מה העונש על גרימת מוות ברשלנות ?


פסק דין

השופט ז' המר:

ההליך בבית משפט קמא

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' שדמי), בת"פ 14032/97, בו הורשע המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות מופרזת ורשלנות שגרמה לחבלה של ממש. על המערער נגזרו 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, קנס בסך 7,500.- ש"ח, 8 שנות פסילה מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה וכן פיקוח שירות המבחן למשך שנה.



2. המערער נהג על אופנוע, בתאריך 10.06.97, סמוך לשעה 22:00 ברח' ירושלים בהרצליה, לכיוון דרום. אותה שעה חצה הולך רגל, בן 62 (להלן: המנוח), את הכביש, מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער, דרומית לצומת, שלא במעבר חציה.

על-פי הנטען, ועל-פי קביעת בית משפט קמא, המערער נסע במהירות של כ107.7- קמ"ש, בדרך עירונית, שהמהירות המותרת בה היא 50 קמ"ש בלבד. המערער פגע בהולך הרגל, שנפטר מפצעיו סמוך לאחר התאונה. האופנוע החליק והמערער נפל ממנו. הוא עצמו נחבל, ידו השמאלית נשברה והוא נזקק לטיפול ולאשפוז בבית חולים.



3. בית משפט קמא הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות. בית המשפט קבע, כי רשלנותו מתבטאת בכך, שנסע במהירות של כ107- קמ"ש בדרך עירונית, למרות שהכיר היטב את הדרך בה נסע וידע שהיא חשוכה, יחסית, לא האט את מהירות נסיעתו על מנת להתאימה לתנאי הדרך, לא שם לב לדרך שלפניו ולכן לא הבחין בהולך הרגל, גם כאשר ירד אל הכביש. לראשונה הבחין בו, כאשר עמד על הכביש לפניו. לו נהג במהירות המותרת יכול היה לבלום לפני הולך הרגל. למעשה לא ניסה המערער כלל לבלום לאחר שהבחין בהולך הרגל, אלא לעקוף אותו מימין, אך פגע בו בעוצמה רבה.



הנתונים והממצאים במקום התאונה

4. הנתונים והממצאים ממקום התאונה סוכמו בצורה ממצה ומקיפה על-ידי בית משפט קמא, כדלקמן:



"4. נתונים כלליים של מקום התאונה - מהתרשים (ת8/) והתצלומים (ת9/) שצילם בוחן המשטרה עולה, כי רחוב ירושלים הינו רח' דו סטרי. במקום בו ארעה התאונה, רוחב הרחוב הוא 9.90 מ', רוחב מסלול נסיעת הנאשם הינו 4 מ' ושני מסלולי הנסיעה מופרדים בקו הפרדה רצוף. בצד ימין כוון נסיעת הנאשם ישנה מדרכה מהכוון ממנו חצה הולך הרגל. בצידו השני של הכביש, משמאל כוון נסיעת הנאשם, ישנם שוליים מחול.

5. הממצאים במקום התאונה - כ37- מ' אחרי הצומת עם רח' העצמאות נמצאה, לאחר התאונה, כיפתו של המנוח. הכיפה היתה מונחת במסלול השמאלי, כוון נסיעת הנאשם, במרחק של 4.2 מ' מהשפה השמאלית של הרחוב. המנוח שכב בשוליים השמאליים של הרחוב, במרחק של 8 מ' מהכיפה. הנאשם לא ידע להצביע בוודאות על המיקום המדוייק של חציית הכביש ע"י המנוח, אך אין מחלוקת על כך, לאור הממצאים בשטח, שהמנוח חצה, בערך, באיזור שנמצאה הכיפה. כ3- מ' ממקום המצא הכיפה נמצאו שברי בקליט וזכוכית מהאופנוע מרוכזים ברובם במסלול השמאלי, כוון נסיעת הנאשם וחלקם במסלול נסיעת הנאשם. כוון פיזור השברים היה בסטיה ימינה ובהמשכם נמצאו, על הכביש, שריטות וחריצים אשר השאיר האופנוע בנפילתו. תחילתם של החריצים היה במרחק של 2.9 מ' מהמדרכה הימנית, המשכם בסטיה ימינה עד למדרכה הימנית ולאורך שפת המדרכה הימנית של הכביש. האופנוע נמצא מונח על הכביש בצד שמאל הרחוב, במרחק של 132.8 מ' ממקום הפגיעה המשוער. לא נמצאו שריטות ושברים בקטע של 44.3 מ' ואולם סמוך לפני המקום בו נמצא האופנוע, נמצאו שוב שריטות, באורך של 13.7 מ', בצד שמאל הרחוב."



מקום הפגיעה

5 אחת הנקודות השנויות במחלוקת היתה, מקום הפגיעה בהולך הרגל. המערער עצמו אמר שאינו יכול להצביע על מקום חציית הולך הרגל והמרחק שחצה עד שנפגע. בוחן המשטרה העריך את מקום הפגיעה על-פי הממצאים בשטח, וקבע את מקום חציית הולך הרגל בערך במקום בו נמצאה הכיפה; וכן קבע, כי הולך הרגל נפגע לאחר שחצה לא פחות מ2.9- מטר מרוחב הכביש, מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער.

מומחה ההגנה הסכים בבית המשפט, במהלך חקירתו, "שהפגיעה בהולך הרגל היתה באזור שקבע הבוחן שרשום בתרשים ... זו לא נקודה מדוייקת" (עמ' 48). מהקשר הדברים, נראה שהמומחה התכוון למקום החציה של הולך הרגל, ועל-פי התרשים זהו קו החציה במקום הימצא הכיפה בערך.



6. אשר למרחק אותו הספיק לעבור הולך הרגל, עד שנפגע, טען מומחה ההגנה שבהעדר "ממצא אובייקטיבי שיכול להצביע במדוייק על נקודת ההתנגשות" - יש לקבוע, לדעתו, את הנקודה הזו, על-פי דברי המערער במשטרה, לפיהם נסע במרכז הנתיב (שרוחבו 4.0 מטר), היינו: נקודת הפגיעה בהולך הרגל היתה עד 2.0 מטר בלבד מן המדרכה (עמ' 48).

בית משפט קמא הסביר ונימק מדוע הוא מעדיף את דעתם של בוחני המשטרה, שהולך הרגל הספיק לחצות לפחות 2.9 מטר. הנמקתו של בית משפט קמא מקובלת עלי.



7. המערער אמר בהודעתו ת5/, כי כאשר הבחין בהולך הרגל, הלך הלה "קדימה ואחורה" או, עשה "צעד קדימה וצעד לאחר", אולם המערער, לטענתו שם, לא ידע לאיזה כיוון הלך הולך הרגל. על אמירה זו הוא חזר פעמיים. על כן, קשה לקבל את הטענה, כי ניסה לעקוף אותו על-ידי הידחקות לתוך המירווח הצר של שני מטר, בין הולך הרגל לבין המדרכה, במהירות בה נהג, כשיתכן שהולך הרגל צועד דווקא לאותו כיוון.



חשוב לציין, שבנתיב הימני, באזור ההתנגשות, לא נמצאו שום ממצאים או סימנים חיצוניים, אובייקטיביים, לנקודת ההתנגשות: לא שברי זכוכית, בקליט, פלסטיק, כתמי שמן, מים, דם או סימנים כלשהם בכביש. דווקא בנתיב הנגדי, השמאלי, נמצאו שברי בקליט וזכוכית רבים שכיוונם קדימה וימינה אל תוך הנתיב הימני (שלא להזכיר את כיפתו של המנוח ואת העובדה שטופל על-ידי צוות מגן דוד בשול הכביש השמאלי). מומחה ההגנה הסכים "שהשברים והזכוכיות יתפזרו מאיזור הפגיעה בכיוון התנועה קדימה" (עמ' 47).

מכל הנימוקים הללו, מקובלת עלי, כאמור, קביעתו של בית משפט קמא, שהמנוח נפגע לפחות 2.9 מטר מן המדרכה, בכיוון הליכתו מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער; והייתי אף מאמץ את נימוקי הבוחן הראשי של המשטרה (עת7/), שהמנוח הספיק לחצות לפחות 4.0 מטר, את כל הנתיב הימני, מן הנימוקים המבוארים בעמ' 62 להכרעת הדין.



מהירות הנסיעה

8. נקודת מחלוקת משמעותית נוספת היתה מהירות נסיעתו של המערער, עובר לתאונה.

בית משפט קמא קיבל את חוות דעתם של בוחני המשטרה, לפיה נסע המערער במהירות של לפחות 107.7 קמ"ש, וזאת על-פי המרחק מתחילת השריטות, שהשאיר האופנוע על הכביש, עד למקום בו נעצר, על פי כתם השמן שנמצא על הכביש.

יצויין, כי שני מומחי המשטרה העידו שסביר כי המהירות היתה גבוהה יותר, משום שבחישובים לא נלקחה בחשבון פגיעת האופנוע באבן השפה של המדרכה הימנית, פגיעה שבלמה את ההחלקה, וכן משום שמקדם החיכוך שנלקח בחשבון נמוך ממקדם החיכוך לפיו נהוג לחשב מהירות במקרה של נפילת אופנוע והחלקה על הכביש.



9. מומחה ההגנה לא חלק על שיטת החישוב, אך לדעתו, מהירות הנסיעה של האופנוע בעת נפילתו (לא בעת הפגיעה במנוח) היתה 83.0 קמ"ש בלבד, משום שהוא לא לקח בחשבון את המרחק - בתוך מסלול ההחלקה של האופנוע - שבו לא השאיר האופנוע שריטות על הכביש, "כי יש לי ספק מה היה שם" (עמ' 51).

בצדק דחה בית משפט קמא, חישוב זה של מומחה ההגנה, בהסתמך על ההסבר של הבוחן הראשי, מדוע לא נראו השריטות בקטע מסוים, שגם בו החליק האופנוע, "ולא עף באוויר", שכן "ברור שהאופנוע החליק גם על פני הקטע שבו לא נראו שריטות" (עמ' 64).

הנמקתו של בית משפט קמא מקובלת עלי.



10. עוד טען מומחה ההגנה, כי חישוב מהירות האופנוע על פי סימני ההחלקה והשריטות, מצביע על המהירות ברגע הנפילה של האופנוע בלבד, ולא ברגע הפגיעה במנוח. לענין זה אימץ המומחה את גירסתו של המערער, לפיה נסע במהירות של 50 קמ"ש, אף שאין לגירסה זו שום תמיכה חיצונית אובייקטיבית.

את הפער הגדול בין המהירות הנטענת של 50 קמ"ש ברגע הפגיעה, לבין המהירות הגבוהה יותר, אפילו לדעת המומחה, ברגע הנפילה - הסביר המומחה ב"מכת גז" שקיבל האופנוע ברגע הפגיעה, שגרמה להאצתו האדירה עד רגע הנפילה, אף שהוא עצמו הודה שזה "לא בסבירות גבוהה שזה יכול לקרות" (עמ' 51).

בית משפט קמא דחה הסבר זה, ונימוקיו בעמ' 65 של הכרעת הדין, מקובלים עלי.



שדה הראיה

11. עוד נושא שהיה שנוי במחלוקת, הוא שדה הראיה של המערער.

שוטר (עת5/), שהגיע למקום התאונה לפני הבוחן, ציין בדוח הפעולה (ת3/), כי "המקום הינו חשוך ללא תאורה". בוחן המשטרה סבר, שמקום הפגיעה, במסלול החציה של המנוח, הואר על-ידי הפנס של הצומת. הוא ערך ניסוי, יחד אם המערער, והגיע למסקנה שמרחק הראיה של המערער היה 56.0 מטר.

בית משפט קמא קיבל את עמדתו של בוחן המשטרה. לענין זה, סבור אני שיש ממש בטענות המערער.

ראשית - התאונה התרחשה בשעה 22:00 לערך, בעוד שהניסוי נערך בשעה 20:30 לערך. המועד הוא בעיצומו של הקיץ, כשמונהג שעון קיץ (חוק קביעת הזמן, התשנ"ב1992- וצו קביעת הזמן, התשנ"ו1996-), בסמוך ליום 21 ביוני, שהוא, כידוע, היום הארוך ביותר. לכן, בשעה 20:30 החשיכה עדיין אינה מוחלטת ותנאי האור אינם בהכרח זהים לתנאים בשעה 22:00;

שנית - כפי שמציינת ב"כ המערער, התאונה התרחשה, על-פי התאריך העברי, בתחילתו של חודש, כאשר אין ירח, או צורתו כסהר דק; בעוד שהניסוי נערך באמצעו של החודש העברי, כשהירח במלואו;

שלישית - מקובלת עלי דעתו של מומחה ההגנה, כי קיים הבדל משמעותי בין כושר ההבחנה של מי שנוהג, במהלך הנהיגה ואינו יודע כי נמצא אדם על הכביש, לבין אדם עומד, כפי שעמד הבוחן בעת הניסוי, היודע, כי לפניו ניצב אדם אחר והוא תר אחריו במיוחד.



אשר על כן, בענין שדה הראיה של המערער, באזור התאונה, אני סבור שנכון יותר היה לאמץ את דעתו של מומחה ההגנה, "ששדה הראיה של הנאשם היה בטווח אורות האופנוע בלבד דהיינו 30 מטר" (נ5/) - על אף שאין ראיה, מה בפועל היה טווח האורות של האופנוע, ובהסתמך על תקנה 334 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, הקובעת טווח מינימלי של "לא פחות מ30- מ'". לא ברור מהו הבסיס לטיעון של ב"כ המערער, בהודעת הערעור (סעיף ח' עמ' 9), לפיו "טווח הראיה בנסיבות היה 20 מ'".

יחד עם זאת, כפי שנראה להלן, אין בכך כדי לשנות במאומה את התוצאה.



מהירות ההליכה

12. עוד נושא, האחרון שאתעכב עליו, הוא מהירות ההליכה של הולך הרגל וזמן שהייתו בכביש עד שנפגע.

כמובן, שנקודת הפגיעה היא רלוונטית מאוד לחישוב הזמן בו שהה המנוח על הכביש עד שנפגע. לענין זה כבר התייחסתי לעיל.

מהירות הליכתו של הולך רגל, היתה אף היא שנויה במחלוקת, בתחילה, אך בסופו של דבר, הסכים גם מומחה ההגנה, למהירות של 1.3 מטר לשניה, כפי שקבע בוחן המשטרה (עמ' 49).



13. לפיכך, אם הספיק המנוח לעבור מרחק של 2.9 מטר עד שנפגע, שהה על הכביש 3.77 שניות (ולא 2.23 שניות כפי שחישב בוחן המשטרה בת7/ כשחילק את הנתונים זה בזה במקום להכפילם). אם נפגע לאחר שעבר 4.0 מטר, שהה על הכביש 5.2 שניות. לזמנים הללו יש להוסיף את זמן ההיסוס של המנוח. כזכור, לפי תיאורו של המערער בעצמו, המנוח נראה כמי שהולך קדימה ואחורה, כשנתגלה לעיניו.

כאשר ירד המנוח מן הכביש, היה איפוא המערער, במרחק של 112.8 מטר (לפי מהירות נסיעה של 107.7 קמ"ש ובהנחה שהמנוח הספיק לעבור 2.9 מטר), או במרחק של 155.5 מטר (אם הספיק לעבור 4.0 מטר); והכל, בלי להתחשב בזמן הנוסף של ההיסוס.



רשלנותו של המערער

14. כזכור, שדה הראיה של המערער כלל רק את טווח האורות של האופנוע - 30 מטר, ועל פי הממצאים דלעיל, המערער לא יכול היה לראות ולהבחין במערער, ברדתו מן המדרכה אל הכביש.



בע"פ 174/71 אברהם בן ברוך נ' מ"י, פ"ד כה(2) 213, נקבע, מפי הנשיא אגרנט, כי החובה המוטלת על נהג, להתחשב באפשרות של עצירה מוחלטת בתוך טווח האורות, אינה חובה מוחלטת, אלא "חובה שעל הנהג לשוותה לנגדו ואשר שומה עליו להיות במצב שבו יוכל למלאה, כאשר הנסיבות מחייבות זאת...".

בהסתמך על הדברים הללו, נפסק בע"פ 308/71 ראובן הרשקוביץ נ' מ"י, פ"ד כה(2) 673, כי "המסקנה היא, כי למרות שהייחס בין מהירות הנסיעה ובין טווח האורות הוא אחד מהגורמים הנלקחים בחשבון לצורך קביעת רשלנותו של נהג, תיקבע רשלנות זו, רק אם יוכח ... שקיים יחס בלתי סביר בין טווח האורות ובין מהירות הנסיעה".



15. דווקא לאור אימוץ עמדתו של המערער, לפיה היה אזור התאונה חשוך, ללא תאורה, כששדה ראייתו בפועל הגיע רק עד טווח האורות - בולטת רשלנותו של המערער, בנוסעו במהירות גבוהה בכל קנה מידה, של 107.7 קמ"ש בכביש חשוך וצר יחסית. המדרכה הבנויה לאורכו ובתי המגורים, מעידים על אזור מגורים. בנסיבות כאלו, נסיעה במהירות העולה על כפליים מן המהירות המירבית המותרת, כשמרחק הבלימה במהירות כזו, הוא כ98- מטר (ת7/), למעלה מפי שלוש מטווח האורות - מהווה, לדעתי, רשלנות, שהקשר הסיבתי בינה לבין התוצאה הקטלנית אינו מוטל בספק.



הערעור על העונש

16. אשר לעונש - מלין המערער, על שבית משפט קמא לא קיבל את המלצת שירות המבחן, שלא להטיל עליו מאסר בפועל. עוד סבור המערער, כי בית משפט קמא לא נתן "משקל ראוי גם לעובדה שהמערער נענש מידי שמיים", שכן הוא עצמו נפצע בתאונה ואף נפגע הימנה נפשית.

עלי להעיר שאינני מסכים לטענה לפיה "נענש המערער מידי שמיים". המערער לא נפגע באסון טבע או בתאונה שנגרמה על-ידי אחר, אלא בתאונה שארעה כתוצאה מרשלנותו הוא.



17. בית משפט קמא ציין בגזר הדין, שלמרות ותקו הקצר בנהיגה, צבר המערער לחובתו שש הרשעות קודמות (אמנם ברירות משפט), אך ביניהן: עקיפה מימין, אי ציות לאור אדום ברמזור ואי מתן זכות קדימה במעבר חציה. עבירה אחת של אי מתן זכות קדימה, נרשמה לחובתו לאחר התאונה נושא תיק זה.



18. סבורני, כי בהתאם למדיניות ענישה ראויה, כפי שהיא משתקפת בפסיקתו של בית המשפט העליון, אין מקום להתערב בעונש. בית משפט קמא אמר, כי "דרך נהיגתו של הנאשם אשר גרמה לתאונה זו נצפית לעתים קרובות בנהגים צעירים כמותו. הפזיזות, העדר צפיה אל פני הסכנה, מביאים עלינו לעתים תכופות מדי פגיעה מוחשית בבני אדם, סבל, מכאוב, נכות והרג".

מקובלים עלי הדברים של בית משפט קמא, לפיהם, "אם היה יודע הנאשם, חבריו וכלל הנהגים, כי אם ינהגו ברשלנות או במהירות מופרזת, כבמקרה זה, ייענש בחומרה, ייתכן והיו נרתעים מלנהוג כך ואולי בעקבות כך היינו מגיעים להרגלי נהיגה נכונים וזהירים" (עמ' 82).



הדברים הללו, אגב, מעוגנים בפסיקתו של בית המשפט העליון. ברע"פ 448/92 סיריה רפאל נ' מ"י, פ"ד מו(5) 176, אמר כב' הנשיא שמגר:

"הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים, היא חלק מכריע ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות התנועה. אין בכך כדי להצביע על העדר החשיבות בפיקוח על תקינות הרכב, בהתוויית כבישים בטוחים, בבניית גדרות בטחון, בחינוך ובהסברה ועוד. אולם לכל אלה יהיה משקל אך ורק אם הנהגים ידעו אל נכון, כי מי שחוטא ברשלנות ובאי אכפתיות נענש כדבעי, כדי להגן על חייהם ובריאותם של אלה אשר בהם הוא עלול לפגוע ... איש גם איננו רוצה לפגוע באחרים. ... נהיגה בדרך איננה אקט חד פעמי, ואם נדע לשרש תופעות של התנהגות רשלנית, ואף מזלזלת ואי אכפתית גם כאשר הם לא גרמו לתאונות, ובודאי כאשר הם גרמו לתאונות, יהיה בהתנהגות, שהנהג יהא חייב לאמץ לעצמו, בשל החשש מפני ענישה יעילה, כדי ליצור את הרקע להפחתת הסיכונים. נהיגה זהירה יותר חייבת להיות אקט מופנם, שאותו מאמץ לעצמו הנהג מתוך רצון שלא להיקלע לנסיבות בהן יישלל רשיונו או ישלח למאסר בשל התנהגות בלתי מתחשבת באחרים המשתמשים בכביש...".



19. אני מציע, איפוא, לדחות את הערעור על שני חלקיו.



ז' המר, שופט



השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה.



ד' ברלינר, שופטתאב"ד



השופטת י' שטופמן: אני מסכימה.



י' שטופמן, שופטת



לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור.



זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גרם מוות ברשלנות

  2. גרימת מוות ברשלנות - עובר

  3. גרימת מוות ברשלנות - דוגמא

  4. עונש על גרימת מוות ברשלנות

  5. גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  6. מה העונש על גרימת מוות ברשלנות ?

  7. גרימת מוות ברשלנות - זיכוי

  8. גרימת מוות ברשלנות - ניתוח

  9. בלימה מאוחרת - גרימת מוות ברשלנות

  10. אי שמירת מרחק - גרימת מוות ברשלנות

  11. כמה מקבלים על גרימת מוות ברשלנות ?

  12. ערעור כל העונש - גרימת מוות ברשלנות

  13. גזר דין בעבירה של גרימת מוות ברשלנות

  14. תאונה בלתי נמנעת - גרימת מוות ברשלנות

  15. סטייה מנתיב נסיעה - גרימת מוות ברשלנות

  16. התנגשות בעמוד תאורה – גרימת מוות ברשלנות

  17. גרימת מוות ברשלנות – תביעת נזיקין אזרחית

  18. סעיף 64 לפקודת התעבורה - גרימת מוות ברשלנות

  19. העונש על גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים

  20. סטייה של משאית מעבר לשוליים - גרימת מוות ברשלנות

  21. עבירת גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון