הכרעת - דין מזכה הנאשמת בתיק שבפני. 1. כתב האישום מייחס לנאשמת - האשמות של אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות, עבירות על תקנות 49 ו- 21 (ג) לת"ת, אשר גרמו לתאונת דרכים שתוצאותיה חבלה בעובר דרך ונזק לרכוש. 2. הנאשמת - כך על פי כתב האישום - נהגה בתאריך 27.1.98 , בצהרי היום, ברכב מסוג סובארו (להלן-"הסובארו") ברח' פנקס בתל -אביב ממזרח למערב, כשלפניה ובכיוון נסיעתה, נוסע רכב מסחרי מסוג מיצובישי (להלן-"המיצובישי") נהוג בידי מר ביטון אורי. בהגיע נהג המיצובישי לצומת הרחובות פנקס - ויצמן (להלן-"הצומת") הוא עצר את רכבו בקו העצירה, לנוכח האור האדום ברמזור שבכיוון נסיעתו. הנאשמת לא שמרה על רווח המאפשר לה עצירה בכל עת ומשום כך פגעה חזית מכוניתה בחלקו האחורי של המיצובישי. כתוצאה מהתאונה נחבלה הנאשמת, ומכוניתה ניזוקה. 3. בישיבת המענה כפרה הנאשמת, באמצעות סניגורה, באשמה המיוחסת לה בכתב האישום. לטענתה, הפגיעה ברכב המיצובישי היתה תוצאה של הדיפת מכוניתה על ידי מכונית אחרת אשר נסעה בעקבותיה, ואשר נהגה לא הספיק לבלום מבעוד מועד. גדר המחלוקת: 4. אין ולא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מכונית מסוג הונדה (להלן-"ההונדה") אשר היתה נהוגה בידי מר משה שנטייב, אכן פגעה עם חזיתה, בעוצמה, בחלק האחורי של מכונית הנאשמת והדפה אותה לעבר מכונית המיצובישי. עוד אין חולק כי נהג ההונדה הועמד לדין באשמה של אי שמירת מרחק, הורשע על פי הודאתו בעבירה זו ודינו נגזר. חרף העובדות האמורות, עליהן כאמור אין מחלוקת, טוענת הקטגוריה כי על פי העדויות של המעורבים, מכונית הנאשמת פגעה תחילה ברכב המיצובישי ורק לאחר מכן פגעה בה ההונדה והדפה אותה בשנית לעבר המיצובישי. בנסיבות אלה , טוענת התביעה, כי יש לייחס - אף לנאשמת - עבירה של אי שמירת מרחק המאפשר עצירה בכל עת על מנת למנוע תאונה. מנגד , טוענת הסניגורית, כי הנאשמת "הספיקה" לבלום את מכוניתה מבעוד מועד - לנוכח עצירת המיצובישי. אלמלא - כך היא טוענת - פגיעת ההונדה במכונית הנאשמת והדיפתה לעבר המיצובישי לא היתה הנאשמת פוגעת במיצובישי, כלל ועיקר. הראיות: 5. להוכחת האשמה העידה התביעה את נהג ההונדה מר משה שנטייב (להלן-"עת1/") וכן את נהג המיצובישי מר ביטון אורי (להלן-"עת2/") . כן הגישה הקטגוריה דו"ח בוחן (ת2/) ותרשים (ת3/) שנערך על ידי בוחן התנועה רס"ר אלון ניסן. 6. בעדותו בפני טען עת1/ כי הוא נסע במכונית ההונדה ברח' פנקס במגמת נסיעה מערבה, בעקבות מכונית הנאשמת, כשלפניה נסע עת2/ ברכב המיצובישי. לדבריו, משעצר עת2/ את המיצובישי בכניסה לצומת, לנוכח הרמזור האדום שבכיוון נסיעתם, מכונית הנאשמת פגעה בו תחילה, ורק לאחר מכן פגע עם חזית מכוניתו בחלק האחורי של הסובארו. עת1/ שלל את טענת הנאשמת כי מכוניתה נהדפה לרכב המיצובישי כתוצאה מפגיעתו בה. עוד טען עת1/, כי מיד עם שנתחלף האור ברמזור "לצהוב", נמלט נהג המיצובישי מהמקום. 7. עת2/ - נהג המיצובישי - העיד בפני, כי לאחר שעצר את מכוניתו בכניסה לצומת עקב האור האדום ברמזור, חש במכה קלה מאחורי רכבו ומיד לאחריה חש בחבטה נוספת. אחר הדברים האלה, ירד עת2/ מרכבו מסר את פרטיו לנאשמת, המתין עד לבואה של המשטרה, או אז עזב את המקום. לדבריו, הוא המתין במקום האירוע כ - 40 דקות. עת2/ לא יכול היה לומר - בוודאות - האם מכונית הנאשמת פגעה תחילה ברכבו ונהדפה בשנית ע"י ההונדה, או שמא אף הפגיעה הראשונה ברכבו, היתה תוצאה של ההדיפה כאמור. 8. מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד. לדבריה, היא נסעה בעקבות המיצובישי במהירות של 20 קמ"ש לכל היותר. עת שהבחינה בחילופי האור ברמזור לאדום, האטה את מהירות נסיעתה והחלה בבלימת מכוניתה. או אז, חשה הנאשמת בחבטה עזה אחורי מכוניתה וזו נהדפה לעבר רכב המיצובישי. הנאשמת עמדה על דעתה כי היא שמרה על רווח מספיק מהמיצובישי כנדרש על פי הדין וכי היא "הספיקה" לעצור את מכוניתה מבעוד מועד, בעקבות בלימת המיצובישי. לטענתה, אלמלא נהדפה מכוניתה ע"י ההונדה, לא היתה פוגעת כלל במכונית המיצובישי. הפן העובדתי: 9. ייאמר מיד כי לא נתתי אימון, כלל , בעדותו של עת1/ מר משה שנטייב ומשום כך לא ייחסתי לה משקל כלשהו. גריסת עת1/ לאירוע עומדת בסתירה גמורה לגירסת עת2/, נהג המיצובישי. לגירסתו, הוא לא הדף כלל את מכונית הסובארו לעבר המיצובישי, גירסה הנסתרת מינה וביה מעדותו של עת2/. על פי עדותו של עת2/ , לאחר הפגיעה הראשונה ברכבו, הוא נסע מטר אחד או שניים לפנים (ראה שורה 10 לנ1/) ומיד לאחר מכן חש בחבטה נוספת, כתוצאה מהדיפת הסובארו על ידי ההונדה. הגדיל עת1/ עשות והעיד בפני, בטענת ברי, כי נהג המיצובישי - הלוא הוא עת2/ - ברח מהמקום עת שנתחלף האור ברמזור לצהוב. טענה זו אין בה אמת כלל. עת2/ הדגיש בעדותו כי הוא ירד מרכבו, מסר את פרטיו לנאשמת ועזב את המקום רק בחלוף כ - 40 דקות, עת הגיעה המשטרה למקום האירוע. זאת ועוד, אם אומנם נמלט עת2/ מהמקום בלא שירד מרכבו, הכיצד מצויים בידי הנאשמת פרטיו של עד זה ? תמהני ! לנוכח האמור, אין אני נותן, כאמור, אימון בעדותו של עת2/ ואני מחליט להתעלם ממנה. 10. לאחר שבחנתי את גירסת הנאשמת אל מול גירסת עת2/ באתי לכלל מסקנה כי הנאשמת פגעה עם מכוניתה במיצובישי, בטרם זו נהדפה לעברה - בשנית - כתוצאה מפגיעת ההונדה. מעדותו של עת2/ עולה בבירור כי הוא חש בשתי מכות - בהפרשי זמן מזעריים - בחלק האחורי של רכבו. לא זו אף זו, בהודעתו במשטרה העיד עת2/ כי בין המכה הראשונה לשנייה, הוא הספיק להבחין - במראה הפנימית - במכונית הנאשמת, התקדם מעט לפנים ורק לאחר מכן נהדפה הסובארו לעבר מכוניתו בשנית (שורות 11-8 לנ1/). הנה כי כן, מעדות זו עולה ברורות כי הנאשמת לא "הספיקה" לבלום את מכוניתה ופגעה ברכב המיצובישי קלות, בטרם נהדפה לעברו בשנית, כתוצאה מפגיעת ההונדה במכוניתה. לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן אימון מלא בעדותו של עת2/ , אשר הינו - לכל הדעות - עד נייטרלי, חסר עניין בתוצאת ההליך. אני קובע, איפוא, כממצא עובדתי כי מכונית הנאשמת פגעה קלות (כדברי עת2/) ברכב המיצובישי ושניות ספורות לאחר מכן נהדפה לעברו, בשנית, כתוצאה מפגיעת ההונדה בה. הפן המשפטי: 11. טוענת הסניגורית המלומדת, בסיכומי טענותיה, כי אף אם מכונית הנאשמת פגעה במיצובישי עוד בטרם זו נהדפה על ידי ההונדה, הפגיעה - אם בכלל - היתה קלה בלא שנגרם נזק כלשהו. לדבריה, בהעדר הוכחת נזק למי מהמעורבים אין המדובר "בתאונה" ומשום כך אין מקום להרשיע הנאשמת בעבירה של אי שמירת רווח, אף אם היה "מגע" בין כלי הרכב - בטרם ההדיפה. אני סבור כי הדין עם הסניגורית המלומדת. 12. על מנת להרשיע נוהג ברכב בעבירה של אי שמירת רווח על פי תקנה 49 (א) לת"ת, לא די לה לתביעה כי תוכיח קיומו של "מגע" בין הרכב העוקב "לנעקב". על התביעה מוטלת החובה להוכיח כי כתוצאה "ממגע" זה נגרם נזק לרכוש או לעוברי דרך. דרישה זו עולה מפורשות מהוראת תקנה 49 (א) לת"ת שזו לשונה: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה..." (ההדגשה שלי - ח.ט.) התקנה הנ"ל מטילה חובה על הנוהג ברכב לשמור מהרכב "הנעקב" רווח כזה אשר יאפשר לו עצירה בכל עת כדי למנוע תאונה, זאת בהתחשב במהירות נסיעת כלי הרכב ותנאי הדרך. לשון אחר, כל אימת שהתרחשה תאונה בין רכב עוקב לנעקב, קמה חזקה שבעובדה - הניתנת לסתירה - כי הרכב העוקב לא שמר על רווח מתאים כמתחייב מהוראת תקנה 49 (א) הנ"ל. לא בכדי השתמש מחוקק המשנה במילה "תאונה" להבדיל מהמילים "מגע", "מפגש" או "התנגשות". המילה "תאונה" משמעותה פגיעת כלי רכב ברכב אחר , באדם, או בעצמים המצויים בדרך- שתוצאתה גרימת נזק לרכוש או חבלה בגופם של עוברי דרך. באין נזק כאמור, אין המדובר בתאונה - כלל ועיקר. תימוכין למסקנתי הנ"ל מוצא אני בהוראת תקנות 144-145 לת"ת שכותרתן "תאונות". תקנה 144 עוסקת בתאונה שכתוצאה ממנה נחבל אדם ואילו תקנה 145, תחולה לה, בתאונה שתוצאותיה נזק לרכוש בלבד. הצד השווה של שתי ההוראות האמורות הוא, קיומו של נזק (אם לרכוש או לאדם) אשר נגרם כתוצאה מפגיעת כלי רכב. הנה כי כן, על מנת שפגיעה של רכב כאמור תבוא בגדרה של "תאונה", יש להוכיח קיומו של נזק (לרכוש או לאדם) אשר נגרם כתוצאה מפגיעה זו. מסקנתי היא, איפוא, כי על מנת שנוהג ברכב יורשע בעבירה של אי שמירת רווח על פי תקנה 49 (א), שומא על התביעה להוכיח קיומה של "תאונה", קרי: קיומו של נזק אשר נגרם מפגיעת הרכב העוקב בנעקב. באין הוכחה, כאמור, לא קמה החזקה העובדתית שבתקנה 49 (א) הנ"ל, 13. ומן הכלל אל הפרט. הפכתי פעם אחר פעם בחומר הראיות שבפני ולא מצאתי שמץ של ראייה כי פגיעת הסובארו במיצובישי - בטרם זו נהדפה על ידי ההונדה - גרמה לנזק כלשהו. על פי עדותו של עת2/ הפגיעה הראשונה ברכבו, היתה פגיעה קלה ביותר וסביר להניח כי לא נגרם נזק כלשהו לחזית רכבה של הנאשמת. זאת ועוד, לדברי עת2/ אף לאחר הפגיעה השניה ברכבו - כתוצאה מפגיעת ההונדה בסובארו - לא נגרם למיצובישי נזק כלשהו (ראה עמ 6 שורה 3). אין אני מתעלם כלל ועיקר מקביעת הבוחן כי קיים נזק אף בחזית הסובארו (סעיף 14 לת2/) כן אין אני מתעלם מהתעודה הרפואית (ת4/) המצביעה על חבלה בגופה של הנאשמת. ברם, מי לכפינו יתקע כי נזקים אלה נגרמו כתוצאה מהמגע הראשון שבין הסובארו למיצובישי ולא כתוצאה מהדיפת הסובארו לעבר המיצובישי? ! אני סבור כי היקף הנזק אשר נגרם לחזית ההונדה (כ - 18000 ש"ח) מצביעה על עוצמת הפגיעה בסובארו, להבדיל מהמגע הקל שהיה תחילה בין הסובארו למיצובישי. בנסיבות אלה, נראית לי טענת הסניגורית בסיכומיה כי סביר להניח כי הנזק בחזית הסובארו (שאת היקפו אין אנו יודעים) כמו גם החבלה בגופה של הנאשמת - נגרמו כתוצאה מפגיעת ההונדה בסובארו והדיפתה לעבר המיצובישי. כך או כך, משלא הוכיחה הקטגוריה קיומו של נזק אשר נגרם כתוצאה מהפגיעה הראשונה של הסובארו במיצובישי, לא הוכחה קיומה של "תאונה" שהתרחשותה מהווה תנאי מוקדם להרשעה על פי תקנה 49 (א) לת"ת. משלא מצאתי כי הנאשמת הפרה חובה כלשהי המוטלת עליה על פי הדין אין מקום להרשיעה אף בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. 14. סוף דבר ולאור האמור והמפורט לעיל, אני מחליט לזכות את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. משפט פלילימשפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק