גזר - דין העובדות 1. הנאשמים א. ברזני הסעות בע"מ (להלן :"נאשמת מס' 1 , או "החברה", או "חברת ההסעות") וברזני אלון בן יהודה (להלן : "נאשם מס' 2", או "המנהל", או "ברזני") הורשעו בעבירות על סעיפים 2 ו 18 (א), וכן 3(ב) ו - 35 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעות סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב) התשמ"ה - 1985 (להלן : "הצו" או "צו הפיקוח"). 2. חברת ההסעות העסיקה באמצעות חוזים שונים בעלי רכבים המתאימים להסעות. נהגים אלו עבדו במסגרת החברה והיו אמורים לבצע במסגרתה ואך ורק במסגרתה הסעות בשכר. דרך החברה קבלו אותם רכבים רשיונות להסעה מיוחדת באוטובוס פרטי זעיר. על פי החוק, אסורה על הנהגים כל הסעה פרטית בשכר שלא במסגרת החברה. יתירה מזו, התשלומים לאותם הסעות חוקיות דרך החברה היו אמורים להיעשות ישירות לחברת ההסעות ולא לבעלי הרכבים. 3. בין הנהגים שהועסקו בחברה היה גם מר חאג' עותמאן שבבעלותו היה אוטובוס ציבורי זעיר והוא קיבל רישיון להסעה מיוחדת דרך חברת ההסעות א. ברזני ובמסגרתה. אין חילוקי דיעות כי עותמאן הנ"ל ביצע הסעות שונות בשכר שלא דרך חברת ההסעות. מר עותמאן אף נתן לנהג אחר (מר אברהים אברהים) לנהוג ברכב זה, ואף הלה ביצע עבירות אלו. 4. המדינה העמידה לדין לפני את חברת ההסעות (באחריותה כמעסיקה), מנהלה ברזני, בעל הרכב עותמאן ונהגו אברהים. בעל הרכב והנהג הודו והורשעו בעבירות המיוחסות להם (תיקים מס' 1545/00 ו -1546/00). חברת ההסעות ומנהלה כפרו בהאשמה והורשעו לאחר ניהול ההוכחות. הכל כמפורט בהכרעת הדין. 5. כדי לדון בעונש המתאים לענייננו, מן הראוי לדון ברציונל העומד אחרי סעיפי החוק, בנסיבות האירוע שלפנינו, בנתוניהם האישיים של הנאשמים ובמדיניות המשפטית הנאותה. ונדון בהם לפי סדרם. הרציונל העומד אחרי סעיפי החוק 6. מטרת החוק והצו היא חד-משמעית, להסדיר את נושא ההסעות בשכר דרך חברת הסעה ודרכה בלבד. לא לחינם ביקש זאת המחוקק. חברת הסעות מסודרת מאפשרת פיקוח וליווי הרשויות על פעולותיה וניתן מספר דוגמאות. חברת הסעות מחזיקה קצין בטיחות מקצועי האמור לבדוק את בטיחות הרכבים אחת לחודש (תקינות בלמים, תקינות צמיגים, וכו'). חברת הסעות מסודרת נותנת לציבור כתובת אחראית להתנהגות נהגים. כל רכב הסעות חייב בשילוט מתאים וגדול לגבי החברה במסגרתה הוא עובד, כך שהללו ניתנים לזיהוי בקלות. חברת הסעות מאורגנת מאפשרת לרשויות המס ביקורת סבירה על תחום זה. פיקוח חברת ההסעות יוודא קיום ביטוח מלא ותקף של רכבי הסעות, ועוד כהנה וכהנה. 7. עד כמה שידי משגת לדעת, דומני שאין מדינה בעולם שלא הסדירה במפורש ובכללים מפורטים את מכלול התחבורה הציבורית הקיימת כולל קווי אוטובוסים, מוניות, הסעות בשכר, וכן הלאה. אין כל אפשרות להימנע מהסדרים אלו. זאת אפילו לדעות המלומדים הקיצוניות השוללות כל התערבות בשוק החופשי. ראשית, מדובר בשימוש במשאבים ציבוריים מוגבלים שכמעט כל הכלכלנים מסכימים שיש צורך לפקח עליהם (בעיקר דרכים, כבישים, תחנות עצירה, וכיוצא באלה). שנית וחשוב מכל, אין כל סיכוי שבעולם שנוסע העולה על רכב הסעה כלשהו יוכל לדעת אם לנהג יש רשיון נהיגה מתאים, האם הרכב הוא ברמת בטיחות מתאימה, והאם הביטוח הקיים מכסה כיאות. 8. ניתן להתווכח כמובן על סוג ההסדר הנכון, על פרטי ההסדרים, וכן הלאה, איש איש בהתאם לדעתו על העולם והאדם. אולם בלעדי הסדרים ברורים קיים החשש לתוהו ובוהו תחבורתי שיכלול פגיעה קשה בציבור הנוסעים. כפי שהסברנו, בארץ בחר המחוקק להסדיר זאת על ידי הקמת משרדי הסעות שרק דרכם, באמצעותם, ובהתאם לכללים ברורים ניתן יהיה להסיע נוסעים בשכר. חובה לציין כי לא כל תאגיד יכול לקבל רשיון שכזה לחברת הסעות. התאגיד חייב להיות בעל משרד מתאים, מקומות חנייה מתאימים, להעסיק מנהל מקצועי שעבר את הקורסים המתאימים, לעיתים יש צורך במספר מינימלי של כלי-רכב, ועוד כמפורט בסעיפי הצו הנ"ל. 9. המגמה היא לגרום לכך שמשרדי הסעות אלו ידריכו, יבקרו, ויפקחו על הרכבים והנהגים העובדים במסגרתם. בין אם אותם עובדים הם שכירי משרדי ההסעות ובין אם מדובר במעין "קבלני-משנה" אשר הרכב שייך להם ולא למשרד ההסעות. ברור שאם משרד ההסעות שם את ליבו רק לרווחיו ולא ממלא גם את התחייבויותיו החוקיות, נעשית כוונת המחוקק פלסתר. למקרים כגון אלו קיימים סעיפי הענישה בחוק. נסיבות האירוע שלפנינו 10. בראש ובראשונה לא נעלמה מעיני העובדה כי הנהגים עצמם עברו את העבירה. אולם אחריותם של הנאשמים התבטאה בכך שלא נקטו בשום אמצעי סביר על מנת להחיל את הוראות צו הפיקוח על עובדיהם. ליתר דיוק, לא נקטו בשום פעולה אלא התעלמו מהעניין. כפי שתיאר החוקר בינו "התרשמתי שלא מעניין אותם. ולצערי אלו העובדות" (פר' מיום 19.9.2000 עמ' 3 ש' 29). 11. כאן ברצוני להבהיר נקודה מסוימת. ב"כ ההגנה בסיכומיו לפני טען כי ביהמ"ש רמז בהכרעת דינו לעצימת עיניים מטעם הנאשמים ביחסם אל העבירה המיוחסת להם. ברצוני לחדד ולהדגיש כי אין המדובר ברמיזה כי אם באמירה של ממש, "ברחל בתך הקטנה", בקול רם ובבירור. לא ראיתי שום פעולה שנקטו הנאשמים כדי למנוע תופעה זו, למרות שאפשריות פעולות רבות כאלו. החברה נתנה לבעל הרכב עבודות בערך של 2,000 ₪ לחודש בלבד, כאשר אין ספק כי אין בסכום זה אפילו כדי להחזיק את הרכב. כיצד סבר בעל החברה שעל הנהג להתפרנס? לציין שהנאשמים לא טרחו לשאול את בעל הרכב בהקשר לכך, ולדבריהם אין זה עניינם. 12. ככלל יש להוסיף כי בעבירות מסוג זה אין יחס שווה בכוחם של חברת ההסעות ושל בעלי הרכבים והנהגים ואסביר. נהגים שעבדו אצל הנאשמים ותחת חברת הסעות בדרך כלל מצויים במלכוד מתמיד. מחד גיסא, עליהם לעבוד תחת חברת הסעות שבחסותה יוכלו לבצע נסיעות. אלא שאם חברת ההסעות לא תיתן להם מספר הסעות מספיק כדי להתפרנס אין דבר שיכולים הם לעשות. אם ידרשו מספר הסעות רב יותר, תודיע להם החברה שאין לה הסעות ועליהם לעזוב. מאידך גיסא, במידה ויבצעו הסעות שלא כחוק הרי עומד עליהם איום משרד התחבורה ואיום החברה עצמה כי ינקטו כנגדם באמצעים. לחברה עצמה אבל אין כל נזק בכך שכמות העבודה לכל נהג ונהג תהיה מצומצמת. על ידי כך תיצור לעצמה מצבת נהגים רחבה לכל מקרה בו תזדקק לכמות גדולה יותר של נהגים. נכון הוא כדברי הסניגור המלומד בסיכומיו שמטרת החברה היא שמספר הסעות רב ככל האפשר יעבור דרכה, אולם לבעל רכב ללא מספר הסעות מספק יש בעיה קיומית של פרנסה בעוד שהחברה איננה מפסידה משום שהוצאותיה העיקריות קבועות והיא איננה אלא "מתווכת" בהסעות. 13. נדמה לי שהציפייה הטבעית של הנאשמים הייתה צריכה להיות שבעל הרכב שלפנינו יעשה כל שביכולתו על מנת להשיג לעצמם השלמת הכנסה שתספיק לכלכל את עצמו ואת בני משפחתו מעבר ל 2000 ₪ אותם קיבלו ממעבידם. דומני שנקודה זו ברורה דיה ולא אוסיף בכך. הנסיבות האישיות של הנאשמים 14. על פי דברי ההגנה, הנאשם ברזני אלון משמש כמנהלה הפעיל של חברת א.ברזני הסעות בע"מ. המדובר בחברת הסעה שלה 50 רכבי הסעה. מתוכם שניים שבבעלותה המלאה בעוד ששאר רכביה מוחזקים ע"י בעלים עצמיים כשהזיקה המקשרת בין חברת ההסעה לבין נהגי האוטובוסים הזעירים היא זיקה של רשיון ההפעלה לחברות הסעה. קרי, החברה דואגת להשיג לרכבים אלו ובעליהם רשיונות להסעה מיוחדת באוטובוס זעיר ציבורי. במילים אחרות, עיקר עיסוקו של התאגיד הוא "בתיווך" ההסעות לאותם בעלי רכב עצמאיים. 15. מדבריו של ב"כ הנאשם למד ביהמ"ש כי המדובר בחברה מוכרת בירושלים בעלת שם טוב. דבריו אלה לא נסמכו ע"י מסמכים או ראיות, אולם הם לא נסתרו על ידי המאשימה. לא הוגש גם כל גיליון הרשעות שהוא, ועל כן אני מקבל את דברי הסניגור כנכונים. מהי מדיניות הענישה המתאימה? 16. כפי שהוסבר למעלה, תפקידו העיקרי של משרד ההסעות הנו לפקח על רמת ההסעות בשכר ולהסדיר תחום זה כיאות. הנאשמים לא עמדו בכך. 17. מעבר לכך, עבירות מסוג אלו של נהגי ההסעות הפכו כבר להיות מכת מדינה. בית משפט זה נוכח באופן חוזר ונשנה לדעת כי בעלי רישיון לנסיעה מיוחדת באוטובוס ציבורי זעיר אינם עומדים בתנאי הרישיון. פעמים רבות נעשה הדבר בנסיבות מעין אלו שלפני. אין ספק כי הדרך העיקרית למנוע תופעות אלו היא באמצעות משרדי ההסעות שלהם שליטה על הרכבים ועל רשיונותיהם. 18. מדיניות הענישה צריכה להיות תקיפה, חד-משמעית, ובלתי מתפשרת דווקא לבעלי משרדי ההסעות ולא לנהגים שלעיתים מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. אפילו נהגים שמבקשים לעבוד באופן חוקי לגמרי ימצאו כי אין בידם דרך להתפרנס מעבודה דרך משרד הסעות. אם יתלוננו כי כמות ההסעות איננה מספקת, תועמד לפניהם הברירה לחפש לעצמם מקום פרנסה אחר. עצימת העיניים של הנאשמים למעשי בעלי-הרכב איננה מקובלת עלי וצריכה להיפסק. היתממותם כאילו אין בידם דרך לפקח על הנהגים איננה ראויה. אם מדיניות הענישה לא תהיה כזו, ייהנו תאגידי ההסעות מכל העולמות. גם יחזיקו במונופול על הסעות, וגם יוכלו להחזיק מצבת כלי-רכב רחבה ללא התחייבות לאיש. לא זו מטרת החוק, ולא זו הדרך בה צריכה ההסעה בשכר להתנהל. 19. הסניגור ביקש להשוות בין הנאשמים לבין בעל הרכב והנהג שנקנסו בסכום לא גבוה אולם אין כל מקום להשוואה. בעל הרכב אמר לפני בפירוש כי קנה את הרכב מתוך מטרה להתפרנס ממנו, אך בסופו של דבר עזב את ברזני לאחר שראה כי אין כל דרך להתפרנס מכך (פר' מיום 19.9.200 עמ' 4 ש' 24-25). דווקא הוא מהווה דוגמא למצב שבו מוצא עצמו נהג בחברת הסעות המקבל נסיעות חלקיות בלבד. כמאמר חז"ל "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (גיטין מה עמ' א'). 20. אין אני מקבל את טענת הסניגור כי מדובר בהכרעת דין חדשנית ושונה ממה שהיה בעבר, ועל כן על העונש להיות קל. פסק דיני התבסס על שרשרת פסיקה ארוכה המחייבת את בעל הרישיון להקפיד על מעשי עובדיו ושלוחיו ולא להסתתר אחרי מסך נטען של "אי-ידיעה". אשר לכן על גזר הדין לשקף את המדיניות הראויה. 21. אציין כי לדעתי מדיניות ענישה תקיפה כלפי על משרדי ההסעה תביא לכך שאלו שיועסקו במסגרתם יועסקו אך ורק במסגרתם, וממילא תיפסק התופעה של הנהגים "החצי חוקיים". קרי, עובדים חלקית במשרד הסעה ומנסים למצוא עבודות בלתי-חוקיות רבות אחרות במקומות אחרים. אין לי ספק כי בעלי המשרדים יודעים ויכולים להפסיק תופעות של הסעות בלתי חוקיות אלו. זוהי בדיוק מטרת המחוקק שבתי המשפט מחויבים אליה. 22. לאור כל זאת, מוצא אני לנכון כי יש למצות את הדין עם הנאשמים, ועל העונש לנטות לכיוון המקסימלי. מטרת הענישה איננה רק הרתעת היחיד הספציפי שלפנינו, אלא בעיקר הרתעת הרבים שהם כלל משרדי ההסעה הפעילים. 23. נבדוק לכן את הסעיפים הרלוונטים. - בחוק הפיקוח על מוצרים ושירותם , תשי"ח - 1957 , ניקבע בסעיף 39(2) כי : "מי שעשה אחת מאלה : הפר תנאי של רישיון או היתר שניתן לפי חוק זה דינו - מאסר שלוש שנים או קנס 100,000 לירות... ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים או קנס בסך 200,000 לירות". - סע' 61 (א)3 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 קובע כי "על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משה ולא יותר משלוש שנים - קנס עד 49,800 שקלים חדשים." 24. אציין כי שקלתי להטיל מאסר על תנאי על בעל החברה ברזני, אולם הגעתי למסקנה שהיות ומדובר בעבירה כלכלית ראשונה, ניתן הפעם להסתפק בקנס והתחייבות בלבד. לסיכומו של דבר 25. לאחר ששקלתי שקול היטב את העובדות שהובאו לפניי, ואת הצורך להילחם בתופעת ההסעות הפרטיות והפירטיות שבמסגרת חברות ההסעה, ולאור נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ולאחר שהקשבתי קשב רב לטיעוני הצדדים, ולאור כל מה שנכתב למעלה, אני דן את הנאשמים כלהלן: א. אני דן את נאשמת מס' 1 חברת א. ברזני הסעות בע"מ (מס' חברה פרטית 51-177830-0) לקנס בסך 45,000 ₪ שישולם בתשעה תשלומים חודשיים של 5,000 ₪, כשהתשלום הראשון ישולם בתאריך 8.7.2001. היה ותשלום אחד לא יפרע במועדו תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. ב. אני דן את נאשם מס' 2 אלון ברזני לקנס בסך של 5,000 ₪, או 50 ימי מאסר תמורתו שישולם בארבעה תשלומים שווים כשהראשון ביניהם ישולם בתאריך 8.7.2001. היה ותשלום אחד לא יפרע במועדו תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. כן יחתום נאשם מס' 2 על התחייבות בסך 30,000 ₪ כי לא יעבור אף אחת מהעבירות עליהן הורשע תוך שנתיים מהיום. לא יחתום, ייאסר לשלושים יום. הנאשם יחתום על ההתחייבות עד לתאריך 8.7.2001. זכות ערעור לשני הצדדים לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. אציין כי היות ומדובר בעונש של קנס בלבד, אין מקום לבקשת עיכוב ביצוע לפני. משפט פליליביטוח חובה (הסעה בשכר)