החלטה בקשה למשפט חוזר. 1. ביום 10.9.98 הוגש כתב אישום כנגד המבקש בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 3891/98), המייחס לו עבירות של גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה לפי סעיפים 413ב(א) ו413-ז לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), וכן עבירות של נהיגה בהעדר רשיון נהיגה, רשיון רכב וביטוח. המבקש, אשר היה מיוצג בהליך זה, הודה בעובדות המקיימות את העבירות שעניינן נהיגת רכב ללא רשיון רכב וביטוח, וכפר בעובדות שבבסיס האישומים האחרים. בהכרעת הדין ביום 15.2.99, הרשיע בית המשפט את המבקש בכל האישומים, פרט לאישום הנוגע לנסיעה ללא רשיון נהיגה. בית המשפט קבע כי המבקש נטל רכב אשר חנה בחניון כ30- חודשים. הוא נתפס נוהג ברכב הגנוב כאשר ברשותו הכלים ששימשו אותו בפועל להנעת הרכב. נקבע כי המבקש חיבר מצבר חדש לרכב (אשר המבקש מצאו כשהוא פרוץ), וכך הניע את הרכב ולקחו. בית המשפט דחה בהכרעת הדין, שורה של גרסאות סותרות אשר העלה המבקש, בנסיונו לתת הסבר לנסיבות הארוע. בית המשפט דחה טענותיו וקבע כי - "הצגתו של הרכב כמימושה של זכות שניתנה לו [למבקש] כביכול, בין במפורש ובין מכח מציאת חפץ שאין לו בעלים, היא ניסיון מגוחך להיחלץ מהמסקנה האחת והיחידה המתחייבת מהנסיבות שהוכחו בפני למעלה מכל ספק סביר, ושעל פיהן גנב הנאשם את הרכב...". בגזר הדין, שניתן ביום 13.4.99, קבע בית המשפט, בטעות, כי המבקש הורשע גם בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה. הוא גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, ופסלו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים מיום שחרורו מהמאסר. 2. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 1211/99), וטען כי "לא ניתן לגנוב חפץ שאין לו בעלים". בהליך זה יוצג המבקש על ידי סניגור ציבורי שמינה לו בית המשפט. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכם כי הערעור על הכרעת הדין ידחה. כמו כן הוסכם, לעניין גזר הדין, כי תשעה חודשי מאסר בפועל ירוצו בחופף למאסרים אחרים שהמבקש מרצה או ירצה, ותשעה חודשי מאסר ירוצו במצטבר. עוד הוסכם כי פסילת הרשיון תועמד על שנתיים בלבד מיום שחרורו מן המאסר. למרות שפסק הדין ניתן בהסכמה, ביקש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 4915/99). בית המשפט (המשנה לנשיא ש' לוין) קבע ביום 30.8.99 כי משפסק הדין בבית המשפט המחוזי היה על דעת הסניגור הציבורי שהסכים לדחיית הערעור על ההרשעה, אין מקום ליתן רשות ערעור בערכאה שלישית. 3. הבקשה שלפני היא בקשה לקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש. זה טוען כי נגרם לו עיוות דין חמור ועוול משווע. המבקש טוען כי שגה בית משפט השלום אשר הרשיעו בעבירה של גניבת רכב, הגם שעסקינן ברכב נטוש. רכב נטוש שהופקר על ידי בעליו איננו "דבר הניתן להיגנב" שכן איננו "בעל ערך" או "נכסו של אדם", כהגדרת סעיף 383(ג)(4) לחוק העונשין. המבקש טוען כי אם נופלת הרשעתו בעבירת הגניבה, ממילא נופלת הרשעתו בעבירה של החזקת מכשירי פריצה, שכן הכלים שהביא להתקנת המצבר, נועדו לקחת רכב שרשאי היה המבקש לקחתו. כמו כן, טוען המבקש כי הבקשה מעלה שאלה משפטית חדשה שטרם נדונה. עוד טוען הוא כי לא זכה לייצוג הוגן בבית המשפט המחוזי, כיוון שסניגורו הציבורי לא טען כי הרכב היה רכב שהופקר. כמו כן, הסכים הסניגור לדחית הערעור על הכרעת הדין, אף על פי שלא ניתן לעבור עבירה של גניבת רכב שהופקר. ביום 30.10.00 הגיש המבקש בקשה לקיים דיון בעניינו. לא מצאתי כי יש מקום, בנסיבות העניין, להורות על שמיעת טענות בעל פה, כאמור בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-. 4. היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעתו, טוען כי אין מקום לקיים בעניננו משפט חוזר. ראשית, טוען היועץ המשפטי כי אין מקום לקבל את טענת הכשל בייצוג. המבקש זכה, לדידו, ליצוג הולם בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. שנית, לעניין טענתו המשפטית, טוען היועץ המשפטי, כי רכב הרשום על שמו של אדם ברשות הרישוי איננו נכס מופקר אשר ניתן לזכות בו מן ההפקר לפי סעיף 3 לחוק המיטלטלין, תשל"א1971-. כמו כן, כדי שנכס יחשב כמופקר, נדרש כי בעליו יתכוון להפקירם. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, אין דרכם של הבריות להשליך חפצי ערך. רכב שהושאר בחניון מספר שנים ספורות, אין לראות בו רכב שהופקר בכוונה, אלא שיצא משליטת הבעלים מסיבה אחרת. כמו כן, טוען היועץ המשפטי, כי אין מקום לחלוק על קביעת בית המשפט כי המבקש "נטל" את הרכב. היועץ המשפטי טוען כי בדין הורשע המבקש, ולא נגרם לו כל עיוות דין. מטעמים אלו, אין מקום לדעת היועץ המשפטי לממשלה, לקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש. 5. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע כי - "31. משפט חוזר (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: ... (4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. ...". במקרה דנן, טען המבקש כי קמה עילה לקיים משפט חוזר, כיוון שנגרם לו "עיוות דין", כלשון סעיף 31(4) לחוק בתי המשפט. בנוגע לעילה זו פסקנו בעבר כי - "לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 359-360). 6. במקרה דנן סומך המבקש טענתו כי נגרם לו עיוות דין על שני אדנים. ראשית, טוען המבקש, כי בית המשפט שגה בקובעו כי זה גנב רכב, כאשר לטענת המבקש, לא ניתן לגנוב רכב שהופקר על ידי בעליו. שנית, ייצוגו בבית המשפט המחוזי על ידי הסניגור הציבורי היה לוקה. 7. לגבי טענתו הראשונה של המבקש כי לא נדונה השאלה המשפטית, האם ניתן לגנוב רכב שננטש, הרי שעסקינן בטענה ערעורית בטיבה. אכן, "דיבור זה [עיוות דין] לא נתכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא ביקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון סופיות הדיון של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241, 250-251). המבקש בעניננו מיצה את כל הליכי הערעור שמקנים לו סדרי הדין. עניינו נדון בשלוש ערכאות. דומה גם, כי במסגרת הליכים אלה טען המבקש טענות דומות בעיקרן לטענות בשלהן הוא מבקש כעת קיומו של משפט חוזר. לפיכך, ומשלא נמצאו נסיבות נדירות ויוצאות דופן כאמור, אין בטענות אלה כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר בעילה זו. 8. לעניין טענתו לגבי הכשל בייצוגו בבית המשפט המחוזי, המבקש לא הביא כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי עורך דינו כשל בייצוגו. אכן, ייצוג לקוי יכול שיהווה, בנסיבות מסויימות, עילה לקיומו של משפט חוזר (ראו: דו"ח הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר, עמ' 55; דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 22) (עילות למשפט חוזר), התשנ"ו1995-, ה"ח 131; מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529). עם זאת, טענותיו הכלליות של המבקש בעניין שלפני - כי עורך דינו לא טען טענה זו או אחרת או כי הגיע להסכם אשר המבקש אינו שבע רצון ממנו (הגם שסביר להניח כי הסניגור ראה בו כמיטיב עם מרשו) - אין בהם כדי להצביע על כשל בייצוג. בודאי שהמבקש לא הצביע על ייצוג כה כושל עד שיש בו כדי לעורר "חשש של ממש" כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין (מ"ח 2478/99 מוחמד סביחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 642, 670). אכן, רק במקרים חריגים ביותר, יהיה בכשל בייצוג כדי לגבש עילה לקיומו של משפט חוזר, ו"העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט (מ"ח 4512/99 יגאל (איגור) בן מיכאל אייזין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מטעמים אלה, אני מורה על דחיית הבקשה. משפט חוזרפריצהגניבת רכברכבביטוח גניבת רכב