פסק דין 1. המערער הואשם בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (ת.פ. 30246/99, בפני כב' השופטת א. קנטור), בנהיגה בחוסר זהירות - עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961, ובהתנהגות שגרמה נזק עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות וסעיף 68 לפקודה, על כך שביום 13.11.98 בשעה 18.00 לערך נהג במכונית פרטית במעלה הדרך לטבעון. הרכב היה תקין; הכביש היה גם הוא תקין אך רטוב ממי גשם. הדרך התפתלה בעיקול חד שמאלה, והכביש היה דו-סטרי, כאשר פס הפרדה רצוף מפריד בין כיווני הנסיעה, בכיוון נסיעתו של המערער היה הכביש דו-נתיבי. ממולו התקרבה מכונית פרטית, ובאותה עת, כך נטען בכתב האישום, נהג המערער את רכבו בחוסר זהירות ושלא בהתאם לתנאי הדרך; איבד את השליטה על רכבו; סטה לנתיב הנגדי; חסם את דרכה של המכונית האחרת, ושני כלי הרכב התנגשו, הנהגים ונוסעת נחבלו, ונגרם נזק לשני כלי הרכב. 2. לאחר שמיעת ראיות הרשיעה כב' השופטת קנטור את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ובגזר הדין הטילה עליו קנס בסך 1,800 ש"ח או 9 ימי מאסר תמורתם. כמו כן פסלה את המערער מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך שנתיים. הערעור נסב על ההרשעה, וטענת המערער היא, כי יש לבטל את הכרעת הדין ולזכותו מכל אשמה. לטענתו, הוא נהג אז במעלה הדרך המתפתלת לטבעון כשהכביש רטוב, ועקף מכונית אחרת. תוך כדי כך, הוא סונוור מאורותיו של רכב שבא ממול, סבר שהרכב שממול מצוי בנתיב נסיעתו; כדי למנוע תאונה בלם בלימת חירום; בעת הבלימה החליק הרכב לנתיב הנגדי ולא היה ביכולתו למנוע זאת. מבחינתו, היתה התאונה בלתי נמנעת, ולא היה בנהיגתו משום רשלנות. מכאן טענתו של המערער כי יש לזכותו מן האישום. 3. יצויין, כי כבר בהודעתו במשטרה העיד המערער כי סונוור על ידי הרכב שבא ממול. הוא העיד על כך גם בחקירתו הנגדית. את הכרעת הדין ביססה בחלקה כב' השופטת קנטור על "כלל הדרך". היא סברה שהואיל ומכוניתו של המערער עברה אל המסלול הנגדי שבכביש, עליו הנטל להוכיח כי לא התרשל. בסעיף 7 של הכרעת הדין היא קבעה כדלקמן: "7. במקרה זה, אני סבורה כי הנאשם לא עמד בנטל זה ולא פעל כפי שהיה צריך לפעול נהג סביר מן הישוב שהיה צריך לצפות כי כתוצאה מבלימתו הפתאומית בכביש רטוב יחליק לעבר הנתיב הנגדי ויגרום לתאונה שם.אף אם הייתי מקבלת את טענתו של הנאשם שסונוור - טענה שלא נסתרה ע"י התביעה, עדיין אינני סבורה כי הצעדים בהם נקט, היינו - בלימת חירום פתאומית בעיקול במסלול הנסיעה השמאלי מבין שניים - מקיימים את חובת הזהירות החלה עליו מכוח תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.עצם העובדה כי הנאשם סונוור ומבחינה סובייקטיבית סבר כי הרכב ממולו עומד להתנגש בו עדיין אינה הופכת את התאונה לבלתי נמנעת מבחינתו וברור כי אם היה ממשיך בנסיעה, ישר בנתיבו, התאונה לא היתה מתרחשת.שוכנעתי כי הנאשם נהג רכבו בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה, כפי שנקבע בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה - מכוחה הואשם.הנאשם כאמור, לא הרים את נטל השכנוע ולא שכנע אותי כי בנהיגתו, באופן בו בלם בלימת חירום בנתיבו והחליק לנתיב הנגדי לא התרשל ולא הפר את כלל הדרך.8. העולה מן האמור - עובדות כתב האישום הוכחו בפני מעבר לספק סביר ולא שוכנעתי ע"י הנאשם כי נהג בזהירות ותוך מתן תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות.9. אשר על כן - אני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו." הראיות בערכאה הראשונה כללו תרשים של האירוע. התרשים מראה את מצב מכוניתו של המערער לאחר התאונה, כאשר היא מצויה קרוב לשוליים של הנתיב הנגדי. בהודעתו ת4/ תיאר המערער כי הגיע רכב מולו שהגביה את האורות וסינוור אותו, הוא בלם והרגיש שרכבו מחליק שמאלה לנתיב הנגדי. הרכב שסינוור אותו הספיק לעבור והוא החליק שמאלה ללא שליטה, עד לגדר הנתיב הנגדי. לטענתו הוא נהג במהירות איטית אם כי עקף רכב שנסע באיטיות בנתיב הימני. לשאלה מדוע לא ראה את הרכב שסינוור אותו העיד: "ראיתי אותו כ - 20 מטר מלפנים ואז היה לדעתי קרוב אלי הוא הרים את אורות הרכב וסינוור אותי חזק וזה יצר את הרושם שהוא עומד להתנגש בי היות ויש עיקול ימינה בכיוון נסיעתי היה נראה כאילו הוא ממשיך ישר ואז בלמתי בלימת חירום ורכבי סטה לנתיב הנגדי מבלי יכולת לשלוט בנעשה". 4. בא כח המערער טוען כי אין להחיל על המקרה דנן את "כלל הדרך" משום שמכוניתו של המערער הגיעה אל הנתיב הנגדי מחמת החלקה. אינני שותף לדעה זו. לאחר התאונה היתה מכוניתו של המערער מצויה (כמתואר בת6/) בנתיב הנגדי. סטיה זו לשם מעידה לכאורה שהיתה רשלנות מצידו. נפסק בע.א. 446/2 בלגשווילי נ' אלגבארין, פ"ד מב(2) 737, בעמ' 743: "אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג... אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהווה ראיה כלשהי בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה נייטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת הכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, ... וכו'.... הייתי מעביר אל הנאשם או אל הנתבע את הנטל להביא ראיה בדבר הנסיבות שיכלו להביא לידי החלקת המכונית... אם לאחר שמיעת כל הראיות נשאר בלב השופט ספק סביר באשמת הנהג, אזי יזכהו, ... ." ראה גם את פסק דינו של בית משפט זה, במיוחד מפי כב' השופטת חוזה בע.פ. 772/98 מדינת ישראל נ' אחמד בן עלי עוד, תקדין מחוזי 99(1) עמ' 365. 5. בעניננו: כב' השופטת קנטור סברה שלא היה די בגרסת המערער כפי שהועלתה בפניה, כדי להטיל ספק ברשלנותו לכאורה בנהיגה, כעולה מנסיבות התאונה והמצאות רכבו בנתיב הנגדי. מסקנה זו נראית לי נכונה. המערער טען כי נסע באיטיות בכביש המוכר לו. בא ממול רכב שסינוור אותו. אינני סבור שמצב דברים זה הצדיק בלימת חירום, כפי שהוא בלם ואת אובדן השליטה ברכב במקום התאונה. אף אם בא רכב ממול, שלא בנתיבו של הנוהג אשר מגביה את אורותיו, אין בכך כדי להצדיק את הפעולה של בלימת החירום, ואובדן השליטה ברכב. היה ביכולתו של המערער להמשיך ולשלוט ברכבו ולהישאר במסלולו, לו היה נוהג ברכב בזהירות סבירה. 6. במצב דברים זה, שעה שכב' השופטת קנטור היא זו ששמעה את הראיות ויכלה להתרשם מהמערער, מעדותו, ומעדותם של שאר העדים, אין לומר שמסקנתה לחובת המערער, היא בלתי סבירה ובלתי אפשרית עד כי מוצדק שערכאת הערעור תתערב בה. 7. אני מחליט על כן לדחות את הערעור. רכבמשפט תעבורההתנגשותסטיה מנתיב