הכרעת דין 1. נגד הנאשמת, הוגש כתב אישום שעניינו גרם תאונת דרכים כתוצאה מאי ציות לאור אדום ברמזור ונהיגה בקלות ראש עבירה על פי תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה וסעיפים 62 (2) ו- 38 (3) לפקודת התעבורה. 2. על פי כתב האישום, נהגה הנאשמת מכוניתה בתל-אביב ברחוב לבנדה וכאשר הגיעה לצומת עם רחוב המסגר, צומת מרומזר, לא צייתה לאור האדום ברמזור בכיוון נסיעתה והתנגשה בקטנוע אשר נכנס לצומת משמאלה מרחוב המסגר. כתוצאה מהתאונה, נחבלה חבלות של ממש נוסעת בקטנוע ורוכב הקטנוע והנאשמת נחבלו. כן ניזוקו 2 כלי הרכב המעורבים. 3. ב"כ הנאשמת כפר בעובדות כתב האישום כפירה גורפת מבלי לפרט מהות הכפירה. 4. התובעת ביקשה להגיש את המסמכים הבאים : הודעת נאשמת - ת1/ , דו"ח בוחן - ת2/, תרשים - ת3/, תוכנית רמזורים - ת4/ וסיכום מחלה - ת5/. ב"כ הנאשמת, בתגובה , הודיע : " איני מסכים לשום דבר"! (ההדגשה וסימן הקריאה שלי. צ.ק.). החלטתי לקבל את המסמכים הואיל וב"כ הנאשמת לא פירט מדוע אינו מסכים להגשת המסמכים. 5. מטעם התביעה העידו שלושה עדים. עד תביעה מס' 1 , רפי מהדב, העיד כי נהג את הקטנוע כשחברתו אורלי זאדה ישובה מאחוריו . במהלך הנהיגה ברחוב המסגר הוא התקרב לצומת עם רחוב לבנדה ומשהבחין כי האור ברמזור בכיוון נסיעתו הינו ירוק החל בחציית הצומת כאשר לפתע הגיחה מימין מכונית הנהוגה בידי הנאשמת והתנגשה בקטנוע. כתוצאה מהתאונה, הועפו רוכבי הקטנוע מעליו ונחתו על הכביש. העד נחבל ואילו רגלה של חברתו רוסקה . עדת תביעה מס' 2 , אורלי זאדה , גוללה בעדותה את הקורות אותה בשעת התאונה. העדה ישבה במושב האחורי של הקטנוע . כשהגיעו לצומת היא נתנה דעתה לאור הירוק ברמזור בכיוון נסיעתם. במהלך חציית הצומת, כך העדה, התנגש בהם רכב אשר הגיע מצד ימין . כתוצאה מהתאונה סבלה העדה משברים מרוסקים מהירך ועד אצבעות רגל ימין, היא נאלצה לעבור מספר נתוחים אשר במהלכם הוחדרו מסמרים וברגים לאיחוי השברים ויש לה קושי ניכר בהליכה. העדה סובלת עדיין מכאבים ומשתמשת במקל הליכה. עד תביעה מס' 3 , דניאל בוחבוט , הינו עד ראיה למקרה. לדברי העד הוא נהג מכוניתו ברחוב לבנדה והגיע לצומת עם רחוב המסגר שם עצר עקב האור האדום ברמזור בכיוון נסיעתו. בעודו ממתין הוא הבחין במראה השמאלית של מכוניתו ברכב אופל בצבע כחול המגיע מאחוריו, חולף על פניו, חוצה את הצומת במהירות באור אדום ומתנגש בחלקו האחורי ימני של האופנוע אשר הגיע משמאל מרחוב המסגר. העד ירד ממכוניתו על מנת להגיש עזרה ראשונה והבחין בבחורה - עדת תביעה 2 - כאשר היא שוכבת על הכביש ורגלה מעוותת . בחקירתו הנגדית השיב העד כי אינו מכיר איש מהצדדים וכי ניגש לרוכב הקטנוע ומסר לו את פרטיו. העד הדגיש כי האירוע היה כה מזעזע עד שפרטיו נותרו חרוטים בזכרונו חרף הזמן שחלף מיום התאונה ועד ליום מסירת העדות במשטרה כ- 20 יום לאחר מכן. במהלך החקירות הנגדיות של עדי התביעה 1 ו- 3 ביקש הסניגור המלומד להגיש את הודעותיהם במשטרה בשל סתירות אשר נמצאו לכאורה בין עדותם בבית המשפט לבין הודעותיהם במשטרה. לגבי עד תביעה מס' 1 מצא עו"ד ניר סתירה בין שעת התאונה אשר ננקבה במשטרה לבין השעה אשר נמסרה בעדות בבית המשפט ואילו לגבי עד תביעה מס' 3, מצא הסניגור סתירה בכך שבהודעה במשטרה לא מסר העד את צבע המכונית הפוגעת ואילו בעדותו בבית המשפט הוא ציין את הצבע. 6. הנאשמת בחרה שלא להעיד ואף לא הובאו ראיות אחרות מטעמה . 7. בסיכומיה ביקשה התובעת המלומדת להרשיע את הנאשמת לאור המסמכים אשר הוגשו ולאור עדויות עדי התביעה ובמיוחד עדות עד תביעה מס' 3 בהיותו עד אובייקטיבי חסר ענין בתוצאת ההליך . הסניגור המלומד טען בסיכומיו כי לא הוכח כל קשר בין הנאשמת לבין התאונה הואיל והמסמכים אשר הוגשו הינם בלתי קבילים. כן טען עו"ד ניר , כי יש ליתן משקל מועט לדברי עדי התביעה והכל בשל מגבלות הזכרון האנושי. 8. לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשמת. א. בדו"ח הבוחן - ת2/ - מופיעים פרטי הנאשמת ומכוניתה הכל כמפורט בכתב האישום. לא זו אף זו, בדו"ח מצביע הבוחן על נזקים אשר נמצאו במכונית הנאשמת כתוצאה מהתאונה ( ראה סעיף 5 לדו"ח). לו חפץ עו"ד ניר לחקור את הבוחן על ממצאיו (כולל "שירבוב" שמה של הנאשמת לדו"ח) היה עליו לטרוח ולבקש לזמן לחקירה את הבוחן כמפורט בסעיף 27 (ד) לפקודת התעבורה שזה לשונו : "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מכוחו של בית משפט לצוות, כי נותן הודעה או דו"ח בוחן ייחקר בבית המשפט , ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך ...". (הדגשה שלי - צ.ק.). אולם במקרה זה בו הנאשמת מיוצגת לא ביקש בא כוחה את חקירת הבוחן חרף החלטתי כי יתכבד ויפרט מהי "אי ההסכמה" להגשת דו"ח הבוחן. על עו"ד ניר היה לנקוט עמדה פוזיטיבית, קרי, לבקש את חקירת הבוחן אך הוא בחר למלא את פיו מים. בהעדר בקשה כאמור , דו"ח הבוחן מתקבל כראיה לאמיתות תוכנו מכח הוראת סעיף 27 (א) (1) לפקודה. ב. למעלה מן הדרוש, שהרי הקשר בין הנאשמת לבין התאונה כבר הוכח בדו"ח הבוחן, בהודעתה קושרת הנאשמת עצמה לתאונה . הסניגור תוקף אף את קבילות ההודעה . נכון הדבר כי סעיף 11 לפקודת הראיות קובע כי יש להוכיח אימרת נאשם באמצעות רושם האימרה . אולם במה דברים אמורים, כאשר היתה התנגדות להגשתה של אותה אימרה והסניגור מבקש לחקור את רושם האימרה. "התנגדות" - כוללת בחובה נימוקים שיש בהם כדי להטיל ספק באמיתות תוכן האימרה ו/או בחוקיות גבייתה . אין די בהתנגדות סתמית , כללית ובלתי מנומקת על מנת לחייב את התביעה להזמין לחקירה בבית המשפט את רושם האימרה הואיל והתנגדות כאמור - לאו התנגדות היא. על פי הדין המתנגד לקבילות הודיה חייב להציג לאלתר את נימוקי ההתנגדות. כלומר, לא רק לנקוב בגורמי הפסול אלא אף לציין את שמות האחראים להיווצרותם ולקיומם של אותם גורמים פסולים - ראה לענין זה ספרו של כב' השופט קדמי על ספר הדין בפלילים חלק שני (ספר ראשון) מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ח - 1998 עמוד 886. אשר על כן , על דרך ההיקש, חייב היה לבקש ב"כ הנאשמת את רושם האימרה לחקירה בבית המשפט אך הוא בחר כאמור לעיל, להסתפק באמירה סתמית אף שהוסבה תשומת ליבו לכך שאינו מפרט את אי הסכמתו. בספרו "דיני ראיות" מבהיר פרופ' א. הרנון כי על בעל דין לקום ולהתנגד להגשת מסמך. (חלק ראשון עמ' 33). מקובל הוא כי טענה נגד קבילות של אימרה צריכה להצביע , לפחות בקוים כלליים, על מהות הטענה באופן שבית המשפט יוכל לשמוע ראיות בנקודה שבמחלוקת. (ראה לענין זה בג"צ 565/85 סביחי נ' בית המשפט המחוזי חיפה ופרקליטות מחוז חיפה פד"י לט' 4 עמ' 356). ג. נפלאת היא בעיני דרכו של הסניגור המלומד בניהול התיק. בראשונה, שלח עו"ד ניר ביום 5.12.1999 "הודעה מטעם הנאשמת" לפיה הוא כופר בעובדות כתב האישום ועל כן הוא מבקש לקבוע מועד להוכחות, או, לפי הצורך, "לקבוע ישיבה להקראה + הוכחות יחד". (הדגשה שלי : צ.ק.). דרך זו של כפירה בכתב או קביעת ישיבה אחת להקראה ולהוכחות אינה מוכרת לי כלל. על כן , קבעתי ישיבה להקראת כתב האישום בה הופיע ב"כ הנאשמת וטען כהאי לישנא : "כופר. אני טוען שהוזמנתי היום באופן מיותר . אשמור זכויותי לטעון להוצאות בהמשך". הסניגור המלומד סתם ולא פירש מהי כפירתו ואף טען כי הזמנתו להקראת כתב האישום היתה מיותרת. אינני יודע מהו המקור החוקי לטענתו כי ישיבת ההקראה צריכה להתבצע בנשימה אחת עם ישיבת ההוכחות. המשפט הפלילי, ככל ענפי המשפט האחרים, נועד לבירור האמת ולצורך זה נקבעו סדרי דין. את החוק יש לפרש לאור התכלית החקיקתית שבו, קרי, בירור העובדות כדבעי תוך שמירת זכויות הנאשם. המשפט, אינו משחק שחמט בו מי מן הצדדים צריך לקרוא צפונות הצד השני. סניגור אינו יכול להתעטף אחר שתיקות מסתוריות ולתבוע לאחר מכן את "שכרו". בחוק סדר הדין הפלילי, עוברת כחוט השני הקביעה כי על נאשם - או בא כוחו - לפרט ככל האפשר את טענותיו ומשלא עשה כן אל ילין על האחרים אם פרשו שתיקתו לחובתו. בסיכומיו , מבקש למעשה הסניגור , לקבוע "אמת משפטית" הרחוקה מ"האמת העובדתית" כרחוק מזרח ממערב. "מטרת המשפט הוא הצדק. האמצעי של המשפט להשגת הצדק הוא חיפוש אחר האמת. המשפט עומד על האמת. ההליך השיפוטי מבוסס על מציאת האמת. בלא אמת אין צדק. בלא אמת אין משפט. האמת - אותה שואף ההליך השיפוטי לחשוף - היא המציאות כמו שהיא". (דברי כבוד הנשיא ברק במאמרו " על משפט, שיפוט ואמת, משפטים כז' (תשנ"ו - תשנ"ז עמ' 11). אכן, יכול להיווצר פער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית זאת משום שבעלי הדין לא הצליחו להביא את המידע בכלי ההוכחה הנוהגים על פי דיני הראיות וסדרי הדין. זאת במה דברים אמורים - בין השאר - בקיומם של ערכים שאינם קשורים להליך השיפוטי ואשר הגשמתם מצדיקה חסימת המידע מבית המשפט. קרי, גילוי האמת במשפט הוא ערך מרכזי אך לא בלעדי. כך למשל, בית המשפט לא יתן יד לקבלת הודאה שהושגה שלא כדין תוך פגיעה בגופו של נחקר. הצורך להבטיח את זכותו של אדם לשלמות גופו וכבודו ישלול את פירות הפגיעה באלה, כהוכחה לאשמתו. אף ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיותו של אדם - האזנת סתר - לא תתקבל על ידי בית המשפט משום הצורך להגן על פרטיות המשוחח. לא כך הם פני הדברים במקרה זה . איזו תכלית חברתית נועדה להשיג שתיקתו של הסניגור המלומד לאורך כל המשפט. באיזה ערך יפגע בית המשפט אם יקבל את הראיות למרות ובעיקר בגלל שתיקת הסניגור . כמדומני, שהסניגור מתייחס אל המשפט כאל מקבץ כללים טכניים וכי כל שנותר לו הוא לארוב להזדמנות בו אחד מהם לא מולא כדבעי. פרשנותו זו של ב"כ הנאשמת אינה נכונה כלל ועיקר כפי שפירטתי לעיל. 9. אני קובע איפוא כי הנאשמת היא אשר נהגה במכונית שהתנגשה בקטנוע הנהוג על ידי עד תביעה מס' 1 . 10. אני מאמין לעדי התביעה ובמיוחד לעד תביעה מס' 3 אשר הינו עד ראיה חסר פניות. העד סיפר כי בשעה שהיה בעצירה עקב האור האדום ברמזור חלפה מכונית הנאשמת על פניו, חצתה את הצומת באור אדום והתנגשה בקטנוע. אני מאמין לעדי תביעה 1 ו- 2 כי בשעה שהקטנוע חלף על פני קו העצירה בכיוון נסיעתו ונכנס לצומת, היה אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו. על פי תוכנית הרמזורים כאשר יש אור אדום בכיוון נסיעת עד תביעה 3 והנאשמת אזי יש אור ירוק בכיוון נסיעת הקטנוע . ראה אף לענין זה סעיף 12 לדו"ח הבוחן לפיו אין פאזה משותפת (מופע משותף) לשני כיווני הנסיעה. 11. האחריות לגרם התאונה רובצת כולה לפתחה של הנאשמת אשר אף נמנעה מלהעיד בבית המשפט. הלכה היא כי הימנעות כזו עלולה להיזקף לחובת הנאשמת ומשמשת חיזוק לראיות התביעה . ראה לענין זה סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי. 12. אני מאמין לעדי תביעה 1 ו- 2 כי נחבלו כתוצאה מהתאונה ובמיוחד עדת תביעה מס' 2 אשר נחבלה חבלות של ממש הכל כמפורט בעדותה ובסיכום המחלה ת5/. הקטנוע ומכונית הנאשמת ניזוקו כעולה מדו"ח הבוחן. 13. בנהיגת הנאשמת כמפורט לעיל יש קלות ראש כאמור בסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה הואיל ונהיגתה במצב דברים זה עלתה עד כדי פזיזות. 14. אשר על כן אני מרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. משפט פלילימשפט תעבורהרמזורנסיעה באור אדוםאי ציות לתמרור