חוסר אמינותו של מכשיר מד מהירות לייזר

פסק דין 1. בפני שני ערעורים שהגישה המדינה כנגד זיכויים של המשיבים בעבירת תנועה של נהיגה במהירות מופרזת בה הואשמו בבית המשפט לתעבורה (ת"ת 836034/96, ת"ת 837664/95 של ביהמ"ש לתעבורה ברמלה; ת"ת 5639/00 של ביהמ"ש לתעבורה בפתח תקוה). עילת הזיכוי המרכזית בתיקים הללו היתה קביעת בית המשפט בדבר חוסר אמינותו של מכשיר מד מהירות לייזר 20-20 1LT (להלן - הממל"ז או המכשיר). בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופט ירון לוי), הגיע למסקנה כי לא הוכחה בפניו די הצורך אמינותו של מכשיר הממל"ז, ועל כן לא ניתן לבסס את הרשעת המשיבים 1 ו2- בהסתמך על תוצאות מדידת המהירות באמצעות מכשיר זה. בית המשפט לתעבורה בפתח-תקוה (השופט נחשון) החליט לאמץ את קביעת ביהמ"ש לתעבורה ברמלה בדבר חוסר אמינותו של מכשיר הממל"ז והחליט אף הוא לזכות את המשיב 3 מכל אשמה. במצב דברים זה, יתייחס פסק דין זה לממצאי ביהמ"ש לתעבורה ברמלה (להלן - ביהמ"ש לתעבורה או בימ"ש קמא) ולפסק דינו המפורט בסוגייה שנדונה בפניו. ההליכים בביהמ"ש לתעבורה 2. בביהמ"ש לתעבורה העיד מומחה מטעם ההגנה, מר שרגא צור, לגבי תכונותיו ואמינותו של ה-ממל"ז. העד העיד במשך 5 ישיבות, ולאחר מכן לא התייצב להמשך מתן העדות, עד שהיה צורך בזימונו באמצעות צו הבאה לצורך השלמת עדותו (החלטת ביהמ"ש בעמ' 127 לפר'). סניגורם של המשיבים, עו"ד ש' ניר, טען בבימ"ש קמא כי העד המומחה מטעם ההגנה "עסוק בפרוייקט" מסויים, ולכן לא יוכל להתייצב להמשך העדות בביהמ"ש. עו"ד ניר הצהיר לפר' כי: "אני מושך בחזרה את עדותו של המומחה, ואני לא אסתמך עליה בסיכומים.. אין לי מנוס שאיני מסתמך יותר על עדותו, אני אסתמך על עדותו אלא אם כן חברי יסתמך עליה" (עמ' 125 לפר'). כאמור, כפה ביהמ"ש לתעבורה את המשך עדותו של העד המומחה וסיומה, בצו הבאה, והעד אכן סיים את מתן העדות. 3. לאחר סיום עדות המומחה מטעם ההגנה, ביקשה התביעה להביא עד מומחה מטעמה, כעדות הזמה לעד המומחה מטעם ההגנה. בשלב הראשון, דחה בית המשפט קמא את בקשת התביעה להעיד את העד המומחה מטעמה (עמ' 235 לפר'). בשלב מאוחר יותר, החליט ביהמ"ש להתיר את הגשת חוות דעתו של העד המומחה, ד"ר חיים בזדין, ואף להעידו בבית המשפט, אך זאת במסגרת הבאת ראיות מטעם ביהמ"ש לפי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (ראה חוות הדעת - ת23/). 4. לאחר סיום שמיעת העדים, החליט ביהמ"ש קמא, ביוזמתו, על עריכת ניסויים בשטח לבחינת אמינותו של מכשיר הממל"ז, והניסויים אכן נערכו, כמפורט בעמ' 296-287 לפר'. התוצאה הסופית של הניסויים שנערכו ע"י בית המשפט, כאמור, מפורטת בעמ' 288 לפר', בזו הלשון: "בחלק מהמדידות היתה הקריאה נמוכה בקילומטר לשעה מהמהירות העצמית שנמדדה ובחלק מהמדידות לא עלתה על קמ"ש מהמהירות העצמית". יצויין, כי בעקבות הניסוי הנ"ל, ציין דווקא הסניגור שייצג את המשיבים בביהמ"ש קמא אותה שעה (בעקבות חילופי הסניגורים), כי המכשיר הדגיש בניסוי "אורח פעולה תקין ונאה בידי מפעיליו", וכי המדובר ב"תחום הסטייה הקל", שהינו חסר משמעות לגבי תוצאות הבדיקה, גם לדעתו של הסניגור (עמ' 1 לסיכומי הסניגור). עמדתי בהרחבה על ההליכים העיקריים בביהמ"ש קמא, מאחר וחוששני כי הם שונים משהו מסדרי הדין הנהוגים דרך כלל בערכאות השיפוט במקומותינו. מכשיר ה-ממל"ז 5. העקרון על-פיו פועל ה-ממל"ז מבוסס על נוסחה