החלטה 1. נגד המבקש הוגש לבית המשפט לתעבורה כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א1961- (להלן: פקודת התעבורה), סעיף 39(א) לפקודת התעבורה לפי תקנה 169ב(א) לתקנות התעבורה; עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26 לתקנות התעבורה, ועבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות לפי סעיף 64(ב) לפקודת התעבורה ולפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו, וגזר עליו את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 5,000 ש"ח או שישים ימי מאסר תמורתם; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנה; שנת מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מהעבירות אשר הורשע בהן ובעבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך שלוש שנים. על פסק דין זה הוגש על ידי המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש באופן חלקי, וזיכה אותו מחמת הספק מהעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. ההרשעה בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות נותרה על כנה. נוכח הזיכוי החלקי הקל בית המשפט המחוזי בעונש שנגזר על המבקש, וקיצר את תקופת הפסילה ואת עונש המאסר על תנאי לתשעה חודשים (במקום שנה - בשניהם). על פסק הדין האמור הוגשה בקשה זו לרשות ערעור. לטענתו של המבקש, לא הוכחה אף העבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרותו לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה, אשר זה נוסחה: "169ו.(א) סירב נוהג רכב או הממונה על רכב להיבדק לפי דרישת שוטר בבדיקת נשיפה או למסור דוגמה של דם או שתן לבדיקת מעבדה, דינו - מאסר שנה או קנס עשרת אלפים שקלים, ורשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון הנהיגה לתקופה של שנתיים". 2. עובדות המקרה, כפי שהן מתוארות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן כמפורט להלן: תחילתו של הסיפור במחסום משטרתי שיגרתי, שעצר את המערער בשעות שלפנות בוקר בגלל סוג מכוניתו (BMW). הסתבר שהרשיונות והביטוח אינם בידו, ומשנפנו השוטרים לבדוק את פרטיו במסוף, החל המערער (שמסתבר כי עוכב פעמיים נוספות - באותו יום - לדבריו) להשתולל, לקלל את השוטרים, לאיים עליהם ולחבוט במכוניתו. אגב כך השגיחו השוטרים בריח של אלכוהול הנודף מפיו. הוא נעצר, נכבל והמשיך להשתולל ולהאשים את השוטרים בגניבת כספו. כך עשה גם בתחנת המשטרה אליה הובא. נערכה לו - בהסכמתו - בדיקת נשיפה, אך זו כשלה, והוא סרב לבצע בדיקה נוספת, וגם למסור דם - סירב. בקביעת עובדות אלה, אשר היוו את התשתית להרשעת המבקש, אין עילה להתערב. 3. למבקש מספר טענות כנגד הרשעתו. הטענה האחת היא, שלא היה מקום להרשיעו בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות כשלא הוכח שהיה שיכור ולאחר שזוכה מהעבירה של נהיגה בשכרות. אין ממש בטענה זו. היסודות של שתי העבירות - נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק בדיקת שכרות - שונים הם. לעניין עבירת הסירוב, די בכך שלשוטר יש חשד סביר כי נוהג הרכב הוא שיכור - אפילו לא הוכח לאחר מכן כי היה שיכור - כדי שהנהג המסרב להיבדק בדיקת שיכרות יעבור את העבירה. לפיכך, העובדה שבמהלך המשפט לא מצליחה התביעה להוכיח, בנוסף, גם שהנהג היה שיכור בעת נהיגה, אינה פוטרת את הנהג מהעבירה. חשוב אף להדגיש, שיתכנו מקרים בהם רק בשל שהנהג סירב להיבדק בדיקת שכרות, לא יהיה ניתן להוכיח שהיה שיכור בעת הנהיגה. על פי טעון סנגור המבקש, די יהיה, על כן, שהנהג יסרב להיבדק בדיקת שכרות, כתוצאה מכך לא יהיה ניתן להוכיח שהיה שיכור בעת הנהיגה, ומשלא יוכח שהיה שיכור לא יהיה ניתן להרשיעו גם בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות. זו, כמובן, תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת. 4. טענתו השניה של המבקש היא, שמכיוון שהסכים להיבדק בדיקת שכרות אחת על ידי נשיפה יצא ידי חובתו, ואין זו עבירה מצדו אם סרב להיבדק בדיקות נוספות. לדעתו, יש לפרש את הסירוב הנזכר בתקנה 169ו(א) פירוש מצומצם, במובן זה שרק כשיש סירוב מוחלט של הנהג להיבדק בדיקת שכרות מתקיימת העבירה. לא כך הוא, משהסכים הנהג להיבדק ונבדק בדיקת שכרות אחת מסוג כלשהו. במקרה כזה אין לדבר על סירוב מוחלט להיבדק, ולשיטת סנגור המבקש רק במקרה של סירוב מוחלט נעברת העבירה של סירוב לבדיקת שכרות. אין לקבל את הטענה. צודקת באת כוח המשיבה בטענתה שטענה זו סותרת הן את לשון החקיקה הרלוונטית והן את תכליתה. 5. אשר ללשון החקיקה, ניתן ללמוד מההוראות המקנות את הסמכות והרשות לשוטר לבצע בדיקות שכרות, שהכוונה לא היתה לבדיקה אחת בלבד. ברוח זו, קובע סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, הדן בבדיקת שכרות: "(ב) שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או מנוהג רכב שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להיבדק במועדים ובמקומות שיורה, ומי שנדרש כך חייב להיבדק כאמור". הסעיף הדן בבדיקות האמורות להתבצע במספר מועדים ובמספר מקומות, דהיינו שהדרישה של שוטר יכול שתהיה למספר בדיקות ולא לסוג בדיקות אחד או לנסיון בדיקה אחד בלבד. בדומה, ובלשון ברורה עוד יותר, קובעת תקנה 169ג(א) לתקנות התעבורה, הדנה אף היא בבדיקת שכרות: "169ג.(א) היה לשוטר חשד סביר כי נוהג רכב או הממונה על רכב הוא שיכור, רשאי השוטר לדרוש ממנו להיבדק בדיקת נשיפה או למסור דוגמה של דם או של שתן לבדיקת מעבדה או לדרוש ביצוען של הבדיקות כאמור בפרק זה, כולן או חלקן" (כל ההדגשות לעיל שלי - ת"א). מסקנה דומה עולה מהאמור בשתי תקנות נוספות המצויות בפרק השישי של תקנות התעבורה הדן בבדיקת שכרות. תקנה 169ה(ב) קובעת: "שוטר רשאי לדרוש מנבדק בדיקת מעבדה לדוגמה של דם אף אם לא בוצעה מכל סיבה שהיא בדיקת נשיפה". על פי העולה מתקנה זו, ככלל, נעשית בדיקת דם לאחר שנעשתה קודם לכן בדיקת נשיפה, ולפיכך נכלל בתקנה היתר לבצע בדיקת דם גם במקרים בהם לא נערכה בדיקת נשיפה. תקנה 169ז(ב) לתקנות קובעת כי "תבוצע בדיקה כפולה (Duplicate) לפחות של ריכוז אלכוהול בדוגמת האויר הנשוף של הנבדק...". מכאן, שלא רק שרצויה בדיקה חוזרת של אויר נשוף של הנבדק, אלא שמוטלת על השוטר הבודק בדיקת שכרות חובה לעשות כן. זאת, כך יש להניח, כדי להבטיח את מהימנות הבדיקה. נזכור, שהתקנות הנזכרות לעיל, עליהן הסתמכנו, הותקנו על ידי שר התחבורה ושר הבריאות מכוח הוראות סעיף 64ב(ג)(3) לפקודת התעבורה. הוראה זו הקנתה להם סמכות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, להתקין תקנות לעניין בדיקות שכרות, בין השאר, בנושא "אופן הבדיקות, מקומות הבדיקות ותעודות שיינתנו על תוצאות הבדיקה". הסמכה זו בודאי הסמיכה את מתקין התקנות להתקין תקנות בדבר קיום בדיקות אחדות של מי שנבדק בדיקת שכרות, ולא רק בדיקה אחת. רואים אנו שעל פי הוראות החוק והתקנות מוסמך שוטר לדרוש מנבדק לעשות יותר מבדיקה אחת. מכאן ניתן ללמוד ולהסיק שאותה בדיקת שכרות, אשר סרוב לקיימה יגבש מצד המסרב עבירה פלילית, יכול שתכלול מספר בדיקות. סרוב לבצען, כולן או חלקן, יהווה עבירה, ובלבד שהתקיימו יסודות העבירה כמפורט בתקנה 169ו(א). 6. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכלית ההוראות הקובעות את הסמכות לבצע בדיקות שכרות ואת קיומה של עבירה מצד נהג המסרב לבצען. מטרת בדיקות השכרות הוא לברר אם הנבדק היה שיכור בעת שנהג ברכב. בדיקה כזו מצריכה לעיתים יותר מבדיקה אחת כדי להגיע למסקנה מהימנה. תכלית העבירה של סירוב להיבדק בדיקת שכרות היא להבטיח את ביצוען של אותן הבדיקות אשר יאפשרו קביעה אם הנבדק שיכור או אם לאו. לפיכך, כדי להגשים את מטרת הסעיף ראוי שהעבירה תתקיים כל אימת שנהג יסרב לבצע את כל אותן הבדיקות הנדרשות לצורך קביעה אם הוא שיכור או אם לאו. אם יאות לבצע בדיקה אחת בלבד, ובכך יצא ידו חובתו, על אף שבדיקה כזו לבדה לא תאפשר מסקנה כלשהי בדבר מצב שכרותו, לא תגשים הוראת תקנה 169ו את תכליתה להבטיח את קיומן של הבדיקות הנדרשות כדי לוודא את מצב שכרותו של הנבדק. על סמך האמור לעיל, ברי שהערכאות הקודמות הגיעו למסקנה המתבקשת בדבר אשמתו של המבקש בעבירה לפי תקנה 169ו לתקנות התעבורה. 7. המבקש מבקש לערער גם על גובה העונש שהוטל עליו. עניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. מה גם, שבית המשפט המחוזי התחשב בעובדת זיכויו של המבקש בחלק מן העבירות בהן הורשע על ידי בית המשפט השלום, והפחית הן מעונש הפסילה והן מעונש המאסר על תנאי. על סמך כל האמור לעיל נדחית הבקשה לרשות ערעור. משפט תעבורהתקנות התעבורהמשקאות משכרים / אלכוהול