החלטה א. הבקשה: הוגשה בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית ופטור מאגרה, וזאת עפ"י תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1984-. בית המשפט התבקש לעשות שימוש בתקנה 29 האמורה, כאשר המעונינים בתובענה הינם כל החייבים בתיקי הוצל"פ אשר ביצעו תשלומים לתיקי ההוצל"פ השונים, באמצעות סניפי בנק הדואר, החל מיום 1.1.1980 ועד למועד הגשת התובענה ביום 7.10.1999. כמו כן מתבקש בית המשפט לפטור את המבקש מחובת תשלום האגרה בתיק, וזאת על מנת שיתאפשר לו לנהל את התובענה כתובענה ייצוגית, ולייצג נאמנה את האינטרסים של המעונינים הנזכרים לעיל. ב"קליפת אגוז" נאמר שהמבקש כאן הוא אדם פרטי אשר נפתח נגדו תיק הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בתל אביב, לגביית סכומי הוצאות בהם חוייב, יחד עם אחרים, במסגרת מערכה צרכנית שהמבקש ניהל, לדבריו, כנגד מערכת הבנקים למשכנתאות. נגד המבקש נפתח תיק הוצל"פ וננקטו הליכי עיקול גם אצל המבקש וגם אצל אחד הערבים שלו. על מנת למנוע מימוש הנכסים המעוקלים, פנה המבקש יחד עם ערביו, ללשכת ההוצל"פ בתל אביב, וניסו להעביר, כדברי המבקש, את "רוע הגזירה", אולם נענו בסירוב. משכך, ומתוך מגמה למנוע עיקולים בבית הערב וחילוט כספי קרן ההשתלמות שלו, פנה המבקש ללשכת ההוצל"פ בתל אביב וקיבל במקום שובר לתשלום מלוא החוב המעודכן בסך של 7,275.90 ש"ח. המבקש טוען, שהיות שמדובר היה ביום ה' אחה"צ, וקופות ההוצל"פ סגורות כל יום אחה"צ, גם בימי ו', שולם החוב באמצעות השובר במזומן למחרת בבוקר, יום ו', 13.11.98, בבנק הדואר. בעקבות התשלום בבנק הדואר הגיש המבקש בקשה דחופה לסגירת תיק ההוצל"פ ולביטול כל ההליכים שננקטו במסגרתו. לטענת המבקש, אף כי פרע את חובו במלואו בתיק ההוצל"פ, נדחתה בקשתו לסגירת התיק, וזאת לאחר שראש ההוצל"פ קבעה כי במועד הגשת הבקשה לסגירת התיק, נותר חוב בתיק בסך של כ- 220 ש"ח המונע את סגירת התיק. המבקש ערך ברור בעניין ואז התגלה לו כי אותו תשלום שביצע במזומן ביום 13.11.98, הוזן במחשבי ההוצל"פ כאילו בוצע רק ביום 16.11.98, היינו, 3 ימים לאחר מועד ביצוע התשלום בפועל. לפיכך, נוספו ליתרת החוב בתיק ריבית, ובעיקר הפרשי הצמדה, הנובעים מכך שמחשבי ההוצל"פ קבעו כי התשלום בוצע 3 ימים מאוחר יותר ממה שבוצע בפועל, מה גם שבינתיים התפרסם גם מדד חודש אוקטובר 98 (פורסם בתאריך 15.11.98). המבקש פנה למזכירות ההוצל"פ בתל אביב, והסביר לפקידים שם כי נפלה טעות וביקש כי סכום החוב יתוקן לסכום המקורי ששילם, והתיק ייסגר. בקשתו לא נענתה. אז פנה המבקש אל הזוכה בתיק ההוצל"פ וביקש הסכמתו לסגירת תיק ההוצל"פ לאחר ששילם, למעשה, את מלוא החוב, אולם, הזוכה השיב פניו ריקם. בלית ברירה, חזר המבקש ללשכת ההוצל"פ ושילם את יתרת החוב עפ"י נתוני מחשב ההוצל"פ בסך כ- 220 ש"ח ובעקבות זאת, הגיש בקשה נוספת לסגירת תיק ההוצל"פ, אשר הפעם נענתה בחיוב. המבקש לא הסתפק בסגירת התיק לאחר שביצע את התשלום הסופי ופנה להנהלת בתי המשפט, כדי שאלה יתקנו את המעוות, אך לא נענה בחיוב. לדבריו, שוחח בתחילת חודש יולי 1999, טלפונית, עם המשנה למנהל בתי המשפט, והסביר על שורת השגיאות הקיימות בפעולות ההוצל"פ וכן כי הוא שומר לעצמו את הזכות בשמו ובשם נפגעים אחרים לנקוט בצעדים, כולל תובענה ייצוגית. במענה הודע לו כי טענותיו ייבדקו והוא נתבקש גם להעלות את דבריו על הכתב. ביום 4.8.99, היינו כ- 8 חודשים לאחר התשלום הסופי, אכן פנה המבקש להנהלת בתי המשפט ופרט פעם נוספת את מהות הטעות בנושא התשלומים המבוצעים על ידי חייבים באמצעות בנק הדואר, תוך שהוא מאזכר גם את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית בנושא. לדברי המבקש, הוא לא קיבל תשובה על פנייתו. כך חלפו 11 חודש מאז שילם המבקש את התשלום הסופי להוצל"פ ופניותיו בעניין הטעות, לטענתו, בנושא, לא נענו. אשר על כן, הגיש המבקש תביעה בצרוף בקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית, וזאת כאשר הטענה המרכזית היא, כי קיימים חיובי יתר בהוצל"פ, ושלטונות ההוצל"פ לא השיבו כספים רבים בהם חוייבו אזרחים באותם תשלומי יתר, וכן ממשיכים שלטונות ההוצל"פ לנקוט הליכי גבייה, גם כנגד חייבים אשר פרעו את החוב להוצאה לפועל במלואו. ציר טענתו של המשיב הוא כי לשכת ההוצל"פ שהיא זרוע שלטונית, מאלצת חייבים לשלם סכומים גבוהים מחובם האמיתי תחת האיום, כי אם לא יעשו כן, קיימת לזוכים הזכות לעקל להם כספים, מטלטלין, מקרקעין וכו'. בגין סכומים אלה ששילמו החייבים, קיימת להם עילת תביעה כספית להשבה, וזאת משום שהתנהגותה של לשכת ההוצל"פ היתה התרשלות והפרת חובת הזהירות החלה עליה כלפי המבקש וחייבים אחרים (עפ"י סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), עושק (עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, עשיית עושר ולא במשפט, עפ"י סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט1979- פגיעה בזכות קניינית בניגוד סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב1992-, גביית ריבית מופרזת בניגוד לחוק הריבית תשי"ד1957-). עוד טוען המבקש כי קיימת במקרה זה רשימה ארוכה יותר של תובעים, ומטעמי יעילות הדיון ומניעת כפל דיונים והחלטות סותרות של בתי המשפט, מן הראוי כי התובענה במקרה הנוכחי, תידון בדרך של תובענה ייצוגית. בהתייחס לתקנה 29 לתקנות סדר הדין, שבמסגרתה הוגשה הבקשה, אומר המשיב כי עיקרו של הסעד המתבקש מהמשיבה פשוט ביותר. אם הסכומים ששולמו ביתר על ידי כל אחד מחברי הקבוצה שונים, אין בכך כדי לשלול אישור ניהולה של התובענה כתובענה ייצוגית, שכן, חזקה על שלטונות ההוצל"פ כי עצם ביצוע תשלומים וסכומיהם לא יהיו במחלוקת כלל. המבקש עמד, לטענתו, בשלושת הדרישות הקיימות עפ"י תקנה 29, היינו תובע סעד המשותף לו ולתובעים שהוא מתיימר לייצג, תביעתו מעוגנת באותם מעשים ועסקאות כמו תביעות התובעים שאותן הוא מבקש לייצג, ותביעתו מעוררת שאלה של עובדה או של חוק, שבית המשפט צריך יהיה להכריע בה גם בתביעת התובעים האחרים. לחילופין, אומר המבקש, כי אם בית המשפט יקבע כי עפ"י תקנה 29 והפרשנות של תקנה זו שניתנה על ידי בית המשפט העליון בע"א 86,79/69, פרנקישה פלצאינדוסטרי מרקלה ושות', ו- 2 אח' נגד אורל רבינוביץ, ו- 3 אח' וערעור שכנגד, אורל רבינוביץ' ו- 3 אח' נגד פרנקישה פלצאינדוסטרי ושות' ו- 2 אח', פ"ד כג (1) עמ' 645, (להלן: הלכת פרנקישה פלצאינדוסטרי), לא ניתן להתיר ניהולה של התובענה לסעד כספי כתובענה ייצוגית, מתבקש בית המשפט להתיר את ניהולה כתובענה ייצוגית לצו הצהרתי, לפיו המשיבה גבתה כספים ביתר מהמבקש וחברי הקבוצה האחרים וכי עליה להשיב כספים אלה לחברי הקבוצה המיוצגים. המבקש מסכים כי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה מגדירה קריטריוני סף מהמבקש כתנאי לאישור התובענה כייצוגית, אך מאידך, רואה את הנאמר בסעיף 35 ב' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981-, כדרישות החלות גם על תקנה 29. כידוע, סעיף 35ב' לחוק הגנת הצרכן תשמ"א1981-, שעניינו בתובענה הייצוגית עפ"י החוק האמור, דורש 4 דרישות מרכזיות לאישור התובענה כתובענה ייצוגית והן: 1. התובענה הוגשה בתום לב. 2. גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. 3. התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. 4. קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה ואלו הם כל החייבים בתיקי ההוצל"פ אשר שילמו כספים לקופת ההוצל"פ באמצעות שוברים לתשלום בבנק הדואר, אשר נופקו להם על ידי ההוצל"פ. המבקש סבור שהוא עמד בדרישות של סעיף 35ב' האמור, כשהן מורכבות על תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. כאן נוסיף את שנאמר בסיכומי התשובה מטעם המבקש (הוגשו לבית המשפט ביום 20.9.00) על פיהם מעודדת מערכת ההוצל"פ את החייבים לשלם דרך בנק הדואר, תוך שאינה מסבירה, אינה מתריעה ואינה מדריכה את החייבים שהתפתו (עפ"י הדרכת ההוצל"פ) לבצע תשלום באשנבי בנק הדואר, על מנת שיבינו וידעו כי לא זו בלבד שישלמו יותר מאלה המשלמים ישירות בקופת ההוצל"פ, אלא שהם גם חושפים את עצמם ואת יתר החייבים בתיק, לסנקציות כמו עיקולים, עיכוב יציאה מהארץ, מאסר, גם לאחר שבוצע התשלום עד אשר הוא ייקלט (באיחור) במחשב ההוצל"פ. במילים אחרות, גם כיום אין שלטונות ההוצל"פ, לטענת המבקש, רואים חובה לעצמם לגלות לחייבים על ההשלכות הנובעות מתשלום באשנבי בנק הדואר לעומת התשלום בקופת ההוצל"פ. לטענת המשיב, מגיעים הכספים שמשלם החייב בבנק הדואר בפועל, לחשבונה של לשכת ההוצל"פ באותו יום בדיוק, ולאחר מכן לבנק ישראל. המבקש סבור, עפ"י חוות דעת שהגיש, כי המדינה מרויחה ריבית על כספי החייבים המצויים אצלה במעבר בדרכם לזוכים, וביתר דיוק, כי כל הכספים שמשלמים החייבים באמצעות קופת ההוצל"פ ובאמצעות סניפי בנק הדואר, מצטלבים כבר ביום התשלום ומגיעים ביחד לחשבון ההוצל"פ ולבנק ישראל, ושם נושאים הכספים ריבית כבר מאותו יום לזכות המשיבה. המבקש סבור כי הדרך היעילה ביותר לדון בעניין תשלומי היתר, לאלה ששילמו את חובותיהם לתיקי ההוצל"פ באמצעות סניפי בנק הדואר וזכאים לפיצוי והשבה של כספים אלו, היא דיון במסגרת התובענה הייצוגית. לא רצוי שכל חייב וחייב יגיש תביעה אישית, ולדעת המשיב, רב הסיכוי שאף אחד מהמעונינים בתובענה, המיוצגים כאן על ידו, לא יטרח ויגיש תביעה אישית, וזאת גם בגלל גודל הסכומים שהם בדרך כלל זניחים, ולכן הדרך פתוחה רק במסגרת תובענה ייצוגית שתוכל להביא לבירור מסודר והכרעה עניינית במחלוקת. אשר על כן, מתבקש בית המשפט גם להגדיר את הקבוצה בשמה תנוהל התובענה באופן שימנו עליה כל החייבים אשר שילמו כספים לקופת ההוצל"פ באמצעות סניפי בנק הדואר החל מיום 1.1.1980, כפי שציינו כבר קודם, וכי בית המשפט יורה על אופן פרסום החלטתו וחיוב המשיבה בהוצאות הפרסום. כמו כן מתבקש בית המשפט לקבוע את שכר טרחתם של ב"כ המבקש בניהול התובענה הייצוגית מטעם התובעים המיוצגים, ולקבוע כי המבקש יהיה זכאי לשיפוי מיוחד מן המשיבה בגין מאמציו בניהול התובענה הייצוגית, בשם האינטרס הכללי והציבורי, ובגין הסיכון שנטל על עצמו. כמו כן עותר המבקש מבית המשפט לפטור אותו מחובת תשלום אגרת בית משפט, ולחילופין לקבוע כי עליו לשלם אגרה בגין תביעתו האישית בלבד, ולפטור אותו מחובת תשלום אגרה בגין כל הקבוצה המיוצגת, וזאת עפ"י הלכת "פרנקישה פלצאינדוסטרי". המבקש טוען כי גודל הקבוצה המיוצגת על ידו, נע בין עשרות למאות אלפי תובעים, תוך שהוא מציין כי עפ"י חוות דעת מומחה שהוגשה מטעם המשיבה, הוערך סכום הכספים שתידרש המשיבה להשיב לחייבים, במידה שתתקבל התובענה דנן, בעשרה מליון ש"ח. בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, מעריך המבקש, עפ"י חוות דעת מומחה, כי המשיבה גבתה מן החייבים השונים בתיקי ההוצל"פ סכומים עודפים על חובם האמיתי של החייבים, בסכום כולל המוערך ב- 470 מליון ש"ח. ב. טענות המשיבה - ההתיישנות: המשיבה העלתה שורה של טענות כנגד אישור התביעה כתביעה ייצוגית. בין שאר הטענות קיימת העלתה באת כח המשיבה טענות בדבר חוק ההתיישנות תשי"ח1958- הקובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים. על כן טוענת ב"כ המשיבה, כי יש לצמצם את בקשתו של המבקש על כל היבטיה, לעניין אותם תשלומים אשר שולמו בתיקי הוצל"פ דרך בנק הדואר, רק ב- 7 השנים שקדמו להגשת הבקשה והתביעה. בעניין זה נאמר כבר בשלב זה, כי נראית לנו טענת ב"כ המשיבה בנושא ההתיישנות. אכן, חוק ההתיישנות תשי"ח1958-, קובע בסעיף 5(1) כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, להלן תקופת ההתיישנות, היא בשאינו מקרקעין - 7 שנים. איננו סבורים כי זה המקרה שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה, לא יכול היה למנוע אותן, שאז מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה, כפי שטען ב"כ המבקש. מאחר שעמדתנו היא שעל מקרה זה חלה תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין, תהיה כאן תקופת ההתיישנות בת 7 שנים ותצומצם בקשתו של המבקש לעניין אותם תשלומים ששולמו בתיקי ההוצל"פ דרך בנק הדואר, רק ל- 7 שנים שקדמו להגשת הבקשה והתביעה (אלו הוגשו ביום 7.10.99). ג. טענות המשיבה: ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ: עוד טוענת המשיבה, בין השאר, כי עפ"י סעיף 80(ב) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז1967-, צווים והחלטות של ראש ההוצל"פ ניתנים לערעור ברשות ראש ההוצל"פ או שופט בית המשפט המחוזי, בפני בית המשפט המחוזי (וראה עוד תקנה 119 לתקנות ההוצל"פ תש"מ1979-). סבורה, לכן, באת כח המשיבה, כי היתה למבקש הברירה: תחת לשלם את יתרת החוב שהוא טוען כנגדה, יכול היה לבקש לערער על החלטת יושב ראש ההוצל"פ ואף לבקש לעכב את הליכי הגבייה לתקופת הערעור, אולם המבקש לא מיצה את ההליכים הקבועים בחוק, לא הגיש בקשת רשות ערעור והחלטת יושב ראש ההוצל"פ הפכה לכן להחלטה חלוטה. מכאן, עמדת באת כח המשיבה, היא כי משלא מיצה המבקש את ההליכים הקבועים בחוק לתקיפת החלטתה של יושבת ראש ההוצל"פ, אין הוא יכול להישמע היום בנסיון לתקיפה עקיפה של החלטה זו, שכן זוהי למעשה משמעות עילתה של תביעתו האישית לתשלום סך 235 ש"ח ששילם ביתר עקב החלטתה של יושב ראש ההוצל"פ. לכן, משהפכה החלטתה של יושבת ראש ההוצל"פ בתל אביב לחלוטה, מושתק עתה המבקש מלהעלות את טענותיו בשנית. במילים אחרות, קיים מעשה בית דין לגבי עילתו זו של המבקש. בסיכום טוענת ב"כ המשיבה, כי היה למבקש "יומו" בבית המשפט, ואם לא ניצל יום זה, משתיקים אותו. המבקש טוען כי הוא פעל בנושא זה בתום לב ובנקיון כפיים. מטרתו היתה לפנות לנציגי מערכת ההוצל"פ על מנת להביא לתיקון הטעות באופן ביצוע החישוב. במשך למעלה מ- 10 חודשים, פנה המבקש למערכת בתי המשפט וללשכת ההוצל"פ, ואף התכתב עם גורמים אלה שהבטיחו לו לבדוק את מקור הטעות. משנואש המבקש לקבל תשובה לפניותיו, נקט בדרך היחידה שנותרה בידו, והגיש את התובענה בתיק זה. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי המבקש נוהג בחוסר תום לב ובאי נקיון כפיים, כפי שטענו כלפיו באי כח המשיבה. כאן יוזכר כי אין כל מחלוקת כי בעת שיושבת ראש ההוצל"פ נתבקשה לקבוע אם סולק החוב בתיק ההוצל"פ אם לאו, לא הועמדה בפניה, על ידי המבקש, המחלוקת בדבר אופן החישוב הנכון של יתרת החוב, בשים לב למועד התשלום בבנק הדואר. למעשה לא התקיים כל דיון בפני ראש ההוצל"פ, אלא המבקש ביקש לסגור את תיק ההוצל"פ בעקבות התשלום שביצע, וראש ההוצל"פ דחתה את הבקשה מהטעם שעפ"י רישומי המחשב בהוצל"פ, נותרה יתרת חוב. אין מחלוקת שהמבקש לא ערער על החלטת ראש ההוצל"פ. אין גם מחלוקת שחוק ההוצל"פ תשכ"ז1967-, מאפשר למבקש לערער בזכות על החלטת ראש ההוצל"פ ביחס לטענת "פרעתי", טענה הנזכרת בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ הנזכר. סעיף 80(ב) לחוק ההוצל"פ הנזכר (שעניינו ערר וערעור), קובע כדלקמן: "צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל, לרבות החלטות בערר לפי סעיף קטן (א), ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 19, 25, 48 ו- 58, יהא בזכות". סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, עניינו טענת "פרעתי", היינו, התייחסות לחייב הטוען שמילא אחר פסק הדין שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו; סעיף 25 עניינו אחריותו של נאמן; סעיף 48, עניינו חיוב של צד שלישי; סעיף 58, מתייחס לאחריותו של כונס נכסים. כאמור, אלה ערעורים בזכות, כאשר בשאר הנושאים קיים ערעור ברשות, היינו גם לגבי סעיף 20 לחוק שעניינו גביית יתר ואשר על פיו כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק, ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי ראש ההוצל"פ לצוות על החזרתו. הצו במקרה כזה ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב כנגד הזוכה. שולם סכום כסף בטעות תוך כדי הליכי הוצל"פ, רשאי ראש ההוצל"פ, לפי בקשת צד מעוניין, לתת כל צו לתיקון הטעות. צו כאמור ניתן להוצל"פ כאילו היה פסק דין. במקרים האמורים שאין לגביהם זכות ערעור, קיימת רשות לערער עפ"י תקנה 119 לתקנות ההוצל"פ, התש"ם1979-, שעל פיו ראש ההוצל"פ בתתו החלטה או צו שאין מהם ערעור בזכות, יכול לכלול בהם רשות לערער, לא עשה כן, רואים אותו שהוא סרב לתת את הרשות האמורה. אדם הרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה או צו של ראש ההוצל"פ ולא קיבל רשות לערער מראש ההוצל"פ, רשאי לבקש רשות לערער מאת שופט של בית משפט מחוזי שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה בה ניתנו ההחלטה או הצו. המבקש אינו מכחיש בבקשתו, כי הוא לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ באשר ליתרת חובו, ואם עמד לו ערעור בזכות, לא מימש את זכותו בעניין זה. לא מצאנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא עשה המבקש שימוש בהליכי הערעור כדי לקבל חזרה את ששילם ביתר. איננו רוצים להיכנס לסוגיה המעניינת אם היה בהחלטת ראש ההוצל"פ משום מעשה בית-דין לאחר שלא הוגש ערעור על החלטתה, וכל שנוכל לקבוע כאן, הוא, שהמבקש לא מיצה את זכותו לקבל חזרה את הסכום ששילם ביתר אף כי יכול היה לבקש זאת מראש ההוצל"פ, ואם לא היה נענה בחיוב, יכול היה לבקש לערער על ההחלטה. מחדל זה של המבקש אומר "דרשני", וטענתו של המבקש כי ראש ההוצל"פ לא היתה הכתובת המתאימה במקרה זה, בפרט כאשר עפ"י טענת המשיבה מדובר במדיניות, לא נבחנה על ידי ראש ההוצל"פ, ומכאן שהיא בגדר "תחזית" שאין לה בסיס יסודי שעליו תוכל לסמוך. מה מנע את המבקש לפנות לראש ההוצל"פ, להציג בפניה את הסוגייה, לקבל את החלטתה, ולשקול את צעדיו בעקבות החלטה זו? פנייתו של המבקש להנהלת בתי המשפט, כאשר משאלתו של המבקש היתה אז כי הדברים יתוקנו, לפני פנייה לערכאות, אינה "מרפאה" את הפגם של אי מיצוי יומו אצל ראש ההוצל"פ. ד. סיכום ביניים: כאן בהליכי חוק ההוצל"פ תשכ"ז1967-, עסקינן, והיה על המבקש למצות את הנאמר בחוק זה, לפני פנייה בבקשה להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית. ה. טענת ה"מדיניות" בה נוקטת המשיבה: טענה מרכזית שהועלתה על ידי ב"כ המשיבה, מתייחסת לטענה כי חישוב הפרשי הריבית וההצמדה על חובות החייבים, וחישוב יום הערך של תשלום החוב כיום בו הגיע המידע בדבר התשלום אל מחשב ההוצל"פ, אינם נובעים מטעות או רשלנות, אלא מתוך החלטת מדיניות. עקב קיומו של מנגנון גבייה המופעל בשל מחדלו של החייב לשלם את חובו ישירות לזוכה, אין מנוס מהתהוותו של פער זמנים, בין יום התשלום על ידי החייב, לבין יום קבלת הכסף על ידי הזוכה. בפער זמנים זה, משתנה ערכו של הכסף ששולם עפ"י ימי הערך. הצעת המבקש כי לשכת ההוצל"פ תישא בהפרשי ימי הערך, משמעה כי הציבור כולו, חייבים כזוכים, ישאו במחיר הפעלת מנגנון הגבייה. עפ"י המדיניות הנקוטה כיום, מי שנושא במחיר זה, הינם החייבים מצד אחד הנושאים בהפרשי ימי הערך עד ליום בו התשלום נקלט במחשבי ההוצל"פ וגם הזוכים המקבלים את הכסף ששולם לפי יום הערך בו אכן נקלט במחשבי ההוצל"פ, ולאו דווקא ביום בו הכסף מגיע לידיהם ממש. במילים אחרות - הנוגעים בדבר, החייבים והזוכים, הם הנושאים בעלויות. לדעת ב"כ המשיבה, אין כאן, לא עושק, לא רשלנות ולא עשיית עושר שלא במשפט, אלא שאלה של מדיניות ציבורית שבה יש לדון בערכאות שונות לחלוטין. איננו חולקים על כך שלשכת ההוצל"פ הוקמה ופועלת על מנת לסייע בידי כל זוכה לממש את פסקי הדין אשר אינם מקויימים על ידי החייבים, וההוצל"פ איננו גוף הפועל למטרות רווח. אנו מסכימים כי כל מה שגובה לשכת ההוצל"פ, היא מעבירה לזוכה, למעט אגרות לכיסוי הוצאותיה. גם אם יכולנו לסיים את הדיון בבקשה זו בעובדה כי המבקש לא מיצה את זכויותיו עפ"י חוק ההוצל"פ תשכ"ז1967- והתקנות שתוקנו על פיו מ- 1979, כפי שציינו לעיל, לא נצא ידי חובה אם לא נאמר כאן כי טענת המשיבה לפיה ניתן לשחוק את כספם של חייבים המשלמים בבנק הדואר, לעומת אלה המשלמים בקופת ההוצל"פ, וכי טענה זו מעוגנת ב"מדיניות", נראית לנו, עם כל הכבוד הראוי, מוזרה ואפילו תמוהה. ביני לביני סברתי, והכל, כמובן, כפוף לראיות שיוגשו במהלך שמיעת התביעה גופה בבית המשפט המוסמך, כי אין להכשיר, לכאורה, גישה המפלה בין תשלום בשובר לבנק הדואר, לבין אותו תשלום לקופת ההוצל"פ. אנו מסכימים עם ב"כ המבקש בסיכומיו, כי לא הוצג בפנינו מסמך המראה שהתקיימו דיונים אודות "מדיניות" זו, או המנתח את המדיניות הנטענת, וכמו כן אין בפנינו מסמך חד משמעי כי אכן מדובר בהחלטת מדיניות ולא בטעות פשוטה הנובעת, לכאורה, מרשלנות של מתכנני המערכת של ההוצל"פ. נושא ה"מדיניות", מכל מקום, אינו חורץ את גורלה של בקשה זו להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית. אל נשכח כי לשכת ההוצל"פ הינה גוף אחראי המספק שירותי גבייה ותשלום של חובות במדינת ישראל, ובכלל זה מערכת מחשוב אשר צריכה לבצע עבור הצדדים חישוב נכון של יתרות החוב ועדכון התשלומים שבוצעו, ולכן חייבת מערכת זו לבצע את תפקידה בנאמנות, במדוייק, ללא משוא פנים וללא הפלייה כלפי כל הצדדים, הן הזוכים והן החייבים. איננו נכנסים לסוגייה אם הנושא שהועלה על ידי המשיבה, בנושא ה"מדיניות", כפי שפורט לעיל, מקומו בהליכי בג"צ בלבד, ולא בהליכים משפטיים רגילים, שעניינם גם, הכרה בתביעה כתביעה ייצוגית. נושא זה יישאר בצריך עיון, וזאת לאחר שקבענו כי המבקש לא מיצה את זכויותיו, כנדרש בחוק ההוצל"פ תשכ"ז1967-. אנו חוזרים ומדגישים כי השאלה אם "במדיניות עסקינן" היא שאלה עובדתית, השנוייה במחלוקת, כאשר המבקש סותר את הדברים מיניה וביה. ו. תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1984-: הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית נסמכת על תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, הקובעת כי אם היה מספר המעוניינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט או הרשם, לייצג באותה תובענה את כל המעוניינים. המשכה של התקנה בקביעת דרכי הפרסום על דבר התובענה. תקנה זו, רבה המחלוקת בתוכנו לגבי פירושה . בעוד שבחוקים אחרים דוגמת; חוק הגנת הצרכן תשמ"א1981-, (סעיף 35ב'), חוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח1988-, (סעיף 46ב'), חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981- (סעיף 62ב') חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד1994- (סעיף 41), חוק הבנקאות, שירות ללקוח, תשמ"א1981- (סעיף 16ב'), חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב1992- (סעיף 11), חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו1996- (סעיף 11), חוק החברות החדש התשנ"ט1999- (סעיף 210) - קיימים סעיפים מיוחדים שעניינם התובענה הייצוגית וקיים פירוט לגבי היסודות הנדרשים להכרה בתביעה כתביעה ייצוגית, "צימצם", בשעתו, מתקין התקנות לגבי תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, ולא פרט את הדרישות והתנאים לגבי ההכרה בתביעה זו. הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ניסתה, אומנם, למלא את החלל על ידי פנייה ל- 4 סעיפי הסף הנזכרים בסעיף 35ב' לחוק הגנת הצרכן התשמ"א1981- (התובענה הוגשה בתום לב, גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית, התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינים של כל הנמנים עם הקבוצה), אך מה היה קל יותר, למתקין התקנות, מלקבוע בעצמו, בתוככי התקנה גופה, את דרישות הסף לגביה? בעניין זה ראה תקנה 23 לכללים הפדראלים של הפרוצדורה האזרחית בארה"ב (FEDERAL RULES OF CIVIL PROCEDURE) - תקנה הנוגעת ל- CLASS ACTIONS האמריקאי המקביל לתביעות ייצוגיות אצלנו. התקנה האמריקאית מפורטת ביותר, לעומת ה"דלילות" הקיימת בעניין זה, בתקנה 29(א) הישראלית. לא זאת גם זאת: ההתפתחות החברתית והכלכלית בישראל, הביאה לחקיקת שורה של חוקים (שמנינו לעיל) ואשר עניינם הגשת התביעה הייצוגית. לא מצאנו הסבר מדוע לא נחקק עדיין חוק כללי ומפורט שעניינו התביעה הייצוגית, על דרכי הגשתה, בפרט כאשר מדובר במכשיר כה חשוב בימינו לאזרח ולחברה. במקרה שבפנינו נפנה לפרשנות תקנה 29(א) כפי שניתנה על ידי בית המשפט העליון. כאן קיים פסק הדין המחייב של בית המשפט העליון בפרשת "פרנקישה פלצאינדוסטרי", אליה התייחסנו כבר קודם. ה- RATIO העולה מהחלטה זו, הוא כי יש לפרש את התקנה באופן דווקני ומצומצם. ז. הפרשנות של תקנה 29(א) לתקנות סדר הדין האזרחי - תשמ"ד1984: גם אם אהדתנו נתונה, במידה מסויימת, למבקש, הרי אין להתעלם מכך שהתקנה פורשה על ידי בית המשפט העליון, כך בדרך שאינה מאפשרת את מימושה בפרשה שבפנינו. בית המשפט העליון קבע כי הפירוש שיש לתת לביטוי "היה מספר המעוניינים בתובענה אחת", הוא בכך שהמעוניינים הם בעלי עניין הזהה באותה תובענה, ואין להרחיב את יריעת התקנה, היינו, אין להרשות לתבוע בתביעה ייצוגית סעד שהוא שונה לגבי כל אחד מהמעוניינים. במקרה שלנו, הסכום הכספי שיגיע לכל אחד מהמעוניינים, אליבא כל הצדדים, שונה ואינו זהה. הלכה פסוקה היא, שאין מרשים תביעה ייצוגית לגבי תביעות פיצויים המגיעים לתובעים שונים, אפילו תובעים כולם בשל הפרת אותו חוזה, ולא לגבי תביעות פיצויים המגיעים לתובעים שונים, אפילו תובעים כולם בשל נזק שנגרם להם ע"י אותה העוולה. במקרה שלנו, מאופי התביעה עולה כי סכומי ההשבה הנדרשים מהמשיבה, שונים במידתם מתובע לתובע, ומכאן שאין מסלול התביעה הייצוגית, מתאים למקרה. יפה הדוגמא בנושא זה שנתן כב' מ"מ הנשיא, השופט זילברג בפסק הדין האמור, באומרו בעמ' 651 מול קטע ג' כדלקמן: "שאם לא נאמר כן, אלא נעמיד את הכל, לא על זהות התובענה אלא על זהות העילה, נגיע קמעא קמעא אל המסקנה הקיצונית, האבסורדית, שאם נוכל אחד מרמה בחדא מחתא, נשים מרובות על ידי פרסום מודעת נישואין בעיתון, תוכל אחת הנשים לנהל באורח ייצוגי את משפטי הפרת הבטחת הנישואין של כל הכלות המרומות". גם הסעד ההצהרתי החלופי המתבקש כאן, אם נדחה את הבקשה לסעד כספי, איננו, לאמיתו של דבר "סעד הצהרתי", אלא משמעו, סעד כספי מובהק, שמסתתר תחת כנפיו הרחבות של הסעד ההצהרתי. מכאן, שאין מקום להעתר לבקשה החלופית של ב"כ המבקש לתת צו הצהרתי אשר יכשיר את התביעה הייצוגית. ראה בעניין זה גם את פסק הדין שנתנו בת.א. (חיפה) 1318/99 והבקשות השונות בתיק האמור, גדיש קרנות גמולים בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח' (טרם פורסם), שם אמרנו, והדברים יפים גם הנה, כדלקמן: "לסיכום - הסעד האמיתי המתבקש בתביעה, לכן, איננו סעד הצהרתי גרידא אלא סעד כספי מובהק. סעד זה שונה בשיעורו ובמהותו מתובע לתובע מתוך קבוצת התובעים שייצוגם מתבקש. הסעד הכספי שונה גם בשיעורו ובמהותו מקבוצה לקבוצה בהתייחס לשלושת המועדים שצויינו לעיל, היינו, התקופה בטרם נמכרה השליטה באלביט, תקופת מכירת השליטה בה ותקופת ביצוע העסקאות עם אירופה ישראל ומרכזי שליטה. אם התביעה אינה מעוגנת באותם מעשים ועסקאות המשותפים לכל התובעים, ואם בתביעה לא מתבקש סעד זהה לכל התובעים, לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא ניתן לקיים דיון הולם ויעיל של התביעה כאן על דרך של שמיעת תובענה ייצוגית". ח. סוף דבר: סוף דבר, הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית והבקשה לפטור מהאגרה נדחות. עקב החשיבות שמצאנו בעצם העלאת הנושא, בו דנו בהרחבה בבקשה זו, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. התביעה עצמה תועבר לדיון לבית משפט השלום המוסמך. פטור מאגרהתביעה ייצוגיתאגרה