פסק דין 1. השאלה שבמחלוקת התנגשות שבין זכות העיכבון לבין תקופת ההתיישנות. האם גוברת זכותו של עורך הדין לעכב תחת ידו מסמכים של לקוחו, או זכותו של הלקוח ליהנות מתקופת ההתיישנות? 2. רקע עובדתי התובע הוא עורך-דין שנשכר על ידי הנתבע לייצגו בסכסוך עם אחר. גבה הר בין השניים, עד שהתובע חדל לייצג את הנתבע בשלהי שנת 1989. על נסיבות הפסקת ההתקשרות חלוקים ביניהם הצדדים, וכן גם על עצם קיומו של חוב בגין שכר-טירחה שלא שולם. הבקשה דנן היא בקשת הנתבע לדחות את תביעת התובע לתשלום חוב בגין שכ"ט עו"ד, בשל התיישנות. 3. הנתבע, באמצעות ב"כ המלומד, עו"ד י' לחיאני, תומך יתדותיו בהוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; ...". 4. בין אם נולדה עילת התובענה ביום 26.6.89, הוא המועד האחרון שבו - לטענת התובע - עבד בשירות הנתבע, ובין אם נולדה ביום 28.9.89, מועד דרישת תשלום החוב, הרי שמכל מקום, ביום 11.4.00 - מועד הגשת התביעה - חלפה-עברה תקופת ההתיישנות. 5. התובע, באמצעות ב"כ המלומד, פרופ' דב פרימר, תומך יתדותיו בהוראת סעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א1961-: "להבטחת שכר-טירחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך-דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח... וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר-טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". 6. רק ביום 14.1.00 נתקבלה אצל התובע דרישה בכתב, ובתוך שלושה חודשים, קרי, ביום 11.4.00, הוגשה תביעה זו לתשלום שכר הטירחה. 7. טוען ב"כ המלומד של התובע כי "עצם קבלת דרישה בכתב מאת הלקוח להעברת המסמכים היא המחיה את העילה המקורית או לחילופין היא היוצרת רגע מחודש של לידת העילה. דהיינו, עפ"י סעיף 88 רגע קימת העילה הוא יום הגשת הדרישה בכתב להעברת המסמכים..." [ההדגשה במקור - נ' ס']. הוראת סעיף 88 הינה LEX SPECIALIS, חריג להתיישנות, לשם התחשבות בלקוח שאינו מוגבל בזמן, ויכול לדרוש את המסמכים בכל עת. מאידך, אין הצדקה לשלול מעורך הדין את יכולתו להתגונן מפני דרישת הלקוח. 8. זכות העיכבון נלוית לחיוב. ההתיישנות הדיונית אינה מביאה לפקיעת העיכבון. וכדברי ח' זנדברג ["התיישנות שיעבודים" משפטים כב (תשנ"ד) 641, 667-8]: "על פי חוק זה, ההתיישנות היא רק מחסום בפני תביעה ואינה מפקיעה את הזכות או החיוב שעליהם מבוססת עילת התביעה. זכות/חיוב אלה ממשיכים להתקיים כ"חיוב טבעי"/"זכות טבעית" אשר גם אם לא ניתן לתבוע את אכיפתו, ניתן להחיותו או במידת האפשר לממשו בדרכים אחרות". הטענה היא, איפוא, כי מרוץ ההתיישנות החל מחדש ביום הגשת הדרישה בכתב על ידי הנתבע, קרי, ביום 14.1.00, ועל כן לא התיישנה תביעת התובע. 9. דיון והכרעה מבחינה מילולית, אפשרית פרשנותו של ב"כ התובע לסעיף 88; מבחינה מהותית, דומני, היא מוקשית. 10. ככלל, לפי האמור בסעיף 27 לחוק ההתיישנות "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר...". אכן, בשורה של חוקים נקבעו תקופות התיישנות מיוחדות לעניינים מסויימים [למשל: סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-; סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם1980-, סעיף 92 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972-, ועוד לרוב]. בכל אלה דובר "ברחל בתך הקטנה" בהארכת תקופת ההתיישנות. בין על פי סעיף 27 הנ"ל לחוק ההתיישנות, ובין על פי השכל הישר, קשה להלום הארכת תקופת התיישנות במשתמע; קרי, שהוראת חוק - סעיף 88 - שתכליתה להשמיענו על זכות העיכבון של עורך הדין, תשמיענו כבדרך אגב על חידוש מפליג של הארכת תקופת ההתיישנות. 