פסק דין השופט ש. ברלינר: 1. המשיב הוא עורך דין, אשר צבר לחובתו 115 עבירות על חוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה - 1985. אלה הן עבירות מסוג חטא שההליכים בגינן נפתחים עם המצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן - החוק). עם מסירת הודעת תשלום קנס כאמור, קמה לנמען "ברירת משפט", ויכול הוא לבחור אם לשלם את הקנס, או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה (סעיף 229(2) לחוק). המשיב בחר להודיע כי ברצונו להישפט על העבירות שבהודעות הנ"ל ומשפטו התנהל בבית המשפט לענינים מקומיים בחיפה, ונמשך ממרס 1996 עד שהגיע לסיומו בפסק דינו של כב' השופט עמית מיום 4.6.00. המשיב הודה ביום 4.6.00 בכל העובדות הנטענות בהודעות, שהפכו עקב בחירתו להישפט לכתבי אישום, הורשע בדין וכב' השופט עמית גזר עליו קנס בסך 6,000 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתם. על כך הגישה המערערת את ערעורה (ע.פ. 1075/00) ולטענתה, העונש שהוטל על המשיב קל יתר על המידה ויש להחמיר בדינו. במקביל להליך העיקרי באו בפני כב' השופט עמית שני מקרים שבהם הוא ביטל הודעות תשלום קנס שהוצאו נגד המשיב. המשיב ביקש כי יוטלו על המערערת הוצאות, ובקשה זאת נדחתה על ידי כב' השופט עמית בשתי החלטות שנתן: האחת מיום 5.11.00 עליה הגיש המשיב את ערעורו בע.פ. 1206/00. השניה היא מיום 26.11.00, עליה הגיש המשיב את ערעורו בע.פ. 1243/00. לטענת המשיב, ראוי להטיל על המערערת הוצאות משפט לאחר וכתוצאה מביטול האישומים. 2. התמשכות ההליך בבית המשפט לענינים מקומיים היתה בעיקר בשום שהמשיב הכביד על אופן ניהול המשפט, טען טענות סרק ואף הודיע כי יש בדעתו לחקור את עדי התביעה בכל התיקים התלויים והעומדים בבית המשפט לענינים מקומיים. בסופו של דבר נאלץ כב' השופט עמית, אשר התחשב רבות ביומנו של המשיב, לקבוע 10 מועדים להמשך שמיעת המשפט (ראה החלטה מיום 30.1.00). ביום 28.5.00 לא הופיע המשיב לדיון לאחר שמצא לנכון לשהות, במקום בבית המשפט, במוסך בו תוקן רכבו באותה עת, ובסופו של דבר, כאמור, חזר בו המשיב מכל טענותיו, הודה באישומים והורשע לפי הודייתו. בטיעונים לעונש ציינה באת כח המערערת כי המשיב הפר את החוק באופן שיטתי. נקט יוזמה שהביאה לפתיחת הליך משפטי רב בכמותו שלא לצורך, והסבירה כי "ענישה משמעותית ובלתי הולמת תסכל את כוונת המחוקק ותעודד אחרים לסבור שמי שאינו משלם דו"חות ומגיע לבית משפט זה יוצא נשכר". המשיב טען בין היתר כי "אין מאוויה של התביעה אלא להיבנות מהטלת קנס בסכום גבוה ביותר על נאשמים באשר הם". לדעתו "מצטיירת תמונה לפיה התביעה מבקשת להפרע מן הנאשם בדרך שאינה שיוויונית ואיננה הוגנת תוך הצגת תמונה שאיננה משקפת מצב הדברים לאשורו". הוא התלונן על מצוקת החניה הגוברת בחיפה, לדעתו אפילו יותר מאשר בתל-אביב, וניסה לשכנע כי בסך הכל מדובר, יחסית לתקופה, במעט עבירות. עוד טען כי יש לזכותו "משום שהנורמה אינה עומדת במבחני המשפט המינהלי או משום שהשימוש בנורמה זו על ידי הרשות הינו שימוש שלוקה בחוסר תום לב, באי סבירות ועל כן ראוי להורות על בטלותו". לדעתו על בית המשפט "להורות על בטלות מעשי המינהל האוכף על (צ"ל - האוכף את) חקיקת המשנה". הוא ניסה להסביר כי אף אם לגבי מחצית הדו"חות "היסוד הנורמטיבי אינו מפוקפק, הרי ששיקול הדעת מצד הרשות אינו נקי מביקורת". הוא ניסה להפנות להסדרים אחרים שהעיריה הגיעה אליהם עם נאשמים אחרים במצב דומה, כאילו כביכול בגין כל דו"ח שולם "בלא לדון לגופם של דברים, מחיר קבוע של 30 ש"ח", והציע לאמץ אמת מידה דומה ולהטיל קנס צנוע. 3. כב' השופט עמית ציין בגזר הדין את דעתו כי ראוי היה להעביר את עניני החניה מן המישור הפלילי אל המישור האזרחי תוך שהיפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 2126/99 דה הס נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד נד(1) 468. הוא הדגיש, לגבי המקרה דנן, את היגיעה הרבה של בית המשפט לענינים מקומיים, לדעתו "בעטיה של הפרוצדורה הפלילית החלה בעניננו", ובאשר לתיקים אחרים שנדונו בבית המשפט לענינים מקומיים הוא סבר כי לא "ניתן להחיל אותה אמת מידה גם בענינו של הנאשם שלא חסך מבית המשפט קוצו של טעון מהמשפט הפלילי". יחד עם זה, "בראייה של מכלול הדברים ואף על פי ש"התמונה שהצטיירה" בבית המשפט הנאשם הוא בבחינת "סרבן דו"חות" אשר אינו נוהג כמצוות "נעשה ונשמע" אלא נהפוך הוא, מקדים אי תשלום לטיעון", הוא הטיל על המשיב את הקנס האמור בסך 6,000 ש"ח. תשלומו של הקנס נפרס ל - 3 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 2,000 ש"ח כל אחד. 4. אפשר שאכן רצוי כי עבירות חניה מן הסוג שבפנינו, תוגדרנה כעבירות מינהליות, שכן כאמור בבג"צ 2126/99 הנ"ל, מדובר, בנסיבות רגילות, "בעבירות אשר אין בהן, על פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון" (בג"צ 2126/99, עמ' 479). כפי שנפסק בבג"צ 2126/99 הנ"ל, כאשר קובע החוק אפשרות להטיל קנס מינהלי בגין עבירה מן הסוג שבפנינו, ראוי תחילה ללכת בדרך זו. זאת בהשוואה להליך הפלילי מן הסוג דנן, לגביו פסקנו בע.פ. 314/97 אריה זלישניק נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 97(4) עמ' 119, כי "על עירית חיפה, בעת שהיא מגישה כתבי אישום לבית המשפט לענינים מקומיים בגין עבירות תעבורה, שהן עבירות קנס, להקפיד על כל תג ותג הנדרש בחוק סדר הדין הפלילי ובתקנות על פיו". אולם, במקרה דנן, המשיב הפר את חוקי החניה בתחום העיר חיפה באופן שיטתי ולאורך זמן; תחילה הודיע כי ברצונו להישפט בגין הודעות תשלום הקנס שהומצאו לו; העלה כנגד הודעות תשלום הקנס טענות סרק, ובסופו של דבר בחר להודות בביצוען של 115 עבירות. אין לשמוע מפיו, איפוא, טענות כנגד ההרשעה. במצב דברים זה בפנינו אכן "סרבן דו"חות", כהגדרת כב' השופט עמית, אשר זלזל במודע בהוראות חוק העזר; הכביד על בית המשפט קמא בניהול המשפט, גרם להארכת הדיון שלא לצורך, ולא היה ראוי, בנסיבות המקרה, גם כשלוקחים כנסיבה לקולא את הודייתו, להתחשבות מיוחדת או להקלה בעונש, במידה כזאת שממנה אפשר להסיק, כי משתלם לעבור על החוק, לצבור דו"חות, להטיל מעמסה על מערכת המשפט, ובסופו של דבר לצאת נשכר. מדובר ב - 115 דו"חות; הוטל קנס של 6,000 ש"ח; בממוצע 52 ש"ח לכל עבירה; הסכום הזה הוא קטן מהסכום הקבוע לתשלום למי שבוחר לשלם את הקנס לאחר מצאת ההודעה כאמור בסעיף 229(א) לחוק, 70 ש"ח. סעיף 230 לחוק קובע בקשר לכך כי אם "הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". במקרה דנן איני סבור כי קיימות נסיבות מיוחדות כאלה. 5. ההכבדה שיצר המשיב על בית המשפט לענינים מקומיים וריבוי העבירות אותן עבר, הביאו גם לכך שהיה צורך לבטל כמה מן הדו"חות, כטענתו. אני מסופק אם במצב דברים זה מוצדק להטיל על המערערת הוצאות, שכן אין זה מקרה שבו "לא היה יסוד להאשמה" כאמור בסעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. גם אין לומר שהדו"חות כנגד המשיב הוגשו "בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד", כלשון סעיף 81 לחוק העונשין. אולם, אף כשאני לוקח בחשבון זכאות של המשיב להוצאות בגין הודעות הקנס שהוגשו נגדו ואשר בוטלו, המסקנה היא כי יש להחמיר בעונשו של המשיב בגין 115 עבירות החניה שעבר. כמו כן מוצדק להטיל על המשיב, בנסיבות המקרה דנן, את הוצאות המשפט הן לגבי ערכאה זו והן לגבי הערכאה הראשונה (ראה י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני עמ' 1085). יש לדחות את נסיונו של המשיב להטיל דופי במערערת בגין האמצעים שנקטה לשם אכיפת הוראותיו של חוק העזר הנ"ל, באשר לחניה בתחום העיר חיפה. הצעתי היא כי נקבל את ערעורה של המערערת, נדחה את ערעוריו של המשיב, ונעמיד את הקנס על סכום של 15,000 ש"ח, או 45 ימי מאסר תמורתו, במקום הקנס שהוטל בערכאה הראשונה. שקלתי בדעתי אם לא ראוי, במקרה חריג זה, להטיל על המשיב, לצורך הרתעה, מאסר על תנאי, אם יחזור לסורו ויעבור עבירות על חוק העזר, באופן סדרתי. תקוותי היא, כי די בהעלאת סכום הקנס, כדי להביאו לשנות מדרכו. כמו כן אני מציע כי נחייב את המשיב בהוצאות המשפט בשתי הערכאות, בסכום של 5,000 ש"ח. ש. ברלינר - שופט השופט י. גריל: אין בידי להסכים לחוות דעתו של חברי אבה"ד כב' השופט ש. ברלינר. לא מצאתי כל פגם בגזר דינו של כב' השופט י. עמית לענין שיעורו של הקנס, גם לא לגבי החלטותיו בהן דחה את בקשת המשיב לענין ההוצאות, בוודאי שאין מדובר בטעות המצדיקה התערבות ערכאת ערעור בשיקול דעתו של שופט קמא. לא זו אף זו: המערערת עתרה בערעור להגדיל את שיעור הקנס. ענין הטלת הוצאות המשפט על המשיב, כלל לא נתבקש בערעור, וכך גם ביחס למאסר על תנאי שאיזכר חברי בסיפא של חוות דעתו. אילו דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים את שני הערעורים. י. גריל - שופט השופט י. דר: 1. עיינתי בחוות דעתם של חברי, ואני מצטרף לדעתו של האב"ד. כאשר בוחנים את ההתייחסות להליך מסוג זה, יש לשים את הדגש על הצורך בהרתעה מפני ביצוע עבירות, שהרי זה הגיונם של עונשים הנגזרים על ידי בתי המשפט לעבריינים שהורשעו. כדי לבחון משמעות ההרתעה בענייננו, ראוי להביא כאן תסריט שאינו דמיוני כלל. 2. פקח של העיריה רושם דוחות בגין ביצוע עבירת חנייה לשתי מכוניות, שחנו זו ליד זו. ראובן, בעליה של המכונית האחת, מקבל את הדו"ח ומשלם את הקנס בתקופה שנקבעה לתשלומו. שמעון, בעליה של המכונית האחרת, שולח בקשה להישפט. בהגיע המועד לשמיעת ראיות, הוא מתייצב בבית המשפט. התביעה נערכה למשפט שנקבע, זימנה את הפקח והתכוננה לשמיעת הראיות. שמעון מודה בעובדות כתב האישום, ומורשע. 3. בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, נקבע שהקנס שייגזר בעקבות הרשעה, לא יפחת מהסכום הנקוב בהודעת התשלום "... אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". ברור מכך ששמעון שעבר אותה עבירה כמו ראובן אולם גרם לעיכוב בהליך ולהטרדת הרשויות לשווא, חייב לשלם לפחות את הסכום הנקוב לעבירה. 4. בפרשת סצ'י (בג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עירית תל-אביב, פ"ד נב(2) 542) התייחסו השופטים לתוצאה האפשרית של קבלת העתירה, שתגרום לכך שעבריין יצא נשכר. שופטי הרוב החליטו שהעונשים התיישנו. שופטי המיעוט סברו שאין זו תוצאה ראויה. מספר שופטים, בדעת רוב ובדעת מיעוט, התייחסו לתוצאה, לפיה עבריין יוצא נשכר. בין השאר כתבו את הדברים הבאים: וכך כתב השופט י' קדמי, שדעתו במחלוקת לא התקבלה על ידי הרוב: "הייתי תומך בגישה האומרת כי מי שמתעלם ביודעין מחובתו לשלם עונשי קנס ומתנהג בצורה המציבה מכשולים על דרכה של הרשות לממש עונשים אלה, אינו זכאי ליהנות מהתיישנות העונש, כל עוד עומדים המכשולים בעינם." לענין זה כתב השופט מצא, שגם דעתו לגוף המחלוקת היתה דעת מיעוט: "במשך שנים התעלם העותר מדו"חות החניה שנרשמו לו וחדל מלשלם את הקנסות בגינם. רק משעמדה המשיבה לעשות מעשה, ולהפעיל נגדו את אמצעי הגביה העומדים לרשותה, נזעק העותר לבית-משפט זה בבקשת סעד. חוששני שקבלת עמדתו מצמיחה הלכה קשה. העותר, שבמשך שנים שם את החוק ללעג ולקלס, התעלם מן הקנסות והמשיך לבצע עבירות חניה כאוות-נפשו, יוצא נשכר; ואילו האינטרסים הציבוריים הכרוכים בקיום שלטון החוק ובשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת הדין, סופגים פגיעה. דעתי, מן הטעמים שפירטתי, היא כי הדין היה מחייב הכרעה אחרת - פשוטה, ראויה וצודקת - והיא, שעל העותר לילך ולשלם את קנסותיו." כאמור, עמדתם של השופטים מצא וקדמי לענין זכותו של נאשם כזה ליהנות מהתיישנות לא התקבלה, אבל בוודאי שהיתה מתקבלת ככל הנוגע לצפייתו של מי שביקש להשפט והורשע, כי הקנס שיושת עליו לא יעלה על הקנס המקורי. ולראיה, דברים שכתב השופט טירקל, שדעתו לגוף המחלוקת התקבלה על דעת הרוב, ביחס לעובדה שדעת העותר התקבלה: "תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם." 5. נשוב לראובן ולשמעון, ולתוצאות האפשריות של הענישה בערכאה הראשונה. גם אם ייקבע שעל שמעון, שביקש להשפט והורשע, לשלם רק את הקנס המקורי, תהיה המסקנה ששמעון "הרויח", כיוון שתשלום הקנס עוכב תקופה משמעותית. המסר הנשלח על ידי בית המשפט בגזר דין כזה לשמעון ולדומיו, הוא שכדאי להמנע מתשלום הקנס, ולדחותו ככל האפשר. המסר הנשלח על ידי בית המשפט לראובן ולדומיו, הוא שציות לחוקים, קבלת הדין ותשלום הקנס במועד, הם מנהג שוטים. בלשון העם, ראובן הוא "פראייר". התוצאה היא שיותר ויותר "ראובנים", יבחרו בדרכם של ה"שמעונים", ולו כדי שלא להראות בעיני עצמם ובעיני אחרים, שוטים. 6. מאליו יובן, שאם בית המשפט יקל עוד עם שמעון, ויגזור עליו קנס נמוך מן הקנס הקבוע, וזאת מבלי שלקביעה זו תצורף הנמקה ברורה המצביעה על הנסיבות המיוחדות, כי אז תהיה הצלחתו של שמעון גדולה יותר, והלקח שילמדו כולם, ה"ראובנים" וה"שמעונים", שכדאי להיות שמעון ולא כדאי להיות ראובן. כאמור, גם בהטלת הקנס המקורי יש משום עידוד לאי תשלום הקנס במועד, שהוא פועל יוצא של הדחייה בתשלום הקנס. 7. באימוץ הגישה של מתן פרס לעבריין המתכחש לחובתו, יש עידוד להפרת החוק על ידי אחרים. גם אם אין בכך עידוד לעצם החנייה שלא כחוק, יש בכך עידוד להמנעות מתוצאות העבירה, לאי תשלום קנסות, לפנייה לבתי המשפט בבקשה להשפט. ריבוי בקשות כאלה מעמיס על בתי המשפט ועל מערכות אכיפת החוק בכלל עומס ניכר. יש צורך בזימון הפקחים כעדי תביעה לבית המשפט, במקום שיעשו מלאכתם במקומות הנדרשים. יש בכך העסקה מיותרת של תובעים ושל מערכת בתי המשפט. 8. זאת ועוד, זו מערכת המזינה את עצמה; ככל שהבקשות להשפט רבות, כך מתארך התור לבירור המשפטים, וכך גדל ה"פרס" לפונים לבית המשפט. הגדלת העיכוב בתשלום הקנס יוצר פיתוי לעבריינים נוספים להמנע מתשלום הקנס ולהרויח זמן. 9. ככל שידיעתי מגעת, ממעטים בתי המשפט העוסקים באכיפת הליכים של ברירות משפט, לגזור על נאשמים שבחרו להשפט והורשעו, עונש העולה על הקנס הקבוע בחוק, גם כאשר מן הנסיבות עולה שלא היתה כל הצדקה לבקש להשפט ולהמנע מתשלום הקנס. בחלק ניכר מן המקרים נובע הדבר מן העומס המוטל על המערכת המשפטית ועל מערכת התביעה, הכורעות תחת הנטל של שמיעת משפטים, ומוכנות להעניק פיתויים למי שמוכן לחסוך זמן ולהודות בעבירה. 10. כאשר מדובר ב"עבריין סדרתי" כמו המשיב בענייננו, הוא אף נהנה מהנחה משמעותית, ונגזר עליו לשלם קנס בסכום כולל נמוך בהרבה מן הקנס הנומינלי שנקבע לעבירה. במקום שריבוי העבירות יחשב כעילה להחמרה, הופכים ריבוי העבירות ושיטתיותן לעילה להפחתת הקנסות, מעין מחיר ל"קניה גדולה". אלא שלהנחה במחיר בקניה גדולה יש הגיון מסחרי, ואילו בעניננו, יש בה ההפך מהגיון ומתן ביטוי לתחושת צדק ולצורך בהרתעה. צריך לחזור ולהזכיר שעקב פעולות של המשיב, הסתיים ההליך שנפתח בחודש מרץ 1996, למעלה מארבע שנים לאחר מכן, ביוני 2000. 11. המערער מנסה לעטוף את הזלזול הבוטה בחוק בו הוא נוקט בשיטתיות, באיצטלה עקרונית. אין כאן אלא הפיכת הזלזול בחוק לעקרון, שמטרתו הפחתת העונש בגין ביצוע עבירות בצורה שיטתית, וניצול של נגישותו של עורך-דין לבתי המשפט, כדי להמנע מלשאת בתוצאות של אי קיום החוק. 12. בנסיבות אלה, ראוי היה לחייב את המערער בתשלום סכום משמעותי, כדי להרתיעו ולהבהיר לו ששיטתו לא תביא לו רווח, וכדי להרתיע אחרים, לבל ילכו בדרכו. הערכאה הראשונה לא עשתה כן, ולפכיך ראוי שנתערב בהחלטתה ונעמיד את הקנס הכולל על סכום שישקף את עמדתה של ערכאת הערעור ביחס למי שבוחר לעבור עבירות בהנחה שהוא חסין מעונש או לפחות יזכה להפחתה משמעותית בעונש, לאחר דחיה של שנים בבירור ההליך. י. דר - שופט הוחלט ברוב דעות כב' השופטים ש. ברלינר [אב"ד] וי. דר כנגד דעתו החולקת של השופט י. גריל, לקבל את ערעור המדינה, לדחות את ערעוריו של המשיב, להעמיד את הקנס על סך של 15,000 ש"ח או 45 ימי מאסר תמורתו, במקום הקנס שהוטל בגזר דינה של הערכאה הראשונה, וכן לחייב את המשיב בהוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח, להיום. קנסעורך דין