פסק דין השופט י' טירקל: עובדות רקע ‎1. למבקשים - חברת ‎Habboub Brothers, Co. הרשומה בעזה ומנהלה, ‎Abdel Garbar Habboub (להלן - "היבואנים") - מפעל לסנדלים וחנות לממכר נעליים בעזה, והם עוסקים ביבוא, יצור וממכר מוצרי הנעלה לשטחי הרשות הפלסטינית. היבואנים בקשו לייבא לשטחי הרשות הפלסטינית, דרמל אשדוד, כ‎3,500- זוגות נעלי התעמלות שיוצרו בסין. לשם כך קיבלו היבואנים ביום ‎30.3.96 רשיון מאת משרד הכלכלה והמסחר שליד הרשות הפלסטינית. כאשר הגיעו הנעליים לנמל אשדוד, בתחילת חודש נובמבר ‎1997, עוכבו על ידי רשויות המכס, מן הטעם שהן חיקוי של נעלי "נייק"עלי "פילה" ועלולות להטעות את הציבור. עוד יצוין, כי ביום ‎24.11.97 העניק משרד הכלכלה והמסחר שליד הרשות הפלסטינית היתר לשחרור מן המכס של משלוח הנעליים, בו צויין שהנעליים מיועדות לשיווק בשטחי הרשות הפלסטינית. ‎2. המשיבות הן חברות ‎Nike International Ltd. ("חברת נייק"), חברה המאוגדת לפי דיני איי ברמודה, ו- ‎Fila Far East Ltd, חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטים ו- ‎Fila Sport (Hong Kong) Ltd חברה הרשומה בהונג קונג ("חברות פילה"), שהן חברות בקבוצת חברות שמרכזה באה. חברת נייק היא אחת היצרניות המובילות בעולם של מוצרי ספורט, לרבות מוצרי הנעלה והלבשה, והיא משווקת את מוצריה הנושאים את סימן המסחר "דמות כנף". לטענתה, נמכרים מוצריה ביותר מ‎80- מדינות בעולם, לרבות ישראל, בהיקף מכירות עצום, והיא משקיעה מאמצים מרובים בפרסוםמוצריה בערוצי הפרסום השונים בעולם ובישראל. כתוצאה מכך סימן המסחר "דמות כנף" הוא מסימני המסחר המפורסמים בעולם והוא גם ערובה ליוקרה ולאיכות. לחברת נייק סימני מסחר רשומים בישראל: סימן מסחר "דמות כנף" בסוג ‎25 עבור נעליים אתלטיות וצרכי הלבשה אתלטיים; סימן מסח "דמות כנף" בסוג ‎18 עבור שקי ספורט, למעט שקי גולף, שקי נסיעה, שקי יד ושקי כתף; וסימן מסחר ‎NIKE עם "דמות כנף" עבור כל הסחורות הנכללות בסוג ‎18 ובסוג ‎2 חברות פילה, עוסקות, בין היתר, ביצור נעלי ספורט ובשיווקן. חברות פילה רשמו סימני מסחר בישראל לגבי השם ‎FILA ועיצובו הגרפי בסוג ‎25, עבור דברי הלבשה ובכללם מגפיים, נעליים ונעלי בית. לטענת חברות פילה, נעלי הספורט שהן מייצרות משווקות בהיקף נרחב, כאשר עליהן אתימני המסחר שלהן, והן רכשו מוניטין ברחבי העולם ובישראל בתורת נעלי ספורט איכותיות. כמו כן, משקיעות חברות פילה כספים רבים בפירסום ובקידום סימן המסחר ‎FILA ושוקדות כי למוצריהן תהיה תדמית יוקרתית. ‎3. משנודע למשיבות, כי מחסני המכס באשדוד עיכבו נעליים הנחזות להיות נעליים מתוצרתן, הגישו המשיבות תביעות אזרחיות לבית המשפט המחוזי בתל - אביב - יפו נגד היבואנים. במסגרת התביעות, הגישו בקשות לאסור על היבואנים לייבא, לשווק, להפיץ, למכור או להציע למכירה בישרא את הנעלים המפרות את סימני המסחר הנזכרים, למנוע את שחרור הנעלים המפרות, שנתפסו על ידי רשויות המכס, למנות את באי כוח המשיבות ככונסי נכסים של הנעליים המפרות ולהסמיכם להחזיק בהן עד להחלטה אחרת של בית המשפט. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שלו) נתן צווים ארעיים כבקשתן, וקבע דיונים נפרדים בכל אחת מן הבקשות במעמד שני הצדדים. היבואנים הגישו את תגובתם לבקשות ואף הגישו, בתגובה לבקשה שהגישה חברת נייק, "בקשה דחופה לביטול סעדים זמניים ו/או דחיית התביעה על הסף". החלטתו של בית המשפט המחוזי ‎4. בית המשפט המחוזי דן בבקשות חברות נייק ופילה בנפרד, אולם - בשל זהות הענינים שהתעוררו בהן - החליט בהן במאוחד. בית המשפט דחה את טענת היבואנים, לפיה לא קמה לו סמכות מאחר שכתבי בי הדין של חברות נייק ופילה לא הומצאו לידי היבואנים כדין. כן קבע, כי בית המשפט ישראל הוא פורום נאות כדי לדון בתביעות. לגופו של עניין קבע, כי כל שימוש בסימן מסחר שלא על ידי בעליו או ברשותו של בעל סימן המסחר, מפר את זכותו של בעל סימן המסחר. לפיכך, גם ייבוא הטובין דרך ישראל לצורך שיווק ומכירה בשטחי הרשות הפלסטינית הוא הפרה לפי פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב - ‎1972 (להלן - "הפקודה"). בית המשפט הוסיף וקבע, כי שטחי הרשות הפלסטינית וישראל כלולים במעטפת מכס אחת ולפיכך אין לראות את משלוח הנעליים כ"סחורות במעבר" (‎cargo in transit), שהן סחורות המגיעות לישראל ממדינה אחת בדרכן למדינה אחר לאור האמור החליט בית המשפט ביום ‎3.3.98, כי הצווים הארעיים שניתנו ביום ‎21.12.97 וביום ‎15.1.98 בבקשותיהן של חברות נייק ופילה, יהיו לצווים זמניים שתוקפם עד מתן פסק הדין בתביעה העיקרי היבואנים בקשו להרשות להם לערער על ההחלטה, וביום ‎18.11.98 החלטנו לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור. בהחלטה האמורה נתבקש גם היועץ המשפטי לממשלה להביע דעתו, ובעקבותיה הודיע על התייצבותו מכוח סמכותו לפי סעיף ‎1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסחדש]. עיקר טענות בעלי הדין ‎5. בערעור שלפנינו מעלים היבואנים מספר טענות משפטיות עקרוניות הדרושות להכרעה בפרשה. הטענה הראשונה, היא כי כתבי בי הדין לא הומצאו להם כדין. טענה זו נטענת כלפי חברות פילה בלבד. בהקשר זה יצויין, כי כתבי בי הדין של חברות פילה הומצאו למנהלה של המבקשת מס' ‎1 ו לעמיל המכס שלה. הטענה השנייה היא כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בתביעות ובבקשות לסעדים זמניים ומכל מקום בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות כדי לדון בהן. טענתם השלישית של היבואנים היא כי במקרה הנדון לא היתה הפרה של סימן מסחר, משום שלא נעשה שימוש בסימן המסחר בישראל, כאמור בסעיף ‎1 לפקודה המגדיר הפרה כ- "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך...". עוד מעלים בעלי הדין סוגיות נוספות, שעניינן, בין היתר, פרשנות סעיף ‎44 לפקודת המכס, הסכם ‎TRIPS (Agreement on Trade Related Aspects of Intellectual Property (1994)), ואמנת פאריס בדבר הגנת הקניין התעשייתי. לעניין זה הגישו חברות פילה "בקשה בהסכמה להגשת מסמךוסף", שהוא תעודת רישום סימן המסחר "‎FILA" שהוצאה על ידי הרשות הפלסטינית. כמו כן הוגשה הבהרה של המבקשים ובקשה להגיב להבהרה מטעם חברות פילה. כפי שנראה להלן, לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין צורך לדון בסוגיות אלה, וממילא גם לא בבקשה להגיש מסמך נוסף ובתגובות הנוסות לבקשה. ‎6. היועץ המשפטי לממשלה סומך את ידיו על עמדתן של המשיבות. לדעתו, לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעות ובבקשות והוא הפורום הנאות לדון בהן. כמו כן סובר היועץ המשפטי לממשלה, שהכנסת משלוח הנעליים לישראל והעברתו בישראל היא בגדר שימוש לפי הפקודה, ובכך מפרה את זויותיהן של המשיבות כבעלות סימני המסחר הרשומים בישראל. בכך הוא נשען על "המדיניות הקיימת והראויה, העולה מהחקיקה הפנימית במדינת ישראל ומההסכמים והאמנות שנחתמו בין ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, לפיהם הוסכם כי דיני היבוא הישראליים יחולו הן על יבוא לישראל והן על יבוא לשטחי הרשות הפלסטינית, בהיותן מהוות יחדיו מעטפת מכס אחת כללית". כן מבסס היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו על פסיקתם של בתי משפט במדינות ברחבי העולם שקבעו כי גם ייבוא של סחורות במעבר הוא בגדר שימוש מפר של סימן מסחר; קל וחומר שמתקיימת הפרה של סימן מסחר הרשום בישראל, כאשר הסחורה שבה מדובר מיועדת לשטחי הרשות הפלסטינית "שאיננה מדינה, אין לה גבול מוגדר עם ישראל לצרכי מכס ועל כן אין לה אפשרות טכנית לתפוש את הסחורה המזוייפת". עוד הוא מדגיש שעמדתו מתיישבת עם העקרונות והמגמות שביסוד ההוראות באמנות הבינלאומיות העיקריות שעניינן הגנה על זכויות הקנין הרוחני, ואף מתחייבת מאמנות אלה. הדיון בטענות סמכות בית המשפט ‎7. כאמור, טוענים היבואנים כי כתבי בי הדין שהגישו חברות פילה לבית המשפט לא הומצאו להם כדין ולפיכך לא קמה לבית המשפט סמכות לדון בתביעה ובבקשה לצווים זמניים שהגישו. טענה זאת דינה להדחות. אין מחלוקת כי חברות פילה המציאו את כתבי בי הדין למבקש מס' ‎2 באופן אי בעת שהתייצב לדיון בעניין בקשת חברת נייק לסעדים זמנים. המצאה אישית למבקש מס' ‎2, המכהן כמנהל המבקשת מס' ‎1, מהווה המצאה כדין (ראו רע"א ‎39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(‎4) 762; וכן תקנה ‎482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד84 (להלן - "תקנות סדר הדין")). לפיכך אין צורך להכריע בשאלה האם ההמצאה לעמיל המכס של המבקשת מס' ‎1 הייתה המצאה כדין לפי תקנה ‎482 לתקנות סדר הדין. מטעם זה גם אין צורך לקבוע אם פעולות שונות שנקטו היבואנים, עולות כדי ויתור על מצוות תקנות סדר הדין האזרחי בדבהמצאה כדין. משנמצא שהיתה המצאה כדין ליבואנים, הרי שבית המשפט קנה לו סמכות בינלאומית לדון בתביעות ובבקשות לצווים זמניים של חברות פילה ונייק, מכוח העיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי לפיו יש לבתי משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל (ראו רע"א ‎39/89 לעיל, י'זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ‎1995) עמ' ‎37-35 (להלן - "סדרי הדין האזרחי"); וכן ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) (להלן - "תורת הפרוצדורה האזרחית"), עמ' ‎95-94 ‎8. אולם, אפילו יש לבית המשפט סמכות בינלאומית לדון בתובענות ובבקשות, יכול