כמה מקבלים על גרימת מוות ברשלנות ?

החלטה 1. נגד המבקש הוגש כתב אישום (ביום 9.3.99), בו הואשם כי בעת שנהג במשאית בנתניה (ביום 3.11.97) פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש, במעבר חציה או בסמוך לאחריו, לאחר שהספיקה לחצות כ4- מטר מרוחב הכביש. כתוצאה מפגיעה זו נהרגה הולכת הרגל. מבנה המשאית בה נהג המבקש היה בעל מגבלות ראות, אשר היו ידועות לו. רשלנות המבקש, כנטען בכתב האישום, התבטאה באי בחינתו אפשרות המצאות הולכי רגל העומדים לחצות הכביש, חרף מודעותו למגבלת הראות ממשאיתו; בכך כי לא הבחין בהולכת הרגל עובר לתאונה; וכי פנה במהירות גדולה מדי שלא אפשרה להולכת הרגל להמלט מפגיעת המשאית. 2. בית משפט לתעבורה בנתניה (כבוד השופטת ש' בן שלמה) הרשיע את המבקש (ביום 24.12.2000) בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (ת.ד. 10098/99). בית המשפט קבע, כי רשלנות המבקש התבטאה בעובדה שלא הבחין בהולכת הרגל כלל עובר לתאונה, למרות שיכול וחייב היה - בעיקר כנהג מקצועי - להבחין בה על אף מגבלות המשאית. כן ציין בית המשפט, כי לא היתה רשלנות תורמת מצד הולכת הרגל, אשר חצתה במעבר החציה או בקרבתו. 3. בית המשפט גזר על המבקש (ביום 14.1.2001) עונש של 24 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים. כן פסל את המבקש מקבלה או החזקה של רשיון נהיגה לתקופה של 12 שנים, מתוכן 8 שנים לכל כלי רכב, והיתרה מרכב כבד בלבד. בנוסף, בית המשפט הטיל על הנאשם קנס בסך של 7,500 ש"ח. גזר הדין ניתן לאחר ניהול ההוכחות והטיעונים לעונש, וללא עריכת תסקיר מבחן - זאת על פי החלטת השופטת. בגזר דינו, בית המשפט ציין את נסיבותיו האישיות של המבקש. כן עמד הוא על הרשעותיו התעבורתיות הקודמות של המבקש, 33 במספר, מתוכן 3 הרשעות המאוחרות לעבירה מושא בקשה זו. במיוחד הדגיש בית המשפט, כי אחת מהעבירות המאוחרות לאירוע מושא הבקשה היתה מסוג של "עבירות רצוניות אשר נעברו משיקולי רווח כלכלי גרידא תוך התעלמות מהסיכון האפשרי לחיי אדם". על כן, בגוזרו העונש בית המשפט ציין, כי למרות נסיבותיו האישיות של המבקש, הרי בהתחשב בנסיבות התאונה ותוצאותיה הטרגיות, בוותק הנהיגה הרב של המבקש ובשיקולי המלחמה בתאונות הדרכים, זהו העונש הראוי. 4. על הכרעת הדין וגזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ע.פ 70232/01). בית המשפט (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שטופמן) דחה את ערעורו (ביום 26.6.2001). לעניין הכרעת הדין, בית המשפט דחה את טענת המבקש על כך שלא ניתן היה להרשיעו מחמת קיומו של "שטח מת" - שנבע ממבנה הרכב - אשר מנע ממנו להבחין בהולכת הרגל ובעטיו נגרמה התאונה. בית המשפט בדחותו טענה זו קבע, כי: "אם הנהיגה ברכב מסוכנת בשל מבנהו והנוהג בו איננו יכול לוודא ששדה הראיה שלו מספיק כדי למנוע תאונות, הרי המסקנה המתחייבת היא שאסור לו להיכנס לרכב ולנהוג בו... ככל שמגבלות המשאית רבות יותר חובת הזהירות המוטלת על הנהג מוגברת." (עמ'12 לפסק הדין). לעניין העונש, בית המשפט קבע, כי נסיבות העניין חייבו ענישה מחמירה. כך, שכן המדובר ברשלנות גבוהה מצד המערער, אשר היה מודע למגבלות הרכב בו הוא נוהג, ללא שנקט באמצעי הזהירות הנדרשים בהתקרבו למעבר חציה, אשר היו עשוים למנוע - בקלות יחסית - את התאונה. בדחותו את הערעור על חומרת העונש, בית המשפט ציין, כי התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, אשר אינן מדברות בשבחו. עוד הדגיש בית המשפט, את שיקולי הענישה במלחמה בתאונות הדרכים. כן דחה בית המשפט, טרם דיונו בערעור, את בקשתו של המבקש לעריכת תסקיר קצין מבחן בעניינו. 5. בפני בקשת המבקש לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו, המבקש טוען - לעניין ההרשעה - כי בית משפט קמא שגה בקביעתו. שכן לא התחשב בהרשעה בחוות דעת מומחה אשר קבע שלא היה ניתן לראות את הולכת הרגל מהמשאית בזמן הפניה. לטענתו, כאשר המדובר ב"שטח מת" שמנע התגלות הולך הרגל, יש לזכותו מחמת הספק. בנוסף, המבקש טוען, כי בית המשפט קמא שגה בגוזרו דינו ללא עריכת תסקיר שירות מבחן. כך, שכן המבקש הינו אדם נורמטיבי, אשר השהות בכלא עלולה להמיט עליו חורבן והרס, כאדם ישר והגון. לטענתו, לא התחשב בכך בית המשפט קמא, באשר לא הוצג תסקיר בפניו. המבקש עוד טוען, כי מקובל בתיקי תאונות דרכים קטלניות לערוך תסקיר קצין מבחן לנאשם טרם גזירת דינו. על כן, אי עריכת תסקיר בעניינו פוגע, לטענתו, בעקרון אחידות הענישה והשוויון בפני החוק. המבקש מעלה עוד את נסיבותיו האישיות, אשר צריכות היו, לטענתו, להוות שיקול לקולא בעונש. ביניהן מציין הוא את היותו אדם נורמטיבי, נסיבות רפואיות שונות והפגיעה הקשה שתגרם לו ממאסר בפועל. כן הוא סבור כי בנסיבות התאונה, בהן למבנה המשאית הייתה תרומה משמעותית להתרחשותה, השתת עונש של מאסר בפועל עליו אינו מידתי. 6. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתגובתה (מיום 22.7.2001) המשיבה טוענת, ראשית, כי המבקש נהג ברשלנות, ביודעו את מגבלותיה של המשאית. בנסיבות בהן המבקש המשיך בנסיעה כאשר הוא יודע כי ישנו "שטח מת" בסביבתו, לא ניתן לטעון כי התאונה היא בלתי נמנעת. חובתו היתה לדאוג להרחבת שדה הראיה בנהיגתו. הבחנה בנפגעת היתה אפשרית בשלבים שונים, לטענתה, כנלמד מדבריו של ראש מדור תאונות דרכים במשטרה ושל בוחן התנועה (עמוד 8-9 לפסק דינו של בית המשפט לתעבורה נתניה). שנית, המשיבה סבורה, כי בכך שלא נערך למבקש תסקיר אין כדי להוות עילה לקבלת רשות לערעור נוסף. לטענתה, אין זהו מקרה בו מתחייב - כקבוע בסעיף 38 לחוק העונשין, התשל"ז1977- - עריכת תסקיר. המשיבה מדגישה כי המבקש פרש בפני בית המשפט (באמצעות בא כוחו) את נסיבותיו האישיות טרם נגזר דינו, כי הוא אף קיבל זכות דיבור מבית המשפט והרחיב בפניו אף הוא את נסיבותיו אלו. בתי המשפט דלמטה התייחסו לנסיבות אלו ולקחו אותן בחשבון בפסק דינם. המשיבה אינה חולקת על כך כי המדובר באדם נורמטיבי, וכי כך ציין גם בית המשפט. אולם, דווקא מסיבה זו, כך לטענתה, נשלל הצורך בעריכת תסקיר המהווה - בין השאר - המלצות לתכנית שיקום, לה לא זקוק המבקש. שלישית, לגבי מידת העונש, המשיבה סבורה כי אין בו כדי להוות עילה לרשות ערעור. העונש שהושת על המבקש היה סביר, בנסיבות האירוע, על כן אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית בעניין זה. המשיבה מדגישה, כי מדיניות הענישה בתאונות דרכים קטלניות הינה חמורה, זאת חרף נסיבות אישיות קשות של הנאשמים בהן. עוד מבהירה המשיבה, כי אף אם היו פגמים מובנים במשאית בה נהג המבקש לא יהא בכך משום נימוק להקלה בעונשו. כך, שכן בהיותו מודע להם, בחר להמשיך ולנהוג במשאית ללא נקיטת זהירות מוגברת כלפי הולכי רגל. 7. המבקש, בתגובתו על עמדת המשיבה (מיום 31.7.2001) הוסיף והדגיש כי העדרו של תסקיר פוגע בעקרון הענישה האינדיבידואלית, בהעדיפו את העקרון של הרתעת ציבור הנהגים בכללותו. עולמו של הנאשם - אשר מהווה, לטענת המבקש, נדבך חשוב בענישה ובשיקום - לא עמד בפני בית המשפט. זאת, בעיקר לאור העובדה כי המדובר בעוולת רשלנות, בה אין המדובר באדם מהחברה העבריינית וישנו משקל נכבד לחזרתו למסלול חיים נורמטיבי. המבקש טוען, כי העלאת נסיבותיו האישיות בפני בית המשפט על ידי בא כוחו אינה מטיבה לשרת מטרה זו, שכן לשירות המבחן כישורים טובים ומקצועיים יותר מאשר לבא כוחו לעניין זה. 8. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בעניין זה לא מתעוררות שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, וטרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר. אין זהו מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123, עמ' 128-129). לעניין ההרשעה, לא מצאתי בה עילה למתן רשות ערעור. כך, שכן בקביעתן של הערכאות דלמטה לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינו של המבקש. זאת, בעיקר לאור בחינתם של אלו את כלל נסיבות האירוע, תוך שקילת חוות דעתם של בוחן תנועה ושל ראש מדור תאונות דרכים (עמודים 8-9 לפרוטוקול הכרעת הדין בבית משפט לתעבורה בנתניה). גם לגבי אי הגשת תסקיר קצין מבחן בעניינו של המבקש טרם גזירת דינו לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. אכן, בית המשפט רשאי היה, כקבוע בסעיף 37(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להורות על עריכת תסקיר בעניינו של המבקש לפני גזירת דינו. אולם, ההחלטה בדבר הצורך בעריכת התסקיר מצויה, כאמור, במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט. על כן, בנסיבות המקרה, בהן נסיבותיו האישיות של המבקש עמדו בפני בית המשפט; כאשר העבירה בה הוא הורשע היא מסוג רשלנות, המבוצעת - פעמים רבות - על ידי אנשים נורמטיביים, בעניינם לא בהכרח נדרש התסקיר לגבי הליכי הענישה והשיקום ממעגל העבריינות; תוך ששתי הערכאות דלמטה סרבו לבקשות עריכת התסקיר, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור על הפעלת שיקול דעתו זו של בית המשפט. 9. אף טענת המבקש על חומרת העונש שהשית עליו בית המשפט קמא אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. כך, שכן בגזירת עונשו של המבקש, בית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, בעבירות התנועה הנוספות אותן עבר - בעיקר לאחר האירוע נשוא בקשה זו, בחומרת סוג העבירה בגינה הורשע וכן במדיניות הענישה המקובלת בעניין תאונות הדרכים. כבר אמרנו בעבר, כי על חומרת העונש אין מקובל ליתן רשות ערעור: "הלכה היא, מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בענין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'. רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים..." (ראו: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על כן, הבקשה נדחית. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותשאלות משפטיות