פשוטה למדי, לפיה ניתן לחשב מהירותו של גוף מסויים על בסיס מדידת שינוי המרחק שעבר אותו גוף בזמן נתון. הממל"ז פועל באמצעות שיגור קרני לייזר, בפולסים קצרים, ומדידת זמן מעופם מרגע השיגור ועד קליטת גלי ההחזר מהגוף שמהירותו נמדדת, למכשיר עצמו. הממל"ז הוכנס לשימוש ע"י משטרת ישראל בשנת 1993, לאחר שעמד בבדיקות ובמבחנים מדעיים שונים, הן לפני הכנסתו לשימוש והן לאחריה, בארץ ובעולם הרחב. התביעה הציגה בבתי המשפט השונים, כולל בבימ"ש קמא, שורה של מחקרים מדעיים המצביעים על אמינותו הגבוהה של המכשיר. בין המחקרים הללו, הוגשו בתיק זה מחקרים שנעשו באוניברסיטת מישיגן שבארה"ב וכן מחקרים שנערכו במדינת ניו-ג'רסי ועוד (ראה קובץ חוו"ד ומחקרים שהוגשו ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש - ת23/). כל המחקרים הללו מצביעים על אמינותו ומידת הדיוק הגבוהים של המכשיר, כאשר עפ"י הוראות היצרן תיתכן סטייה של 2% בלבד. אמינות ה-ממל"ז 6. דומה, כי בתי המשפט לערכאותיהם השונות, הן במדינת ישראל והן במדינות שמעבר לים, הכירו בפסיקתם באמינותו ומהימנותו של מכשיר ה-ממל"ז, עד שהיה בתוצאות המדידה ע"י המכשיר כדי לבסס הרשעה בעבירת מהירות, מעל ומעבר לכל ספק, כנדרש במשפט הפלילי. עוד בע"פ (ת"א) 747/96 רחמני נ' מ"י, דינים מחוזי, לב(1) 792, קבע השופט ע' זמיר בזו הלשון: "קמה החזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר... אשר ניתן למדוד באמצעותו - באופן אמין ומדוייק - את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות". ההלכה שנקבעה בפס"ד רחמני נתקבלה ואושרה בשורה של פסקי דין שניתנו בעקבותיו, הן בבית המשפט העליון והן בבתי המשפט המחוזיים [ראה: רע"פ 6048/97 שאלתיאל נ' מ"י (מיום 30.12.98 - לא פורסם); רע"פ 2703/92 שמרון נ' מ"י (לא פורסם)]. בבג"צ 5769/99 דוידסקו נ' מפקד משטרת התנועה הארצית ואח' (תקדין עליון, כרך 99 (3), 1651), חזר ביהמ"ש העליון וקבע כי: "בית המשפט העליון קבע זה מכבר... כי לאחר שנים של שימוש בלייזר, אמינותו כיום הינה בגדר חזקה שבעובדה. הרוצה לסתור חזקה זו - עליו הנטל לעשות כן". ולאחרונה, בעת שדן בשאלה האם תוצאות הניסויים שערכה המשטרה ב-ממל"ז, קודם שהוכנס לפעילות, מהווים חומר חקירה, קבע השופט מ' חשין - בדחותו את הטענה - כדלהלן: "דרך העולם היא - דרך העולם ודרך המשפט - שמקום בו מבקש בעל-דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין 'מסה קריטית'. לאחר היווצרה של 'מסה קריטית' שוב אין מוטל עליו, על בעל-דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו. בענייננו שלנו עברנו שלב זה של היווצרות 'מסה קריטית'..." (בש"פ 2343/00 כהנא נ' מ"י , תקדין עליון, כרך 68 (2), בעמ' 254). 7. גם הפסיקה בעולם הכירה באמינותו הגבוהה של מכשיר הממל"ז, עד שיש בו כדי לקבוע את המהירות בה נהג הנאשם, כבסיס להרשעתו במשפט פלילי. כפי שפסק ביהמ"ש לערעורים במדינת ניו-ג'רסי שבארה"ב, באשרו הרשעה בבימ"ש נמוך יותר שהתבססה על תוצאות מדידת הממל"ז: “As to the adequacy of the proofs to support the determination, our thorough review of the record in light of the arguments presented satisfies us that Judge Stanton appropriately found in Laser ll that, subject to the listed restrictions, the subject lase detector was an appropriate tool in measuring speed” (State of New Jersey v. Emad A. Abeskaron and others). 