פסק דין 1. זוהי תביעת שיבוב שהגישה התובעת "המגן" חב' לביטוח (להלן: "התובעת"), אשר שילמה תגמולי ביטוח למבוטחה, מר אוברוצקי (להלן: "אוברוצקי") בגין נזק תאונתי שאירע למכוניתו ,כתוצאה מהתנגשות המכונית בסוסים שבבעלות הנתבע. 2. עובדות המקרה לגביהן אין מחלוקת בין הצדדים: בתאריך 8.2.95 בשעה 22.00 או בסמוך לכך, נהג אוברוצקי ברכב המבוטח מאשדוד לקרית מלאכי. בשעת הנהיגה היה חושך וירד גשם. לאחר שאוברוצקי פנה מצומת אמונים לכיוון עזריקם, בסמוך לכניסה למושב אמונים, נפגע רכבו על ידי סוסים, שבבעלות הנתבע ובהחזקתו ואשר דהרו בכביש וחסמו את מסלולי הנסיעה. למרות שאוברוצקי בלם נפגע הרכב ע"י הסוסים והסוסים נפגעו מהרכב. כתוצאה מההתנגשות סוס אחד הועף על גג הרכב ומת, סוס שני הועף למרחק של כ30- מטר מהרכב לערך ומת, ושני סוסים אחרים ברחו. לרכב נגרם נזק והתובעת שילמה תגמולי ביטוח לאוברוצקי בגין הנזקים שנגרמו. התובעת דורשת מהנתבע הכספים ששילמה בטענה שהתאונה ארעה בשל רשלנות הנתבע. 3. התובעת מבקשת לבסס את אחריות הנתבע על מספר טענות עיקריות חלופיות: א. בהתאם לסעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הואיל והנזק נגרם על ידי חיה שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק, והואיל והנתבע היה בעל אחת החיות האמורות, או היה ממונה עליה, עליו הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה. ב. בהתאם לסעיף 41 פקודת הנזיקין, הואיל ולאוברוצקי לא היתה היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, והואיל והנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, וארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, על הנתבע הראיה שלא היתה במקרה דנן התרשלות מטעמו. ג. התאונה אירעה בשל רשלנותו ו/או חוסר זהירותו של הנתבע ו/או אי ציות להוראותיה של פקודת התעבורה ו/או הפרת חובה חקוקה (סעיף 137 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961). לטענת התובעת הנתבע לא שמר כיאות על סוסיו. הסוסים לא היו באורווה בעת הארוע ובשל היותם בחוץ ללא השגחה קרתה התאונה. ד. התובעת פיצתה את אוברוצקי בהתאם לחובתה על פי הפוליסה, ולכן על פי הדין היא זכאית לחזור לנתבע בתביעת שיבוב. מנגד טוען הנתבע: א. אין מתקיימים התנאים להחלת סעיפים 40 ו41- לפקודת הנזיקין, ולכן גם אין להטיל עליו את נטל ההוכחה כי לא התרשל. ב. אין לייחס לנתבע רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה. הנתבע לא התרשל במאום בכל הקשור לארוע התאונה ואינו נושא באחריות להתרחשותה. בליל הארוע היו הסוסים נעולים באורווה, האורווה הנעולה נפרצה ונעשה ניסיון לגנוב הסוסים. הסוסים ברחו מהאורווה לאחר שזו נפרצה, כלומר, הסוסים יצאו מהאורווה בהתערבות גורם זר. בתגובה לטעוני הנתבע, כי אותו ערב פרצו גנבים את מנעולי האורווה והסוסים כנראה הוצאו על ידם, טוענת התובעת כי אין להאמין לגרסת הנתבע שמדובר בפריצה וגניבה שכן: א. הנתבע לא הגיש תלונה במשטרה על גניבת הסוסים והעדות שמסר במשטרה היתה רק לאחר שנדרש לבוא להעיד. ב. הנתבע לא הראה את המנעולים לאנשי המשטרה. ג. המנעולים השבורים לא הובאו לביהמ"ש כמוצג. ד. בהתאם לעדות הנתבע אשתו היתה בבית ולא שמעה קולות ניסור או ניפוץ מנעולים. 4. השאלה העיקרית, שעל ביהמ"ש להכריע בה, הינה השאלה, האם הסוסים ברחו מהחזקת הנתבע בשל העדר שמירה נאותה עליהם, או שמא גורם זר מתערב גרם לכך שהסוסים ימצאו בכביש באותו לילה ויפגעו במכוניתו של אוברוצקי. בעניין זה העדות העיקרית הינה עדותו של הנתבע. הנתבע העיד, כי בערב בו קרתה התאונה נשוא תביעה זו הכניס הסוסים לאורווה ונעל אותה היטב ויצא לעבודה באשדוד. הוא קיבל הודעה טלפונית על התאונה וכשחזר לאורווה לאחר התאונה ראה שהמנעולים באורווה נחתכו ע"י זרים ושהסוסים הוצאו ממנה כנראה ע"י הגנבים. לדבריו, ראיה לכך שהסוסים הוצאו ע"י גנבים הינה שעל צוואר אחד משני הסוסים, שנמצאו בחיים לאחר התאונה, היה כרוך חבל, מה שמצביע על כך שאדם שאינו מכיר את הסוס והאורווה הוציא ממנה את הסוס. לדבריו הסוסים לא היו מוצאים מהאורווה עם חבל על הצוואר, ורק גנבים מוציאים כך סוס. כתמיכה לעדותו של הנתבע העיד חברו הטוב מר חסן מאיר (להלן: "חסן"). חסן העיד כי הוא מכיר היטב את האורווה, שבה אוחסנו הסוסים שהיו מעורבים בתאונה, וכי מדובר באורווה מאובטחת היטב ונעולה. לדבריו ביום התאונה ראה את הסוסים נעולים באורווה ולאחר מכן בלילה ראה את המנעולים השבורים מונחים על הקרקע ליד האורווה. החלטתי לאמץ את גרסתו של הנתבע. לא רק שלא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להפריך את גרסתו, אלא שגם התרשמתי מאופן מתן עדותו שהינו דובר אמת. 5. לעובדה, כי הנתבע לא התלונן מייד במשטרה ולא הראה לאף איש משטרה את המנעולים אין משמעות בנסיבות המקרה דנן. האמנתי לנתבע, כי שוחח במקום התאונה עם השוטרים שהיו במקום, וביניהם עם מפקח התחנה וסיפר להם כי גנבו את סוסיו. האמנתי לנתבע, שהובטח לו, כי ישלחו שוטרים לאורווה, אך הם לא הגיעו והנתבע זומן לתחנת המשטרה בשלב מאוחר יותר (ח.נ. עמ' 15 שורות 14-17 ו-ת19/ עמ' 2). קיבלתי את הסבריו של הנתבע שלא ראה טעם להתלונן על גניבה או למסור עדות במשטרה מיד באותו הלילה, מכיוון שלדבריו שני סוסים מתו והשניים הנותרים נמצאו, ולכן לא היה טעם בתלונה. זה גם ההסבר שמסר בזמנו הנתבע לחוקר מטעם התובעת (ת19/). 6. איני מוצאת שיש לבוא בטענות כלפי הנתבע על שלא הראה המנעולים לאנשי המשטרה, לחוקר הביטוח או לבית המשפט. לא חוקר המשטרה ולא החוקר מטעם התובעת (שהגיע לחקור את המקרה אצל הנתבע כעבור יותר מ- 5 חודשים מאז התאונה), ביקשו מהנתבע לראות המנעולים, ואם חוקר הביטוח לא מצא לנכון לבקש את המנעולים (ת / 19 וח.נ. של מר דב כפיר בעמ' 4-3), וגם חוקרי המשטרה לא מצאו לנכון לבקש לראות המנעולים, כיצד זה נדרוש מהנתבע שישמור אותם מנעולים עד עצם היום הזה ויציגם כמוצג בבית המשפט ?! 7. על פי עדויותיהם של הנתבע וחסן היו במקום נסיונות גניבה קודמים הן מהנתבע והן משכניו ולכן נקט הנתבע אמצעי זהירות שונים כנגד הגניבות וביניהם נעילת הסוסים באורווה סגורה ונעולה היטב. האמנתי לעדותם זו שהינה גם מתקבלת על הדעת. לא סביר, שהנתבע השאיר בחושך בחוץ ביום חורף סוער ללא שמירה את הסוסים שרכש תמורת כסף רב (ראה סעיף 3 בתצהיר הנתבע ועדות חברו חסן בעמ' 8 שורה 16). יתרה מזו, התובע בתצהירו העיד, ועדותו לא הופרכה, כי על צוואר אחד הסוסים שנותרו בחיים ונמצאו היה חבל, דבר המצביע על כך שגנבים ניסו להוציא את הסוסים מהאורווה, ואין הסבר אחר מדוע נקשר החבל על צוואר הסוס. הנתבע לא נחקר על טענתו זו ולא הוצג בפני כל הסבר הגיוני אחר לטענה זו של הנתבע. 8. ערה אני לכך, שנמצאה סתירה בין עדויותיהם של הנתבע וחסן בכל הנוגע לנוכחות המשטרה באורווה ביום הארוע. הנתבע העיד, כי לא הראה את המנעולים לאף איש משטרה וכי למרות שהמשטרה אמרה שישלחו שוטר אף שוטר לא הגיע לאורווה (ח.נ. עמ' 15 שורות 4-8) לעומתו העיד חסן כי המשטרה היתה אצל הנתבע בבית ביום התאונה ( ח.נ. עמ' 8 שורה 10 ) ערה אני גם לכך, שהנתבע בהודאתו במשטרה סיפר, שהאורווה היתה נעולה בארבעה מנעולים (נ1/) ואילו בחקירתו על ידי החוקר מטעם התובעת כפיר, אמר כי היו שני מנעולים (ת19/ בעמ' 1). איני סבורה שסתירות אלה צריכות להיות בעוכריו של הנתבע. כאמור, התרשמתי מכנותו ואמינותו של הנתבע. איני בדעה שעדות חברו של הנתבע (חסן), שניסה "לעזור" יתר על המידה לחברו הנתבע, צריכה להיות בעוכרי הנתבע. אשר לסתירה בין הגרסה שמסר הנתבע במשטרה לבין זו שמסר לחוקר הביטוח באשר למספר המנעולים - איני סבורה שהסתירה מהותית, מה גם שלחוקר הביטוח מסר הנתבע גרסתו זמן רב לאחר הארוע, כך שאין בסתירה כדי לפגום פגימה של ממש במהימנות הנתבע. סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: "פקודת הראיות") קובע : " ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט." סעיף 57 לפקודת הראיות קובע : "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות." על פי הדין וההלכה הפסוקה, משקלם של עדות ומהימנות העדים נתונים עקרונית לשיקול דעתה של הערכאה הרואה ושומעת את העדים. "אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן - לקבלה בשלמות או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים - אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ, ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות ( ע"פ 406/78 , בשירי ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ד(3) 393, 436 מול האותיות א'-ו'), או על פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך בכגון דא על ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות ( נוסח חדש), התשל"א 1971- המפנות, הלכה למעשה, לנסיון החיים, להגיון ולטביעת העין השיפוטית."(ע"פ 526/90 עו"ד שרגא בלזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4)133, 185 מול האות ז'). לסיכום: שוכנעתי, כי בליל הארוע האורווה נפרצה ונעשה ניסיון לגנוב את הסוסים שהיו נעולים בה. כתוצאה מפעולות אלה יצאו הסוסים מהאורווה. 9. אדם חב חובת זהירות כלפי הזולת כאשר בנסיבות המקרה חובה עליו לצפות מראש שבמהלך הרגיל של הדברים עלולה להיגרם פגיעה לזולת (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). לטענת התובעת, הנתבע לא הגן מספיק ולא עשה די כדי להגן על האורווה מפני גניבת הסוסים ו/או כנגד בריחת הסוסים מהאורווה. לטענתה, היה עליו להיות זהיר במיוחד לנוכח העובדה שאורוותו נפרצה בעבר ולנוכח ריבוי מקרי גנבה אצל שכניו. לטענתה, היה עליו לחבר האורווה למוקד אבטחה וכן לקשור את הסוסים באורווה כדי שלא יברחו. איני מקבלת טענה זו של התובעת. שוכנעתי, כי האורווה של הנתבע היתה מאובטחת הרבה יותר מכל אורווה רגילה מאחר וניסו לגנוב לו את הסוסים בעבר וכי הוא למד מטעויות של אחרים. אין בעובדה כי הנתבע לא חיבר את האורווה למוקד אבטחה לשנות את מסקנתי זו מכיוון שרוב בעלי האורוות כדברי הנתבע בח.נ. (עמ' 16 שורה 11) כלל לא היו מחוברים למוקד, וכן לא הוכח כי חיבור האורווה למוקד אבטחה היה עוזר ומונע את הגניבה. הנני בדיעה, כי די היה באבטחה שהיתה קיימת באורוות הנתבע כדי למלא אחר חובת הזהירות הנדרשת ממחזיק סוסים סביר, ואין לייחס לנתבע התרשלות בהחזקת סוסיו ובשמירה עליהם. חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה 10. סעיף 40 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1 ) הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; (2 ) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה." בהתאם לפסיקה (ע"א 801/89 אהרון כהן ואח' נ' יוסף שבאם, פ"ד מו (2) 136, 142 מול האות א'). על המבקש להסתמך על סעיף זה להוכיח שני תנאים מצטברים: (א) בעלות על החיה; (ב) מועדותה של החיה וידיעת הנתבע או הוכחה כי חזקה עליו שידע שהחיה מועדת; לטענת התובעת מתקיימות הוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין, ולכן על הנתבע הראיה שלא היתה התרשלות מטעם הנתבע בהחזקת הסוסים ובשמירה עליהם. אין מחלוקת, שהתנאי הראשון מתקיים בענייננו, שכן אין עוררין כאמור כי הסוסים בבעלותו של הנתבע. לעניין התנאי השני טוענת התובעת, שהוכח בבית המשפט, כי אין זו הפעם הראשונה שהסוסים ברחו מהאורווה, וכי על מועדותם של הסוסים ניתן ללמוד מעדויותיהם של חסן והנתבע, שהעידו כי בנו לאורווה גדר חזקה עם מנעולים מאסיביים ושער חזק. אין דעתי כדעת ב"כ התובעת. איני סבורה שהוכח, שהתקיים התנאי השני המפורט בסעיף 40 לפקודת הנזיקין. לא הוכח, כי הסוסים נהגו לברוח מהאורווה ו/או לעשות את המעשה שגרם את הנזק. העובדה, כי האורווה נבנתה כפי שנבנתה איננה בהכרח הוכחה לכך שהסוסים היו מועדים לבריחה. מתצהיריהם של חסן ושל הנתבע, ומעדויותיהם בחקירה הנגדית עולה, כי האורווה נבנתה כך עקב גניבות סוסים שהיו באזור בכלל ואצל הנתבע עצמו בפרט. לאור האמור לעיל לא הצליחה התובעת להוכיח, כי הנסיבות הדרושות עפ"י סעיף 40 לפקודת הנזיקין להעברת נטל ההוכחה לנתבע מתקיימות. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לו הייתי מניחה, כי התנאי השני התקיים, כך שנטל ההוכחה עבר לנתבע, הייתי דוחה התביעה, שכן הוכח ע"י הנתבע כי הוא לא התרשל במקרה דנן מאחר והוא בנה את האורווה כך שהסוסים לא יוכלו לצאת מתוכה בעצמם, שביום התאונה נפרצה האורווה, כנראה על ידי גנבים אשר הם פתחו את שער האורווה והוציאו את הסוסים. חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו 11. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." התובעת טוענת, כי כל התנאים להחלת סעיף 41 מתקיימים במקרה הנדון ולכן עובר נטל ההוכחה אל שכם הנתבע להוכיח שאין לייחס לו התרשלות. איני בדעה שנתקיימו כל התנאים המפורטים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. גם אם נאמר, כי במקרה דנן ניתן לקבוע שלתובע לא היתה ידיעה באשר לנסיבות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק, שכן אינו יודע מה הנסיבות שגרמו לכך שהסוסים דהרו על הכביש באופן חופשי ללא השגחה, הרי שלא נתקימו יתר שני התנאים הקבועים בסעיף: א. אין לומר שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, שכן כאמור הוכח, שהאורווה שבה הוחזקו הסוסים ע"י הנתבע נפרצה, קרוב לודאי ע"י גנבים, כך שבמועד התאונה השליטה על הסוסים לא היתה נתונה בידי הנתבע בשל גורם זר מתערב (ראה בהקשר זה י. אנגלרד, "הכלל הדבר מדבר בעדו - בדיני הנזיקין" ירושלים, תשכ"ה - 1965 בעמ' 84). ב. איני בדעה, כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. כאמור, הנני בדיעה כי הנתבע נקט באמצעי זהירות סבירים ובאמצעים הדרושים כדי למנוע את בריחת הסוסים או את גניבתם. לאור האמור לעיל, לא הוכיחה התובעת, כי התקימו התנאים הדרושים עפ"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין להעברת נטל ההוכחה על שכם הנתבע. הפר חובה חקוקה 12. התובעת מייחסת לנתבע בהפרת הוראה חקוקה - הפרת הוראת תקנה 137 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 הקובעת: (א) אדם שבידו ההשגחה על בעל חיים ימנע אותו מלעלות על דרך או לשוטט או לנוע בה אלא בפיקוחו. (ב) לא ישאיר אדם בעל חיים בדרך ללא השגחה, בין שבעל החיים רתום לרכב ובין שאיננו רתום, אלא לזמן קצר בלבד ולאחר שקשרו אל עצם קבוע באופן שבעל החיים לא יוכל לשוטט בדרך. כאמור, קבעתי כי הנתבע השאיר הסוסים נעולים באורווה. לאור קביעה זו ברי שהנתבע לא הפר את הוראות תקנה 137 לתקנות התעבורה. 13. פסיקתא: אני דוחה את התביעה. אני מחייבת התובעת להחזיר לנתבע הוצאות שהוציא בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מרבית מיום הוצאתם ועד התשלום בפועל, ולשלם לנתבע על חשבון השתתפות בשכ"ט עורך דינו בסך 6,000.- ש"ח + מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. רכבתביעת שיבובהתנגשות