פסק דין 1. בפנינו שלושה ערעורים על פסק דין ועל החלטה של בית משפט השלום (תעבורה) בעכו, מיום 12.7.00. שני הערעורים הראשונים הם על פסק דינו של כב' השופט ארגמן בתיק פלילי 2427/00, לפיו זוכה המשיב מעבירה של נהיגה בזמן פסילה, והורשע בעבירה של נהיגת רכב בלא רשיון נהיגה תקף, ונהיגת רכב ללא תעודת ביטוח בתוקף. בגזר הדין הוטלו על המשיב עונשים אלה: קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר; פסילה מלקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, וכן מאסר של 3 חודשים על תנאי למשך שנתיים, שלא יבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה), וכן שלא ינהג בלא רשיון נהיגה - עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה. שני הצדדים מערערים על פסק הדין, והטענה העיקרית בעניננו היא, לשיטת המערערת, כי מוצדק להרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, בגין פסילת המשיב מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה למשך שלושה חודשים שהוטלה עליו ביום 1.3.99 בתיק מס' 2519/99 של בית משפט השלום בעכו. הערעור השלישי נסב על החלטתו של כב' השופט ארגמן מיום 12.7.00, בתיק מס' 2519/99 הנ"ל, שניתנה במעמד המשיב בלבד ובלא שנמסרה עליה כל הודעה למערערת, בה נקבע כי מנין תקופת הפסילה שהוטלה על המשיב בתיק 2519/99 הנ"ל, יחל ביום 30.3.99. 2. למשיב הוצא רשיון נהיגה על ידי רשות הרישוי לתקופה שמיום 18.11.98 עד ליום 16.6.02 (ראה נ2/). בגלל קנסות שהוטלו עליו ואותם הוא לא פרע, עוכב הרשיון בידי משרד הרישוי על פי הוראות תקנה 172ב לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. הוצא למשיב רשיון נהיגה זמני לתקופה שמיום 18.11.98 עד ליום 18.2.99. ביום 3.12.98 נהג המשיב ברכב בלא שהיה לרכב רשיון תקף, והוא הועמד על כך לדין בבית משפט השלום בעכו בתיק תעבורה מס' 2519/99 הנ"ל. ביום 1.3.99, בהעדרו, הוא נפסל מלקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים. ביום 21.3.99 הגיש המשיב לבית המשפט לתעבורה בעכו "בקשה בכתב לביטול פס"ד בהעדר ולעיכוב ביצוע פס"ד" וביום 30.3.99 קבע בית המשפט בעכו כי "הבקשה תידון לאחר שהמבקש יצרף אישור ממשרד רישוי על תוקף רשיון הרכב נכון ליום ביצוע העבירה". אישור כזה לא הופקד ופסק הדין לא בוטל והוא נשאר בעינו עד היום. ביום 24.6.99 נהג המשיב ברכב, נעצר על ידי שוטר והגיב כשנטען כלפיו כי הוא פסול מלנהוג: "אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני נוסע רגיל הרשיון שלי בבית...". השוטר הזהיר אותו כי הודע לו שהוא פסול מלנהוג וכי אסור לו לנהוג למשך 3 חודשים (ת4/). ביום 28.2.00 נהג המשיב ברכב ובגין נהיגה זאת הוגש נגדו האישום נשוא שני הערעורים שייחס לו נהיגה בזמן פסילה. לשוטר שעצר אותו ביום 28.2.00 אמר המשיב: "היתה לי פסילה ב - 1.3.99 בהעדר... הוגשה בקשת ערעור ע"י בימ"ש עכו ועדיין לא קיבלתי תשובה". ביום 4.4.00 הגיש המשיב בתיק 2519/99 הנ"ל "בקשה לחישוב ו/או מניין תקופת פסילה". ביום 16.4.00 החליט כב' השופט ארגמן לדחות את הבקשה וקבע: "1.2. היה על המבקש להפקיד את רשיונו מיד לכשנודע לו על דבר הפסילה מפי השוטר ביום 24.6.99 אך המבקש לא עשה כן. לא ניתן לחשב הפסילה, אלא מיום הפקדת הרשיון, לפיכך על המבקש להפקיד את רשיונו". הרשיון לא הופקד וביום 29.5.00 הגיש המשיב לתיק 2519/99 הנ"ל "בקשה דחופה, חוזרת ומובהרת לחישוב ו/או מניין תקופת פסילה". המשיב טען בבקשתו כי מאז 24.6.99 לא נהג כלל במשך תקופה של 3 חודשים. כב' השופט ארגמן החליט ביום 23.6.00, כדלקמן: "1.2.3. באישור של משרד הרישוי מופיע כי רשיונו בתוקף מיום 18.11.98 עד 16.6.2002. באישור לא מופיע כי רשיונו מעוכב עקב קנסות. מן האמור עולה כי למבקש רשיון תקף. עליו להפקידו לחישוב הפסילה." ביום 5.7.00 שב המשיב והגיש לבית המשפט בעכו בתיק מס' 2519/99 הנ"ל "בקשה לעיון חוזר וחישוב מניין פסילה והוספת מסמך". הוא היפנה לבקשה שהגיש עוד ביום 29.5.00, וביקש לקבוע כי הפסילה הסתיימה. ביום 12.7.00 באה הבקשה בפני כב' השופט ארגמן, אשר החליט: מניין הפסילה יחל ביום 30.3.99. היום בו ניתנה החלטה בבקשה שביקש המבקש לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו". על החלטה זו הוגש כאמור הערעור השלישי. כאמור, ביום 12.7.00 ניתן פסק הדין בתיק מס' 2427/00 הנ"ל, ולפיו זוכה המשיב מן העבירה של נהיגה בזמן פסילה. בו ביום גם ניתנה ההחלטה נשוא הערעור השלישי. אין אנו יודעים איזו החלטה ניתנה לראשונה. סביר להניח כי תחילה ניתן פסק הדין, ורק לאחר מכן ניתנה ההחלטה, שכן דבר ההחלטה לא מאוזכר בפסק הדין, והרבה מן המוסבר בפסק הדין מתיתר, לאור ההחלטה. 3. המשיב טען בערכאה הראשונה כי לאחר שהוזהר על ידי השוטר ביום 24.6.99 כי הוא פסול מלנהוג משך 3 חודשים הוא נמנע מלנהוג בתקופה זאת, ובכך "ריצה" את הפסילה שהוטלה עליו בתיק תעבורה 2519/99 הנ"ל. הפסילה (למשך 3 חודשים) הוטלה ביום 1.3.99; שלושת החודשים הסתיימו ביום 25.9.99; העבירה דנן בוצעה ביום 28.2.00. יוצא מזה, טען המשיב, שהוא לא היה בפסילה במועד הרלוונטי לכתב האישום. כב' השופט ארגמן דן ארוכות בפסק דינו בטענתו של המשיב, והגיע למסקנה כי המשיב לא נהג ביום 28.2.00 בזמן פסילה. הגיונו היה כדלקמן: במועד האמור לא היה ברשות המשיב רשיון נהיגה בר-תוקף; הרשיון פקע בגלל אי תשלום הקנסות ועיכובו בידי משרד הרישוי עוד לפני שבוצעה העבירה המיוחסת למשיב; תקנה 556 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן - התקנות), קובעת: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט להחזיק ברשיונו ימציא בעל הרשיון את אותו רשיון נהיגה שלו לאותו בית משפט שהורה לו על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". מדובר איפוא ברשיון שיש לו ערך. אם אין רשיון אין מה להמציא. כשנקבע בתקנה 557(א) כי בעל הרשיון שנפסל "... ימציא את רשיונו... אף אם רשיונו אינו בר תוקף אותה שעה", היתה בכך חריגה מסמכות, והתקנה היא Ultra Vires. במצב דברים זה, לא עומדת לחובת המשיב ההוראה שבסעיף 42(ג) לפקודה לפיה "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה". יתרה מזאת, כל עוד עומדת בעינה החלטתו של כב' השופט ארגמן מיום 12.7.00, הסותרת את החלטותיו הקודמות שניתנו לבקשותיו של המשיב בתיק 2519/99 הנ"ל, מתחיל מניין תקופת הפסילה מיום 30.3.99. התקופה מסתיימת ביום 30.6.99. ברור על כן, שלאור החלטה זאת, לא נהג המשיב בזמן פסילה ביום 28.2.00. יצויין, כי ההחלטה מיום 12.7.00 ניתנה בלא שבאה על כך קודם לכן תגובת התביעה, התביעה לא ידעה על הבקשה החדשה שהגיש המשיב, וזה בשונה מן ההחלטות הקודמות שניתנו קודם לכן על ידי כב' השופט ארגמן בתיק מס' 2519/99 הנ"ל, שהובאו לידיעת התביעה ולתגובתה קודם למתן ההחלטות. 4. לטענת המערערת, שגה כב' השופט ארגמן בקביעותיו הנ"ל, הן אלה שבפסק דינו והן בהחלטתו מיום 12.7.00. אין לומר שתקנה 557 לתקנות התעבורה חורגת מסמכות. היא תקפה לכל דבר. אין להביא בחישוב הפסילה את התקופה שלפני הפקדת הרשיון בבית המשפט שפסל אותו. הרשיון לא הופקד וכן לא הופקד תצהיר כי הרשיון אבד. אמנם, סעיף 42(א) לפקודה קובע כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". אך, הוראה כזו לא ניתנה בעניננו אלא ביום 12.7.00, וגם זאת שלא כדין. יוצא מזה, שבכל מקרה המשיב עדיין היה פסול לנהיגה ביום 28.2.00. 5. איני רואה כל סיבה להגיע למסקנה כי תקנה 557 לתקנות התעבורה בטלה בגלל חריגה מסמכות. אמנם, התקנה מעוררת קשיים, וגם יישומה אינו פשוט, וראיה לכך היא הפרקטיקה הנוהגת, לפיה נצרכים הנאשמים, חדשות לבקרים, לפנות לבית המשפט על מנת שיתן החלטות באשר למנין תקופת הפסילה. סעיף 42(ג) לפקודת התעבורה קובע כי יש למסור את הרישיון "לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה"; חלק ח' של התקנות קובע את סדרי המצאת הרשיונות לאחר הפסילה. תקנה 556 דנה במי "שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה". תקנה 557 דנה ב"רשיון שפקע תוקפו או שאבד". היא מציינת במפורש, שהחובה היא גם להמציא רשיון שאינו בר תוקף בעת שהודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו. כוונת המחוקק היתה, שכל מסמך אשר עשוי לשמש בידי הנהג הפסול בנהיגה בניגוד לפסילה, יימסר לרשות הרישוי בלא שייוותר בידי הנהג עותק של הרשיון. כך לגבי רשיון תקף וכך גם לגבי רשיון שפקע. הוראה זאת נועדה להבטיח את קיום הפסילה הלכה למעשה, ולמנוע נהיגה בעת פסילת תוך הטעיית השוטרים. על כן, אין לומר שיש בכך חריגה מסמכות, שכן הדבר משרת את תכלית החקיקה הראשית מבלי להטיל על הנהג מגבלה שאין ביכולתו לעמוד בה (השווה: ע"א 6291/95 בן יקר נ' הועדה המיוחדת, פ"ד נא(2) 825, ובעיקר ע"א 524/88 "פרי העמק" נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529). כב' השופטת שטרסברג-כהן הסבירה ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) עמ' 493 את הגיונה של תקנה 557. בניגוד למסקנתו של כב' השופט ארגמן, עמדתה היתה כי "אין לראות ברשיון שפקע "סתם פיסת נייר"... הדין מתייחס אליו כאל רשיון שיש להמציאו לרשות, אם נפסל בעליו מלהחזיק רשיון." גישתה אינה מתיישבת עם המסקנה שהתקנה נגועה בחוסר סמכות או בחוסר סבירות. לסיכום נקודה זאת: ההרחבה שבתקנות לפיה יש להמציא לבית המשפט גם רשיון שאינו בר תוקף אותה שעה, אם הוא מצוי בידי הנהג, אינה חורגת מסמכות, ואין לקבוע, כך אני סבור, שתקנה 557 בטלה. 6. הפסילה מתחילה ביום מתן גזר הדין (סעיף 42(א) לפקודה). כך הוא גם כאשר הפסילה בגזר הדין מוטלת בהעדר הנאשם. אם על אף זאת (כשהפסילה מוטלת בהעדר), ממשיך הנאשם לנהוג, הוא לא עובר עדיין עבירה של נהיגה בזמן פסילה. עבירה כזאת הוא עובר רק לאחר "שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה", כאמור בסעיף 67 לפקודה. למשיב הודע על הפסילה מיום 1.3.99, פעמיים: בפעם הראשונה יש לראותו כיודע על הפסילה מכח זה שהגיש ביום 21.3.99 לתיק מס' 2519/99 הנ"ל בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו. פעם שניה הודע לו על כך במפורש על ידי השוטר, כרשום בת4/, ביום 24.6.99. מכאן המסקנה, שבעת ביצוע עבירת הנהיגה ביום 28.2.00 עבר המשיב עבירה של נהיגה בזמן פסילה, אלא אם כן, במניין תקופת הפסילה, נגיע למסקנה שהוא "ריצה" עד לאותו תאריך, את הפסילה. ריצוי זה אין פירושו שהמשיב לא ינהג 3 חודשים מיוזמתו. ריצוי הפסילה פירושו אי נהיגה בתקופה שבה תקופת הפסילה נמנית, כנדרש בפקודה ובתקנות כאחד. עלינו לבדוק איפוא, אם היתה בנמצא תקופה כזאת, במקרה דנן, לפני 28.2.00. 7. כאמור, אין למנות את תקופת הפסילה לפני מסירת הרשיון. השאלה היא, כיצד ליישם את הוראות התקנות על מקרה מן הסוג דנן, שבו מדובר במי שהיה לו רשיון, אך הרשיון לא היה ברשותו אלא עוכב בידי משרד הרישוי עוד קודם לביצוע העבירה. העיכוב הוא על פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה. לפיה, רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון נהיגה עד שישולם קנס שמבקש הרשיון חייב בו. אני סבור, שיש לפרש תקנה זאת פירוש מצמצם, המונע פגיעה מיותרת בנהג, אך מאפשר בכל זאת לחזק את דרכי הפעולה של הרשויות, כדי לגבות את הקנסות שהנהג חייב בהם. נראה לי, שעיכוב הרשיון אין עימו ביטול הרשיון, ולפיכך מי שנוהג בעת שהרשיון מעוכב, אינו עובר עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה. הוא עובר עבירה על תקנה 9 לתקנות התעבורה. כך במיוחד, כבמקרה דנן, שעה שהאגרה בעבור הרשיון המעוכב, שולמה. כזכור, תקנה 556 מדברת על מ"שהרשיון אינו בידי בעלו", בעת הטלת הפסילה. במקרה כזה, יכול בית המשפט לקצוב תקופה להמצאת הרשיון. תקנה 557 מדברת על מי שרשיונו אבד. נהג כזה יכול להמציא תצהיר המאשר זאת וכן שאין בידו עותק של הרשיון. בעניננו, אני מסופק אם ניתן לומר שרשיונו של המשיב אבד. הרשיון מעוכב בידי משרד הרישוי; המשיב יודע זאת; המשיב יכול לשלם, והוא חייב לשלם את הקנסות (כלשונו של כב' השופט מצא בבג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, בעמ' 563: עליו "לילך ולשלם את קנסותיו") ולקבל את הרשיון לרשותו, ולהפקידו בבית המשפט בתוך התקופה שבית המשפט יקצוב. מצב דברים זה אינו מתיישב עם אובדן הרשיון. על כן, אין למנות את תחילת תקופת הפסילה לגבי המשיב, אלא מעת שישלם את הקנסות ויקבל את הרשיון לרשותו, על מנת להפקידו בבית המשפט. לחילופין, אם ניתן לו רשיון נהיגה זמני, עליו להפקיד את הרשיון הזמני על מנת שיחל מניין תקופת הפסילה. כזכור, ניתן למשיב רשיון כזה אך הוא לא הפקיד אותו בבית המשפט, עד היום. 8. עמדת המערערת היא, שהמשיב יכול, במקרה דנן, לצאת ידי חובת הפקדת הרשיון, בדרך המותווית בתקנה 557, על ידי הגשת תצהיר המאשר שהרשיון אבד, ושאין ברשותו עותק של הרשיון. לפיכך יש לבדוק, אם המשיב אכן הפקיד בתיק 2519/99 הנ"ל תצהיר כאמור, לאחר שהוטלה עליו הפסילה, שאז תימנה תקופת הפסילה מתאריך הפקדת התצהיר. בדיקת החומר המצוי בפני מראה, כי עד לביצוע העבירה ביום 28.2.00, לא הפקיד המשיב בבית המשפט בעכו את הרשיון הזמני שהיה ברשותו, וגם לא הגיש תצהיר כנדרש בתקנה 557(ב) לתקנות. כפי שעולה מפסק הדין בערכאה הראשונה, אין לקבל כאמינה את גרסת המשיב, כאילו הוא האמין, או שניתן לו להבין, כי החל מניינה של תקופת הפסילה בעקבות נהיגתו שלא כדין ביום 24.6.99. עיון בחומר שבתיק 2519/99 הנ"ל מראה, שעובר ליום 28.2.00 עמדה בעינה החלטתו של כב' השופט ארגמן שלא לבטל את פסק הדין, ושלא לעכב את ביצועו. אין בנמצא כל החלטה בדבר מניין תקופת הפסילה. כך גם בתקופה שלאחר מכן. בהחלטה מיום 16.4.00 נאמר כי "על המבקש להפקיד את רשיונו", וכך בהחלטה מיום 23.6.00 בה נאמר שוב כי "למבקש רשיון תקף. עליו להפקידו לחישוב הפסילה". ההחלטה היחידה המכשירה (אם כי לאחר מעשה), את הנהיגה מיום 28.2.00 היא החלטה נשוא הערעור השלישי מיום 12.7.00. החלטה זו אומרת, כי מניין הפסילה יחל ביום 30.3.99, הוא המועד שבו הגיש המשיב את בקשתו לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו. אין כל קשר בין בקשה זאת והמועד האמור, לבין מניין תקופת הפסילה, שכן פסק הדין לא בוטל; ביצועו לא עוכב; ולא ניתן לראות בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין, תצהיר המאשר את אובדן הרשיון ואת היעדרו של עותק הרשיון בידי המשיב. יש לציין עוד, שבמועד הנהיגה ביום 28.2.00 לא ניתן לראות את המשיב כמי שהאמין במצב דברים מוטעה שלפיו הוא זכאי לנהוג ברכב. כך עולה במפורש מפסיקת הערכאה הראשונה לגבי הסבריו הבלתי סבירים של המשיב, אודות נהיגתו כאמור. יש לקבל, על כן, את הערעור על ההחלטה מיום 12.7.00, שכן כאמור, האמור בה אינו תואם את הוראת התקנות. התוצאה המחוייבת מכל הנ"ל היא, כך אני סבור, שיש לקבוע שהמשיב נהג ברכב ביום 28.2.00, לפני המועד בו ניתן למנות לראשונה את תקופת הפסילה. לאמיתו של דבר, עד היום לא חל מאורע (הפקדת הרשיון או הפקדת הצהרת אובדן) המצדיק את תחילת חישוב תקופת הפסילה. 9. התוצאה מכל האמור היא, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ביום 28.2.00 כפי שיוחס לו בכתב האישום בת.פ. 2427/00 של בית משפט השלום (תעבורה) בעכו. כמו כן יש לקבל את ערעורה של המדינה בע.פ. 1265/00. קביעתו של כב' השופט ארגמן, לפיה תקנה 557 פגומה בחוסר סמכות - מתבטלת. ההחלטה מיום 12.7.00 בדבר מניין תקופת הפסילה שהוטלה על המשיב ביום 1.3.99 - מתבטלת. 10. כב' השופט ארגמן הטיל על המשיב קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו, מאסר על תנאי של 3 חודשים וכן פסל אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים. ענישה זאת הוטלה על המשיב בגין עבירה של נהיגת רכב ללא רשיון נהיגה תקף, ובגין נהיגת רכב ללא תעודת ביטוח בת-תוקף. כעת, הוא הורשע גם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. דבר זה מצדיק החמרה בענישה. נראה לי כי ניתן להסתפק בפסילת רשיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים. את הקנס אעמיד על סך של 4,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. רכבמסמכיםשאלות משפטיותביטוח רכב