11. לא זו אף זו: התיישנות נועדה להגן על הנתבע. חלוף הזמן מקשה עליו עד מאד בהגנתו: מסמכים אבדו ["נמצא זה צריך להיות שומר שוֹבָרוֹ מן העכברים" (משנה, בבא בתרא י, ו)], עדים היו ואינם, וגם הזכרון אינו עוד כפי שהיה. על מה ולמה תינתן לעורך הדין זכות-יתר להטריד נתבע בחלוף שנים ארוכות ובאופן שיכול לקפח את הגנתו? גביית שכר טירחת עו"ד נעשית על-פי כללי המשפט האזרחי, ואינה שונה מגביית חוב אזרחי אחר. אדרבא: זכות העיכוב פוגעת בקניינו של הלקוח. גם מטעם זה ראוי לפרש את הוראת סעיף 88 על דרך הצמצום [השווה: י' ויסמן "החוב המובטח על ידי זכות העיכוב של עורכי דין" הפרקליט כב (תשכ"ו) 59, 62]. 12. שתיים-שלוש דוגמאות להמחשת העובדה שגישת התובע מרחיקה-לכת: (א) טול עורך דין שבכוונת מכוון מותיר תחת ידו מסמך של לקוחו וממתין שנים ארוכות עד שמגלה את אזנו של לקוחו, והלה פונה בכתב לבקש את המסמך. או אז - כשאין עוד בידי הנתבע ראיות על כך ששילם בשעתו שכר טירחה - ישוב עורך הדין וייתבעהו. מצב זה אינו סביר בכלל, ולפי טיבם של יחסי עורך דין-לקוח, בפרט. סעיף 88 הינו יחידאי בחקיקה הישראלית, שאין בה עוד מקרים בהם הגשת תביעה כספית היא תנאי לתוקפו של עיכבון [רע"א 430/89 מתתיהו ליפשיץ בע"מ נ' כוכב השומרון בע"מ (בפירוק) פ"ד מג (5) 539, 541]. אין זאת אלא לשם איזון נאות בין האינטרס הפרטי של עורך הדין, כנושה, לבין חובת האמון שהוא חב בה כלפי הלקוח. הארכת תקופת ההתיישנות באופן המוצע, פוגעת באיזון האמור. (ב) טול לקוח של עורך דין שלא ידע כלל כי מסמכים שלו מוחזקים אצל עורך הדין, ורק באקראי נודע לו על כך כעבור 20 שנה. או אז, המסמכים שמעכב עורך הדין תחת ידו, כמוהם כקלפי-מיקוח שלא מדעת. או לקוח שסבר משך שנים ארוכות שאין לו חפץ באותם 'קלפי-מיקוח', עד שנתעורר אצלו צורך במסמך פלוני, ובחלוף שנות-דור פונה ומבקש בכתב את מסמכיו; האם בעשותו כן ראוי 'להחיות' את תביעתו של עורך הדין לשכר טירחתו? ודוק: על השימוש בזכות העיכבון הוחלה חובת תום-הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- [על"ע 18/85 עו"ד דוד מימון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מ (2) 517, 525-6. אם כי יתכן שהנסיבות שם, שונות בתכלית]. פרשנות שמאפשרת - אולי אף מעודדת - הערמה, אינה סבירה. 13. על-פי דיני ההתיישנות אין להותיר עמימות: תקופת ההתיישנות צריכה להיות סופית ולא בלתי-מוגבלת. כך נובע מעקרון הוודאות [ח' זנדברג, שם, בעמוד 655, 677]. כיוצא בזה, אגב, גם על-פי דיני השיעבודים קשה למצוא הצדקה למצב שבו שיעבוד אינו נתון כלל להתיישנות. מצב שכזה יכול להיווצר כשללקוח אין ידיעה על כך שעורך הדין מעכב תחת ידו מסמכים משלו, וממילא הוא מנוע מלדרוש את מסמכיו בכתב על-פי סעיף 88 ולאלץ בכך את עורך הדין להגיש תביעה. או אז - לפי גישת התובע - יהא השיעבוד תקף עד בלי די. 14. אמת נכון הדבר, ההתיישנות הינה מחסום דיוני גרידא. ההתיישנות אינה מפקיעה את החיוב מעיקרו, אלא רק מגבילה את כוחו של הנושה לתבוע את אכיפת החיוב. ההתיישנות - ככלל - גם אינה גורמת לפקיעת העיכבון [ראה: ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (תל אביב, תשנ"א, כרך א) 309]. ואולם, מסופקני אם יוכל התובע להיבנות מהוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות, שזו לשונה: "נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתא, משכון או שיעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השיעבוד". על פי הוראה זו, בעל חוב שבידו שעבוד על חובו, יוכל להיפרע ממנו גם אם עברה תקופת ההתיישנות [ראה: הצ"ח 312 (תשי"ז) 279, 285]. ואולם, עיכבון לא נזכר בסעיף 20; יתכן שניתן לראותו כנכלל באמור "או שיעבוד כיוצא באלה", הגם שהמונח "שיעבוד" משמש בחקיקה בדרך כלל לבטא זכותו של נושה להיפרע את החיוב המקורי מן הנכס המשועבד, מה שאין כן בעיכבון; יתכן שניתן לאמץ את האמור בסעיף 20, אם לא במישרין, אז בדרך של היקש. אך מכל מקום, גם אם נגיע למסקנה שהאמור בסעיף 20 חל גם לגבי עיכבון [וראה גישה מכסימליסטית וגישה מינימליסטית שמציע ד"ר ח' זנדברג, שם], הרי שמצינו סוגים שונים של עיכבון: "תחת הכותרת עיכבון מתקבצים ובאים סוגים שונים של זכויות עיכבון המבטאים תכנים נורמטיביים שונים של אותו מוסד" [נ' זלצמן עיכבון (תל אביב, תשנ"ט) 65]. בענייננו קיים עיכבון מסוג מסויים, כאמור, יחידאי, שתוקפו מותנה בהגשת תביעה לאכיפת החיוב הנערב "שאז הגבלה כלשהי על כוח התביעה של הנושה תשפיע ממילא גם על העיכבון" [נ' זלצמן, שם בעמוד 157-8]. לשון אחר: "כאשר תוקפה של זכות עיכבון כלשהי, סטטוטורית או הסכמית, מותנה בהגשת תובענה משפטית לאכיפת החיוב בתוך תקופה מוגדרת, ישפיע מחדלו של הנושה מלממש את כוח התביעה על המשך קיומה של הזכות" [נ' זלצמן, שם בעמוד 342]. בענייננו לא חדל הנושה לחלוטין, אם כי הישהה את הגשת תביעתו עד שחלפה תקופת ההתיישנות, ומטעם זה דינה להידחות. דברים שאמרתי בפיסקה 14 זו, אינם מעיקר פסק הדין, ולא באו לקבוע אם על התובע להחזיר עתה לנתבע, עם דחיית התביעה, את המסמכים שעיכב תחת ידו, אם לאו [דוק לעניין זה בדבריהם של ד"ר נ' זלצמן כדלעיל ושל ד"ר ח' זנדברג שם, בעמוד 657 בטקסט שלעניין ה"ש 77]. פסק הדין ניתן בבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות, ואין מקום לקביעות שמעבר לכך. דבריי שבפיסקה 14 באו כמענה לטענת ב"כ התובע, כי מכוח סעיף 20 לחוק ההתיישנות ניתן 'להחיות' את החיוב: גם אם בדוחק ניתן לעשות כן גבי סוגים מסויימים של עיכבון, אין ניתן לעשות כן גבי עיכבון מסמכי לקוח שבידי עורך הדין, לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. 15. משהיגעתי לתוצאה שאליה היגעתי - דחיית התביעה - שוב אין מקום לדון בבש"א 5643/00 המאוחרת לבש"א דנן, ובה ביקש הנתבע לעיין ולצלם מסמכים מאלה שהתובע מעכב תחת ידו, מסמכים שהנתבע זקוק להם בריבוֹ עם אחי-אשתו-לשעבר (שהגישה מצידה תביעת גירושין נגד הנתבע ומיוצגת על ידי משרדו של התובע) בתובענה שמתבררת בימים אלה בבית המשפט לענייני משפחה. 16. סוף דבר (א) תביעת שכר הטירחה - התיישנה, על-פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות; (ב) התיישנות כשלעצמה אינה מפקיעה את הזכות הנלוית, לענייננו - זכות העיכבון; (ג) זכותו של עורך הדין לעכב מסמכי לקוחו - מקרה פרטי של זכות העיכבון, על-פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין - אין כוחה עימה 'להחיות' את עילת התביעה המקורית שהתיישנה. אני מקבל, איפוא, את הבקשה, ומורה על דחייתה של התביעה על הסף, בשל התיישנות. בנסיבות העניין, ובהתחשב בשלב הדיוני שבו נדחית התביעה - אין צו להוצאות. עורך דיןמסמכיםלקוחותזכות עיכבון