פסק דין 1. ערעור זה הוגש בגדר הוראת סעיף 55(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה") על החלטת ועדת ערר רפואית שפעלה מכוח הוראות סעיף 55א(ב) לפקודה ותקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן - "התקנות"). לאחר שב"כ הצדדים טענו בעל-פה ביום 1.2.01, ולאחר שהתקבל נוסח קריא של החלטת ועדת הערר, השלימו ב"כ הצדדים את הטיעונים בכתב. המערער ערר בפני ועדת הערר הנ"ל על החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן - "המכון") לפיה, סורבה בקשת המערער ליתן לו אישור רפואי לקבלת רשיון נהיגה. החלטת המכון נמסרה למערער במכתב מיום 17.9.00, ונרשם בה, כי סיבת הסירוב היא "אי התאמה אישיותית לנהיגה". החלטה זו התקבלה על סמך בדיקה פסיכולוגית שנערכה למערער ביום 17.8.00 במסגרת הבדיקות שבמכון (העתק חוות הדעת הפסיכולוגית הנ"ל צורפה לתגובת המשיבה כנספח ב' שלה). על פי הבדיקה הפסיכולוגית האמורה, נמצא, כי למערער "קושי בתפקוד במסגרות נוקשות ובמילוי חובות. מיקוד שליטה אינטרנלי בנהיגה אינו מספיק מפותח ... ממצאי הבדיקה מצביעים על צורך חזק בריגושים". ההמלצה היתה, לדחות את בקשת המערער לקבלת רשיון נהיגה. כאן יצוין, כי רשיון הנהיגה של המערער ניטל ממנו לאחר שהורשע בבית משפט השלום ברמלה בעבירה של נהיגה בשכרות והעונש שהוטל עליו כלל, בין היתר, פסילת רשיון נהיגה למשך שנה מיום 7.6.99. 2. כאמור, על החלטה זו של המכון הגיש המערער ערר לועדת ערר. ביום 17.11.00 התקיים הדיון בפני ועדת הערר, דיון בו נכחו המערער, באת כוחו והפסיכולוגית המטפלת בו. ועדת הערר, בהרכב פרופ' שני, יו"ר, פרופ' נוי וד"ר גוטמן (שני האחרונים פסיכיאטרים), דחתה את הערר (ראו: נספח ג' לתגובת המשיבה ונוסח קריא של מסמך זה, אשר הוגש ביום 15.2.01). הודעה על החלטת ועדת הערר נשלחה למערער במכתב מיום 26.11.00 (המכתב צורף להודעת הערעור). על פי תקנה 195א(ג) לתקנות, כאשר ועדת הערר דוחה את הערר מבלי לקבוע מועד לבדיקה מחודשת, לא תיערך בדיקה מחודשת "אלא אם חלפה שנה מיום שניתנה ההחלטה של ועדת הערר". אכן, במכתב הנ"ל מיום 26.11.00, נמסר למערער, כי הוא יוכל לבקש דיון מחודש במכון בנובמבר 2001. 3. על פי הוראת סעיף 55(א1) לפקודה: "ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית, כאמור בסעיף 55א(ב), יהיה בשאלות משפטיות בלבד". על פי הודעת הערעור, אחד מנימוקי הערעור הוא, שאין בהודעת הרשות אודות החלטת ועדת הערר "כל נימוק או פירוט הסיבות שהביאו להחלטה לדחות את הערעור. עובדה זו כשלעצמה מקימה זכות למערער לערער לבית משפט זה" (סעיף 6 להודעת הערעור). אין לקבל נימוק ערעור זה. אכן, המכתב שנשלח למערער ביום 26.11.00 אינו מנמק את החלטת הועדה ואולם, על פי תקנה 195ג לתקנות, תוצאות הבדיקה הרפואית, ממצאיה ונימוקים להחלטה יימסרו למבקש רשיון הנהיגה, רק אם הדבר יתבקש על ידו (אלא אם כן סברו הגורמים המוסמכים כי מסירת הממצאים לידי מבקש רשיון הנהיגה עלולה לפגוע בו מטעמים רפואיים, כאמור בתקנה 195ג(ב) לתקנות). מסתבר, כי המערער כלל לא פנה לקבל את הנתונים הנ"ל ולא היה מקום להלין על כך שהמכתב שנשלח לו לא היה מנומק. אכן, כפי שעולה מנספח ג' לתגובת המשיבה, ועדת הערר נימקה את החלטתה. נמצא, כי מולאה חובת ההנמקה. יש להצטער על כך שהמערער תקף את החלטת ועדת