הכרעת דין 1. הנאשם מואשם בעבירה של נהיגה במהירות 186 קמ"ש במקום המהירות המירבית המותרת של 90 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54 (א) לת"ת אירוע מיום 16.7.98 כביש 444 ק"מ 23 שעה 19.01. 2. הואיל והסניגור כפר באמינות מכשיר מד הלייזר, והפנה תשומת לב בית המשפט לפסק הדין של כב' השופט לוי בפסק דינו מיום 6.9.2000, בעניינם של גבריאל משה ומשה עטייה וכן פסק הדין של בית משפט זה מיום 21.9.2000 בעניינו של כרמל יוסי והואיל והתביעה לא הביאה במקרה שבפני כל מומחה על מנת להוכיח את אמינות הממל"ז, הרי משלא הוכחה אמינות הממל"ז בפני כמצווה על פי פסקי הדין הנ"ל, מן הדין לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו על פי כתב האישום, שכן המהירות נמדדה באמצעות מכשיר מד הלייזר. 3. הואיל והנאשם והסניגור הודו בפני, כי בזמן האירוע הנאשם על פי הודאתו נהג במהירות 120 קמ"ש, אני מחליט להרשיעו על פי הודאתו במהירות של 120 קמ"ש במקום 90 המותרת במקום האירוע בניגוד לתקנה54 (א) לת"ת. 4. לגבי טענת ב"כ התביעה שעל פי פסק דינה של כב' השופטת המחוזית רות לבהר שרון בב"ש 092158/00 וב"ש 092140/00 וב"ש 092222/00, מיום 18.9.00 - שאמינות הממל"ז תקפה ופסק דינה מנחה, להלן פירוט מסקנותיי: א. כב' השופטת המחוזית רות לבהר-שרון הבהירה בהחלטתה בעמ' 4 כי: "...אקדים ואומר שבמסגרת ההחלטה שבפני לא עומד לדיון עצם פסק הדין שקבע שהממל"ז איננו אמין". (שורות 19-20). כבר מנימוק זה, החלטתי שלא לשנות ממסקנותי בפסק הדין מיום 21.9.2000 בעניין תע' 5639/00 מ"י נ' כרמל יוסי, שהעתקו רצ"ב. ב. כב' השופטת המחוזית התייחסה לאפשרות ששמורה לכל נהג - נאשם "...הזכות לנהל דיון משפטי, להביא מומחים ולהוכיח את ההיפך אם במישור העקרוני - שאין לסמוך על המכשיר כלל, או במישור הנקודתי". (שם, בעמ' 3 שורות 24-26). למרות שלא ציטטה דברים אלו מהחלטת בית המשפט העליון מפי כב' השופט מ. חשין בבש"פ 2343/2000 בעניין אביבה כהנא מיום 2.4.2000 כי "...למותר לומר כי זכותו של נאשם עומדת לו לסתור אותה חזקה שבעובדה בין על דרך העיקרון בין במקרה ספציפי זה או אחר...". ג. בית משפט זה כבר קבע בפסק הדין הנ"ל כי החזקה לגבי אמינות הממל"ז נסתרה על דרך העיקרון (שם, עמ' 5 סע' 7 שורות 10-13). ד. פסק הדין של בית משפט זה מיום 21.9.2000, לא הובא או לפחות לא מצאתי כל התייחסות לגביו מפי כב' השופטת המחוזית הנכבדה בהחלטתה הנ"ל. ה. בהחלטתה קבעה השופטת המחוזית המלומדת גם כי: "...דרכו של תקדים חדש שהוא מתחיל את היווצרותו בערכאות נמוכות ורק בסופה של דרך הוא מגיע להכרעה סופית בבית המשפט העליון". (עמ' 4 שורות 23-24). מכאן, שפסק דינו של כב' השופט לוי ופסק דינו של בית משפט זה, הם בגדר של אפשרות לתחילת היווצרותו של תקדים חדש, לכשיידון הנושא בבית המשפט העליון. ו. מקובלת עלי החלטתה של כב' השופטת המחוזית בשאלה של מידת ההוכחה הדרושה בעת דיון בפסילה מנהלית שנעשית בטרם שמיעת הדיון במשפט גופו ומקובלים עלי דבריה המלומדים, כי כמו בבקשה למעצר עד תום ההליכים דרושה גם בבקשה לפסילה מנהלית "רק תשתית ראייתית לכאורה במידה מספקת, כדי להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם". (שם, עמ' 5 שורות 22-23). ז. אוסיף ואומר כי בבקשה לפסילה מנהלית קיימות ראיות לכאורה אליהן יש להתייחס בנוסף למדידת המהירות במכשיר זה או אחר כמו: אמרות המבקש (הנאשם) בתגובת הנהג על גבי הדו"ח, תגובתו בפני קצין המשטרה בשימוע, הרשעותיו הקודמות, וותק הנהיגה, מיקום האירוע ועוד. ח. מסכים אני עם קביעתה של השופטת המחוזית כי: "דין אחד חייב לחול על כולם כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית המשפט העליון (עמ' 7 שורות 25-26). אולם משקבעתי בפסק הדין מיום 21.9.2000 הנ"ל כי נסתרה החזקה לתקינות הממל"ז - על דרך העיקרון, וזאת על פי החלטת בית המשפט העליון עצמו מפי כב' השופט מ. חשין, נותרה מסקנתי בסע' 10 לפסה"ד לפיה "עול ההוכחה לגבי אמינות מד הלייזר ולהפרכת המסקנות והספקות המפורטים בפסק דינו של כב' השופט לוי, היא על התביעה" שרירה וקיימת עד לקביעה מחייבת אחרת של בית המשפט העליון, לכשתהיה. ט. במצב שנוצר, עד שתינתן החלטתה מחייבת שונה בבית המשפט העליון, החזקה הנובעת "מהמסה הקריטית" - על פי פסק דינו של כב' השופט בית המשפט העליון מ. חשין, נסדקה לאי הוודאות הזמנית שנוצרה כפי שהבהירה השופטת המחוזית בהחלטתה, נותרת על כנה כפי שהבהרתי בפסק דיני הנ"ל (שם, בסעיף 11). י. סוף דבר, בכל האמור לנושא הפסילה המנהלית מקובלות עלי מסקנות בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 28.9.2000, אך לא השתכנעתי לשנות ממסקנותיי בפסק דיני מיום 21.9.2000, כי חזקת אמינות המכשיר הממל"ז נסתרה על דרך העקרון. 5. לאור כל האמור, אני מזכה הנאשם בעבירה המקורית לגבי מהירות 186 קמ"ש ומרשיעו על פי הודאתו במהירות של 120 קמ"ש במקום 90 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54 (א) לת"ת. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות