פסק דין השופט ש. ברלינר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (לתעבורה) בחיפה (כב' השופטת א. קנטור) בת.פ. 2845/98, מיום 5.7.00, לפיו זוכה המשיב מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שבתאונת דרכים בה היה מעורב ביום 3.4.98, נספה המנוח, רוכב אופנוע בן 22 שנה. העבירות הן: גרימת מוות ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), וסעיפים 64+40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה); אין פניה אלא בבטחה - עבירה על תקנה 41 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן - התקנות); אי ציות לתמרור - עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות, ולפי סעיף 38(2) לפקודה, וכן עבירה של גרימת תאונת דרכים שתוצאתה הריגה - עבירה לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות. 2. נסיבות המקרה מפורטות בכתב האישום, כדלקמן: ביום 3.4.98 נהג המשיב במשאית מערבל בטון, ברח' בר יהודה בנשר, ממערב למזרח. בהתקרבו לצומת בר יהודה-רח' השיש, עבר המשיב לנתיב השמאלי, ופנה שמאלה בנסיעה רצופה, תוך שהוא חוסם את מסלול נסיעת האופנוע שהגיע אל הצומת ברח' בר יהודה ממזרח למערב. בעקבות חסימת מסלול נסיעתו של האופנוע, התנגש האופנוע בדופן הימנית אחורית של המשאית. כתוצאה מכך נספה המנוח. לטענת המערערת, שדה הראיה של המשיב היה לטווח של 150 מטר; בצומת לפני הפניה שמאלה היה מוצב תמרור ב - 36, ולאחר התאונה הזיז המשיב את המשאית ממקום התאונה. עוד טוענת המערערת, שהתאונה ומותו של המנוח נגרמו בגלל רשלנותו של המשיב, שפנה שמאלה בלא תשומת לב; לא הבחין במנוח ובאופנוע; פנה שמאלה למרות שלא וידא שהוא יכול להשלים את הפניה בבטחון; חסם את מסלול נסיעתו של האופנוע; לא נתן זכות קדימה לרכב בדרך החוצה, ולא ציית לתמרור ב - 36 שהיה מוצב לפניו בצומת. 3. כב' השופטת קנטור שמעה את העדויות, והחליטה לזכות את המשיב מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מחמת הספק. נותר בלבה ספק אם עובר לפניה שמאלה ובמהלכה, יכול היה המשיב להבחין ברוכב האופנוע המתקדם לקראתו בדרך החוצה אל תוך הצומת. האופנוע בא במהירות עצומה, ועקף את כלי הרכב שהתקרבו אל הצומת בזיגזגים. בוחן התנועה אישר בעדותו כי אם האופנוע נמצא מאחורי רכב אחר, לא ניתן להבחין בו וכך גם אם שני כלי רכב נוסעים במקביל ואופנוע נוסע אחריהם. לאור זה החליטה כב' השופטת קנטור לזכות את המשיב מן העבירות של גרימת מוות ברשלנות, אין פניה אלא בבטחה, ואי ציות לתמרור ב - 36. באשר לעבירה על תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה: כב' השופטת קנטור קיבלה את גרסת המשיב כי עצר את משאיתו מיד כששמע רעש וכשהיה מודע לתאונה. מכאן, הזיכוי מחמת הספק גם מעבירה זו. 4. את מקום התאונה והנתונים בזירת התאונה סמוך לאחר שארעה אפשר לראות בתרשים ת5/ ובתמונות ת7/. המשיב נהג את המשאית בכביש דו נתיבי. לפניו היה מוצב תמרור ב - 36 המחייב מתן זכות קדימה לפונה שמאלה בדרך החוצה שלפניו, שבה נסע המנוח. כמו כן יש לקבל כנכונה את עדותו של העד ואיל שחאדה אשר לא ראה את התאונה עצמה אך אישר כי האופנוע נסע במהירות גבוהה ביותר ולפי הערכתו "האופנוע נסע מעל 120 קמ"ש". הערכה זאת נראית הגיונית בנסיבות המקרה. 5. כאשר הגיע המשיב אל הצומת, הוא האט את מהירות נסיעתו, לא עצר, ופנה שמאלה אף שבאותה עת התקרבו אל הצומת מכיוון מזרח, נוסף לאופנוע, שני כלי רכב. האחד היה מונית נהוגה על ידי מר אייל בן שטרית. השני היה מכונית פרטית בה נהג מר ליביו גרוס. לפי עדותו של המשיב, הוא ביצע את הפניה שמאלה, בהילוך שלישי, שבעזרתו יכולה המשאית להגיע למהירות של עד 20 קמ"ש. כאשר פנה שמאלה, הוא ראה "רכבים פרטיים שהיו רחוקים מהצומת במרחק 400-300 מטר מהצומת ולא ראיתי את האופנוע" (ת8/). הנכון הוא, שאותם שני כלי הרכב שהתקרבו אל הצומת מכיוון מזרח, ואשר הסתירו את האופנוע מראייתו של המשיב, היו קרובים אל הצומת הרבה יותר מאשר 300-400 מטר. אייל בן שטרית העיד כי נהג במונית והתקרב לצומת במהירות של 50-60 קמ"ש ואז עקף אותו האופנוע, וכאשר הבחין "שהנהג רוצה לפנות שמאלה האטתי את המהירות ואיפשרתי לו לפנות שמאלה". הוא הספיק לבלום את מכוניתו ו"ברגע שהאופנוע פגע במשאית אז הייתי במרחק 10 מטר מהם" (עמ' 14). העד ליביו גרוס נהג במכונית הפרטית בדרך בר יהודה מנשר לכיוון חיפה. הוא העריך כי הוא היה במרחק של כ - 80 מטר מן הצומת, ואז עקף אותו האופנוע. באותה עת החל המשיב לפנות שמאלה "וכשהוא כמעט עבר את הצומת אני הייתי במרחק כ - 50 מטר. בינתיים האופנוע עקף אותי ולא הצליח לעצור, הוא ניסה ברגע האחרון... סללום - התנדנד ופגע בחלק האחורי של המערבל בטון" (עמ' 14). בהמשך עדותו חזר ואישר "אני הייתי ממערבל הבטון במרחק של 80 מטר ממנו כשהוא התחיל את הפניה. אני נסעתי במהירות של 70-80 קמ"ש" (עמ' 14). "אני הייתי הרכב האחרון לפני הצומת, הכי קרוב למקום התאונה... כשהוא עקף אותי היינו בערך 80 מטר מהצומת. בעת התרחשות התאונה הייתי במרחק של בערך 50 מטר מהצומת... אני נסעתי בערך 80 קמ"ש". יחד עם זה בסיום עדותו הוא אישר: "אלמלא האופנוע נהג מערבל הבטון היה משלים את חציית הצומת לפני שהייתי מגיע אליה" (עמ' 15). 5. עולה איפוא מן העדויות, שכאשר החל המשיב לפנות שמאלה, התקרבו אל הצומת שלושה כלי רכב. מונית, רכב פרטי והאופנוע. האופנוע נהג במהירות מסחררת, ועקף את כלי הרכב, תוך שהוא נוהג באופנוע בחוסר זהירות. שתי המכוניות, הרכב הפרטי בו נהג מר ליביו גרוס והמונית הנהוגה על ידי מר אייל בן שטרית, היו קרובות מאוד אל הצומת, שעה שהמונית נוסעת במהירות של 50-60 קמ"ש, והפרטית נוסעת במהירות של 70-80 קמ"ש. מר גרוס העיד כי הוא היה במרחק של כ - 80 מטר מן הצומת בעת שהאופנוע עקף אותו, וכן אישר כי: "בעת התרחשות התאונה הייתי במרחק של בערך 50 מטר מהצומת - לא מדדתי, לפי העין" (עמ' 15). 6. מסקנתי מכל האמור היא, כי מצד אחד, יש לקבל את גרסת המשיב, ולו מחמת הספק, כי הוא לא היה יכול עובר לתאונה להבחין בנהג האופנוע אשר אפשר שהיה מוסתר על ידי המונית או על ידי המכונית הפרטית שהתקרבו אל הצומת. אך מצד שני, אין לקבל את גרסתו כאילו היו המונית והפרטית מרוחקות 300-400 מטר מן הצומת. הן היו מרוחקות מן הצומת כדי 80 מטר או אולי כדי 100 מטר, שעה שהן מתקרבות אל הצומת, האחת במהירות של כ - 50-60 קמ"ש והשניה במהירות של 70-80 קמ"ש. במצב דברים זה, בבואו לפנות שמאלה, הבחין המשיב בשתי המכוניות. הוא ידע כי עליו לפנות שמאלה במהירות איטית, כשמדובר במשאית כבדה, בהילוך שלישי, ועליו לחצות דרך רחבה בעלת שני נתיבי תנועה, דבר העשוי לקחת כדי 15 או אף 20 שניות. בנתונים אלה, אני סבור שלא היה ביכולתו של המשיב לפנות שמאלה בבטחון, על אף התקרבות שני הנהגים. אמנם, אין לשלול את עדותו של מר גרוס, כי המשיב היה יכול להשלים את חציית הצומת לפני שהוא עצמו היה מגיע אליה במכוניתו. אך מר אייל בן שטרית העיד כי הוא נאלץ להאט את מהירות נסיעתו על מנת לאפשר למשאית לחצות את הצומת. יוצא, כי המשיב לא כיבד את הוראות התמרור ב - 36 שעמד לפניו בצומת לפני הפניה, ויצר סיכון כלפי המשתמשים בדרך בצומת שלפניו, ובהם שני הנהגים של כלי הרכב הנ"ל. 7. לצורך אשמתו של המשיב בגרימת מותו של רוכב האופנוע, אין זה הכרחי כי הוא יבחין בו או כי חייב היה להבחין בו, לפני התאונה. אם הוא פנה שמאלה תוך כדי סיכון המשתמשים בדרך אותם ראה ובהם הבחין (אייל בן שטרית שנהג במונית וליביו גרוס שנהג ברכב הפרטי), הוא התרשל. אם התרשלות זו גרמה למותו של משתמש אחר בדרך שהיה נמצא סמוך לשני כלי הרכב, אך מוסתר על ידם, הרי זו עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין. חובת הזהירות של המשיב חלה לא רק כלפי כלי הרכב בהם הבחין ושאותם סיכן, אלא גם כלפי כל מי שאותו הוא מסכן, תוך כדי נהיגה, כשהנהיגה בלתי זהירה, והעשוי להיות מוסתר על ידי אותם כלי רכב. כך הוא, כל עוד לא נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיב לבין גרימת המוות בתאונה, משום התערבותו של גורם חדש בלתי צפוי מראש. במקרה דנן, ניתן לטעון כי פזיזותו של המנוח, בנוהגו באופנוע במהירות העולה כדי 120 קמ"ש, היא גורם בעל משקל מספיק, כדי להביא לניתוק הקשר כאמור. הכלל הוא כי "התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ואשר נוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות". ע.א. 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 555 בעמ' 574. אמנם, אי איכפתיות לתוצאה, מעשה רצוני (כגון התאבדות) או רשלנות בדרגה גבוהה, כמוסבר שם, עשויים לנתק את הקשר הסיבתי, אך כך הוא רק שעה שהסכנה לנפגע או לקרות התאונה היו בלתי ניתנים לציפיה מראש, ולא היה על גורם הנזק לקחת את הגורם הזר בחשבון. די, לצורך הקשר הסיבתי, שהארוע שהתרחש בפועל שייך בקוויו הכלליים לסוג הארוע שהיה צפוי, ושארע מחמת חוסר זהירותו של המזיק. ע.פ.84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141, בעמ' 157. ר' גם ע.פ. (חיפה) 733/98 עלי סברי נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי (99)(2) עמ' 1907, והאסמכתאות המוזכרות שם, באשר לקשר הסיבתי (שלא נותק, כך סברנו שם), בגרימת מותו של נהג רכב, שנהג במכוניתו כשהוא שיכור, והתרשל חמורות בתאונה. ובעניננו: האופנוע המתקרב לצומת מצוי, על אף מהירותו יוצאת הדופן, במיתאר הסיכונים שיצר המשיב באופן שבו נכנס אל הצומת ופנה שמאלה תוך סיכון כלי הרכב המתקרבים ובאים לקראתו בצומת. האופנוע נמנה על כלי רכב אלה, שסוכנו על ידי המשיב, אף שהמשיב לא יכול היה לראותו עובר לתאונה. משנמצא כי המשיב התרשל בפנייתו שמאלה בעשותו זאת שלא בבטחה על אף התקרבות המונית והרכב הפרטי אל הצומת, נראה כי המסקנה ההכרחית היא, כי יש להרשיע את המשיב בשלושת העבירות הראשונות אשר יוחסו לו בכתב האישום. 8. התרשים ת5/ מראה אמנם כי המשאית נעצרה במקום התאונה במרחק מה מן הצומת, בכניסה לרח' השיש. למרות זאת, ניתן לומר עדיין כי הרכב נעצר "במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר". ניתן לקבל את הסברו של המשיב, שמיד כשתפס מה קרה, כאשר היה מבוהל, עצר את המשאית באתר התאונה. 9. אני מציע על כן לאור האמור לעיל, כי נקבל את הערעור, ונרשיע את המשיב בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, אין פניה אלא בבטחה ואי ציות לתמרור, כמיוחס לו בפרק ב' סעיפים 1-3 בכתב האישום, וכי נדחה את הערעור באשר לזיכויו מחמת הספק, בעבירה המיוחסת לו בפרק ב' סעיף 4 של כתב האישום. כמו כן כי נורה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, על מנת לשמוע את טענות הצדדים לעונש ולגזור את דינו של המשיב. ש. ברלינר - שופט השופט י. גריל: אני מסכים. י. גריל - שופט השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. משפט פליליזיכוי מחמת הספקאופנוע