הערר בנימוק של העדר הנמקה, מבלי שטרח וביקש לקבל לידיו את ההחלטה עצמה. למעלה מהדרוש אוסיף, כי העדר הנמקה, הגם שהוא פגם בהחלטת הרשות, אין בו, בדרך כלל, כשלעצמו, להביא את בית המשפט לבטל את ההחלטה, לאחר שבפני בית המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה: "הפרת החובה [לנמק] אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המנהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין" (בג"צ 2159/97, מועצה איזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1), 75, בעמ' 89; ראו עוד: בג"צ 4806/94, ד.ש.א איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נב(2), 193). 4. נימוק ערעור נוסף הוא, שועדת הערר טעתה בכך שהתעלמה מדברי הפסיכולוגית (בהודעת הערעור נרשם, כנראה בטעות, פסיכיאטרית) המטפלת במערער. מעיון בנספח ג' לתגובת המשיבה עולה בבירור, כי הועדה רשמה בפניה את דברי הפסיכולוגית המטפלת לפיהם, המערער "השתנה, הפנים, התבגר, הבין". מכאן, שאין לומר שהועדה "התעלמה" מעמדת הפסיכולוגית המטפלת. אם כוונת המערער היתה לטעון, כי הועדה לא נתנה את המשקל הראוי לדברים אלה, כי אז, אינני סבור שמדובר בשאלה משפטית, וכאמור, הערעור מוגבל לשאלות אלה בלבד. אכן, כפי שהוסבר בפסק דינו של כב' השופט ריבלין בע"ש 4/93, פרטוק נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי, דינים-מחוזי, כרך א', 757, בדיקת סבירות החלטת ועדת הערר, בגדר ערעור לפי סעיף 51 לפקודה, היא נושא משפטי. ואולם, הטענה היחידה שנכללה בנדון בהודעת הערעור, התייחסה אך ל"התעלמות" ועדת הערר מעמדת הפסיכולוגית המטפלת, ולא נטען דבר בענין חוסר הסבירות שבהעדפת עמדת המכון על פני עמדה זו. אוסיף, כי על פני הדברים, אכן לא ניתן לקבוע, כי מדובר בחוסר סבירות. 5. המערער מוסיף וטוען, כי החלטת ועדת הערר אינה סבירה, שכן מסקנותיה התקבלו לאחר שיחה של שלוש דקות לערך מבלי לבדוק את מצב המערער באופן יסודי, ובמיוחד לא את השינוי שחל בו מאז נערכו הבדיקות במכון ועד למועד הדיון בפני ועדת הערר. טענות אלה לא נזכרו כלל בהודעת הערעור ודי בכך כדי לדחותן. ואולם, גם לגופו של ענין אין לקבל טענות אלו. ראשית, לפני ועדת הערר היו מסמכים וחוות דעת, כך שאין להסיק מסקנה קיצונית עד כדי שלילת מסקנתה של ועדת הערר, רק ממשך הזמן שבו ראתה ועדת הערר את המערער. שנית, פרק הזמן שחלף מאז שניתנה המלצת המכון ועד למועד מתן החלטת ועדת הערר, לא עלה על כחודשיים וחצי, וקשה להתייחס אל אפשרות של שינוי משמעותי שחל אצל המערער דווקא באותה תקופה קצרה יחסית. מכל מקום, גם בענין זה מדובר בשאלה שברפואה. לפיכך, גם אין מקום לבטל את החלטת ועדת הערר מהטעם שהיה עליה לדרוש ביצוע בדיקות חוזרות למערער לפני מתן החלטתה. 6. בעת הדיון בערעור ביקש המערער, כבקשה חלופית, להקדים את מועד בדיקתו המחודשת, מועד שנקבע לנובמבר 2001. אין בידי להיעתר לבקשה זו, לנוכח הוראה מפורשת של תקנה 195א(ג) לתקנות, לפיה הבדיקה המחודשת תיערך לאחר חלוף שנה מיום מתן החלטת ועדת הערר. 7. נמצא, כי דין הערעור להדחות. ב"כ המערער ביקשה שלא אחייב את המערער בהוצאות וב"כ המשיבה השאירה את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט. בנסיבות אלה, כל צד ישא בהוצאותיו. משפט תעבורהרפואהועדה רפואיתפקודת התעבורה