8. כאן המקום לציין, לגבי אופן הוכחתן של ראיות מדעיות, דרך כלל, כי ההלכה שנהגה בעבר ולפיה, תנאי מוקדם לאמינותה של הראיה המדעית הינו שהראיה זכתה ל"הכרה כללית" של הקהילייה המדעית [Frye v. US 293 p. 1013 (1923)] - עברה חלפה לה מן העולם. כפי שנפסק לא מכבר בע"פ 517/86 ברוקס נ' מ"י, פ"ד מג (3) 441, בעמ' 459: "לא למיותר יהיה להזכיר, כי גם בית-משפט זה אימץ קו מחשבה דומה בעניין ההכרה המשפטית בכוחה הראייתי של בדיקה מדעית חדשה כראיה עצמאית: בית-משפט זה דחה את הטענה, כי 'לא די במידת אמינותה הגבוהה, אלא יש צורך תחילה ב'תקופת הרצה' מסוימת, עד שהקהילייה המדעית הבינלאומית תענה אחריה אמן.....' במקרה שלפנינו, יש בספרות המדעית, שאליה הופנה בית המשפט המחוזי על-ידי פרופ' סלע והעוסקת באמינותה של בדיקת ההשוואה של טביעת נשיכה לשיניים הנושכות, כדי לבסס את קבילותה של הבדיקה הזאת כראיה". והדברים ישימים וברורים גם לענייננו. 9. ומן הכלל אל הפרט. בפסק דינו קבע שופט התעבורה המלומד כדלהלן: "העולה מכל האמור לעיל, הוא שהן פסיקת בית המשפט העליון, והן מכלול 'פסיקת' בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לתעבורה - אינם מבוססים על בחינה מדעית של עקרון הפעולה של הממל"ז, ועל הוכחה שהמכשיר אינו מבצע טעויות, אלא על היווצרות 'מסה קריטית', שיצרה חזקה שבעובדה, בדבר אמינות הממל"ז. חזקה זו נוצרה, בעיקר, בשל משך השימוש במכשיר, מספר שנים, שבמהלכן - מסיבות שונות, שאינן קשורות בהכרח באמינות המכשיר - לא הובאה כל ראייה נגד אמינות המכשיר" (עמ' 12 לפסה"ד). סבורני, כי קביעה זו אינה מבוססת כל צורכה ובטעות יסודה. כפי שפורט בהרחבה לעיל (ובחלקו ע"י השופט של בימ"ש קמא), אמינותו של מכשיר הממל"ז ומידת הדיוק בבדיקתו, קנו להם שביתה והכרה מלאים הן בקרב הקהילייה המדעית והן בקרב הקהילייה המשפטית, ועל כך יעידו פסקי הדין הרבים שצוטטו לעיל (ואף אלה שלא צוטטו). המסקנה האחת והיחידה המתבקשת איפוא, הינה כי נוצרה גם נוצרה "מסה קריטית" לגבי אמינותו של מכשיר הממל"ז, ומעתה ואילך קיימת "חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת", כדברי השופט מ' חשין בפס"ד כהנא ודברי השופטת ד' דורנר בפס"ד דוידסקו. זוהי איפוא, ההלכה הפסוקה - ואין בילתה. לא מצאתי ממש בטיעוניו הארוכים של ב"כ המשיבים, עו"ד ניר, כנגד הניסויים המרובים והיסודיים שנערכו בארץ ובעולם לגבי אמינות המכשיר, כמו גם לא בהשגותיו כנגד הפסיקה העניפה בסוגייה זו, אשר יצרה הלכה פסוקה שאין מערערים או מהרהרים אחריה עוד. מן הראוי שהלכה זו תשונן כהלכה ע"י עורכי הדין והשופטים, האמונים על העיסוק השוטף בתחום התעבורה, על מנת שלא תצא תקלה נוספת מתחת ידם ועל מנת שבתי המשפט לא יוטרדו ויוטרחו לשווא בדיוני סרק. האם "הוכח אחרת"? 10. משהוכחה ונקבעה אמינותו של מכשיר ה-"ממל"ז" באופן חד-משמעי, כחזקה שבעובדה, נשאלת השאלה האם השכילה ההגנה במקרה דנן לסתור חזקה זו. לאחר שבחנתי בקפידה את הכרעת דינו של ביהמ"ש קמא ואת פרוטוקול הדיונים ולאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים בכתב ובע"פ - הגעתי למסקנה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית בתכלית, וכי לא עלה בידי ההגנה לסתור את החזקה האמורה. עדותו של המומחה מטעם ההגנה, מר שרגא צור, היתה רחוקה מלשכנע, בלתי מבוססת כל צורכה והנני מתקשה לראות כיצד ניתן להסתמך עליה, ולו כראשית ראיה המעוררת ספק באמינות מכשיר הממל"ז, דרך כלל, ובתוצאות בדיקת המהירות במקרה שבפנינו, בפרט. דומני, כי אף הסניגורים שייצגו את המשיבים בביהמ"ש קמא לא ביקשו להתבסס על חוות דעת המומחה מטעם ההגנה. הסניגור הראשון, עו"ד ניר, ביקש להתעלם מעדותו (עמ' 107 לפר'), ואילו מחליפו, עו"ד ארבל, דוקא "תמך" באמינותו של המכשיר, בעקבות הניסוי שערך ביהמ"ש. והדברים מדברים בעד עצמם. התרשמתי כי גם השופט עצמו בבימ"ש קמא לא התבסס על חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, ודומה כי פסק דינו מבוסס יותר על התרשמות כללית וקטעי דברים, שאינם בבחינת ראיות של ממש. 11. להלן הפגמים המרכזיים שנפלו בחוות דעתו של המומחה מר צור (להלן - המומחה), אשר יש בהם בעיני, כדי לשלול כל אפשרות להסתמך על עדותו, הבלתי מבוססת לחלוטין: א. המומחה מטעם ההגנה לא בדק מעולם באופן יסודי ומדעי את תקינות המכשיר, מעבר לבדיקה אקראית ושטחית, שעה שהוא עצמו נעצר בעקבות חשד לביצוע עבירת מהירות. כדברי העד עצמו: "כששוטר עצר אותי בטעות, הוא נתן לי את הממל"ז, בחנתי אותו משך זמן קצר, הפעלתי אותו מול מטרות כמו בתים, עצים וראיתי את הקושי במדידת מהירות והאפשרות לקבלת מדידה שגויה. ... ש. כמה פעמים השתמשת במכשיר זה? ת. אינני זוכר אם פעם או פעמיים או שלוש. מעולם לא בדקתי פיזית את הממל"ז בצורה ממוסדת או מסודרת" (עמ' 107 לפר'). לאמור, העד עצמו מודה כי מעולם לא בדק את המכשיר בדיקה יסודית או מסודרת, וכל שהוא מסתמך עליו היא בדיקה מזדמנת שביצע באקראי, ואף זאת שעה שכיוון את המכשיר לעבר עצמים נייחים, להבדיל מרכב נוסע. לא בדיקה יקרא לזאת ולא מומחיות של ממש נמצאה בעדותו של זה העד. ב. למקרא עדותו של העד המומחה, מצטיירת תמונה עגומה למדי בה הרבה העד להשיב תשובות מתחמקות למכביר לשאלות שנשאל. העד לא נתן הסבר מתקבל על הדעת לשאלה מדוע התמקדה בדיקתו באמצעות מכשיר הממל"ז דוקא כלפי בנינים ועצמים נייחים, ולא כלפי רכב נוסע (עדותו בעמ' 109 לפר'). משנשאל העד לגבי הבסיס המדעי לקביעתו בדבר אי דיוק המדידה ע"י מכשיר הממל"ז, השיב העד במילים: "אין לי יכולת להשיב על השאלה... אין לי מה להוסיף על מה שכתוב כאן בנ2/" (עמ' 195 לפר'). בתשובה לשאלת התובע לעניין מדידת המהירות "אם 30 אחוז מהפולסים לא יגיעו לסף הנדרש", השיב העד, מניה ובניה, כי: "אין זה מענייני ואני לא יודע" (עמ' 106 לפר'). ועוד תשובה, המצביעה על עדותו התיאורטית והבלתי מבוססת כדבעי של העד המומחה: "אין כל מניעה שאוכל לטעון כי עוצמת ההחזר עוברת את סף הרגישות בלי שאדע את סף הרגישות במדוייק, אני יכול להעריכו ודי לי בכך" (עמ' 107 לפר'). האמנם? דומה, כי לכאן יפים דברי ביהמ"ש לתעבורה בתיק פלילי 5-417578 (ת"א) מ"י נ' אבידן (לא פורסם), בהאי לישנא: "מבלי לפגוע במיומנותו של עד ההגנה מס' 2 ובמומחיותו במכשירי לייזר, הרי כל עוד לא בדק את המכשיר הספציפי לבדו, ולא הפעיל אותו, המסקנות אליהן הגיע הן אקדמאיות ולא נבחנו בשטח. מסקנות אקדמאיות אינן יכולות להשפיע על קביעות בתי המשפט שניתנו בנושא זה, לפיהן מדובר במכשיר למדידת מהירות אמין. ולכן בחוות הדעת שהוצגה אין כדי לפגום במהימנות המכשיר". 12. סבורני, כי בית המשפט קמא שגה משגה יסודי בכך שהתעלם מתוצאות הניסויים במכשיר הממל"ז, שהוא עצמו נקט ביוזמה כדי לבצעם. דומה, שאין חולק כי תוצאות הניסוי שערך ביהמ"ש קמא ביוזמתו, הוכיחו את עצמן באופן ברור ומוחלט, עד כדי טעות סבירה של אחד (1) קמ"ש בלבד, כלפי מעלה או כלפי מטה (עמ' 288 לפר'). ההתייחסות האחת והיחידה של השופט המלומד לתוצאות הניסויים שנערכו - הן ע"י השופט סטנטון בניו-ג'רסי והן על-ידיו הוא בתיק זה - הנמצאת בפסק הדין, היתה כדלהלן: "איני סבור שכמות והיקף הניסויים, שנערכו על ידי השופט סטנטון, יכולה לשמש תחליף לבחינה מדעית של מבנה ונתוני מלכודת השגיאות. זאת ועוד - ובכל הכבוד הראוי - מומחיותו של השופט סטנטון היא בתחום המשפט, ולא בתחומי המדע והטכנולוגיה הרלוונטיים. מהטעמים המפורטים לעיל, לא מצא בית המשפט ליתן משקל של ממש אף לתוצאות מדידות הממל"ז שנערכו לנגד עיניו של בית המשפט" (עמ' 16 להכרעת הדין). 13. מסקנות אלה תמוהות ביותר, יש לומר, והנני מתקשה למצוא את הביסוס להן. ראשית, לא ברור לי מה היה לו לשופט קמא לתקוף או לשלול את ממצאי הבדיקה והניסויים שערך השופט סטנטון מניו-ג'רסי בתיק שנדון בפניו, כאשר ממצאים אלה אושרו גם על ידי ערכאות הערעור בניו-ג'רסי (ראה לעיל סעיף 7 לפס"ד זה). שנית, אם סבר השופט המלומד של בימ"ש קמא כי "מומחיותו של השופט... היא בתחום המשפט, ולא בתחומי המדע והטכנולוגיה הרלבנטיים" - על שום מה ולמה בחר הוא מלכתחילה לערוך ניסויים ביוזמתו שלו? שלישית, לא ברורה לי מסקנתו של ביהמ"ש קמא כי "מהטעמים המפורטים לעיל" הוא לא מצא מקום ליתן משקל לתוצאות המדידות שנערכו בניסוי ל"נגד עיניו של בית המשפט". והלא לשם מה נערך הניסוי הלזה, ביוזמת בית המשפט עצמו, אם לא כדי לעמוד על מידת האמינות והדיוק של המדידה? ומשנמצאה המדידה אמינה ומדוייקת - גם אליבא ההגנה וביהמ"ש עצמו - לא היה רשאי ביהמ"ש להתעלם ממנה, ללא כל הנמקה מבוססת, ועוד לקבוע ממצאים הפוכים בתכלית. סבורני, בכל הכבוד, כי התעלמותו הבלתי מנומקת והבלתי מבוססת של ביהמ"ש קמא מתוצאות בדיקה וניסוי שנערכו ביוזמתו ולנגד עיניו - אינה עומדת במבחן ההגיון ואין לה כל אחיזה משפטית. טענת "ליקויים" במכשיר 14. נוכח הקביעות המפורטות לעיל, בדבר אמינותו של מכשיר הממל"ז - מזה, ואי סתירת החזקה שבעובדה ע"י ההגנה במקרה דנן - מזה, ניתן היה להכריע את הדין ולהורות כבר עתה על קבלת הערעורים. עם זאת, מאחר וביהמ"ש קמא ואף ב"כ הצדדים בפני, העלו טענות שונות לגבי הליקויים הטכניים, כביכול, שבהפעלת המכשיר, אתייחס לטענות אלה, ולו בקצירת האומר, ומעבר לנדרש לצורך ההכרעה בתיק זה. יצויין כאן, כי המומחה מטעם התביעה, שהפך מאוחר יותר למומחה מטעם ביהמ"ש, שלל לחלוטין את הליקויים הנטענים ע"י מומחה ההגנה, כשבמרבית הנושאים הוא אף לא נחקר חקירה נגדית בבימ"ש קמא. צודק איפוא, ב"כ המערערת, עו"ד א' ממון, כי אי חקירתו של העד המומחה על חוות דעתו מצביעה על הסכמה לתוכנה, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה. סוגיית "הבניינים הנעים" 15. מקובלת עלי עמדת התביעה, לפיה אין כל ממש בהעלאת התיאוריה כי גם מדידת עצמים נייחים, כגון בניין, ע"י הממל"ז, מצביעה על מהירות מסויימת של העצם הנמדד. עפ"י הוראות היצרן, יועד וסוגל המכשיר למדוד מהירות כלי רכב, ולא "מהירות" של בניינים או עצמים נייחים אחרים. תופעה זו מוסברת אף, הסבר היטב, בחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר בזדין, בזו הלשון: "נניח שהממל"ז מכוון אל קיר בניין (או מטרה גדולה אחרת) כך, שכתם הלייזר במלואו נופל על הקיר באלכסון (לא בניצב לקרן). כל מי שמבין בפעולת הממל"ז יכול לצפות שכתוצאה מריצוד יד המפעיל, קרן הלייזר תסטה תוך כדי המדידה, ותפגע במקומות מרוחקים יותר או קרובים יותר על פני הקיר. השינויים בטווח הנוצרים במשך זמן המדידה מתורגמים ע"י הממל"ז למהירות, וכך נוצרת האשליה שהבנין זז" (סעיף 9.1, בעמ' 12 לחוות הדעת). בחוות דעתו האמורה, שולל הד"ר בזדין את האפשרות שתופעה זו עלולה לקרות גם בעת מדידת מהירותם של כלי רכב נעים (שם, בעמ' 13). 16. גם הפסיקה התייחסה לתופעה - או שמא לקוריוז - בדבר אפשרות "תנועתם" של מבנים נייחים, ושללה אותה מכל וכל. בפסה"ד שניתן בבית הדין הצבאי בתיק חש/ 24/96/5 התובע הצבאי נ' רס"ן הסגל ואח', התייחס ביה"ד הצבאי לתופעה זו, כדלהלן: "בניסוי שערך מר לוי, אשר הודגם גם במהלך הביקור במקום, נמדדו חפצים נייחים כגון מדרכה או קיר של בניין, ובמדידתם נתקבלו ממצאי מהירות כביכול. תופעה זו זכתה לתהודה רחבה במהלך ניהול הדיון ואף בסיכומי הסנגוריה והיא אכן, למראית עין, תמוהה ומטילה ספק בכישוריו הבסיסיים של המכשיר. למעשה, ככל שהעניין מושך את הלב והעין הוא אינו אלא בגדר קוריוז בלתי משמעותי. כל מכשיר אלקטרוני, מתוכנן ונבנה על מנת ליתן מענה לצורך קונקרטי. הוא מותאם לטיפול בצורך והוראות הפעלתו באות ליתן את הכלים המעשיים להפעיל את המכשיר על פי ייעודו. הממל"ז נועד למדוד מהירות כלי רכב, בטווחי מרחק קצרים ובינוניים. כך תוכנן וכך נבנה. הממל"ז לא נועד למדוד מהירותם של מטוסים החגים בשמיים, לא את מהירות תנועתם של חיידקים בתרבית ואף לא נועד כי יכוונוהו לעבר בניינים ומדרכות. נתונים המתקבלים ממדידות כאלה, שלא לפי ייעודו של המכשיר והוראות הפעלתו אין בהם כל חשיבות והם אף עשויים להטעות". (ראה גם תיק תעבורה (עכו) 4967/98 מ"י נ' שיבק, דינים תעבורה, כרך א', 83; וכן דברי השופט סטנטון בתיק ניו-ג'רסי). סוף דבר בנקודה זו, ניתן בעיני הסבר ברור ומשכנע - הן ע"י המומחים והן בפסיקה - לגבי "נסיעת" בניינים או עצמים נייחים, שהינה אשליה ברורה ומובהקת, ואין לה ולא כלום עם מדידת מהירות כלי רכב נעים, שלה יועד מכשיר הממל"ז. סבורני, כי בפתח המאה העשרים ואחת של עולמנו, אין מקום לנסות ולהפוך סדרי עולם מבראשית: בניינים ועצים - עמוד יעמודו; ואילו כלי רכב - נוע ינועו. כך היה, כך הווה וכך יהיה לעולמי עד. סוגיית הרפלקטיביות 17. לא מצאתי ממש גם בטענה נוספת של ההגנה, ולפיה יש להוכיח את מידת הרפלקטיביות (ההחזר) של קרן הלייזר מהרכב הנמדד, כאשר הדבר תלוי אף בצבעו של הרכב. כאשר המדובר ברכב בצבע כהה - מידת ההחזר גבוהה יותר, ואילו כאשר עסקינן ברכב בצבע בהיר - מידת ההחזר קטנה יותר. כך אליבא דטענת ההגנה, אשר אינה מקובלת עלי והיא נשללה אף בחוות דעתו ובעדותו של העד המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר בזדין. וכך העיד ד"ר בזדין בביהמ"ש בסוגיה זו: "מכונית לבנה תימדד בטווחים יותר גדולים מאשר מכונית בצבע כהה, אופנוע דק במיוחד ושחור מאוד הטווח יהיה 200, 300 מ'. אני מדבר על יכולת למדוד, ברגע שהמדידה מצליחה להתבצע, ההחזר מספיק חזק בשביל מקלט הממל"ז, כשאני מגביל את טווח המדידה לא בגלל הגבלת הדיוק אלא בגלל היכולת למדוד עוצמת ההחזר... .... כמות הודעות השגיאה בטווחים הגדולים האלה תהיה הרבה יותר שכיחה מאשר כמות הודעות השגיאה בטווחים נורמלים ואז השוטר יפסיק לבצע משימתו, אך באותם מדידות בודדות שיצליח לבצע המדידות מבחינת מהירות יהיו מדוייקות" (עמ' 18, 19 לפר' מיום 10.5.99). 18. דומני, כי נתערבבו לביהמ"ש קמא שני מונחים, שהאחד מהם מתייחס לעוצמת ההחזרה של קרן הלייזר, ואילו האחר מתייחס לזמן החזרה של הקרן. ניתן לסכם ולקבוע, כי מידת הרפלקטיביות (ההחזר) של הרכב, משנה אך ורק את העוצמה בה חוזרת הקרן מהרכב הנוסע למכשיר, אך לא את זמן חזרתה של הקרן. והדברים מוסברים הסבר היטב בעדותו של ד"ר בזדין ובסיכומיו התמציתיים והמצויינים של ב"כ התביעה, עו"ד א' ממון (סעיפים 35-33 להודעות הערעור), ואין צורך לחזור עליהם. לא מצאתי איפוא, כל ממש גם בטענה זו, כמו גם לא ביתר הטענות בדבר "הליקויים" הטכניים, כביכול, שבהפעלת מכשיר הממל"ז, שנטענו או הועלו ברוחב לב ע"י ההגנה, ע"י המומחה מטעמה וע"י ביהמ"ש עצמו בתיק זה (כגון: השפעות אקלימיות, תופעת החלקת קרן הלייזר וכיוצ"ב). לא מניה ולא מקצתיה. 19. ב"כ המערער, עו"ד ניר, ניסה לתמוך יתדות טיעונו בדבר העדר אמינות של מכשיר הממל"ז, גם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים שניתן לאחרונה, ושבו זוכה המערער מעבירת מהירות שהתבססה על מדידה ע"י הממל"ז (ע"פ 2453/00 (ירושלים) מיום 30.1.01, השופטת ר' אור). חוששני, כי אין הסניגור המלומד יכול להיבנות מהאמור בפסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים, כלל ועיקר, וזאת מהטעמים הבאים: א. זיכויו של הנהג באותו מקרה היה מבוסס על פגמים שמצאה השופטת המלומדת בדרך הפעלתו של המכשיר, באותו מקרה ספציפי, ולא על אמינותו של המכשיר, דרך כלל, שכן "המערער אינו חולק על אמינות הממל"ז" (סעיף 14א' לפסק הדין).; נימוק נוסף - ומרכזי לא פחות - לזיכויו היה בכך שלא ניתנה למערער אפשרות נאותה לחקור את השוטר ולמצות את החקירה הנגדית (סעיף 16יד ו-טו לפסה"ד). ב. ושוב, נושא אמינותו של המכשיר לא עמד כלל לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, וכפי שציינה השופטת המלומדת - פעם נוספת - בפסק דינה: "...המערער לא תקף ישירות את אמינות מכשיר הממל"ז אלא רק את הפעלתו, ולכן לא היה לי צורך להכנס לשאלת אמינות מכשיר הממל"ז עצמו" (סעיף 18 לפסה"ד, בעמ' 18). ג. למרות האמור לעיל ומעבר לנדרש, מצא ביהמ"ש להעיר מספר הערות כלליות בנושא אמינות המכשיר, וזאת מבלי שהוצגו בפניו חוות דעת מומחים ושעה שמומחים שכאלה כלל לא העידו בביהמ"ש לתעבורה (שלא כמו במקרה נשוא הדיון בתיק זה). אשר על כן סבורני, בכל הכבוד, כי יש להתייחס לדברי השופטת המלומדת בפסה"ד - בכל הקשור לאמינות מכשיר הממל"ז - כאל אמירות אגב שבאגב, אשר אין להן כל השלכה לגבי המחלוקת המרכזית, נשוא התיק שבפני, אשר לא עמדה כלל לדיון בתיק שנדון בירושלים. נטל השכנוע 20. אין חולק, כי נטל השכנוע במשפט הפלילי רובץ מתחילתו של דיון ועד סיומו על כתפי התביעה. במקרים מסויימים עובר נטל הבאת הראיות לעבר הנאשם, לצורך הוכחת טענות הגנה שונות או סתירת חזקה שבעובדה, כבמקרה שבפנינו בפסק הדין קבע בימ"ש קמא כדלהלן: "סבורני שבשיטת המשפט הפלילי הנוהגת בארצנו, בית המשפט אינו רשאי לקבוע ממצאים מדוייקים, באשר לאמינותו של מכשיר מדעי, מבלי שנחשפו בפניו הנתונים המדוייקים של 'מלכודת השגיאות', שמומחה התביעה בעצמו קובע, שהיא לב ליבה של המערכת, וקובעת את אמינות המכשיר". קביעה זו, כמו הטענות שהעלה הסניגור המלומד, עו"ד ניר, בפני, הביאוני לחזור בקצירת האומר על מושכלות יסוד לגבי נטל השכנוע הרובץ על התביעה במשפט הפלילי, ובמשפטי תעבורה בכלל זה. הרשעה במשפט פלילי מבוססת על הוכחת העבירה מעל לספק הסביר. התביעה איננה חייבת בהוכחת העבירה בוודאות גמורה ומוחלטת, לאמור, היא אינה מבוססת על 100% של הוכחה, אלא על פחות מכך. על הנאשם להעלות ספק סביר, שיתקבל על דעת בית המשפט כבסיס לזיכוי, מחמת הספק. לא די בספק סתם, אלא יש צורך בספק סביר. בתחומי המשפט עסקינן, ולא בתחומי המתימטיקה. לפיכך, לא מצאתי ממש בטענתו של עו"ד ניר בסיכומיו בע"פ כי "אמינות מדעית יוצרת אמינות אבסולוטית" (עמ' 17 לפר'). ראיה מדעית אינה "אבסולוטית" והרשעה במשפט פלילי ודאי וודאי שאינה כזו. 21. הלכה נהוגה היא במקומותינו כי: "אל לו לבית המשפט לחוש לארוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט, מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר שהנאשם איננו חף" (ע"פ 3124/91, 3398, 3644 כהן ואח' נ' מ"י, פ"ד מז (3) 406). וכדברי מ"מ הנשיא זילברג בע"פ 112/69 חליחל נ' מ"י פ"ד כג (1) 733, בעמ' 744: "אין בית המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאוד כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות. זהו אותו ה- STRANGER שאת נוכחותו אין לקחת בחשבון, לפי דברי גלנוויל ווילאמס..." . ועוד - בע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד (3) 465, בעמ' 470, קבע ביהמ"ש העליון, תוך ציטוט מפסיקה מאנגליה, בזו הלשון: "אין החוק דורש מכם, כי תפעלו על סמך הודאי, והודאי בלבד... בחיינו, במעשינו, במחשבותינו אין אנו מתעסקים בודאות דוקא - הוטל עלינו לכלכל את מעשינו על פי סברות ישרות והגיוניות, שנולדו מתוך נימוקים ישרים והגיוניים". 22. יישום ההלכה הכללית הנ"ל לסוגייה הספציפית, נשוא הדיון שבפני, משמעותו כי נוצרה חזקה שבעובדה חד-משמעית, ולפיה מכשיר הממל"ז הינו אמין ומהימן דיו, ותוצאות מדידת המהירות במכשיר זה יש בהן כדי לבסס הרשעה, במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי. מאידך, מאפשרת חזקה שבעובדה זו הבאת ראיות שכנגד מצד הנאשם (או הסתמכות על ראיות התביעה עצמן), שיהיה בהן כדי לסתור את ההנחה שבעובדה הנ"ל - באותן נסיבות מיוחדות בהן נערכה המדידה הספציפית - והיא מותירה בידו את האפשרות לשכנע את ביהמ"ש בחפותו, או למצער, להצביע על ספק באשמתו. סוף דבר 23 הערעור בתיק ע"פ 71382/00 מתקבל, הכרעת הדין של ביהמ"ש לתעבורה ברמלה מתבטלת והמשיבים מורשעים בעבירה המיוחסת להם. התיק יוחזר לביהמ"ש קמא לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין. 24. הערעור בתיק ע"פ 71424/00 מתקבל והכרעת דינו של ביהמ"ש לתעבורה בפתח תקוה - מתבטלת. המשיב בתיק זה, יוסי כרמל, טען - הן בביהמ"ש לתעבורה והן בערעור בפני - טענות לגבי אפשרות של טעות במדידה הספציפית שבוצעה לגבי רכבו, או אפשרות של מדידת רכב אחר מזה שלו, ואף הצהיר כי יש לו עד מטעמו (עמ' 2 לפר' בתיק ביהמ"ש קמא; עמ' 10 ו18- לפר' בתיק הערעור). אשר על כן, הנני מורה על החזרת הדיון לבימ"ש קמא על מנת שישקול אם יש מקום לשמוע ראיות נוספות מטעם המשיב, או שניתן להסתפק בראיות ובעדויות שבתיק. לאחר מכן, יתן ביהמ"ש הכרעת דין חדשה, בשים לב גם לאמור בפסק-דין זה, בדבר אמינות מכשיר הממל"ז. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות