"משפט חוזר" על ידי שמיעת ראיות וקביעת ממצאים. אכן, אין אנו מוכנים לקבוע שלעולם לא יזקק בית משפט לערעורים לבקשות מסוג זה. העניין אינו של העדר סמכות אלא של שימוש בשיקול הדעת. לפיכך גם אין מקום להעברת את הבקשה שלפנינו לבית המשפט המוסמך, על יסוד סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.


המשיבות העלו טענות רבות משקל כנגד הבקשה, הן טענות סף והן טענות לעצם הבקשה. אין אנו מביעים כל עמדה לגבי טענות אלה שדינן להתברר לפני בית המשפט המוסמך, אם תוגש אליו תובענה מטעם המבקשים.


12. בעקבות החלטה זו, הניזוקים פנו לבית המשפט המחוזי בנצרת לשם ביטול פסק הדין שניתן בערעור. נסיונם הראשון היה לפתוח את ההליך בערכאה המקורית ובמסגרת התיק המקורי, הלוא הוא ת.א. 37/70, שנידון בזמנו בבית המשפט המחוזי בנצרת. פנייתם לבית המשפט המחוזי הייתה בדרך המרצה (המ' 1319/98). אך בית המשפט קבע, ביום 8.4.98, מפי השופט ג' גינת, כי הבקשה לביטול פסק הדין בעילה של תרמית צריכה להיות מוגשת כהליך עצמאי ולא כבקשה לסעד ביניים בתיק המקורי. בית המשפט הוסיף וציין כי ממילא כל התיקים האזרחיים אליהם מתייחסת הבקשה כבר בוערו. בשל מחיקת הבקשה, הניזוקים הגישו, ביום 7.5.98, הליך חדש, הפעם בדרך של המרצת פתיחה למתן הצהרה כי קביעתו של בית המשפט העליון הנזכרת היא בטלה (ה"פ 286/98), אך גם בכך לא צלחה דרכם; בית המשפט קבע, ביום 2.6.98, כי עליהם להגיש תובענה רגילה, משום שהמדובר הוא בשאלת קיומה של תרמית, שאלה שאינה מתאימה להיות נידונה בהמרצת פתיחה. בשל כך, הוגשה לבסוף, ביום 19.7.98, תובענה רגילה (ת.א. 712/98). הדיון הועבר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תוך מתן מספר חדש לתיק (ת.א. 3282/98).


13. עם פתיחת הליך זה, המדינה ומקורות הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף בשל התיישנות (בש"א 33183/99). בית המשפט המחוזי קיבל, מפי סגן הנשיא מ' טלגם, את טענת ההתיישנות ומחק את התביעה על הסף. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.


14. בשל חשיבות העניין אביא בהרחבה את נימוקיו של בית המשפט המחוזי:

הנתבעות טוענות שעניין התרמית כביכול היה גלוי וידוע לתובעים כבר ב15.12.88-, כפי שעולה מחקירת בא כוחם את אותו עד בבוררות, ומהאשמותיו אותו בשקרים, ואילו התביעה הוגשה לבית המשפט בנצרת ב19.7.98- קרוב ל10- שנים מאוחר יותר. אפילו תאמר שהוגשה לביהמ"ש העליון בקשה למשפט חוזר בתיק דנ"א 4546/98 ב22.8.96- - גם אז חלפו למעלה מ7- שנים ו7- חודשים.


התובעים לעומתם טוענים כי היתה הסכמה דיונית ב30.6.87- שתחילה יתבררו בפני הבורר הטענות הנוגעות לחוף המזרחי של הכנרת, חוף עין גב, לאחר מכן ינסו הצדדים ליישם את עקרונות הפסיקה לגבי יתר החופים, ובמידה שלא יצליחו - תמשך הבוררות לגבי היתר. 'הצלחה' כזו לא היתה והבוררות נמשכת (אמנם בפני עו"ד זהבי, לאחר פטירתו של הבורר ש' אלקיים ז"ל).


חוששני שהתובעים מערבבים מין בשאינו מינו. לעניין הנזק יש הסכמה על המשכת הדיון בעניין התובעים האחרים על פי הקווים המנחים שייקבעו בעניין עין גב, או אם לא יסכימו לכך - בהתדיינות מחודשת; ואילו עניין האחריות, לאחר שהוכרע בפסק דין חלוט בבית המשפט העליון - כבר אינו נושא להתדיינות נוספת.


בעניין זה נראות לי טענות הנתבעים מטענות התובעים: מאז הארוע חלפו כ30- שנה ומאז העדות שבה נתפס העד סליק בהעלמת ראיה ומסירת עדות כוזבת - עברו למעלה מ7- שנים למצער.
אילו היה מדובר באיחור של ימים - שאני, אבל התובעים החליטו שלא להגיש את עניינם למשטרה ולא לבית המשפט אלא בתום 5 שנים ומחצה ממתן ההחלטה בבוררות - כאשר משעה שהתברר להן שהעד משקר חלפו 7 שנים וחצי.


אין לי ספק שנפלה טעות משפטית בשיקוליהם; שכן הגישו לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר לפי ההנחיות שהונחו לעניין זה בתקנות סדר הדין הפלילי, ושם נאמר במפורש שיש להמתין לקביעת בית המשפט בטרם יוכל בית המשפט לדון באפשרות של "משפט חוזר"; משום כך המתינו לחריצת הדין ע"י הבורר במטרה להשתמש בפסיקתו כדי לחדש את הדיון במשפט, אבל שיקול זה היה מוטעה כאמור.


מבלי להכנס לניתוח ההבדל בין קביעת הבורר לקביעת בית המשפט - סעיף זה בחוק בתי המשפט מתייחס לפסיקה של בית משפט ואין להניח שביהמ"ש יפסוק שפלוני שיקר או רימה - מבלי לשמוע ראיות על כך. ואכן, בית המשפט העליון הפנה את התובעים להגיש בקשה חדשה לדיון נוסף אזרחי לערכאה קמא. אין זו התביעה שנדחתה, אלא תביעה חדשה לחלוטין שטעמיה ונימוקיה שונים מן התביעה המקורית, אם כי לכשתתקבל יכול ותקים מחדש את הדיון בתיק הקודם (שכן ביהמ"ש המחוזי "ידון בדבר כאילו הנדון נאשם בפניו בכתב האישום שהוגש נגדו בראשונה" - תקנה 9(ב) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר), תשי"ט1957-).


כיון שבתובענה חדשה מדובר - אין מנוס מן המסקנה שהתובעים אחרו את תקופת ההתיישנות ולא יוכלו עוד להעלות טענותיהם נגד העדות בשל התרמית שעליה עמדו עוד בשנת 1998 [צ"ל 1988 - י.א.].


למעלה מן הצורך אומר שאין הדברים ברורים כולי האי, שהעד אמנם שיקר באמרו שהזרמת המים מן הכנרת עמדה בשיאה עובר להצפה הראשונה. אין ספק שהסכרים לא נפתחו כולם - אבל מכאן ועד לקביעה שניתן היה להזרים כמויות מים גדולות יותר לתוך האפיק - יש חובה לשמוע ראיות ולברר את טענות הצדדים בדבר נפקות העדויות. אין אפוא מקום לחשש שהחלטה דיונית חוסמת את דרכם של התובעים לעשיית משפט צודק.


15. בערעור שלפנינו על ההחלטה חוזרים המערערים, בסופו של עניין, על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי. אמרתי בסופו של עניין, משום שבפועל משתרעות הטענות של המערערים על עשרות עמודים בכתב הסיכומים, בסיכומים משלימים ובעיקרי טיעונים. דא עקא, עמודים רבים בכתבים אלה עוסקים ברקע העובדתי, בתולדות ההליכים ובמהות המרמה, עניינים שאינם נדרשים לצורך ההכרעה בשאלה המצומצמת אם חלה התיישנות על התביעה לביטול פסק דין בשל תרמית. בעניין האחרון, שלוש טענות בפי המערערים: ראשית, תביעה לביטול פסק דין מחמת תרמית אינה כפופה לדין ההתיישנות. דינה של תביעה זו כדין משפט חוזר בהליך פלילי במסגרת הוראת סעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. כפי שהאחרונה אינה מתיישנת כך יש ללמוד, בדרך של היקש, על אי התיישנותה של תביעה מקבילה במשפט אזרחי. שנית, גם אם תביעת הביטול במשפט אזרחי כפופה להתיישנות, הרי תחילת מירוצה היא עם הפיכתו של פסק הבורר לחלוט. מועד זה הגיע רק ביום 18.8.96, שבו נדחתה בקשתם של הניזוקים לדיון נוסף בעניין ביטול פסק הבורר , או, לכל המוקדם, ביום 22.11.93, שבו נדחתה בקשת המדינה ומקורות לביטול פסק הבורר . נמצא, כי בעת הגשת התביעה לשם ביטול פסק הדין בסוגיית האחריות טרם יעברו שבע שנות ההתיישנות. שלישית, טעה בית המשפט המחוזי בראותו בתביעה לביטול פסק הדין בשל תרמית משום "תביעה חדשה". התביעה הוגשה כבקשה במסגרת התיק המקורי, שהוגש בבית המשפט המחוזי ב1970-; מטעם זה יש לראות את התביעה לביטול כהמשך לתביעה המקורית. הצורך בתביעה חדשה התעורר אך ורק בשל כך שהתיקים האזרחיים שהיו קשורים לעניין בוערו.


16. לגופו של עניין: בשיטות משפט רבות - אם לא בכולן - נתקבל העיקרון הרחב, שמצא ביטוי בפתגם הלטיני fraus omnia corrumpit, כלומר: המרמה מבטלת את הכל. עיקרון זה תופס גם כלפי פסקי דין שהושגו במרמה, על אף קיומו של העיקרון הנוגד, הגלום ברעיון של מעשה בית-דין, ואשר שואף ליציבותן של החלטות שיפוטיות. עם זאת, בשל הצורך לאזן בין שני העקרונות המנוגדים פותחו בשיטות רבות הגבלות מהגבלות שונות לאפשרות ביטול פסק דין. ראה בדבר האיזון בין עקרון עשיית הצדק ומניעת טעות - מחד, ובין הסופיות והוודאות - מאידך, וזאת במסגרת סעיף 31 לחוק בתי המשפט: מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 433, 445-443; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקאות 53-51 לפסק הדין.


17. נכון, המקרה של משפט חוזר, המנוי בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט, גם הוא ביטוי לעיקרון הרחב של ביטול פסק דין בשל מרמה. עם זאת, אומר מיד כי צדק בית המשפט המחוזי שהגביל את תחולתה של הוראת סעיף 31 לחוק זה לעניינים פליליים ולא היה מוכן להקיש ממנה על עניינים אזרחיים. ברי, כי האיזון שיש לערוך בין העקרונות המנוגדים בתחום הפלילי שונה מן האיזון הראוי לחול בתחום האזרחי. הסיבה נעוצה בחשיבותם המכרעת של כבוד האדם וחירותו בהקשר הפלילי. איני רואה צורך להרחיב על כך את הדיבור.


18. בתחום האזרחי קלטה הפסיקה המקומית את האפשרות לבטל פסק דין בשל מרמה על יסוד ההלכה כפי שנתגבשה במסורת המשפט האנגלי. לגבי מסורת זו גופה ראה: D. M. Gordon "Fraud or New Evidence as Grounds for Actions to Set Aside Judgments" 77 L.Q.R. (1961) 358-381, 533-559; 26 Halsbury’s Laws of England (4th ed., 2000 Cumulative Supplement) pp. 46-47 (para 560); The Supreme Court Practice I (1999) 13/9/15; Freeman on Judgments (5th ed., 1993), pp. 464-466, 661-666, 1662-1663; 37(3) The Digest (London, 1983) pp. 222 (para 4213-4214); W. B. Williston, R. J. Rolls The Law of Civil Procedure II (Toronto, 1970), 1059-1066.


יצוין, כי בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות פותחו הבחנות מהבחנות שונות בדבר טיב המרמה. יש המבדילים בין מרמה פנימית (intrinsic fraud) למרמה חיצונית (extrinsic fraud); או בין מרמה כלפי בעל דין לבין מרמה כלפי בית המשפט (fraud upon the court) עיין ודוק: Freeman on Judgments (5thed., 1993), pp. 2562-2587; ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יט(1) 449, 455 (להלן: "פרשת אינגסטר"); נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א1991-), 599-560.


19. כאמור, מסורת המשפט האנגלי בדבר ביטול פסקי דין בשל מרמה נקלטה בישראל. ראה: פרשת אינגיסטר, מפי השופט י' זוסמן, בעמ' 456-455. וכן ראה: בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד יג(2)1490; המ' 445/80 (ע"א 596/78) אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1) 505, 507; בר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקות וזכויות בע"מ, פ"ד מג(1) 414, 416; ע"א 4511/91 בוהדנה נ' בלום (טרם פורסם); זלצמן לעיל, בעמ' 603-601, במיוחד הערת שוליים 25.


20. יצוין כי הלכה זו, כפי שהתגבשה בתחום האזרחי, עצמאית היא, וכאמור, אין ללמוד עליה מעקרונות המשפט החוזר בתחום הפלילי, כפי שאלה עוצבו בהוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט. כלל זה נכון הוא גם בעניין ההתיישנות, שהיא השאלה המכרעת בערעור שלפנינו. ביתר דיוק, השאלה היא האם יש תחולה לחוק ההתיישנות על תביעה לביטול פסק דין בשל מרמה, תביעה שאין חולקים עליה שהיא נתונה בידי הנפגע. והנה, בחוק ההתיישנות מצויה הוראה מיוחדת בנושא התרמית והאונאה; הלוא הוא סעיף 7 לחוק, הקובע בזו הלשון:
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.


יצוין, כי לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות להליכים אזרחיים, שאינם נוגעים למקרקעין, היא שבע שנים. נמצא, כי בהנחה שחוק ההתיישנות חל על תביעת הביטול, תקופת ההתיישנות של שבע השנים מתחילה ביום שבו נודעה התרמית. בדבר איזון האינטרסים השונים המצוי ביסוד הסדר ההתיישנות בחוק ראה: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558; ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 865.


21. הדרא קושיא לדוכתה: האם חל חוק ההתיישנות על תביעת הביטול של פסק דין בשל מרמה? לטעמי, התשובה היא חיובית כפי שגרס גם בית המשפט המחוזי. נכון אמנם כי במשפט האנגלו-אמריקאי יש מהלכים לרעיון כי אין להקפיד בעניין חלוף הזמן עם בעל דין שנפגע מפסק דין שהושג במרמה. ברוח זו נקבע כי לפי מסורת המשפט האנגלי - הנסמכת בסוגיה זו על עקרונות של דיני יושר - אין התיישנות פורמאלית. עם זאת, יש לזכור כי חלוף הזמן עשוי להוות שיהוי (laches) על פי דיני היושר. ראה: Gordon, supra, 378; Patch v Ward (1867) L.R. 3 Ch. 203, 211. יתרה מזו, יש ושיטות המשפט קבעו דיני התיישנות חקיקתיים להתיישנות של תביעות מסוימות המכוונות לביטול פסק דין בשל מרמה. ראה בארה"ב תקנה 60 לתקנות הפדרליות לפרוצדורה אזרחית, המבחינה בין סוגים שונים של תביעות לביטול פסק דין, והקובעת תקופת התיישנות של שנה מיום מתן פסק הדין: Wright, Miller & Kane Federal Practice and Procedure (2nd ed., 1995), 310-322, אלא שבהוראה האחרונה הוצאו מכלל ההתיישנות הקצרה הפורמאלית התביעות המסורתיות לביטול פסק דין בשל מרמה. השאלה המיוחדת במשפטנו היא, כאמור, תחולתה של הוראת סעיף 7 לחוק בדבר מרמה ואונאה.


22. אני גורס כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק דין. השווה בהקשר זה את דבריו של חברי השופט א' מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד נג(4) 861, 869:
תחולתו של סעיף זה [סעיף 7 לחוק ההתיישנות - י.א.] איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: חוזי, מנהלי, או אחר.


ואמנם, איני רואה טעם לקבוע דין מיוחד של התיישנות לתביעה לביטול פסק דין בשל מרמה ואונאה. האיזון שערך המחוקק בסוגיית המרמה והאונאה מתאים גם למרמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי. השווה ברוח זו את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט באונטריו, קנדה: Re Cook and Morley and Forster [1950] O.W.N 739, שבו קבע השופט Gale בעמ' 742 לפסק הדין:
There is still another reason why the motion should not succeed. The combined effect of ss. 31 and 48(1)(g) of The Limitation Act, R.S.O. 1937, c. 118, would seem to be an answer to the applicant’s contention. Though these sections were not discussed to any extent before me, it would appear that as early as October 1943 the applicants heard the evidence which is said to have been perjured. That being so, then these proceeding to set aside the judgment on the basis of that fraud could have been brought only within six years of its discovery or at the latest within six years from the date of [the] judgment.


23. מסקנתי היא אפוא כי על המקרה שלפנינו חלה הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיה מרוץ ההתיישנות החל עם היוודע דבר המרמה. משום כך אין לקבל את הטענה המסתמכת על חוק בתי המשפט בסוגיית המשפט החוזר בתחום הפלילי, ואף לא את הטענה כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק עם הפיכתו של פסק הבורר לחלוט. בהקשר זה אציין כי איני רואה, לצורך דיוננו, כל קשר בין פסק הבורר , שעניינו קביעת גובה הפיצויים, לבין ביטול פסק הדין שנפסק בנושא האחריות, ואשר כלפיו, וכלפיו בלבד מכוונת טענת המרמה.


24. בכך הגעתי לשאלה האחרונה והיא שאלה עובדתית: מתי נודעה התרמית לניזוקים לראשונה? גם כאן צדק בית המשפט המחוזי כי "דבר המרמה" נודע לניזוקים, לכל המאוחר, בעת חקירת העד סליק בפני הבורר בדצמבר 1988. אעיר דרך אגב, כי ספק רב בעיני אם הבורר , שתפקידו הצטמצם בקביעת גובה הנזק בהצפה השניה, צריך היה להידרש לסוגיית התרמית. יצוין, כי המדינה ומקורות מכחישות בכל תוקף את דבר קיומה של תרמית ואף בית המשפט המחוזי הטיל ספק בקיומה בפסקה האחרונה של פסק דינו.


25. העולה מן האמור כי לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות החל מרוץ ההתיישנות מדצמבר 1988. נמצא, כי שבע שנות ההתיישנות הסתיימו בסוף שנת 1995, כך שהפנייה הראשונה לביטול פסק הדין (דנ"א 4546/96) נעשתה כשבעה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות.


26. לבסוף, אין לקבל את טענת הניזוקים כי הגשת תביעתם לביטול פסק הדין במסגרת התביעה המקורית, משמעותה הגשת תביעה בשנת 1970, זאת כיוון שתביעה לביטול פסק דין מחמת תרמית היא תביעה עצמאית. עובדה היא כי ב1970- מעשה התרמית טרם בוצע ולכן טרם נודע. אין כל אפשרות להסיג אחור את התביעה, המסתמכת על מעשה המרמה המאוחר, לתאריך מוקדם כלשהו.


27. אי לכך הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.




ש ו פ ט



השופטת ט' שטרסברג-כהן:


אני מסכימה.


ש ו פ ט ת



השופטת ד' דורנר:


אני מסכימה.


ש ו פ ט ת



הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הצפה בחניה

  2. הצפה במשרד

  3. ביטוח הצפה מרתף

  4. תביעת תחלוף הצפה

  5. הצפה בחממות

  6. הצפה בדירה בגלל גשם

  7. הצפה בבית בזמן חופשה

  8. נזקי הצפת ביוב

  9. השארת ברז פתוח - הצפה

  10. תביעת שיבוב - הצפה

  11. נזק לתיבת הילוכים עקב הצפה

  12. תביעה בגין הצפה בעסק

  13. הצפה של רכב בגלל גשם – ביטוח

  14. הצפת מחסנים בבית משותף

  15. התפוצצות צינור מים ראשי

  16. הצפה באזור המיועד למרתף

  17. הצפה של חניון – ביטוח נזקי מים

  18. תביעה לפיצויים בגין הצפות

  19. הצפה בגלל כשל מערכת ניקוז

  20. הצפת מים מעלית בבית משותף

  21. הצפה של דירה בגלל אי סגירת ברז כיבוי אש

  22. אחריות נציגות הבית המשותף על הצפה

  23. נזקים לרכוש של שוכנים לחוף ים כנרת – הצפות

  24. תביעת שיבוב עבור נזקי הצפה שנגרמו בבית העסק

  25. נטען כי אי ניקוי פתחי הניקוז גרם לכך שהגשמים העזים הפכו לשיטפון

  26. תביעה לפיצוי מהעירייה בגין נזקים עקב הצפה שנגרמה בשל שבר בצנרת המים

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון