החלטה 1. על העורר הוגש בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות. תמצית העובדות היא כי ביום 2.2.00 נהג העורר במשאית מן המפעל שבו הוא עובד בקיבוץ עין חרוד איחוד לאילת. בהגיעו סמוך לכניסה למושב פארן, בשעה 09:20, סטה לנתיב הנגדי, ירד לשוליים, המשיך מעבר לשוליים עד שפגע בגלעד שבמקום ונעצר. שני נוסעים במשאית נהרגו והעורר נפצע. ביום התאונה פסל קצין משטרה את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה למשך תשעים ימים. ביום 25.5.00 הוגש כתב האישום וכן ביקשה המדינה לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד גמר ההליכים. שופטת התעבורה (כבוד השופטת ר' גליקליס), דחתה את הבקשה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' אבידע), בהחלטתו מיום 30.8.00, ביטל את ההחלטה והורה לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה עד גמר ההליכים. העורר ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי. 2. השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רשיון של נהג, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (עיינו, בין היתר, בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין עליון כרך 86 (2) 251; בש"פ 5757/96 אסי חיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) תקדין עליון כרך 96 (3) 1267; בש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין עליון כרך 99 (2) 64). בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו. 3. האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? הסיבה לסטייתו של העורר מנתיב נסיעתו אינה ידועה, אף לא לעורר. בדבריו בהודעתו במשטרה ביום התאונה, בשעה 12:45, אין הסבר למה שקרה: "את הקטע של הסטייה מהכביש אני לא זוכר אבל אני זוכר שהתעוררתי ומצאתי את עצמי בכעין בועה כשהרכב כבר נסע בשטח ומה שהעיר אותי למעשה זה הקפיצות של הרכב בשטח. מהרגע שהתעוררתי בשטח ועד ההתנגשות בסלע הזמן היה קצר ביותר ולכן אני לא חושב שבלמתי אבל אולי ניסיתי לשחק בהגה". (ההדגשות שלי - י' ט'). עוד אמר: "מה שאני זוכר זה שאני נוסע רגיל ואז אני מוצא את עצמי בשטח ואני לא יודע איך ולמה". (ההדגשה שלי - י' ט'). המסקנה העולה מדבריו של העורר היא שככל הנראה נרדם בשעת הנהיגה. חיזוק למסקנה מצוי בעובדה שיצא לדרכו בבוקר אותו יום בשעה 04:15; לאמור, עד שעת התאונה - 09:20 - חלפו כחמש שעות של נהיגה רצופה שראשיתה בטרם הנץ השחר. העורר עצר, אמנם, שלוש פעמים במהלך הנסיעה לצורך שתיית קפה, למשך כעשר דקות מדי פעם - ולדבריו התכוון לעצור פעם נוספת, קילומטרים ספורים אחרי מקום התאונה - אולם לא היה בכך כדי למנוע את התרדמה שנפלה עליו. גם אין לשלול את האפשרות ש"הפסקות הקפה" באו כדי להפיג את עייפותו, או את תחושת הנמנום שליוותה אותו מתחילת הנסיעה. מלבד עובדות וסברות אלה אין ראיות כלשהן המעידות על נהיגה בלתי זהירה של העורר או על סיבה אחרת שגרמה לסטייה מנתיב נסיעתו. יודגש כי הרכב והצמיגים נבדקו ונמצא שהיו תקינים. כמו כן קבע בוחן התנועה, לפי סימני הצמיגים שנמצאו, כי היתה ירידה מתונה של המשאית לשוליים השמאליים. מכאן שמהירות הנסיעה לא היתה, כנראה, מופרזת. סבורני כי נהיגה ממושכת ומייגעת, כפי שתוארה לעיל, בלי חניה לצורך תנומה - כאשר לכאורה נפלה על העורר תרדמה פתאומית - ניתן לראותה כראיה לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עם זאת נראה לי כי נסיבות התאונה אינן מלמדות שאופן נהיגתו מסוכן בדרך כלל. ככל הנראה מדובר באירוע חד פעמי, בעל אופי מקרי, שנגרם מחמת תרדמה, או נמנום, במשך שניות ספורות; שאיננו מעיד על דרך התנהגות אופיינית. 4. האם מעיד עברו של העורר על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם הוכח שיש גורמים אחרים הטבועים בו העושים אותו מסוכן? בחינת המרשם הפלילי של העורר - שהוא יליד 1968 - אינה מצביעה על מסוכנות. במשך כ- 15 שנים שהוא מחזיק ברשיון נהיגה עבר רק עבירת תנועה "רצינית" אחת: אי ציות לתמרור המורה על מתן זכות קדימה. כמו כן עבר עבירה אחת של מהירות למעלה מן המותר וכן שתי עבירות של נהיגה ללא חגורת בטיחות. יצוין כי אחרי שפגה פסילתו המינהלית - ביום 1.5.00 - חזר העורר לנהוג עד שבית המשפט המחוזי פסל אותו ביום 30.8.00 מהחזיק ברשיון נהיגה. במשך תקופה זאת, של שלשה חדשים, נהג בלי שעבר עבירות, ככל הידוע. יודגש כי לא הובא לפני בית המשפט דבר קיומם של ליקויי בריאות העושים אותו מסוכן. 5. מתוך בחינה כוללת זאת של כל השיקולים עולה, אפוא, המסקנה כי - למרות תוצאותיה הנוראות של התאונה - לא ניתן לקבוע כי נהיגתו של העורר מסכנת את הציבור. לכך ראוי להוסיף כי כתב האישום הוגש אחרי שחלפו ארבעה חודשים כמעט מיום התאונה. לאור נסיבותיה של התאונה, שלא היו מורכבות או מסובכות במיוחד, קשה להבין מדוע השתהו רשויות התביעה עד כדי כך. יתר על כן, אחרי שפגה הפסילה המינהלית חזר העורר לנהוג במשך כשלושה חודשים. סבורני, כי נסיבות כאלה יש בהן כדי להוסיף משקל למסקנה לפיה יש לבטל פסילה מהחזיק רשיון נהיגה. (השוו, בש"פ 6289/00 מאיר אברג'יל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - ההחלטה ניתנה ביום 14.9.00); בש"פ 7647/00 בשארה חינוואי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - ההחלטה ניתנה ביום 27.10.00)). 6. לפיכך, אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 30.8.00, לפיה נפסל העורר מהחזיר רשיון נהיגה ומורה כי רשיונו יוחזר לו. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותמשאית