פגיעה בעגלת תינוק - נהיגה רשלנית

הכרעת דין 1. בתאריך 12/07/98, בשעה 22.00 או בסמוך לכך, נהג הנאשם מונית ברחוב חנה סנש בראשון לציון ממערב למזרח והתקרב לבית מספר 8. על פי הנטען בכתב האישום נהג הנאשם ברכב ברשלנות ובקלות ראש, בכך שלא שם לב לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, שדחפה עגלת תינוקות ובתוכה בתה, התינוקת, ותוך כדי נסיעה פגע הנאשם עם רכבו בעגלת התינוקות ובהולכת הרגל. עוד נטען בכתב האישום כי כתוצאה מהתאונה נחבלו הולכת הרגל ובתה התינוקת אשר נחבלה חבלות של ממש (והן קשות ביותר) שכללו שברים של עצמות הגולגולת ודימום תוך מוחי והצריכו סדרת ניתוחים נוירוכירורגים. פציעות אלה הותירו את הילדה נכה קשה. בנסיבות אלה ייחסה התביעה לנאשם עבירה של נהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א 1961, ביחד עם סעיף 38 (2) לאותה פקודה. כמו כן ייחסה התביעה לנאשם עבירה של גרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א 1961. הנאשם שהיה מיוצג על ידי עו"ד דוד גולן, כפר באחריותו לתאונה אך לא כפר בעצם התרחשותה, לא כפר בנסיבותיה ולא כפר בתוצאותיה. על כן נשמעו הראיות בתיק. 2. מטעם התביעה העידו 3 עדים. עדת תביעה מספר 1 היא, סולומון אריאלה, שהינה הולכת הרגל שדחפה את עגלת התינוקת, ואף נפגעה בעצמה ממראת המונית. העדה סיפרה בעדותה בבית המשפט כי התאריך האירוע, בסמוך לשעה 22.00, היא הלכה לטייל עם בתה התינוקת אשר שכבה בעגלת התינוקות. במהלך הליכתה לאורך רחוב חנה סנש, בראשון לציון, שהינו סמוך למקום מגוריה, היה עליה לחצות כביש גישה לחניון שכונתי, הסמוך למקום האירוע. עם תחילת חציית הכביש נוכחה העדה לראות כי מכוניות חונות ועגלת פח אשפה גדולה (ובלשונה "צפרדע"), חוסמות את הגישה למדרכה ועל כן היה עליה לעקוף את פח האשפה. בעודה הולכת על הכביש, ובכוונתה היה לשוב אל המדרכה מיד לאחר שתסיים לעקוף את פח האשפה. בטרם החלה העדה לחצות את הכביש, לטענתה, היא הביטה לאחור ווידאה כי אין כלי רכב נוסעים אשר יסכנו אותה ו/או את בתה ורק אז החלה לחצות את הכביש. תוך כדי החצייה, הגיח רכב הנאשם מאחורי העדה, אשר כלל לא הבחינה בו (עמוד 1 שורה 9 לפרוטוקול), פגע בעדה, בתינוקת ובעגלת התינוקות. כתוצאה מהפגיעה נגרמו לתינוקת חבלות קשות ביותר, אשר הצריכו 10 ניתוחים ונקבעה נכות בשיעור 100%. תעודה רפואית אשר מעידה על פציעתה הקשה של התינוקת הוגשה לבית המשפט וסומנה ת1/. העדה הוסיפה וסיפרה כי מעל מקום התרחשות התאונה, מותקן פנס תאורה גדול, והכביש רחב דיו ששתי מכוניות תוכלנה לנסוע במקביל בו זמנית. בסיום עדותה הראשית טענה העדה כי הנאשם היה צריך ואף יכול היה לראותה, בזמן שהלכה על הכביש (עמוד 2 שורה 3 לפרוטוקול). 3. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה על אופן הליכתה ומלבושה עובר ובזמן התרחשות התאונה. העדה תיארה את אופן הליכתה כאשר גבה מופנה לכיוון נסיעת הנאשם, בעודה דוחפת את עגלת התינוקת לפניה. בנוגע לתוואי הליכתה ציינה העדה כי היא צעדה בין 2-3 מטרים בצמוד לפח האשפה, וזה נמשך פרק זמן של כמה שניות (עמוד 2 שורות 9 ו 26 לפרוטוקול). כמו כן הוסיפה העדה וציינה כי בשעת האירוע היא לבשה מכנס ג'ינס וחולצה בצבע שחור. אך כאן המקום לציין כי עגלת התינוקת עשויה ממתכת בהירה, אשר ניתן לראות הצילומים שהוגשו לבית המשפט וסומנו ת14/, כי ניתן להבחין בעגלה גם ממרחק רב, היות והמתכת ממנה בנויה העגלה בוהקת באור ונראית למרחק גדול, בהרבה מן המרחק שבו היה נראה חפץ אחר באותם תנאים. העדה חזרה והסבירה את המניע להליכתה על הכביש, באזור התאונה, וזאת עקב חניית רכבים בסמוך לעגלת האשפה, דבר אשר מנע מימנה לשוב ולעלות על המדרכה, בסיום חציית כביש הגישה לחניון השכונתי, כאמור. העדה סיפרה לשאלות הסניגור המלומד כי באותו ערב בו התרחשה התאונה, היה משחק הגמר של המונדיאל ולכן לא היו רכבים אחרים ברחוב מלבד רכבו של הנאשם, אשר הגיח מאחוריה במהירות ולא יתכן כי הנאשם הגיע מקדימה (עמוד 3 שורה 1 לפרוטוקול). לעניין הגרסה שהעלה הסניגור המלומד, בדבר האפשרות שהעדה יצאה אל הכביש מבין המכוניות החונות ופגעה בצידה הימני של המונית, השיבה העדה כי המראה של המונית פגעה באגן הירכיים שלה ואילו הפנס הימני של המונית פגע, ככל הנראה, בראשה של הילדה ולכן התנפץ. העדה הוסיפה בעניין זה כי לטענת הרופאים שטיפלו בתינוקת, הם סבורים כי הפגיעה הקשה שנגרמה לתינוקת מקורה בפגיעה הישירה של המונית בה ולא כתוצאה מנפילתה על הכביש. בסיום עדותה בבית המשפט סיפרה העדה כי היא החלה צועקת לעזרה, מיד עם התרחשות התאונה, ושכנים ששמעו אותה והגרים בסמיכות החלו מיד להגיע על מנת להושיט עזרה. לטענתה, לא היה נהג אחר שעצר ובא להושיט עזרה, היות ולא היו כלל רכבים מלבד רכבו של הנאשם באזור בשעת התאונה. לטענת העדה, הנאשם שנוכח לראות את גודל האסון, עמד בצד מבלי להגיב ואף לא הציע לעזור בפינוי התינוקת לבית החולים. הנאשם הכחיש בעדותו גרסה זו וטען כי היה שרוי בהלם, אך הגיש עזרה ככל יכולתו. 4. עד תביעה מספר 2 היינו ראש מדור תאונות דרכים במרחב שפלה, במשטרת ישראל, יונתן נגר. עד זה הופיע בבית המשפט פעמיים. בתאריך 23/12/99, התייצב העד לראשונה למתן עדות בתיק זה והתביעה בקשה להגיש באמצעותו מזכר שערך. מזכר זה אכן הוגש לבית המשפט וסומן ת2/. בת2/ מתאר העד, יונתן נגר, את שחזור התאונה שנערך בנוכחותו והוא נטל חלק בו, כשבוע לאחר התאונה. בשיחזור התאונה נטל חלק גם בוחן התנועה במשטרת ישראל, מרחב שפלה, שטיפל בתיק, הוא ע.ת. מספר 3. העד נגר, שימש בשיחזור כמייצג של הולכת הרגל, היא עדת תביעה מספר 1. העד נגר, שחזר את תוואי הליכתה מרגע שירדה מהמדרכה, חצתה את כביש הגישה לחניון השכונתי, עברה בסמוך לעגלת האשפה ועד הגיעה למקום הפגיעה של המונית בהולכת הרגל ובעגלת התינוקת. במהלך השחזור דחף העד עגלת תינוקות, כשם שעשתה זאת הולכת הרגל, בזמן האירוע. במקביל להליכת העד, בעודו דוחף את עגלת התינוקות, נהג בוחן התנועה, בוריס צ'חנובסקי, אשר העיד אף הוא מטעם התביעה בבית משפט זה, כעד תביעה מספר 3, במונית. העד יונתן נגר, רשם בת2/ את המסקנה, שעלתה מהשחזור, כדלקמן: "ראיתי את שדה הראיה. במקום ישנו שדה ראיה לפנים רחב, לפחות כ - 80 מטר. הפנסים עבדו וניתן לראות היטב לפנים". הסניגור המלומד בחר שלא לחקור את העד חקירה נגדית והסתפק בהגשת המזכר כמו שהוא, בכפוף לציון העובדה כי אמה של התינוקת דהיינו, עדת תביעה מספר 1, גבוהה מהעד יונתן נגר. מהתרשמות בית המשפט, נראה אכן כי אמה של התינוקת גבוהה מגבהו של העד נגר, ועל פי ממצאי בוחן התנועה, עד תביעה מספר 3, לעובדה זו משמעות שהיא בעוכרי הנאשם דוקא , כפי שיפורט להלן. התייצבותו השניה של העד נגר בבית המשפט היתה ביום 15/06/00, בעקבות כך שהוא ערך חוות דעת שהוגשה לבית המשפט וסומנה ת17/. עדותו בתאריך הנ"ל נדרשה עקב דרישתו של הסניגור המלומד לערוך חקירה נגדית על חוות דעת מזימה לחוות דעתו של מומחה ההגנה, מר גדי וייסמן. שהוגשה על ידי הסניגור וסומנה נ1/. היות וחוות דעתו של העד, יונתן נגר, מתייחסת רובה ככולה לממצאי חוות דעתו של מומחה ההגנה, אתייחס אליה בפרוטרוט בהמשך הכרעת דין זו ובסמוך למסקנותיו של מומחה ההגנה. 5. העד השלישי והאחרון מטעם התביעה היה בוחן התנועה, בוריס צ'חנובסקי, אשר חקר את התאונה וגבה את כל 4 הודעותיו של הנאשם, שבהן מסר הנאשם את גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה. הודעתו הראשונה של הנאשם, מיום האירוע, הוגשה לבית המשפט וסומנה ת3/. בת3/ סיפר הנאשם, כי ביום האירוע בסביבות השעה 22.00 הוא נהג במונית בדרכו מתל אביב לרמת אליהו שבראשון לציון, דרך חולון. לטענתו, הוא לא הכיר את המקום וכן אינו זוכר אם היה שם בעבר, אך היה בטוח כי הוא לא נוהג להגיע לאזור לעיתים תכופות. היות והנאשם לא הכיר את האזור ואת שם הרחוב בו נסע, הוא כוון על ידי הנוסע שהיה עמו במונית. ורק לאחר האירוע נאמר לו כי הרחוב בו ארעה התאונה נקרא חנה סנש. לעצם האירוע סיפר הנאשם, כי הוא פנה ימינה אל רחוב חנה סנש בהיותו בהילוך שני ובמהירות שבין 20 קמ"ש ל - 30 קמ"ש. לפתע הוא שמע מכה מצידה הימני של המונית והנוסע, שהיה עמו, ביקש ממנו לעצור. הנאשם עצר את הרכב ללא נקיטת אמצעי חירום כלשהם היות ולגרסתו הוא לא הבין מה קרה. הנאשם יצא מהמונית ורק אז הבחין בהולכת הרגל צועקת ולאחר מכן בעגלת התינוקות ובתינוקת, זרוקה על פני הכביש. הנאשם הוסיף וציין כי כל האירוע התרחש בסמוך מאוד לפח האשפה ואף יתכן שהתינוקת שכבה כמעט מתחת לפח עצמו (שורה 15 בת3/). נתון זה שבא מפי הנאשם הוא כפי שיתברר להלן משמעותי לניתוח התאונה. הנאשם מסר כי מיד לאחר קרות האירוע, הגיעו אנשים שהזמינו אמבולנס והוא עצמו, שהיה שרוי בהלם, זימן את המשטרה למקום והגיש עזרה ראשונה, לפי יכולתו. בתשובותיו לשאלות החוקר בת3/, ציין הנאשם כי בטרם שמע את המכה ונעצר, הוא לא הבחין בשום דבר. הוא הניח כי הולכת הרגל יצאה אל הכביש מהחניה, מבין מכונית "האלפא" שחנתה בסמוך לפח האשפה לבין פח האשפה עצמו. הנאשם ציין כי אינו בטוח במקום חצייתה של הולכת הרגל היות ולא ראה אותה כלל וגם לא יכל לראות את הכניסה לחניון עקב מכוניות שחנו בקרבת המקום. לפיכך, מסקנתו היכן היתה הולכת הרגל עובר לתאונה מבוססת על מיקום העגלה והתינוקת סמוך לפח האשפה, מיד לאחר התאונה. הנאשם מאשר כי כתוצאה מהפגיעה התנפצה המראה הימנית של המונית והעדשה של פנס האיתות הקידמי ימני, נשברה. בסיום הודעתו ת3/, מסר הנאשם כי נסע עם אורות דולקים, הוא הישיר מבטו קדימה עם כיוון נסיעתו ורכבו היה תקין כולל בלמים והגה. 6. הודעתו השניה של הנאשם מיום 27/07/98, הוגשה לבית המשפט וסומנה ת4/. בת4/ הוזהר הנאשם כי לאור ממצאי השחזור יתכן ויוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונת דרכים עם נפגעים. הנאשם שיתף פעולה עם החוקר וענה לכל שאלותיו, כדלקמן: תשובתו של הנאשם בעניין שדה הראיה הפתוח והיכולת להבחין בהולכת הרגל היתה, שיתכן ובתת מודע הוא הבחין בדמות, אך לא ייחס לה חשיבות כי לא ראה שכיוון תנועתה, לכיוון נתיב נסיעתו ולכן לא צפה כל סכנה מצידה. הנאשם טען כי לא הבחין כלל בעגלת התינוקות ואילו שדה הראיה שלו אפשר לו להבחין רק בפלג גופה העליון של הדמות. כשנשאל הנאשם היכן היתה הדמות כשהבחין בה לראשונה, ענה הנאשם כי אם עליו למקם את הדמות, יתכן והיא היתה בין המכוניות החונות אך לא בנתיב הנסיעה שלו. גרסת הנאשם כי הבחין בחלק גופה העליון של הולכת הרגל, נותנת יסוד להניח כי שדה הראיה שלו היה אף גדול מזה שנקבע על ידי העד, בוריס צ'חנובסקי, עקב השחזור. הרי העדה, אריאלה סולומון, גבוהה בהרבה מן העד נגר ולכן אם באבחנה בפלג גוף עליון מדובר, ניתן להבחין בה טוב יותר מבעד שהשתתף בשחזור. במהלך חקירתו זו העלה בוחן התנועה את השאלה האם היו רכבים נוספים שהשתמשו בדרך בסמוך ובשעת התרחשות התאונה. הנאשם טען בתשובתו כי לפניו, במרחק קצר, נסע רכב מסחרי מסוג מרצדס מיניבוס ויתכן כי הוא הפריע לשדה ראייתו וכתוצאה מכך הוא לא הבחין בהולכת הרגל ובעגלת התינוקות. תשובתו זו של הנאשם, מסבירה אולי מגבלה בשדה הראיה אך לא נתתי בה אמון, היות והיא היתה פרי יוזמתו של החוקר, בוריס צ'חנובסקי, ולא הועלתה על ידי הנאשם מיד. לעומת זאת טענה עדת תביעה מספר 1 כי לא היו רכבים נוספים לבד מרכבו של הנאשם, ומעדיף אני עדותה זו של עדת תביעה מספר 1, על פני עדות הנאשם. הנאשם העלה גרסה זו בפעם הראשונה, באיחור רב וגם אז היתה גרסתו מקובלת, הוא לא יכל לתאר את נתיב נסיעתו של אותו רכב מסחרי אלמוני, שפרטיו אינם ידועים לו. לטענת הנאשם נהג הרכב המסחרי הנ"ל עצר את רכבו, ירד מהרכב, הסתכל במתרחש, חזר אל רכבו ונעלם. עד תביעה מספר 3, שהינו בוחן התנועה, שאל את הנאשם האם הוא מכיר את הנוסע שהיה עמו, קלימיאן יצחק, והנאשם השיב לו כי הוא לא מכיר את הנוסע כלל וכלל. בשלב זה אציין כי תמוהות בעיני הן גישת התביעה והן גישת ההגנה, אשר היו מודעות לפרטיו של הנוסע, ואף אחת מהן לא פעלה לזימונו של אותו נוסע או לחילופין, לכל הפחות, לגבות את גרסתו לגבי אופן התרחשות התאונה. בהמשך מוסיף החוקר ושואל את הנאשם שאלות טכניות לגבי משך נהיגתו של הנאשם באותו יום בו ארעה התאונה, מצב ערנותו ובריאותו. תשובתו של הנאשם לשאלות אלו היתה כי מצבו הבריאותי היה טוב והוא היה ערני היות והחל לעבוד, באותו יום, בשעה 16.00 ועד שעת האירוע. הנאשם ציין כי משעה 19.45 ועד לשעה 21.00 הוא שהה בביתו בבת ים לשם מנוחה. בסיום ההודעה ת4/, ציין הנאשם כי רכבו לא הוזז מרגע עצירתו, מיד לאחר קרות האירוע ועד הגעת אנשי מגן דוד אדום והמשטרה. 7. הודעתו השלישית של הנאשם, אף היא נגבתה ביום 27/07/98 בשעות הצהרים, הוגשה לבית המשפט וסומנה ת5/. בת5/ נשאל הנאשם שאלות השלמה, לאור השחזור והתשובות שנתן בחקירתו באותו היום בשעות הבוקר, שתועדו בת4/. לאור גרסתו של הנאשם בדבר נסיעת רכב מסחרי, מתוצרת מרצדס, לפניו בשעת האירוע, נשאל הנאשם מספר שאלות על מנת להשלים פרטים שחסרו לבוחן. לטענת הנאשם, רכב המרצדס נסע לפניו במרחק של 5 עד 7 מטרים והנסיעה מהפניה ימינה ועד מקום התאונה היתה רצופה, איטית ובהילוך שני. הנאשם חזר וסיפר כי נהג הרכב המסחרי עצר את רכבו במרחק של כ - 10 עד 15 מטרים, ממקום האירוע, ירד, הסתכל, חזר אל רכבו והמשיך בדרכו. הנאשם הבהיר כי כשאמר שנהג הרכב המסחרי עצר, כוונתו היתה שעצר היכן שתיאר לעיל ולא היה בכוונתו לומר כי הנהג הנ"ל נעצר במהלך הנסיעה עוד בטרם ארעה התאונה. הנאשם השיב לשאלת הבוחן כי אינו זוכר פרטים מזהים של אותו רכב מסחרי, מלבד הפרטים שכבר מסר. כמו כן ציין הנאשם כי אופן נהיגתו ומהירותו של הרכב המסחרי, לא היו חריגים. כלומר, הרכב נסע בנתיב בימני של הכביש ובמהירות דומה למהירות בה נסע הנאשם, דהיינו 30 קמ"ש. אף שהבוחן, צ'חנובסקי, היה מוכן כנראה לצאת מהנחה כי במקום היה רכב מסחרי, כטענת הנאשם, לא שוכנעתי, כאמור, מגרסה זו ודחיתי אותה. בסיום אותה הודעה נתבקש הנאשם להציב את אותה דמות, שכביכול ראה בתת מודע, ביחס לרכב המסחרי שנסע לפניו אך הנאשם התקשה ולא יכול היה לענות על בקשה זו היות וטען כי אינו זוכר בוודאות. 8. בתאריך 10/09/98, נגבתה הודעתו האחרונה של הנאשם. הודעה זו הוגשה לבית המשפט וסומנה ת6/. גם בהודעה זו נשאל הנאשם, על ידי הבוחן, שאלות בקשר לרכב המסחרי שלטענתו נסע לפניו. לגרסתו, רכב זה נסע בנתיב הימני, לפניו, כאשר לפתע הוא עצר בסמוך למכוניות שחנו בצד ימין של הדרך. הנהג ירד מהרכב, הסתכל מרחוק, חזר אל רכבו והמשיך לנסוע. מעבר לכך, מציין הנאשם כי לא ידועה לו סיבת עצירת הרכב הנ"ל, מה גם שהנהג לא ניגש להושיט עזרה לנפגעים. כאשר נשאל הנאשם כיצד הוא מסביר כי בזמן מתן הודעתו הראשונה, במקום האירוע, הוא כלל לא הזכיר את הרכב המסחרי הנ"ל. הנאשם השיב כי מיד לאחר האירוע הוא היה שרוי בהלם ורק לאחר שהחל לשחזר את האירוע במוחו, הוא נזכר בדבר. החוקר המשיך ושאל את הנאשם כיצד זה שבמהלך שיחזור התאונה במקום האירוע, לו היה שותף הנאשם, לא העלה הנאשם את עניין הרכב המסחרי, כדי שבוחני המשטרה יוכלו להתייחס אליו בזמן השיחזור. הנאשם חזר וטען שהוא כלל לא זכר את הפרט הנ"ל והוא אינו יודע מתי הוא נזכר בו ואילולא היה נשאל על כך על ידי הבוחן הוא כלל לא היה מייחס לו חשיבות. הנאשם ציין בהודעתו זו כי במהלך הנסיעה הוא הבחין בפלג גופה העליון של דמות כלשהי, והמרחק שהיה בינו לבין אותה דמות, בפעם הראשונה שהבחין בה, היה בין 8 ל- 10 מטרים ממנה. הנאשם ידע לומר כי שמר מרחק מהרכב המסחרי שנסע לפניו ולהערכתו מדובר במרחק שנע בין 5 ל - 8 מטרים מאידך הוא אינו זוכר האם הרכב הנ"ל הגביל את שדה ראייתו, וכפועל יוצא מכך הסתיר לו את הולכת הרגל. הדמות אליה מתייחס הנאשם מוקמה על ידו בפתח החניה, כאשר הוא מבחין בזוית עינו בפלג גופה העליון ובחלקו האחורי של ראשה, וכלשונו בעמוד 3 שורה 7 בת6/: "... ולא יכולתי לדעת מה הוא יכול לעשות ולא שיערתי את מסלול ההליכה שלה, בהגלה (כך נרשם בהודעה / א.ה.) לא הבחנתי בכלל". (ההדגשה איננה במקור / א.ה.) 9. ממכלול הודעותיו של הנאשם, למד אני כי הוא כלל לא היה מודע למתרחש סביבו במקום האירוע, בטרם ארעה התאונה ואף לאחריה. לא זו אף זו, שהנאשם מסר גרסאות סותרות בחלק מהודעותיו, הן היו חסרות גם לעניין אבחנתו בהולכת הרגל וגם לגבי מצב הכביש והמשתמשים בו, בסמוך למקום התאונה. הנאשם אף הגדיל לעשות כאשר מסר בהודעתו האחרונה, ת6/, בסוף דבריו כי הוא הבחין בפלג גופה העליון של דמות כלשהי, הולכת בפתח החניה הסמוך לכביש, בו הוא נסע עם רכבו, ולא עלה בידיו לחזות את מסלול הליכת הדמות. מדברים אלו לבדם ניתן להגיע למסקנה, כי הנאשם התרשל התרשלות רבתי, בכך שהבחין בדמות הקרובה לנתיב נסיעתו והוא עצמו לא נקט בשום פעולת זהירות, דבר המתבקש מהנסיבות אותן מתאר הנאשם. כלומר, על הנאשם היה להאט את רכבו הרבה מתחת למהירות בה נסע. כמו כן על הנאשם היה להסיט את רכבו לעבר מרכז הכביש ולהימנע מלנסוע כה קרוב למכוניות החונות ופח האשפה. כמו כן פעולה נוספת המתבקשת מהנסיבות כפי שהן מפורטות בעדותו שלו, היא שמירת מרחק גדול יותר מהרכב שנסע, לכאורה, לפניו ובכך להגדיל את שדה ראייתו ועל ידי כך למנוע את האפשרות להפתעה. כל זאת לא עשה הנאשם ובכך התרשל. אי לכך יש לדחות את עמדת ההגנה שלפיה כל אדם סביר בנעלי הנאשם היה נוהג כפי שהנאשם נהג, לאור נסיבות האירוע. משקבעתי כי הנאשם התרשל בנהיגתו ממילא נסתם הגולל על טענתו המרכזית של הסניגור בסיכומיו בכתב, היא הטענה כי הולכת הרגל התרשלה באופן הליכתה על הכביש ובכך ניתקה את הקשר הסיבתי שבין התנהגות הנאשם להתרחשות התאונה. כבר נפסק בע.פ. 482/83, פד"י לח' (2), 533, 538, (מול האות ג') כדלקמן: " במה דברים אמורים: בית משפט זה הבהיר הבהר היטב בע"פ 402/75 [1], כי מעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם אחר עלול להיפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן דהוא אחר, אין בו, כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור (פרופ' ש' ז' פלר, "מהות הגורם המתערב הזר והשלכותיו על הקשר הסיבתי" משפטים ו (תשל"ה - ל"ו) 30 - 72). ההסתמכות של בית המשפט המחוזי על דברים שנאמרו בע"א 23/61, 26, 172, 287, 300 (המ' 546/61) [2], בעמ' 467 - 469, לא הייתה, על כן, במקומה ובזמנה." הסניגור המלומד, בסיכומיו שבכתב, מונה אחת לאחת את פרטי רשלנותה, כביכול, של הולכת הרגל, המנתקים לטענתו את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין אירוע התאונה. לטענתו, הולכת הרגל לא חצתה במעבר חציה, הלכה כשגבה אל התנועה וחצתה את הכביש כאשר העגלה נדחפת אל מרכז הכביש לפניה. גם לבושה של הולכת הרגל נכלל בגדר זה, שכן הולכת הרגל לבשה חולצה שחורה, והתאונה ארעה בשעת חשכה. אלא שהסניגור שכח לציין בסיכומיו, כי לטענת הולכת הרגל המקום מואר בתאורת רחוב, והנאשם כלל לא חלק על עובדה זו ולא טען אחרת. גם אם אצא מהנחה כי הולכת הרגל התרשלה בהתנהגותה, אין רשלנות זו מגעת לכדי רשלנות רבתי הגורמת לניתוק הקשר הסיבתי. 10. עד התביעה מספר 3, בוריס צ'חנובסקי, שכאמור הינו בוחן התנועה אשר חקר את התאונה נשוא כתב אישום זה, סיפר בבית המשפט כי בשעה שהגיע למקום האירוע, הוא נוכח לראות כי עגלת התינוקות הוזזה ממקומה אך עדיין אפשר היה להצביע על מקום האימפקט (כלשונו), על סמך ממצאים אובייקטיבים אחרים שנמצאו ונאספו על ידו בזירת האירוע. לדוגמא: מיקום שבר הבקליט של פנס האיתות הקידמי ימני של המונית ושברי זכוכית המראה שהתנפצה כתוצאה מהפגיעה בהולכת הרגל. ממצאים אלו נמצאו בזירת האירוע כשהם מונחים על פני הכביש. כמו כן הסביר העד כי על סמך הממצאים הללו, הוא מניח כי המראה הימנית של המונית, פגעה בצידו השמאלי תחתון של גבה של הולכת הרגל, כתוצאה מכך המראה נסגרה ונפלה במקום. לטענתו של הבוחן, מסגירת המראה הוא מסיק כי הולכת הרגל הלכה באלכסון, היות ואם הולכת הרגל היתה הולכת ישר, אזי המראה לא היתה נסגרת. מסקנה זו מבוססת על תרשימים וסקיצות שנערכו על ידי העד והוגשו לבית המשפט וסומנו ת8/ - תרשים, ת8/ (א) - סקיצה, ותרשים נוסף בקנה מידה 1:200 שסומן ת9/. העד אף ערך תרשים שחזור בקנה מידה 1:200, שהוגש לבית המשפט וסומן ת10/. באמצעות עד התביעה צ'חנובסקי, הוגשו דפי חישובים ומסקנות אליהם הגיע לאחר שערך שחזור של התאונה. המסמכים הוגשו לבית המשפט וסומנו ת11/ (5 עמודים). כמו כן הוגשו תרשומות בנוגע לשדה הראיה הקיים במקום האירוע וסומנו ת12/ ו ת13/. התביעה אף הגישה שתי סדרות של צילומים אשר צולמו על ידי עד תביעה זה. הסדרה הראשונה, אשר צולמה במקום האירוע ובסמוך לאחריו, סומנה ת14/ (18 צילומים). ואילו הסדרה השניה, צולמה במהלך שחזור התאונה כשבוע לאחריה, הוגשה לבית המשפט וסומנה ת15/. בסדרת הצילומים השניה, ניתן להבחין בשלבי שיחזור התאונה ובהתאמת הנזקים בין הרכב של הנאשם לעגלת התינוקות. העד אף ערך סקיצה של עגלת התינוקות, שהוגשה לבית המשפט וסומנה ת16/. על פי הרישומים והסקיצה הנ"ל, ניתן ללמוד כי גובה העגלה הוא 1 מטר ואילו גובה המראה הימנית של המונית, מפני הכביש, היינו 1.30 מטר. על נתונים אלה העיד העד גם בבית המשפט, בעמוד 10 שורות 5-9 לפרוטוקול. בעדותו בבית המשפט, סיפר העד , בוריס צ'חנובסקי, כי הוא ערך ניסוי של שדה הראיה במקום האירוע. בניסוי זה נטל חלק גם עד תביעה מספר 2, פקד יונתן נגר. מסקנות ניסוי זה באו לידי ביטוי בתרשים שערך העד ת8/ (א). לדברי העד, לאחר שסקר את מקום האירוע הוא לא מצא סימני בלימה במקום. ממצא זה מתיישב עם גרסת הנאשם, שלא נקט באמצעי חירום וכן לא בלם את רכבו בפתאומיות אלא נעצר עצירה רגילה וזאת לאחר ששמע מכה מצידה הימני של המונית ונתבקש על ידי הנוסע, שהיה עמו, לעצור. מקום עמידתה הסופי של המונית, נמצא במרחק של כ - 15 מטרים מזרחית למקום האימפקט, שאף הנאשם הצביע עליו ולמעשה לא היה שנוי במחלוקת (ראה ת9/). היוצא הוא שאף לאחר ששמע את המכה לא טרח הנאשם לעצור את רכבו בבלימת חירום ולא חש בכל סכנה שהיא. במהלך עדותו נדרש העד להתייחס לשאלה, אם ברכבו של הנאשם מותקנת מערכת למניעת נעילת גלגלים, ובלשונו A.B.S.. תחילה טען העד כי הרכב הנדון אינו מצויד במערכת הנ"ל, אך לאחר שבית המשפט הפנה את תשומת ליבו של העד לתמונות מספר 12 ו - 15 בת14/ , חזר בו העד ואמר כי הרכב אכן מצויד במערכת למניעת נעילת גלגלים, בזמן בלימת חירום, כפי שמצויין על דלת המונית הנראית באותן תמונות. עובדה זו יש בה כדי להשפיע רבות על התנהגות הרכב והשליטה בו במהלך בלימת חירום. על כך העיד העד בעמוד 11 שורות 6-7 לפרוטוקול, ויש לה משקל כשבוחנים את האפשרויות למניעת התאונה בשילוב שבין בלימת חירום לבין הסטת ההגה לשמאל כדי למנוע את הפגיעה. בפרשת ההגנה לא מצאתי כל התייחסות לממצא זה, כולל בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט של המומחה מטעמה, גדי וייסמן. מאידך ניתן היה למצוא התייחסות עקיפה לממצא זה בעדותו בבית המשפט של המומחה מטעם ההגנה. לדבריו, בעמוד 23 שורה 17 לפרוטוקול, על מנת ליצור מרחק של חצי מטר הוא (הנאשם / א.ה.) צריך להסיט את ההגה חצי סיבוב. מכאן, אנו למדים שכל שהיה הנאשם צריך לעשות, כדי למנוע את התאונה, הוא לבלום את רכבו, אפילו מדובר בבלימת חירום היות ורכבו מצויד במערכת למניעת נעילת גלגלים, ובמקביל להסיט מעט את גלגל ההגה שמאלה ובכך היה מונע לפחות את הפגיעה בעגלת התינוקות ובתינוקת, שהמגע בינן לבין רכבו היה בפינה הימנית ממש. 11. בהמשך עדותו הציג, עד תביעה מספר 3, את הנתונים שאסף במקום האירוע והמופעים בת10/. נתונים אלו מעידים כי הולכת הרגל הספיקה לעבור מרחק של 13.8 מטר, ממקום ירידתה מהמדרכה ועד למקום התאונה, הסמוך לפח האשפה. העד ייחס להולכת הרגל מהירות של 1.5 מטר בשניה. נתון שההגנה אימצה אף היא, דבר העולה מחוות דעתו של המומחה מטעמה ומעדותו בבית המשפט. לאור נתונים אלו יוצא כי משך שהייתה של הולכת הרגל על הכביש היה 9.2 שניות. על סמך נתון זה ובהתייחס למהירות בה טען הנאשם, כי נסע 30 קמ"ש, גרסה אשר אומצה על ידי בוחן התנועה צ'חנובסקי, ניתן לשחזר היכן היתה המונית כאשר הולכת הרגל החלה לחצות את הכביש. המסקנה היא שהולכת הרגל היתה מחוץ לשדה הראיה של הנאשם, כי במהירות של 30 קמ"ש, רכב הנאשם עובר 8.33 מטר בשניה ובזמן של 9.2 שניות, הוא יעבור, איפוא, מרחק של 76.6 מטר. מכאן שעל הבוחן היה לערוך חישובים בהתאם לנתונים אלו ולמצוא היכן לראשונה יכל הנאשם להבחין בהולכת הרגל. חישובים אלו באו לידי ביטוי בת11/ ובעדותו של בוחן המשטרה בבית המשפט (עמוד 11 לפרוטוקול). העד טען כי לאור מהירות נסיעתו של הנאשם, 30 קמ"ש, הוא מחזיר את אותו 3 שניות אחורה, דהיינו, מרחק של כ - 24 מטר מהולכת הרגל. לטענת הבוחן, אם בשלב זה היה הנאשם מבחין בהולכת הרגל ומתחיל לבלום, אזי תאונה נמנעת, היות ובמהירות 30 קמ"ש נדרש מרחק של 13.8 מטר, בלבד, על מנת לעצור עצירה מוחלטת. חישוב זה מראה כי לנאשם נותר עוד מרחק רב, כ - 9 מטרים, מהולכת הרגל אם היה בולם את רכבו במועד. וכך יכול היה בוודאות למנוע את התאונה. העד ציין כי החזרת הנאשם והצבתו בתוואי נסיעתו בלמעלה מ - 3 שניות, לא תתרום לניתוח נסיבות התאונה היות ובשלב זה הנאשם היה במהלך פניה ימינה ואילו הולכת הרגל, אשר החלה בחצייתה, היתה מחוץ לשדה ראייתו של הנאשם, על פי החישוב, כפי שפורט לעיל. 12. בחקירתו הנגדית סיפר העד כי ניסוי שדה הראיה, התבצע יומיים לאחר התאונה. לטענתו, מצב הרכבים שחנו בסמוך למקום האירוע, בזמן הניסוי, היה דומה למצבם בזמן קרות התאונה. כשהסניגור המלומד היקשה על העד ושאל לפרטי הזיהוי של אותם רכבים שחנו בצידו הימני של הכביש, סמוך להתרחשות האירוע. השיב לו העד כי מדובר ברכבים שאין להם רלוונטיות לשדה הראיה והוא לא רשם את סוג הרכבים ו/או את פרטי הזיהוי שלהם. לטענת העד, המדידות בוצעו בפועל, כאשר בזמן הניסוי הוא עצמו אחז בהגה המונית ואילו פקד יונתן נגר, דחף את עגלת התינוקות. ברגע שהוא הבחין בפקד נגר, הוא עצר את המונית ומדד את המרחק בינו לבין עגלת התינוקות והולכת הרגל, בעזרת גלגלת. זה המקום לציין, כי בת7/ בסעיף מספר 4 מציין העד כי שדה הראיה, במקום האירוע, ישר ולפנים הוא 50 מטר. ועל פי הניסוי שערך, שדה הראיה למסלול חציית הולכת הרגל מחוץ לקו הרכבים החונים הוא 18 מטר ואילו שדה הראיה, שלטענתו הוא הרלוונטי לענייננו, מתייחס לפלג גופה העליון של הולכת הרגל, מעל לקו הרכבים החונים בסמוך למדרכה הימנית, הוא 24 מטר. בנסיבות אלה ביקשה התביעה, בסיכומיה שבכתב, כי בית המשפט יאמץ גרסה לפיה לנאשם שדה ראיה של 24 מטר, אל הולכת הרגל, מכיוון הגעתו. לאור עדותו של בוחן התנועה בנוגע לאי רישום פרטי הרכבים שחנו בסמוך למדרכה בזמן האירוע, והניסוי שנערך יומיים לאחר התרחשות התאונה. מוכן אני לאמץ את גרסת ההגנה בכל הנוגע לשדה הראיה שעמד לרשות הנאשם, עובר לתאונה. יש לי בכלל ספק בדבר האפשרות להבחין בפלג גופה העליון של הולכת הרגל, בתנאים של המקום והזמן, על כן מצאתי כי יש לייחס לנאשם שדה ראיה קצר מזה שנקבע על ידי העד צ'חנובסקי. מקבל אני עמדת ההגנה כי הוא מסתכם ב - 18 מטר לכל היותר. הבוחן נשאל לגבי זמן התגובה שייחס לנאשם ולאחר שסיפר כי זמן התגובה היינו 0.85 שניות, חזר בו העד ותיקן את הזמן ל - 1.15 שניות. זמן זה כולל את זמן תגובת הנאשם בתוספת עשירית שניה, עקב תנאי הראות הלקויים עקב שעת הערב המאוחרת, ולמרות קיומה של תאורת רחוב כאמור. כלומר, זמן תגובה של 0.85 שניות שאליו יש להוסיף את זמן תגובת המערכת בסך 0.3 שניות זמן תגובת המערכת, ובסה"כ 1.15 שניות. לאור תיקון זה, ציין העד, כי מרחק העצירה של רכב הנאשם, במהירות 30 קמ"ש, התארך ב - 0.8 מטר, ובאותה נשימה הוסיף כי אין ל - 80 הסנטימטרים הללו בכדי להשפיע על התרחשות התאונה, אשר היתה מתרחשת גם על פי חישוב זה (עמוד 13 שורה 1 לפרוטוקול). בעדותו גרס הבוחן כי אין הוא חולק על האפשרות כי הולכת הרגל חצתה את הכביש באלכסון. בהמשך חקירתו הופנה הבוחן לחוזר המשטרה מספר 35/21. על פי חוזר זה קיימת אפשרות לייחס לנהג רכב, גורם הפתעה, המתבטא בזמן הפתעה שיכול להגיע עד כדי 1.1 שניות. הבוחן שלל את האפשרות לייחס לנאשם גורם הפתעה, היות והוא נהג באזור מיושב הצפוי כי ימצאו בו הולכי רגל, בשעות הערב. העד ציין כי את גורם ההפתעה יש לייחס לנהגים הנוסעים בדרכים מהירות שאינן סמוכות לאזורים מאוכלסים, ששם מניחים כי אין הנהגים מצפים להבחין בהולכי רגל, כבדבר שבשגרה. במחלוקת זו שבין התביעה, השוללת את האפשרות לייחס לנאשם זמן תגובה מורכב שיכלול גם את גורם ההפתעה לבין עמדת ההגנה, אשר באמצעות המומחה מטעמה העלתה את האפשרות הנ"ל, נוטה אני לקבל את עמדת התנועה דווקא, והכל כפי שיוסבר להלן באשר למידת הציפיות כי הולכי רגל יימצאו בכביש ויחצו דרכו של הנאשם. 13. בוחן התנועה אישר בחקירתו החוזרת כי לא נמצאו במקום האירוע סימני בלימה וכן הוא ייחס לרכב הנאשם את מקדם החיכוך המקובל לגבי כביש אספלט יבש, שהינו 0.7. הסניגור המלומד הציג בפני העד את הנתונים לפיהם מקדם החיכוך הינו 0.7 כפי שקבע הוא עצמו, זמן התגובה בהתחשב בגורם ההפתעה הינו 1.6 שניות, ומכאן יוצא כי מרחק העצירה הינו 18.4 מטר. לפיכך, אם נתייחס לשדה הראיה שהיה לנאשם מרגע הופעת הולכת הרגל בקו המכוניות החונות שהינו 18 מטר על פי ניסוי שתועד בדוח הבוחן, שהוגש וסומן ת7/ . אזי התאונה הינה בלתי נמנעת היות וחסרו לנאשם 0.4 מטר, בכדי למנוע את הפגיעה בהולכת הרגל ובעגלת התינוקת. העד נותר בעמדתו וטען גם אם נייחס לנאשם זמן תגובה ארוך יותר מכפי שייחס לו בתחילה, דהיינו 1.4 שניות שהינו זמן המטיב עם הנאשם לכל הדעות. גם אז התאונה נמנעת והנאשם היה מספיק לבלום עד עצירה מוחלטת, במרחק של כ- 5.6 מטר, מהולכת הרגל. 14. לאור עדותו של עד התביעה, בוריס צ'חנובסקי, הנני סבור כי לאור אופי מקום הארוע, שהינו שכונת מגורים, מאוכלסת וצפופה, נסיעה בסמיכות לכלי רכב חונים, בשעת ערב אשר ניתן לצפות כי אנשים יסתובבו ברחובות הסמוכים לביתם, יש לייחס לנאשם זמן תגובה רגיל, אם כי ניתן להוסיף בין 0.1 ל- 0.2 שניות, לזמן התגובה, כגורם הפתעה כפי שעשה זאת בוחן המשטרה. אינני מקבל את טיעון ההגנה שלפיו יש ליתן במקרה זה זמן תגובה מורכב. שאחזה בגרסה זו רק כדי לשכנע כי התאונה היתה בלתי נמנעת בחישובים. סבור אני שלכל היותר יש ליתן לנאשם זמן תגובה (כולל זמן הפתעה יחסי) של 1.15 עד 1.25 שניות, כפי שהוצע על ידי בוחן המשטרה. זמן זה היה צריך להספיק לנאשם לבלום את רכבו שנסע במהירות של 30 קמש (8.33 מטר בשניה) , עוד בטרם הגיע אל הולכת הרגל ועגלת התינוקת ובכך התאונה היתה בעצם נמנעת. על סמך הנתונים הללו על הנאשם היה לבלום ברגע שהולכת הרגל נכנסה לשדה ראייתו, בהיותו עוד 18 מטר ממנה. המרחק שהנאשם היה עובר מרגע שהבחין בהולכת הרגל עד שהחל לבלום בפועל דהיינו מרחק התגובה יחושב על פי : 1.35 שניות זמן תגובה, במהירות 30 קמש (8.33 מטר בשניה) והינו 11.249 מטר. למרחק זה יש להוסיף את מרחק הבלימה שנלקח מטבלאות המקובלות הן על התביעה והן על ההגנה והינו 5.1 מטר. צירוף המרחקים הללו יביא את הנאשם למרחק סופי לאחר שעבר 16.349 מטר, מהרגע בו היה עליו להבחין לראשונה בהולכת הרגל ועד עצירה מוחלטת. המסקנה העולה מניתוח הנתונים שהוצגו בפני היא שבחישובים יתכן שהתאונה היתה נמנעת אם הנאשם היה מרוכז בדרכו, ובולם את רכבו במועד. מסקנה זו המתבססת על חישובים ואכן מביאה אותי לקבוע כי הנאשם אחראי לתאונה. מאידך מצאתי כי גם אם אקבל טענות ההגנה במלואן ואאמץ מסקנות חישוביהם עדיין רובצת לפתחו של הנאשם אחריות רבה לתאונה. חיזוק למסקנתי האחרונה מצאתי בפרשת ההגנה אשר תמכה בגרסת התביעה לשם כך אביא בשלב זה את עיקריה. 15. מטעם ההגנה העידו שני עדים. עד ההגנה הראשון היה הנאשם בעצמו. בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם כי נגבו ממנו שתי הודעות בלבד, וטען כי כל מה שסיפר במשטרה אמת, ואין לו מה להוסיף עליהם. בחקירתו הנגדית מסר הנאשם כי הוא נוהג במונית כשנה ולפני כן עבד בענף היהלומים. הנאשם אף ציין כי הוא זוכר את הארוע, מהירותו בשעת הארוע היתה בין 30 - 40 קמש והתאונה התרחשה ברמת אליהו בראשון לציון אזור שאינו מוכר לו. הנוסע שהיה עימו הדריך אותו כיצד להגיע למחוז חפצו, לאחר שנסע ברחובה הראשי של שכונת רמת אליהו הוא פנה ימינה והבחין במכוניות חונות בצד ימין. לטענת הנאשם באזור הארוע היתה תנועה דלילה של כלי רכב. (עמ' 17 שורה 2 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית שינה הנאשם את גרסתו ולאחר מכן חזר בו שוב בכל הנוגע למשתמשים בכביש במקום הארוע. בעמ' 17 שורה 7 טען הנאשם כי : "אני רואה את כל הכביש, הכביש הנגדי היה ריק" ובשורה 11 לאותו עמוד נאמר : "הכביש הזה היה ריק, אין אנשים ... הרחוב היה שקט". ואילו בעמוד 18 שורות 7 - 11 חוזר הנאשם לגרסתו כי לפניו נסע רכב נוסף. סתירה זו בדבריו אכן תמוהה בעיני היות וגם בחקירתו במשטרה ביום הארוע ובחקירה שלאחריה לא הזכיר הנאשם פרט מהותי זה שעלה רק בחקירתו השלישית במשטרה ועוד ביוזמתו של עד תביעה מס' 3 . בהמשך חקירתו ממשיך הנאשם לתאר את תואי נסיעתו ואת האופן בו נהג. הנאשם לא זוכר את המרחק שעבר מהפניה ימינה ועד המקום בו הנוסע אמר לו כי בעוד מספר מטרים הוא מגיע לביתו. מתשובותיו של הנאשם בכל הקשור למרחקים ופרטים ספציפיים של הארוע ושל רגעים לפניו עולה כי זכרונו אינו בהיר, ולפיכך רבים הם הפרטים הלוטים בערפל בגרסתו של הנאשם. דרך זו בה הלך הנאשם, בעדותו, אפיינה גם את גרסת הנאשם בהודעותיו כי הוא כלל לא הבחין בהולכת הרגל ו/או בעגלת התינוקת ורק לאחר ששמע מכה בצידו הימני של רכבו עצר, עצירה רגילה , יצא מהרכב והבחין במתרחש. הנאשם העיד כי הוא לא מכיר כלל את הנוסע שהיה עימו, לא ביקש את פרטיו ואת שמו הוא ראה לראשונה ביום בו העיד בבית המשפט. תשובתו לשאלת התובעת המלומדת כיצד זה הוא לא ביקש את פרטי הנוסע מיד לאחר קרות הארוע היתה כי עקב ההלם והבלבול בו היה שרוי הוא לא שם לב לפרט זה. כל מאמצי התביעה לשייך את הנוסע אל הנאשם בצורות שונות של הצגת שאלות עלו בתוהו. (עמ' 17 שורות 17 - 26 , עמ' 18 שורות 1 - 3 , עמ' 20 שורות 24 - 26 , עמ' 21 שורות 1 - 3 לפרוטוקול). הסבריו של הנאשם לעניין הדמות המסתורית שנצפתה על ידו בתת מודע ועליה סיפר בהודעותיו במשטרה ת4/ ו- ת5/ נטען שבמהלך נסיעותיו הרבות בהיותו נהג מונית הוא רואה מידי פעם בזוית העין הולכי רגל, כלבים, חתולים שאינם מהווים סכנה וכך גם היה בארוע הנדון. ובלשונו שלו : "...אפשר לראות הכל לא משערים שהתהיה (כך נרשם בפרוטוקול א.ה.) סכנה זה היה באופן פתאומי" (עמ' 18 שורות 17 - 18 לפרוטוקול). כשנתבקש הנאשם למקם את אותה דמות ביחס לנתיב נסיעתו, הוא טען כי אין ביכולתו לעשות זאת, ולא ידוע לו מהיכן הגיעה הולכת הרגל, הנאשם הוסיף כי אם היה מבחין בדמות באופן מוחלט , כדבריו, הוא היה נוקט באמצעי זהירות אשר היו מונעים את התאונה. מיד לאחר מכן הוסיף הנאשם כי הבחין בדמות לפרטים במרחק לא רב, 2 או 3 מטרים, מהכביש, וזאת הנחה עקב ההתרחשות המהירה של הארועים. הנאשם אף מגדיל לעשות באומרו בעמוד 19 שורה 10 לפרוטוקול כדלקמן: "אבל ראיתי דמות הולכת על המדרכה או על הכביש". הנאשם הודה כי הוא נעזר במשקפי ראיה המשפרות את ראייתו אך זאת מבלי שיש לו בעיות בראיה. כמו כן העיד הנאשם כי במקום הארוע מותקנת תאורת רחוב רגילה אך המקום די חשוך, והוא אינו יודע אם יש לכך השפעה שלא ראה את הולכת הרגל. בסיום חקירתו נשאל הנאשם בנוגע לרכב האחר, שהוא טוען שהיה בזירת הארוע בזמן התרחשות התאונה. הנאשם חזר על הפרטים הידועים שנמסרו בהודעותיו במשטרה, פרטים שלא הוסיפו ולא גרעו מעדותו. הסניגור המלומד ביקש מהנאשם, בחקירה חוזרת, לתאר את מקום הארוע ולדייק בכל הקשור למשתמשים בכביש. הנאשם הסביר כי הכביש היה ריק מהולכי רגל, תנועה דלילה מאוד של כלי רכב אם בכלל, חוץ מאותו רכב שנסע לפניו. לענין זה כבר התייחסתי וסבור אני כי הסתירות בהודעותיו ובעדותו בבית המשפט של הנאשם אינן מוסיפות אמינות לגרסת ההגנה, כל שכן כשזכרונו אינו מלא ולא נתתי משקל רב לגרסת הנאשם, בבואי להכריע בשאלות העובדתיות שהיו שנויות במחלוקת, ולא היו רבות כאלה. 16. עד הגנה מס' 2 היה המומחה גדי ויסמן, אשר ערך חוות דעת מומחה באשר לנסיבות התאונה. חוות דעת זו הוגשה לבית המשפט וסומנה נ1/ . בנ1/ מפרט העד ויסמן את ניתוח התאונה מנקודת מבטו מתייחס בין השאר לחישובי הבוחן, כאשר מומחה ההגנה חולק על זמן התגובה שייחס בוחן התנועה עד תביעה מס' 2 , לנאשם. לטענתו יש לייחס לנאשם זמן תגובה מורכב של 1.5 שניות עד 1.6 שניות. מומחה ההגנה מבסס קביעה זו עקב נסיבות הארוע , בשעת ערב מאוחרת, בתוך צומת, כאשר הולכת הרגל חוצה באלכסון מתוך רחוב מצטלב, ולכן נהג מן הישוב (ההדגשה שלי א.ה.) לא יכול לצפות שמתוך צומת ומימינו תגיח הולכת רגל באלכסון ותפגע ברכבו. לאור האמור לעיל מייחס המומחה זמן תגובה מורכב לנאשם. כפי שניתן לראות הדגשתי את המילים "נהג מן הישוב", בדבריו של מומחה ההגנה, שכנראה לא שם ליבו שאין מדובר בנהג רגיל אלא מדובר בנהג מקצועי, נהג מונית אשר מודע לסכנות האורבות בכביש ועליו להיות עירני ולצפות המתרחש על הכביש במידה רבה יותר מנהג מן הישוב, כלשונו של המומחה. יתרה מזאת, אין מדובר כאן בסכנה יוצאת דופן, שהיא בלתי צפויה לחלוטין. הימצאות הולך רגל על הכביש, ואפילו שלא במעבר חציה, היא אפשרות שנהג מן הישוב צריך לצפותה וכל שכן, כאמור, במיוחד אם הוא נהג מקצועי. יצויין כאן, כי זה מכבר, קבע כבוד השופט, חיים כהן, בע.פ. 402/75 אסתר אלגביש נ' מדינת ישראל, פד"י ל (2), 561, 574. כדלקמן: "אבל לעניני התנועה בכבישי הארץ, למשל, הגעתי בינתיים לידי מסקנה שקולה שאין לך צרה ותקלה ואין לך רשלנות רבתי אשר נהג סביר אינו יכול ואינו צריך לחזותם מראש - ואף רשלנות חמורה ביותר בכלל זה." ולכן הדבר אף מחזק את שקבעתי קודם בהכרעת דין זו כי אין לייחס זמן מורכב הכולל בחובו את זמן ההפתעה המקסימלי לכל היותר הייתי עורך החישובים על פי זמן ממוצע שבין קביעת בוחן התנועה (1.15 שניות) לבין קביעת מומחה ההגנה (1.5 שניות) שהינה 1.35 שניות כפי שצוין לעיל בעמוד 50 שורה 14 להכרעת דין זו. יצוין כאן, כי גם אם הייתי מכריע במחלוקת בעניין זמן התגובה, וקובע כגרסת ההגנה שזמן התגובה הוא מורכב, של 1.6 שניות, לא היה הדבר מעלה או מוריד, לעניין אחריותו של הנאשם לאירוע התאונה. אין המדובר כאן במצב שבו הנאשם בלם בלימת חירום ובגלל שמרחק העצירה הכולל היה גדול משדה הראיה המקסימלי אל עבר הולכת הרגל, נגרמה התאונה. מדובר כאן במצב שבו הנאשם כלל לא הגיב, לא בלם את רכבו בשום שלב לפני הפגיעה, ואף לא טרח לבלום את רכבו, בלימת חירום, לאחר שכבר פגע בהולכת הרגל ושמע את רעש הפגיעה. חטא כפול חטא הנאשם, בכך שלא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, ולא הגיב כלל לאחר הפגיעה. 17. נושא נוסף שעולה מחוות דעתו של מומחה ההגנה, מר וייסמן, הוא ששדה הראיה אשר נלקח בחישוביו של בוחן התנועה ושאומץ על ידי התביעה אינו משקף את שדה הראיה האמיתי שעמד לרשות הנאשם. התביעה מייחסת לנאשם שדה ראיה של 24 מטר ביחס לפלג גופה העליון של הולכת הרגל מאידך ההגנה מבקשת לקבוע כי שדה הראיה שהיה לנאשם אינו עולה על 18 מטר. שני הנתונים עליהם מתבססות הן התביעה והן ההגנה נבדקו ונקבעו לאחר שניסוי בוצע במקום האירוע כשבוע לאחריו. לטענת ההגנה הנתונים בשטח האירוע אינם זהים לנתונים בזמן הארוע. יש לקבל טיעון זה, לפחות לגבי עניין אחד והוא שלא הוכח מהו סוג המכוניות שחנו בצידו הימני של הכביש והיו עלולות להפריע לשדה ראייתו של הנאשם שתועדו במסמך ת12/ , בעמוד 3 נכתב באופן סתמי וללא כל פירוט כי: "מצב הרכבים חונים בצד ימין לאור הרחוב היה דומה מאוד למצב שבזמן התאונה - כל הרכבים פרטיים שחונים לאורך כל הקטע עד כניסה לחניון ואין מקום פנוי". לאור הדברים הללו ניתן לראות כי גם בוחן המשטרה לא יכול לומר כי מצב הדברים היה זהה אם כי דומה מאוד, בהחלט יתכן, כי אחד הרכבים החונים הוא רכב מסחרי גדול, המגביל את שדה הראיה. לפיכך מצאתי לנכון, כפי שכבר צוין לעיל (עמוד 48 שורה 10 להכרעת הדין), לאמץ את עמדת ההגנה ולייחס לנאשם שדה ראיה של 18 מטר. לאחר שקבעתי כי יש לאמץ זמן תגובה של 1.35 שניות ושדה ראיה של 18 מטר לא מצאתי לנכון להמשיך ולדון בחוות דעתו של מומחה ההגנה את מגיע בחישוביו למסקנה כי התאונה בלתי נמנעת היות ולנאשם עמדו רק 18 מטר לצורך בלימה ואילו הוא היה זקוק בפועל ל- 18.4 מטר. מכאן שיש לקבוע כי גם על פי חישובים התאונה נשוא כתב אישום זה היתה נמנעת. לא זו אף זו שבעדותו בבית המשפט לאחר שהעד הסביר את חוות דעתו ומסקנותיו השיב העד לשאלת התובעת כי אם הנאשם היה נוסע כ- 20 סמ' שמאלה למרכז הכביש או לחילופין היה מסיט את גלגל הגה בחצי סיבוב שמאלה אזי יתכן והתאונה היתה נמנעת. (עמ' 23 שורות 13 - 17 לפרוטוקול). במילים אחרות, הנאשם היה יכול למנוע את התאונה אילו הבחין בהולכת הרגל, אך משלא הבחין בה מבעוד מועד, ואין לכך סיבה מתקבלת על הדעת, הוא מנע מעצמו את האפשרות לנקוט בפעולה פשוטה למניעת התאונה. בהמשך טען המומחה כי הולכת הרגל הלכה באלכסון ולכן קיים ספק אם התאונה היתה נמנעת. מבחינה עובדתית אין קשר בין החציה באלכסון לבין התרחשות התאונה, כי כאשר הולכת הרגל הלכה באלכסון מדובר היה בזמן חציית כביש הגישה לחניון השכונתי אך בסמוך להם האשפה (צפרדע) הליכתה היתה צמודה לפח ואין בזוית חדה כלשהי שתשפיע על התרחשות התאונה כל שכן הולכת הרגל נגלתה לנאשם זמן רב קודם לכן גם לפי גרסת ההגנה. מומחה ההגנה חלק על מקדם החיכוך שבו השתמש בוחן התנועה לגבי רכב הנאשם אך לבסוף, לאור חישוביו ניתן היה להבין כי אינו עומד על דעתו שהמקדם שגוי. בסיום חקירתו הנגדית נשאל המומחה מה המרחק שנשאר לנאשם מנתיב נסיעתו שמאלה על מנת לתמרן ולמנוע את התאונה. המומחה השיב כי בהתבסס על הנתונים שרוחב הכביש הינו 12 מטר עגלת האשפה (צפרדע) 1.80 מטר ורוחב רכב הנאשם 1.60 מטר נותר לנאשם עוד 2 מטרים לתמרן ומלבי לסטות לנתיב הנגדי. לאור חילוקי דעות שהתעוררו בין התביעה לסנגוריה, המתבססת על מומחה ההגנה, בדבר שדה הראיה שעמד לרשות הנאשם והיחס בינו לבין נקודת ההתנגשות, ביקשה התביעה להביא עדות הזמה. 18. בתאריך 15.6.00 הוגשה חוות דעת ההזמה מטעם התביעה באמצעות עד תביעה מס' 2 , פקד יונתן נגר, חוות דעת זו הוגשה לבית המשפט וסומנה ת17/. בת17/ חוזר העד כי שדה הראיה שיש לייחס לנאשם הינו 24 מטר נתון שכבר הכרעתי בו בהכרעת דין זו וקבעתי כי שדה הראיה שעמד לנאשם וזאת מחמת הספק הינו 18 מטר. כמו כן העד חזר והתייחס לזמן התגובה שיש לייחס לנאשם וטען כי טעות היא בידי ההגנה המייחסת לנאשם זמן תגובה מורכב ויש לאמץ את עמדת התביעה בדבר ייחוס זמן תגובה רגיל לנאשם. גם בנתון זה הבעתי את דעתי בהכרעת דין זו וקבעתי כי הפשרה בנוגע לזמן התגובה ככל שתבוא לקראת הנאשם לא תועיל לו כיון שהתאונה נמנעת. לענין אופן חישוב מרחק העצירה מתייחס העד בת17/ וטוען שהיות וגם הולכת הרגל וגם הנאשם התקדמו לאותו כיוון אזי יש להוסיף 1.97 מטר לשדה ראייתו של הנאשם, מרחק ההתקדמות של הולכת הרגל מרגע שעל הנאשם היה להבחין בה. סבור אני כי אין לנתון זה כל השפעה על ניתוח התאונה כפי שהובא לעיל, משום שהנאשם כלל לא הגיב. בחקירתו הנגדית חזר העד על עיקרי ממצאי הבוחן בכל הקשור למצב הרכבים שחנו בסמוך למקום הארוע, בדיקת מקדם החיכוך ושדה הראיה. העד אף ציין כי בזמן שחזור התאונה שהה הנאשם במקום ויכול היה לציין כל שעלה בדעתו וכך אף עשה ובהתאם התבצע הניסוי. 19. במכלול הראיות שהובאו בפני החלטתי להעדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסת עדי ההגנה. אי לכך יש לקבוע כי הנאשם נהג בצורה רשלנית וחסרת זהירות. לאור כל האמור, הנני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום דהיינו נהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכא 1961 , וכן עבירה של גרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38(3) לפקודה. משפט תעבורהרשלנותנהיגה רשלנית