שימנע מלעשות כן מן הטעם שהפורום אינו נאות. לעניין זה טוענים היבואנים, כי המשיבות הן חברות זרות, המבקשת מס' ‎1 רשומה בעזה ופועלת בתחומי הרשות הפלסטינית והסחורה המיובאת מיוצרת בסין וועדת למכירה בשטחי הרשות הפלסטינית. מכאן עולה, לדעתם, המסקנה, כי מירב הזיקות של הסכסוך אינן לישראל ולפיכך בית משפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענות. גם טענה זו יש לדחות. לאור המציאות המודרנית וההתפתחויות הטכנולוגיות, אין מייחסים עוד למבחן של מירב הזיקות את המשקל שהיו מייחסים לו בעבר לעניין טענת הפורום הבלתי נאות (ראו רע"א ‎2705/97 הגבס א' סיני (‎1989) בע"מ נ' ‎The Lockformer Co. ואח' (טרם פורסם); רע‎2303/96 אליהו מסיקה נ' פרופ' וינקו דולנס (טרם פורסם); תורת הפרוצדורה האזרחית, עמ' ‎115). בית המשפט המחוזי פסק כי בית המשפט בישראל הוא פורום נאות, משום שלחברות פילה ונייק סימני מסחר רשומים בישראל והנעליים נשוא התביעות מצויות בישראל. גם אני סבור כך. די בזות אלה וכן בעובדה שנטענה בפנינו, כי חברות נייק ופילה מנהלות את עסקיהן בישראל באמצעות מפיץ מקומי, כדי לדחות את הטענה. עוד ייאמר כי במקרה דנן מירב הזיקות של הסכסוך אינן לפורום הפלסטיני ואינן מראות שהוא הפורום המתאים ביותר לדון בתובענות (ראו ע"א ‎5118/92 חבר אלטריפי ללתעודאת אלעאמה בע"מ נ' סלאיימה, פ"ד נ(‎5) 407, 413-412, ע"א ‎45/90 ש' עבאדה נ' ת' עבאדה, פ"ד מח(‎2) 77) זכות לכאורה ‎9. כידוע, על מי שתובע סעד זמני להראות זכות לכאורה, ודברים אמורים גם בסעד זמני שעניינו הפרה של סימן מסחר (ראו א.ח. זליגסון, דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם (‎1972) עמ' ‎99-98, והשוו קלדרון, חיקויים מסחריים בישראל (תשנ"ז - ‎1996) בעמ' ‎38 סעיף ‎1 לפקודה מגדיר "הפרה" כך: "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך - (‎1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;" סעיף ‎46 (א) לפקודה, שכותרתו "זכות לשימוש ייחודי", קובע: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס". היבואנים אינם כופרים בתוקפם של סימני המסחר הרשומים של חברות פילה ונייק, ואף אינם חולקים על כך שעל הנעליים שייבאו סימנים דומים או זהים לסימני המסחר, הרשומים לגבי אותם טובין, של חברות נייק ופילה. לפיכך, היה יסוד לקביעתו של בית המשפט, כי, לכאורה, הסימנים על גבי הנעליים המיובאות דומים או זהים לסימני המסחר הרשומים של חברות פילה ונייק. השאלה היא אם ייבוא הנעליים כשלעצמו הוא בגדר "שימוש" כאמור בסעיף ‎1 לפקודה, וממילא הפרה בישראל של סימן מסחר רשום בישראל. לטענת היבואנים, אין בפקודה איסור ‎per se על ייבוא, האיסור א על שימוש בסימן מסחר בדרך מסחרית, לרבות שיווק, פרסום, מכירה, ייבוא לצרכי מכירה, כאשר אותן פעולות נעשות בישראל. עוד מדגישים הם, כי ייבוא לצורך ייצוא אינו בגדר שימוש. הואיל ומשלוח הנעליים שיובא לישראל דרך נמל אשדוד מיועד לשטחי הרשות הפלסטינית, אין לראות בייבוא שימוש שהוא הפרה לפי הפקודה. כנגדם טוענות המשיבות, שיש לפרש את המונח שימוש כפעילות מסחרית כלשהי בסחורה הנושאת את סימן המסחר ולכן גם ייבוא לצרכי ייצוא מהווה שימוש. לעניין זה מביאות המשיבות אסמכתאות רבות ממדינות שונות, שבהן נקבע כי ייבוא סחורות במעבר נחשב הפרה של סימן המסחר בטריטוריה שבה עברה הסחורה. עוד עומדות על כך ששטחי ישראל והרשות הפלסטינית כלולים במעטפת מכס אחת ולכן יש לראות את הייבוא המיועד לרשות הפלסטינית כיבוא לישראל. ‎10. אכן, השימוש שבו מדובר בסעיף ‎1 לפקודה הוא שימוש בישראל (ראו ‎Kerly's Law of Trade Marks and Trade Names (Twelfth edition, 1986) p. 269). משלוח הנעליים האמור הגיע לישראל ועוכב על ידי רשויות המכס בנמל אשדוד (ראו גם סעיפים ‎14, 15 לפקודת המכס העוסקיםבין הנתונים לפיקוח רשות המכס) ואין מחלוקת, שאילו יובא לצורך מכירתו בישראל היה הדבר בא בגדר שימוש לפי הפקודה. כך נקבע כי "אם נעשה ייבוא של סחורה הנושאת סימן מסחר מסויים, והנסיבות מראות כי קיימת כוונה מיוחדת למכור את הסחורה הזאת, כשעליה סימן המסחר אשר הזכות הבלעדית עליו שייכת לתובע...אזי יכול גם ייבוא להוות חוליה של השימוש..." (ע"א ‎155/56 חברת הגרמופון בע"מ לונדון, ואח' נ' סימפוניה בע"מ, פ"ד יא ‎821). גם המלומד קרלי בספרו הנזכר מציין ש"יבוא סחורות המסומנות באופן מטעה לשימוש בארץ זו הינה הפרה" (ראו גם בחוק יקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם טריפס), התש"ס - ‎1999, שתיקן את הפקודה ולפיו הוסף סעיף ‎69א המאפשר לבעל סימן מסחר רשום לפנות למנהל המכס בבקשה לעכב שחרור טובין מפרים. אמנם, חוק זה אינו חל בענייננו, אולם יש בו, כמדומה, לסייע בפרשנותו של המונח "שוש"). נשאלת, איפוא, השאלה אם ייבוא סחורות לישראל לצורך מכירתן בשטחי הרשות הפלסטינית כמוהו כיבוא לצורך מכירתן בישראל ולפיכך הוא בגדר שימוש לפי הפקודה? אקדים ואומר כי על שאלה זאת יש להשיב בחיוב. ‎11. ישראל והרשות הפלסטינית כלולות במעטפת מכס אחת. הדבר מעוגן בחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה - ‎1994 (להלן - "חוק היישום"). בסעיף ‎4 (א) לחוק היישום נאמר כי: "בכפוף להוראות סעיף ‎3 יחולני היבוא על טובין המיובאים לשטחי עזה ויריחו", ובסעיף ‎5 נאמר כי: "לעניין דיני היבוא יחולו הוראות סעיף ‎1א לחוק מס ערך מוסף, בשינויים המחוייבים". כך גם בסעיף ‎1א(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - ‎1975 - שכותרתו "פרשנות לגבי תחולת החוק באזור ובשטחי עזה ויריחשבו נאמר כי: "לגבי מכירת טובין, העברת טובין ומתן שירותים - (‎1) לא יראו בהעברת טובין מישראל לאזור, מישראל לשטחי עזה ויריחו, מאזור לישראל ומשטחי עזה ויריחו לישראל משום יצוא ויבוא" (ראו גם הצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ויריחו (תיקוני חקיקה), התשנ"ד -1994, ה"ח ‎2229, תשמ"ד, עמ' ‎598; י' זינגר "הסכם הביניים הישראלי - פלשתינאי בדבר הסדרי ממשל עצמי בגדה המערבית וברצועת עזה - כמה היבטים משפטיים", משפטים כז (תשנ"ז) ‎605, 626; ט' איינהורן "איחוד המכסים בין ישראל לרשות הפלשתינית" מחקרי משפט יד (תשנ"ח) ‎43' גבאי "הסכם מיסוי ומכס בין ישראלים לפלשתינאים", מסים ח‎3- (1994) א‎1-, א‎5-; וכן מ' קפוטא "הסדרי המיסוי והסחר בין ישראל לרשות הפלסטינית", מסים יג‎5/ (1999) א‎17-). כך גם הוסכם בסעיף ‎XI לנספח ‎V להסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת ינו הפרוטוקול בנושא יחסים כלכליים (להלן: "הפרוטוקול הכלכלי"). נקבע שם, כי "בין הצדדים תהיה תנועה חופשית של טובין תעשייתים ללא הגבלות כלשהן, לרבות מכסים ומכסי ייבוא אחרים, בכפוף לחקיקה של כל צד". עוד הוסכם בסעיף ‎III (10) לפרוטוקול הכלכלי, כי בכפוף לחריגיםמסויימים, יקיימו שני הצדדים אותה מדיניות ייבוא. המשמעות של מעטפת מכס משותפת אחת - שבתוכה מעבר חופשי של סחורות בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית - היא שייבוא של סחורות לישראל, לצורך מכירה או שיווק, או לצורך מטרה מסחרית אחרת, בשטחי הרשות הפלסטינית דינו כדין ייבוא סחורות לישראל לצורך זה. על כך נאמר, בין היתר, כי: "...אין צורך שהטובין יימכרו בשטחים. עקרון המעבר החופשי של טובין מבטיח את תנועתם החופשית בישראל. בפועל, אין חובה כלל שהטובין יגיעו לשטחים. מיד לאחר שחרורם מהמכס, ניתן לשווק אותם באופן חוקי במישרין בישראל..." (ט' איינהורן במאמרה המאוזכר לעיל, בעמ' ‎442). נמצא כי לכאורה הפרו היבואנים את סימני המסחר של חברות נייק ופילה ולכן בידיהן זכות לכאורה לקבל את הסעד שהעניק להן בית המשפט המחוזי. מאזן הנוחות ‎12. למעלה מן הצורך יש מקום לתת את הדעת גם על השאלה של מאזן הנוחות: אי הנוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו לעומת אי הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן הצו, הכרוכה בשאלה האם ניתן לפצות את התובע בכסף אם לא יינתן לו הסעד הזמני, ומאידך גיסא מהו הנזק שהסעד הזמני עלו לגרום לנתבע אם תדחה התביעה (ראו סדרי הדין האזרחי בעמ' ‎617-616). בערעור שלפנינו לא טוענים, אמנם, היבואנים, כי מאזן הנוחות מצדיק שלא להעניק למשיבות את הסעד הזמני, ודי בכך כדי להותיר את מסקנת בית המשפט על כנה. אולם, למעלה מן הצורך ייאמר כי הנזק שייגרם למשיבות אם יבוטל הצו אינו רק נזק כלכלי שניתן לאומדו בכסף אלא גם נזק למוניטין של המשיבות (ראו א' וינוגרד, צווי מניעה - חלק כללי (התשנ"ג) עמ' ‎154). מאידך גיסא, נזקם של היבואנים הוא כספי וניתן להערכה. ‎13. בשולי הדברים אעיר, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שנתנה סעד זמני או סירבה לתיתו. בכך טעם נוסף כדי לדחות את הערעור (ראו, למשל, רע"א ‎8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב (לא פורסם); רע"א ‎6885/99 AMS Technical Syst Inc. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (לא פורסם); רע"א ‎3753/99 רשת הריבוע הכחול (היפר היפר) בע"מ נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ (לא פורסם); סדרי הדין האזרחי בעמ' ‎620) סיכום ‎14. לפיכך אני מציע כי הערעור יידחה וכי הצווים הזמניים ישארו על מכונם עד להכרעה בתביעות העיקריות. המבקשים ישלמו למשיבות הוצאות בסך כולל של ‎30,000 ש"ח ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. מסמכיםהמצאת כתבי בי דיןכתבי טענות / כתבי בי דין