הכרעת - דין 1. שלוש הן האשמות המיוחסות לנאשם - בכתב האישום, שעניינו גרם תאונת דרכים שתוצאותיה חבלה של ממש בעובר דרך ונזק לרכוש. אלה הן האשמות: א. נהיגה בקלות ראש, עבירה על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. לאשמה זו צורפה הוראת חוק בדבר חבלה של ממש - סעיף 38(3) לפ"ת - הואיל והנאשם נחבל חבלה של ממש, כתוצאה מתאונה. ב. נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, עבירה על פי סעיף 62(3) ו - 39א לפקודת התעבורה, וכן תקנה 26(2) לת"ת וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. ג. סירוב להיבדק בדיקת שכרות, עבירה על פי סעיף 64 ב (ב) לפקודת התעבורה ותקנה 169ו' (א) לתקנות התעבורה. 2. נסיבות קרות התאונה, בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת ואלו הן: א. בתאריך 23.02.2000, בסמוך לשעה אחת אחר חצות, נהג הנאשם במכונית פרטית מסוג דייהטסו (להלן: "המכונית") ברח' בלפור בבת-ים, מצפון לדרום. אותה עת, חנה בימין הכביש, בסמוך לבית מס' 74, רכב משא מסוג קאיה (להלן: "המשאית") - בחנייה כפולה - כאשר נהגה מר מיכאל פלישתיאב (להלן: "המעורב") ישוב היה במושב הנהג, כשלצידו ישבה חברתו. ב. זאת לדעת, כי רח' בלפור הינו כביש דו סטרי - 15.10 מטרים רוחבו - כשמשני צידיו חונים מכוניות, בניצב למדרכה (ראה תרשים ת2/). המשאית - אשר רוחבה כ - 2 מטרים - חנתה, כאמור, בחנייה כפולה, בסמוך למכוניות החונות בימין הדרך. ג. בהגיע הנאשם למקום חניית המשאית, לא עצר את מכוניתו ופגע עם חזיתה בחלקה האחורי של המשאית בעוצמה רבה, הדפה לעבר גזעו של עץ הנטוע בימין הדרך והמכונית "נתקעה" תחת המרכב האחורי של המשאית. ד. כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם בפניו (ראה תמונה נ1/), בעיקר משברי השימשה הקדמית של מכוניתו, וחברתו של המעורב, אף היא, נחבלה קלות. על פי דוח הבוחן, כלי הרכב - המכונית והמשאית - ניזוקו קשות, באופן שלא ניתן היה לנהוג בהם בעקבות התאונה (סעיף 8 לת2/). 3. חרף העובדות האמורות, עליהן כאמור לא היתה מחלוקת, כפר הנאשם באמצעות סניגורו באחריות לתאונה. לטענתו, האחריות לה ולתוצאותיה רובצת על כתפי המעורב. הנאשם הכחיש נמרצות את טענת התביעה, כי הוא נהג בשיכרות או תחת השפעת משקאות משכרים. הראיות: 4. להוכחת האשמות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, העידה התביעה את שוטר הסיור רס"ל שעיו עוזי (עת1/), אשר הגיע למקום האירוע דקות ספורות לאחר התרחשותה, ואת בוחן התנועה רס"מ דני מרחבי (להלן: "הבוחן" או "עת2/"). באמצעות הבוחן הגישה הקטגוריה דו"ח הבוחן + תרשים (ת2/), דו"ח פעולה ת6/ וטופס בדיקת מאפיינים (מוצג ת5/). כן העידה הקטגוריה את המעורב - נהג המשאית. 5. מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד. עדות שוטר הסיור (עת1/). 6. בעדותו בפני - כמו גם בדו"ח הפעולה ת4/ - טען עת1/ כי הוא הגיע למקום האירוע דקות ספורות לאחר התרחשותה. עם הגיעו למקום, הבחין שוטר הסיור במכונית הצמודה לאחורי המשאית, כששימשת המכונית מנופצת. לדברי האנשים אשר התקהלו במקום, הנהג נמלט אל אחורי הבניין הסמוך למקום האירוע. שוטר הסיור איתר את הנאשם כשהוא מסתתר אחורי קיר, פניו מכוסים בדם וריח חריף של אלכוהול נודף מפיו. לדברי עת1/, הנאשם הכחיש כי שתה משקאות משכרים, וטען כי אינו שיכור, חרף ריח האלכוהול שנדף מפיו. אמבולנס אשר הגיע למקום פינה את הנאשם - יחד עם שוטר הסיור - לבית החולים וולפסון. בחקירתו הנגדית עמד עת1/ על דעתו כי ריח חריף של אלכוהול נדף מפי הנאשם. השוטר שלל נחרצות את טענת הסניגור, כי הריח היה ריח בנזין או סולר. עדות בוחן התנועה (עת2/). 7. בוחן התנועה העיד, כי הוא הגיע לבית החולים וולפסון בשעה 02:10 לערך, שם פגש את הנאשם, לראשונה. לדבריו, הנאשם התנהג בעצבנות, סירב לשתף עימו פעולה חרף העובדה כי היה מודע לכך שמבקשים לחוקרו. לטענת הבוחן, הנאשם עשה כל מאמץ על מנת להתרחק ממנו, סירב לדבר וכל אימת שעת2/ ניסה להתקרב אליו, קם הנאשם ממקומו ועבר למקום אחר. בוחן התנועה הודה - בחקירתו הנגדית - כי לא הריח ריח אלכוהול מפי הנאשם, מן הטעם שזה האחרון התרחק ממנו כל העת. לדברי הבוחן, הנאשם סירב לבצע בדיקת דם על מנת לבחון האם הוא במצב שיכרות אם לאו. עוד טען הבוחן, כי הנאשם סירב למסור עדות באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ואף סירב לשתף פעולה לבדיקת מאפייני שיכרות. גירסת המעורב (עת3/). 8. עת3/ - נהג המשאית - העיד בפני כי הוא נסע ברח' בלפור ועצר את המשאית בחנייה כפולה, בסמוך לבניין (מס' 74), בו מתגוררת חברתו. לאחר שיחה קצרה של מספר דקות, ומשביקשה חברתו לרדת מהמשאית, חש עת3/ בחבטה עזה אחורי המשאית, ומעוצמת המכה נהדפה המשאית לעבר עץ הנטוע על המדרכה (ראה תרשים ת2/). עוד העיד עת3/, כי כתוצאה מהפגיעה במשאית, נפלה חברתו למדרכה. לדברי עת3/, בעקבות התאונה הוא נכנס להלם, ולאחר שהתאושש הבחין בנהג המכונית (הנאשם), כשהוא ישוב במושב הנהג, כשפניו חבולים. עת3/ הודה בחקירתו הנגדית כי המשאית אכן חסמה נתיב נסיעה לכיוון דרום. המעורב שלל את טענת הסניגור כאילו הוא יצא, עובר לתאונה, מחניון הבנין. גירסת הנאשם. 9. בעדותו בפני, גולל הנאשם את גירסתו לאירוע. לדבריו, באותו לילה הוא שב ממקום עבודתו במוסך השייך לאחיו, ועשה דרכו לעבר ביתו המצוי בקרבת מקום, למקום התרחשות התאונה. לטענתו, הוא נסע במכוניתו ברח' בלפור במהירות של 30 - 35 קמ"ש, מצפון לדרום. לכשהבחין הנאשם במשאית העומדת בנתיב נסיעתו, ביקש לעוקפה משמאל, לפתע הבחין במכונית הבאה למולו במסלול הנגדי, שב לנתיב נסיעתו, ופגע בחלק האחורי של המשאית, חרף נסיונו לבלום את המכונית, מבעוד מועד. הנאשם הכחיש נמרצות את טענת הקטגוריה כאילו הוא היה נתון תחת השפעת אלכוהול או סמים. לדבריו, הוא לא שתה כלל באותו היום, ומעולם לא שתה משקאות משכרים. לטענתו, אין שחר לטענת שוטר הסיור כי ניסה להימלט ממקום האירוע. לדבריו, הוא ביקש לשטוף את פניו מן הדם ושברי הזכוכית, ועל כן תר אחר ברז מים - אחורי הבנין. הנאשם הכחיש, בעדותו בפני, כי סירב למסור דם לבדיקת אלכוהול. לדבריו לא ידע כלל כי הוא נחשד בנהיגה בשכרות (ראה עמ' 11 שורה 30). לטענתו, עקב פציעתו והבלבול בו היה שרוי, הוא סירב לכל מגע בגופו, כולל סירוב לקבלת טיפול רפואי, כל זמן שבני משפחתו לא עמדו לצידו. ניתוח ומסקנות: 10. בסיכומי טענותיה, טענה התובעת המלומדת, כי בפני בית המשפט הונחה תשתית ראייתית מספקת - במידה הדרושה בהליך פלילי - להרשעתו של הנאשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, זאת לנוכח ריח האלכוהול החריף שנדף מפיו ונסיבות קרות התאונה. אלמלא - כך לטענת התובעת - שתה הנאשם לשוכרה, לא היתה מתרחשת התאונה כלל ועיקר. באין הסבר הגיוני להתהוות התאונה ולאור הממצא המוכח באשר לריח האלכוהול אשר נדף מפי הנאשם בסמוך לאחר התאונה - אין מנוס מלקבוע כי זו אירעה בשל היות הנאשם "שיכור" עובר לתאונה. התובעת המלומדת עתרה להרשיע את הנאשם בכל האשמות המיוחסות לו בכתב האישום. 11. מנגד, טען הסניגור המלומד, בסיכומי טענותיו, כי לא הוכח, אף לא לכאורה, כי הנאשם נתון היה תחת השפעת משקאות משכרים, בעת קרות התאונה. לדבריו, אין די בריח אלכוהול - אם היה כזה - כדי להרשיע נהג בעבירת שיכרות ולטענתו לא היה בסיס לאשמה זו - מלכתחילה. עוד טען הסניגור, כי אין להרשיע את הנאשם בעבירה של סירוב לביצוע בדיקת דם, הואיל וסירוב זה נבע מהמצב הקשה בו היה נתון, ולא מחשש פן יוכח כי הוא מצוי במצב של שיכרות. לבסוף טען הסניגור המלומד, כי אין להרשיע הנאשם אף בעבירה של נהיגה בקלות ראש, זאת לנוכח העובדה כי המעורב החנה את המשאית בחנייה כפולה וחסם את נתיב נסיעת הנאשם. 12. בחנתי, בחון היטב, את העדויות והראיות שבפני, עיינתי בכובד ראש בסיכומי הצדדים ולהלן מסקנותי: נהיגה בקלות ראש: 13. לנאשם יוחסה, כאמור לעיל, נהיגה בקלות ראש עבירה על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. שלא כדעת הסניגור המלומד, אני סבור כי הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת, במידה הדרושה בהליך פלילי, על מנת להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש. 14. לא קיבלתי, לצערי, מהנאשם הסבר מניח את הדעת הכיצד אירעה התאונה, ומה היתה הסיבה אשר "אילצה" אותו לפגוע בעוצמה במשאית, החונה בימין הכביש. הנאשם לא יכול היה להסביר, בעדותו בפני, מה היה המרחק בו ראה לראשונה את המשאית, מדוע לא בלם את מכוניתו מבעוד מועד כדי למנוע את התאונה. על פי עדות הבוחן, שדה הראייה לנאשם - לפנים - הינו 100 מטרים, כך ששומא היה על הנאשם להבחין בקיומה של המשאית - החונה בנתיב נסיעתו - ממרחק זה. משטען הנאשם כי מהירות נסיעתו לא עלתה על 35 קמ"ש (עמ' 10 שורה 28), פרק הזמן שעמד לרשותו - מעת שהבחין במשאית לראשונה - הינו, למצער, 10 שניות!! (9.7 מטר לשניה). נהג מן הישוב צריך וחייב, בפרק זמן של 10 שניות לבלום את מכוניתו, מבעוד מועד אף אם ניקח בחשבון כי זמן התגובה - בנסיבות המקרה - הוא 2 שניות. העובדה שהנאשם לא בלם את מכוניתו מבעוד מועד, מובילה לאחת המסקנות הבאות: או שהנאשם לא אמר אמת באשר למהירות נסיעתו, קרי: הוא נסע במהירות מופרזת העולה על המהירות המותרת, או שהנאשם היה נתון במצב השולל ממנו להבחין במתרחש בכביש שלפניו. כך או כך, אופן נהיגתו של הנאשם מצביעה על נהיגה רשלנית, חסרת זהירות המגיעה לכדי קלות ראש. 15. לא נתתי, אימון בגירסת הנאשם כאילו ביקש לעקוף את המשאית משמאל, והוא נמנע מלעשות כן עקב רכב שהגיח למולו, במסלול הנגדי. מהתרשים ת2/ עולה כי, יתרת רוחבו של הכביש - לאחר הפחתת אורך המכוניות החונות משני צידיו - הינו, למיצער, 10 מטרים. בהנחה כי רוחבה של המשאית - אשר חנתה בחנייה כפולה - היא כשני מטרים, יתרת רוחבו של הכביש - בעת נסיון העקיפה היה כ - 8 מטרים, כך שהנאשם יכול היה בנקל לעקוף את המשאית חרף קיומו של אותו רכב עלום אשר נסע למולו, במסלול הנגדי. יתר על כן, לו כנה היתה טענת הנאשם כאילו שב לנתיב נסיעתו לאחר שנסיון העקיפה לא צלח, נבצר מבינתי מדוע לא בלם הנאשם את מכוניתו, על מנת להימנע מפגיעה במשאית. ניתן היה לצפות כי הנאשם - ככל נהג מן הישוב - יבלום, בחריקת בלמים, את מכוניתו כאשר נוכח לדעת כי הוא עומד לפגוע חזיתית במשאית החונה. העובדה כי לא נמצאו כלל סימני בלימה במקום האירוע (ראה: סעיף 10 לת2/) מלמדת, כמאה עדים, כי הנאשם לא הבחין כלל במשאית לפני הפגיעה בה, עובדה המעוררת תמיהות ותהיות לרוב. 16. אין אני מתעלם, כלל ועיקר, מרשלנותו התורמת של המעורב בכך שהחנה את המשאית, בחנייה כפולה, תוך שהוא חוסם נתיב נסיעה. ברם, הלכה פסוקה היא כי רשלנותו של אחד מן המעורבים אין בה כדי לגרוע, כי הוא זה, מרשלנותו של האחר, אלא אם כן המדובר ברשלנות רבתי המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות האחר, לקרות התאונה. משהגעתי לכלל מסקנה, כי אופן נהיגתו של הנאשם היתה רשלנית, בכך שלא הבחין בקיומה של המשאית ולא בלם את מכוניתו מבעוד מועד - אין ברשלנותו של המעורב כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם להתהוות התאונה. 17. מסקנתי מהאמור לעיל היא, איפא, כי הוכח למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם נהג במכוניתו ברשלנות ובקלות ראש, וכתוצאה מנהיגה זו אירעה התאונה. נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים. 18. ייאמר מיד, כי הנני דוחה, על הסף, את טענת התובעת המלומדת, בסיכומי טענותיה, כי יש להרשיע הנאשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים על פי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה ותקנה 26 (2) לת"ת. הפכתי, פעם אחר פעם, בחומר הראיות שהובא בפני ולא מצאתי תשתית ראייתית כלשהי שיש בה כדי לבסס הרשעה על פי סעיף 62 (3) או תקנה 26 (2) האמורים. 19. שלא כדעת התובעת המלומדת, בסיכומי טענותיה, אין אני סבור כי די בקיומו של ריח אלכוהול ובנסיבות קרות התאונה כדי להוכיח - מעל לכל ספק סביר - כי הנאשם היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. שכרותו של נהג יכול ותקבע, במקרה נתון, על סמך בדיקה מדעית כאמור בתקנות 169ז' ו- 169ח' לתקנות התעבורה או על פי מספר מאפיינים (רבים ככול האפשר) המצביעים בעליל על היותו שיכור. לענין זה יפים דברי כב' הנשיא (לשעבר) מ. שמגר בר"ע 666/86 כי ניתן לקבוע היותו של נהג שיכור אם המדובר "...בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על ידי השוטר, כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו..." (ראה ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) עמ' 63) (הדגשות שלי - ח.ט.). הנה כי כן, על מנת להוכיח, מעל לכל ספק סביר, היותו של נהג "שיכור", אין די בריח אלכוהול הנודף מפיו אלא יש צורך במאפיינים נוספים המצביעים היותו כזה כך שכל אדם מן היישוב יאמר כי הוא שיכור. 20. ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, לבד מריח האלכוהול החריף שהריח שוטר הסיור מפי הנאשם,בסמוך לאחר האירוע, לא נמצאו מאפיינים כלשהם המצביעים על היותו שיכור - ההיפך הוא הנכון. מעדותו של שוטר הסיור (ת1/) עולה, כי דרך הילוכו של הנאשם היה "רגיל" ועמידתו היתה יציבה (עמ' 2 שורות 20 - 22). לא זו אף זו, לשאלת הסניגור טען עת1/ כי הנאשם הבין היטב את שנשאל והשיב לשאלותיו, עניינית (עמ' 3 שורה 16). העובדה שהנאשם השיב בצורה אגרסיבית אין בה כדי להצביע, אף לא לכאורה, על היותו שיכור. זאת ועוד, מעיון בטופס המאפיינים ת5/ עולה כי הנאשם מסוגל היה להבין את הוראות הבוחן, אף שהוא סירב לשתף פעולה עמו. הבוחן מר מרחבי, לא ציין בטופס ת5/ כי הנאשם לא יכול היה לעמוד על רגליו או שדרך הליכתו היתה מוזרה. כל שרשם הבוחן הוא כי הנאשם היה עצבני. מכלל הן אתה שומע לאו. אילו היה מוצא הבוחן בהתנהגותו של הנאשם דבר מה חריג ברי כי היה מציין זאת בטופס ת5/. עובדת העדרם של ממצאים כשלהם - בנוסף על היותו עצבני - מלמדת כי לא היה בהתנהגותו של הנאשם דבר מה חריג לבד מריח האלכוהול אשר נדף מפיו, לטענת שוטר הסיור. 21. בניגוד לנטען ע"י התובעת המלומדת אין אני סבור כי נסיבות קרות התאונה מצביעים, בהכרח, על היות הנאשם "שיכור" או כי נהג תחת השפעת משקאות משכרים. אמת הדבר, כי קבעתי לעיל שהתאונה אירעה בשל רשלנותו של הנאשם (כמו גם של המעורב) אך השאלה היא מה גרם להתהוותה. לשאלה זו פנים הרבה. יכול והנאשם נרדם תוך כדי הנהיגה או התעסק בדבר מה ולא שת ליבו לדרך שלפניו, או שנסע במהירות מופרזת או משילובם של שניים או שלושה גורמים, אשר הביאו להתהוותה של התאונה. כך או כך, באין ראיות ברורות וחד משמעיות המצביעות כי הנאשם היה שיכור (לבד מריח האלכוהול) לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הדרושה בהליך פלילי, כי הנאשם נהג בהיותו שיכור. 22. הפועל היוצא מן האמור, כי לא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת אשר ניתן לקבוע על פיה כי הנאשם נהג תחת השפעת משקאות משכרים. יש, איפוא, לזכות הנאשם מהאשמות על פי סעיף 62 (3) לפקודה ומתקנה 26(2) לת"ת המיוחסות לו בכתב האישום. הסירוב להיבדק בדיקת שיכרות: 23. האישום הנוסף והאחרון המיוחס לנאשם בכתב האישום הוא: סירובו להיבדק בדיקת שיכרות בניגוד להוראות סעיף 64 ב(ב) לפקודה ותקנה 169 (1) לתקנות התעבורה. אין מחלוקת, כי הנאשם נדרש על ידי בוחן התנועה (עת2/) ליתן דם לבדיקה וכי הוא סירב לעשות כן (ראה דו"ח פעולה ת6/). חרף זאת טוען הסניגור המלומד, בסיכומי טענותיו, כי אין להרשיע הנאשם בעבירה זו מן הטעם שהמניע לסירוב נבע ממצבו הפיזי והנפשי בו היה נתון כתוצאה מהתאונה. לדבריו, הנאשם סירב לכל טיפול רפואי והתנגד למגע כלשהו בגופו. מכאן - כך הוא טוען - אין לייחס הסירוב לחשש שמא יימצא כי הוא שיכור כך שאין להרשיעו בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שיכרות. אין דעתי כדעת הסניגור המלומד. 24. סעיף 64 ב(ב) לפקודת התעבורה קובע לאמור: "שוטר רשאי לדרוש מנוהג ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או מנוהג רכב שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להבדק במועדים ובמקומות שיורה ומי שנדרש כך חייב להיבדק כאמור" (ההדגשה שלי - ח.ט.). הוראה זו מטילה חובה על נוהג ברכב לבצע בדיקת שיכרות כל אימת שנדרש לעשות כן על ידי שוטר, ובלבד שהוכחה סמכותו של השוטר לדרוש ביצועה. סירב הנהג להיבדק בדיקת שיכרות - בהתמלא התנאי אמור - עונשו יהא, על פי שיקול דעתו של בית המשפט, כאמור בתקנה 169ו' (א) לתקנות התעבורה. משילובן של שתי הוראות החיקוק האמורות עולה, כי על מנת להרשיע נהג "בעבירת סירוב" על התביעה מוטל הנטל להוכיח שלוש אלה: א. סמכות השוטר לדרוש מנהג לבצע בדיקת שיכרות. ב. קיומה של דרישה להיבדק. ג. סירוב הנהג להיבדק. סמכותו של שוטר לדרוש ביצוע בדיקת שיכרות, במקרה נתון, מוקנת לו בהתקיים אחת משתיים אלה: או שהנהג היה מעורב בתאונת דרכים או שהיה לשוטר חשד סביר כי הנהג שיכור או שנוהג תחת השפעת משקאות משכרים. יושם אל לב, כי בכל מקרה בו נהג מעורב בתאונת דרכים, מוקנית לשוטר הסמכות לדרוש ביצועה של בדיקת שיכרות, אף בלא שהיה לו - לשוטר - חשד כלשהו לנהיגה בשיכרות. היסוד השני הדרוש לשם הרשעה "בעבירת סירוב" הוא קיומה של דרישה להיבדק. על מנת לצאת ידי חובת ההוכחה של יסוד זה, על התביעה להוכיח כי הנהג היה מודע לעובדה שמייחסים לו נהיגה בשיכרות וכי הוא נדרש לבצע הבדיקה על מנת לאמת או לשלול עובדה זו. משסירב נהג להיבדק בדיקת שיכרות לאחר שנדרש כדין (כמפורט לעיל) לעשות כן, הוא בא בגדרה של עבירה על פי סעיף 64 ב(ב) לפ"ת, יהא המניע לסירוב אשר יהא. המניע לסירוב אינו מהווה יסוד מיסודות "עבירת הסירוב" כך שהסיבות אשר הניעו את הנהג מלסרב להיבדק - אחר שנדרש כדין לעשות כן - אינו רלוונטי כלל ועיקר לעניין ההרשעה. ברי, כי המניע לסירוב יכול ויהווה אחד מן השיקולים לעניין העונש, בבוא בית המשפט לגזור את דינו של הנהג - הסרבן. ומן הכלל אל הפרט. 25. אין חולק כי במקרה דנן רשאי היה הבוחן (עת2/ ) לדרוש מהנאשם לבצע בדיקת דם לנוכח העובדה כי זה האחרון היה מעורב בתאונת דרכים. בדיקת השיכרות במקרה דנן היתה מתבקשת אף לנוכח הנסיבות התמוהות להתרחשותה של התאונה ולאור ריח האלכוהול אשר נדף מפי הנאשם. משנדרש הנאשם על ידי הבוחן לבצע בדיקת דם על מנת לאמת או לשלול את היותו שיכור, חייב היה להיענות לה, כמצוות סעיף 64 ב(ב) לפקודה. 26. אני דוחה על הסף את טענת הנאשם - בעדותו בפני - כי לא ידע שחושדים בו בשתיית אלכוהול (עמ' 11 שורה 30). לטענה זו אין שחר. מחומר הראיות עולה ברורות כי הנאשם מודע היה היטב לעובדה שהוא נחשד בנהיגה בשיכרות או בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. על אף הפגיעה הפיזית שנגרמה לנאשם בעקבות התאונה, הוא הבין היטב את שנשאל על ידי שוטר הסיור ולשאלתו במקום האירוע השיב כי לא שתה משקאות משכרים וכי לא נטל סמים (עמ' 10 שורה 18). הנה כי כן הנאשם "נשאל כעניין והשיב כהלכה", כל זאת בסמוך ממש לאחר קרות התאונה. אין להעלות על הדעת כי לאחר כשעה ובהיותו בבית החולים, לא הבין ולא היה מודע לכך שמייחסים לו נהיגה בשיכרות. אני קובע, איפוא, כי הנאשם היה מודע לכך כי הוא חשוד בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים - בניגוד לנטען על ידו. 27. מוכן אני להניח - כטענת הסניגור המלומד בסיכומיו - כי סירובו של הנאשם למסור דם לבדיקה, לא נבע מהחשש שמא יימצא כי הוא נהג בשיכרות אלא מחששו של הנאשם לכל מגע בגופו, בשל הטראומה בה היה נתון. ברם, אין בהנחה האמורה כדי להוות הגנה מפני הרשעה "בעבירת הסירוב". כפי שהבהרתי לעיל, לצורך הרשעה בעבירה על פי סעיף 64 ב(ב) לפ"ת - להבדיל משאלת העונש - אין כל חשיבות לסיבה אשר הניעה את הנאשם לסרב לבדיקת השיכרות. משהוכח כי הדרישה להיבדק במקרה דנן היתה כדין והנאשם מודע היה לכך שמייחסים לו נהיגה בשכרות, חייב היה למסור דם לבדיקה. משסירב הנאשם לעשות כן, אין מנוס מלהרשיעו בעבירת הסירוב, יהא המניע לסירוב אשר יהא. אני מוצא, איפוא, את הנאשם אשם בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת שיכרות, לאחר שנדרש לעשות כן - כדין. סוף דבר: 28. לאור האמור לעיל ולנוכח המסקנות אליהן הגעתי לעיל, אני מחליט כדלקמן: א. אני מזכה את הנאשם מעבירה של נהיגה בזמן שיכרות או בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, המיוחסים לו בכתב האישום. ב. הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש על פי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה. ג. הנני מרשיע את הנאשם בעבירה על פי סעיף 64 ב(ב) לפקודת התעבורה, סירוב להיבדק בדיקת שכרות - המיוחסת לו בכתב אישום. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. נהיגה בקלות ראשמשפט תעבורהפקודת התעבורה