פסק דין השופט ז' המר: האישומים 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' דורון), בו הורשע המערער בשבע עבירות בגין חניה בניגוד לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד1983- (להלן: חוק העזר). 2. למערער הומצאו שבע הודעות של "הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט)", לאחר שביקש להישפט לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החסד"פ), על הודעות תשלום הקנס. טענה מקדמית: העבירות אינן עבירות קנס 3. בבית משפט קמא העלה המערער טענה מקדמית, שהיא גם הטענה המרכזית שלו בערעור זה, לפיה העבירות בגינן הועמד לדין, לא מוכרזות כלל כ"עבירות קנס" לפי סעיף 221 לחסד"פ, ועל כן לא ניתן היה להגיש בגינן הודעות תשלום קנס (ברירת משפט), בהתאם לפרק ז' לחסד"פ הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קנס. 4. בית משפט קמא דחה את הטענה בהחלטה לאקונית קצרה, לפיה, "לדברי נציג התביעה, הסוגיה נטענה, נדונה והוכרעה בשלוש הערכאות; הטענה לא נתקבלה ובתי המשפט הרחיבו הדיבור בנימוקי הדחיה ... אני סומך קביעתי זו על מה שקבעו בתי המשפט שדנו בעבר בסוגיה שבמחלוקת ואין בדעתי להרחיב ולהפליג שוב בניתוח הנתונים". בית משפט קמא לא ציין שום אסמכתא עליה סמך את החלטתו. אגב, גם בדיון לפנינו, אמרה ב"כ המדינה, באופן כללי, שהטענה לא חדשה והיא נדונה מספר פעמים, אך לא הפנתה אותנו לאסמכתא כזו. 5. האסמכתא היחידה שבה יש התייחסות לטענה זו, הוצגה לנו דווקא על ידי המערער (נספח ד' להודעת הערעור). כל מה שנאמר בע"פ (ת"א) 232/95 עודד קריב נ' מ"י (לא פורסם) (להלן: פרשת עודד קריב, הוא, ש"הכרזת העבירות על פי חוק העזר כעבירות קנס על ידי שר התחבורה, בהסכמת שר המשפטים, נעשה כדין". יוצא מכאן, שבית המשפט התייחס באותו ענין לסמכות להכריז על העבירות לפי חוק העזר כעבירות קנס; אלא שבענייננו, לא כופר המערער בסמכות זו, אלא טוען שהעבירה על פיה הואשם לא הוכרזה בפועל כעבירת קנס. כך עולה, לדעתו, מנוסח הצו של שר התחבורה. 6. טענה זו כבר הועלתה לפני מותב זה, בע"פ (ת"א) עדנה לוין נ' מ"י (פורסם בדינים מח', בתקדין מחוזי ובפדאו"ר) (להלן: פרשת עדנה לוין), אלא שהיא הוחזרה על ידינו שם להכרעתו של בית משפט קמא, מנימוקים שפרטנו בפסק דיננו. החלטתנו ניתנה כבר בתאריך 27.01.00, אולם נראה שבית משפט קמא טרם הכריע מאז בסוגיה. עתה, בערעור זה, עלינו להכריע בטענה זו. 7. הטענה של המערער נקודתית וממוקדת מאוד. לדעתו, הצו הרלוונטי של שר התחבורה קבע כעבירות קנס רק עבירות של חניה או העמדת רכב "במקום חניה מוכרז", כמשמעותו בחוק העזר, היינו: במקום שהעירייה הכריזה עליו כמקום חניה, שהחניה מותרת בו על-פי ההסדרים שנקבעו, ולא במקום שבו נאסרה החניה, לפי תמרורים של איסורי חניה. 8. להלן נוסח הצו, הוא צו התעבורה (עבירות קנס), התשל"ז1976-, בחלקיו הרלוונטיים, כפי נוסחו המעודכן: "1. כל עבירה שבחוקים, בתקנות או חוקי העזר שפורטו בתוספת מוכרזת בזה כעבירת קנס". חלק ג' של התוספת דן בחוקי עזר: "א. לגבי חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר - ... ב. לגבי עצירה, חניה או העמדת רכב במקום חניה אסור לחניה כמפורט בתקנה 72 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, שהיא גם עבירה לפי חוק העזר כאמור...". אין מחלוקת, שהעבירות דנן, בגינן הואשם המערער, כלולות - או לא - בפיסקה א' דלעיל, ולא בפיסקה ב'. 9. חוק העזר אכן מגדיר "מקום חניה" כ"מקום שהחניה בו מותרת לפי כל דין" וכן מגדיר "מקום חניה מוסדר" כ"מקום חניה שנקבע כמקום חניה מוסדר לפי סעיף 3(א)". לדעת המערער, יש לפרש את המילים "במקום חניה מוסדר" כהגדרתם בחוק העזר, היינו: מקום חניה מוסדר שהחניה בו מותרת בתשלום, ולא מקום האסור לחניה. 10. הטענה שובת לב, בשל פשטותה הפורמליסטית, וכפי שאמרנו בפרשת עדנה לוין, היא בהחלט טענה משמעותית. אולם, לאחר בחינה מדוקדקת, הגעתי למסקנה שאין לקבלה. כפי שנפסק כבר בעבר (פרשת עודד קריב; פרשת עדנה לוין; רע"פ 944/97 עודד קריב נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ (ת"א) 4607/98 אורי קציר נ' מ"י (לא פורסם)), חוק העזר נחקק על ידי מועצת העירייה לא רק מכוח סמכותה על פי פקודת העיריות, אלא גם מכוח סמכותה על פי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961- (להלן: פקודת התעבורה). הסמכות שהוענקה שם, למועצת העירייה, היא להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העירייה ... בדרך איסור או בדרך אחרת". 11. ואכן, חוק העזר מסדיר את החניה או ההעמדה של כלי רכב, בתחומי העירייה, גם בדרך של קביעת איסור חניה; הסדר שתופס מקום נרחב ומפורט מאוד בחוק העזר. בסעיף 2 לחוק העזר, מדובר על סמכות המועצה "לאסור, להגביל ולהסדיר העמדת רכב או סוג מסויים של רכב בתחום העירייה כולה או באזור חניה, וכן לקבוע אזור חניה או חלק ממנו כמקום חניה...". איסור החניה או הגבלתה, היא איפוא, חלק בלתי נפרד ומהותי, כפי שנאמר בסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה, של סמכות המועצה להסדיר את החניה או ההעמדה של כלי רכב. 12. לא מתקבל על הדעת, על פי התכלית והמטרה העומדות מאחורי רעיון עבירות הקנס, כי שר התחבורה התכוון להכריז כעבירת קנס רק על עבירת חניה במקום שהותר לחניה (למשל: בשל אי תשלום דמי חניה, או חריגה מן הסימונים או מן השעות המותרות) - בעוד שאותו מעשה, תחת תמרור האוסר חניה, בקטע אחר של הרחוב, יחייב הגשת כתב אישום. נציין עוד, כי ההגדרות הטכניות והמשפטיות שבחוק העזר, תוקפן יפה, כאמור בו, רק "בחוק עזר זה" ואין להחילן - כמות שהן, על חיקוק אחר. חזקה על שר התחבורה, שלו רצה לאמץ את ההגדרה הטכנית משפטית שבחוק העזר, היה מציין בצו, כי כוונתו למקום חניה מוסדר כמשמעותו או כהגדרתו בחוק העזר; וכן חזקה עליו, שבהשתמשו בסמכותו על פי סעיף 1 לפקודת התעבורה, עמד לנגד עיניו סעיף 77(א)(2) לפקודה זו, ממנה משתמע באופן ברור, ש"הסדר" חניה הוא גם בדרך של איסור חניה. אין מקום להניח ששיווה לנגד עיניו רק את חוק העזר של עיריית תל-אביב-יפו דווקא, שהרי כל העיריות והמועצות המקומיות רשאיות להתקין חוקי עזר בנושא זה, וההגדרות בהם עשויות להיות שונות ואחרות, מאלו שבחוק העזר של תל-אביב-יפו. טענה משפטית: "תמרור שהוצב כדין" - נטל הראיה 13. טענה נוספת בפי המערער, היא בענין נטל הראיה המוטל על התביעה. על פי האמור בהודעת הערעור, בית משפט קמא לא התייחס לטענה זו. על אף מאמצינו לא זכינו לקבל מבית משפט קמא את תיק בית משפט קמא, למרות הוראת תקנה 34 לתקנות סדר הדין הפליל, תשל"ד1974-. לפיכך, נצא כמובן, מנקודת הנחה, שהטענה אכן הועלתה בבית משפט קמא. 14. הטענה מתבססת על נוסחו של סעיף 6(א)(2) לחוק העזר, הוא סעיף החיקוק על פיו הואשם המערער: "לא יעמיד אדם ולא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב ברחוב במקום שבו - .... (2) החניה אסורה על פי תמרור שהוצב כדין, אף אם האיסור אינו איסור המועצה." 15. המערער סבור, כי נטל הראיה על התביעה להוכיח, כי "התמרור הוצב כדין", בהיות רכיב זה אחד מיסודות העבירה. לדעתו, לא נקבעה לענייננו הוראה מקבילה להוראה הקיימת בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן: תקנות התעבורה), שהעבירה את נטל הראיה על הנאשם החפץ לטעון ולהוכיח שתמרור הוצב או נקבע או סומן שלא כדין. 16. דעתי היא, שגם דינה של טענה זו להידחות. התמרורים, על פי חוק העזר, ולענייננו: התמרור האוסר חניה אליו מתייחס סעיף 6(א)(2) לחוק העזר, הוא תמרור "כמשמעותו בתקנות התעבורה" (סעיף 1 לחוק העזר). תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, היא הוראה נורמטיבית כללית המיועדת לכל עובר דרך בכל מקום שהוא: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". ממילא, מחייבת ההוראה גם עובר דרך בעיר תל-אביב-יפו, לגבי תמרור כמשמעותו בתקנות התעבורה. העבירה על פי סעיף 6(א)(2) היא אי ציות לתמרור כזה - ממילא - איפוא - חלה גם הסיפא, בדבר נטל הראיה המוטל על מי שרוצה לטעון כי התמרור הוצב או נקבע שלא כדין. 17. גם חזקת התקינות, על פי דיני המשפט המנהלי, מחייבת להגיע לאותה מסקנה, גם ללא הוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק העזר, על פי תכליתה ומטרתה - תוביל אף היא לאותה מסקנה. לא מתקבל על הדעת, שבעבירת חניה, הנחשבת בין העבירות הקלות ביותר, אך גם הנפוצות ביותר, התכוון מתקין חוק העזר להעמיס על התביעה בכל מקרה ומקרה, באלפים או בעשרות אלפים תיקי החניה, את הנטל להוכיח שהתמרור הספציפי הוצב כדין. הרי אין להניח, כי מתקין חוק העזר סבר שקיימת תופעה של תמרורים שהוצבו שלא כדין. ועוד: מה ההיגיון להטיל נטל כזה על התביעה בעבירה לפי סעיף 6(א)(2) דווקא, בעוד שבעבירה על פי סעיף 6(א)(1) - שהיא עבירה זהה כמעט של אי ציות לתמרור - אין התביעה נושאת בנטל זה. המסקנה היא, שהמילים "שהוצב כדין", אין להן משמעות (ראה דיון דומה לענין משמעותן או העדר משמעותן של המילים "שלא כדין" בעבירות פליליות שונות: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק א', עמ' 540 ואילך). 18. אגב, בניגוד לנטען בהודעת הערעור, רק בשלוש (ולא ארבע) הודעות הואשם המערער בעבירה על פי סעיף 6(א)(2) לחוק העזר. כמובן שהטענה הנידונה לעיל, בדבר נטל הראיה לענין "התמרור שהוצב כדין" רלוונטי רק לשלוש ההודעות הללו. טענה משפטית: פגמים מהותיים בתמרורים 19. עוד טען המערער, כי הוכיח בבית משפט קמא "פגמים מהותיים בסימון התמרורים". א. ארבע משבע ההודעות הומצאו למערער בגין חניה ברח' בן-יהודה בתל-אביב. לדבריו, נקבע רחוב זה, על פי תמרורים שהוצבו בו, כ"ציר תנועה מהיר". במשך השנים, הותרה בו החניה במקומות שונים, לאורך הציר, וכן הועמדו פה ושם מכולות לאיסוף פסולת בנין. לכן, סבור המערער, כי על העירייה לאסור את החניה לכל אורכו של הרחוב או להתיר את החניה לכל אורכו. ב. שלוש משבע ההודעות הומצאו למערער בגין חניה ברחוב ברזיל בתל-אביב, בניגוד לסעיף 6(א)(1) לחוק העזר. לדבריו, הוצבו ברחוב זה תמרורים האוסרים חניה ועצירה פרט לתושבי הרחוב. הדוחות נגדו הוגשו בטרם הוקצה "מקום חניה מוסדר" למי שאינם תושבי הרחוב. לדעתו של המערער, אם הותרה החניה לתושבי הרחוב, הרי שלא ניתן יותר לקבוע איסור עצירה גורף, שמטרתו למנוע הפרעה לתנועה. שכן, אין זה משנה אם המכונית שנעצרה היא של תושב המקום או של אורח. על כן, סימון הרחוב הוא בלתי סביר. 20. בטענות הללו אין ממש. הטענות של המערער אינן נוגעות לאישום הפלילי, אלא למישור מינהלי חיצוני לו (ראה רע"פ 2591/90 ג'רבי נ' מ"י (לא פורסם)). לא יעלה על הדעת, שהליך פלילי באישום בשל חניה בניגוד לתמרור, יהפוך לדיון מינהלי בשאלת סבירות שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, לקבוע ציר מהיר, או להתיר או לאסור חניה בקטעים של הציר, או לקבוע רחובות לחניה של דייריהן בלבד. הסמכות לדון בכך היא בתקיפה ישירה בלבד, בבג"ץ: "כל עוד קיים פיצול של סמכויות ... יש להרתע מזניחת ההבחנה בין החלטה "בטלה" ו"ניתנת לביטול" ... קיים חשש שהרחבת יתר של תחומי בדיקת שיקול הדעת המינהלי ... עשויה להכביד על בית המשפט המוסמך בריבוי של התדיינויות, כאשר בכל התדיינות פעוטה יבקש התובע או הנאשם לבחון על ידי ראיות את שיקול דעתה של הרשות. ... כל עוד יהיה קיים הפיצול בין סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק לבין סמכויות בתי המשפט "הרגילים", לא יהיה מנוס מהצבת סייגים לבדיקת שיקול הדעת המינהלי בדרך התקיפה העקיפה" (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י, פ"ד מד(3) 812, 817-819). טענות כנגד סבירות שיקול הדעת אינן הופכות את פעולות הרשויות לבטלות מעיקרן (VOID) (וראה גם ע"פ (ת"א) 80081/99, 80074 ג'רבי נ' מ"י (פורסם בפדאור; תקדין - מח'; דינים - מח'); רע"פ 2591/90 ג'רבי נ' מ"י (לא פורסם)). 21. אגב, אחת מתוך שבע ההודעות, היא הודעה בגין עבירה לפי חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), תש"ם1980-, עובדה שהמערער לא ציין, לא בבית משפט קמא ולא לפנינו. בטיעוניו, בשתי הערכאות, נטען כי שבע ההודעות עניינן עבירות חניה לפי חוק העזר. לא היתה בפי המערער שום טענה, לא בבית משפט קמא ולא בפנינו, כנגד חוק העזר לשמירת הסדר והנקיון או העבירה על פיו, ולא היה מקום לכלול הודעה זו, במסגרת הדיון. 22. סיכומו של דבר, דעתי היא שיש לדחות את הערעור. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר - אב"ד: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטתאב"ד השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. משפט תעבורהחניהדוח חניהחוקי עזר