פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, השופט ד"ר א. טננבוים, לפיו הורשע המערער בעבירות על תקנות 21(ג) (חוסר זהירות), 22(א) (אי ציות לרמזור), 64(ה) (זכות קדימה בצומת מרומזר), 65 (כניסה לצומת), לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, וכן בעבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. הערעור נסב על הכרעת הדין ולחלופין גם על גזר הדין. עובדות המקרה 1. בתאריך ה- 4.4.00 סמוך לשעה 21:00 נהג המערער באוטובוס ברח' ז'בוטינסקי לכיוון ימין משה ובהיכנסו לצומת המרומזר, פגע הנאשם ברוכב אופנוע (להלן האופנוע) אשר החל נסיעתו מכוון רח' קרן היסוד לרח' דוד המלך. המאשימה האשימה את הנאשם בנהיגה בחוסר זהירות, באי ציות לרמזור, באי מתן זכות קדימה בצומת מרומזר, בכניסה לצומת ובחבלה של ממש. 2. בפני בית המשפט הובאה תוכנית הרמזורים של אותה צומת וכן העידו שני עדים מטעם התביעה. הנאשם העיד מטעם עצמו. עדי התביעה היו עדים לתאונה. אבי שטייגמן (להלן שטייגמן) נסע במכוניתו בכוון נסיעתו של הנאשם במרחק של כ- 10 עד 20 מטרים מאחוריו. עד זה העיד כי הרמזור הפך לאדום בדיוק כששני גלגלי האוטובוס הקדמיים עברו את קו העצירה. עוד העיד העד שטייגמן כי היה נדמה שהאוטובוס עומד לעצור בהגיעו לצומת אך לפתע הוא האיץ את מהירותו. המסוכנות שבנהיגת הנאשם ניכרה לעינו של העד והוא אף הזכיר זאת באוזני נוסעת שהיתה עמו ברכב כשניה לפני קרות התאונה. קורסון יוסף (להלן קורסון) היה נוסע במונית עם כוון נסיעתו של רוכב האופנוע ושניהם המתינו ברמזור לאור הירוק. רוכב האופנוע עמד בנתיב הימני קיצוני במסלול נסיעה זה. בעדותו סיפר העד קורסון, כי בעת שברמזור שלו נדלק האור הכתום - המבשר על בוא הירוק - אמר לנהג המונית שלא ייסע כי באותו רגע ראה את האוטובוס חוצה את הצומת וכשהפנה את ראשו ימינה ראה את רוכב האופנוע מתחיל בנסיעה ופוגע באוטובוס. על פי תוכנית הרמזורים יש לאוטובוס אור ירוק במשך תקופה קצרה יחסית של 10 שניות. לאחר מכן יש שלוש שניות שבהן לאוטובוס יש אור כתום ואז הופך האור לאדום. בו ברגע שהאור הופך לאדום הופך האור להיות כתום לאופנוע ובמשך שתי שניות יש לאופנוע אור כתום ואדום יחד ואז הופך האור לירוק. 3. השופט המלומד קבע כי עדויותיהם של העדים - אשר היו מהימנות עליו - משתלבות היטב עם תוכנית הרמזורים והגיע למסקנות הבאות: לנאשם נדלק אור כתום בטרם הגיע לצומת ונראה כי אפילו שקל עצירה. במקום לעצור הגביר הנאשם את מהירותו על מנת לחצות את הצומת. הנאשם נכנס לצומת כאשר היה אור כתום בשלב הסופי שלו ומיד כאשר שני גלגליו הקדמיים חצו את קו העצירה הפך האור לאדום. בנוסף קבע השופט בהסתמך על עדותו של העד קורסון, כי רוכב האופנוע יצא מנתיבו מיידית כשהאור הפך לירוק עבורו, דהיינו, כשתי שניות לאחר שהנאשם נכנס לצומת. מכאן הסיק השופט כי הנאשם עבר באור כתום ולא באור אדום כמפורט בכתב האישום. מההגדרה המצויה בחלק ה' של לוח התמרורים עולה, כי חל איסור לעבור באור כתום כפי שהוא חל באור אדום, אלא אם מי שמתקרב לקו העצירה אינו יכול לעצור בבטחה לפני הצומת, שאז הוא יכול להיכנס לצומת אך הוא מצווה לפנותה מיד. מסקנת בית משפט קמא לאור העדויות שנשמעו בפניו כי המערער יכול היה לעצור בקלות בקו העצירה. מכיוון שכך לא התקיים הסייג " שאינו יכול לעצור בבטחה" ובהסתמך על סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, (להלן- סעיף 184) הרשיע את הנאשם כאמור לעיל. נימוקי הערעור 4. הערעור נסב על הפעלת סמכותו זו של השופט לפי סעיף 184. לטענת בא כוחו של המערער לא ניתן להרשיע את מרשו ב"עבירה אחרת" שעה שהעובדות החדשות שהתגלו בבית המשפט היו ידועות לתביעה עוד בשלב הכנת כתב האישום, באומרו זאת הוא מסתמך על האמור בע"פ 1377/94 אהרון משולם נ' מדינת ישראל. בנוסף נטען כי לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני אותה "עבירה אחרת". לפי טענה זו אילו ידע הנאשם כי הוא עומד בפני סיכון זה של הרשעה בגין חציית הצומת באור כתום, היה ממקד את הגנתו במתן הסבר לבית המשפט מדוע "לא יכול היה לעצור את רכבו בבטחה לפני הצומת". המערער טוען כי בית המשפט טעה בקבעו כי הוא יכול היה לעצור בקלות, כאשר למעשה לא באה בפניו אף עדות אחת לעניין מרחק האוטובוס מקו הצומת עת התחלף הרמזור לכתום. גם לפי עדות שטייגמן שהיה מאחוריו האור התחלף לכתום כאשר הגיע האוטובוס לצומת ומכאן שלא היה סיפק בידו לעצור. לסברת המערער גם אם טעה בשיקול דעתו כאשר חצה את הצומת בכתום הרי שאין לייחס לו רשלנות משום שלא בחר באפשרות הנכונה. נטענה גם טענה כנגד קביעתו של השופט כי רוכב האופנוע יצא מנתיבו מיידית כשהרמזור התחלף לירוק, מאחר ולא הובאה כל עדות כדי לתמוך בקביעה זו. יחד עם זאת נטען כי אין ללמוד מעובדה זו על מצב הרמזור של המערער בעת חצייתו, מאחר ולא הובאו נתונים על מהירות האוטובוס, אורכו של הצומת והזמן הדרוש לחצייתו. דיון 5. בא כוח המערער סומך את טענתו לפיה בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 184 רק במקרים בהם אשמתו בביצוע העבירה ה"נוספת" לא היתה ידועה לתביעה בזמן הגשת כתב האישום ונתגלתה לראשונה בשלב הראיות, על האמור בפסק דינו של השופט מצא בע"פ 1377/94 אהרון משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 112. יחד עם זאת ועל מנת להשלים את התמונה , ראוי לומר כי דעתו של השופט מצא בפסק דין זה היתה דעת מיעוט. השופט קדמי הביע עמדה הפוכה ובנקודה זו הצטרף אליו השופט חשין: "אכן, העובדות העומדות בבסיס ה"עבירות הנוספות" לא צוינו בכתב האישום; והן לא "נתגלו" לתביעה לראשונה במהלך הדיון בבית המשפט. ברם, לשונו של סעיף 184 הנ"ל מדברת במפורש גם בעובדות שלא נטענו בכתב האישום; והדיבור "שנתגלתה" בסעיף 184 האמור - אינו מחייב את המשמעות של "בלתי ידועה" קודם לכן. לטעמי, אין מקום לצמצם את הסמכות שמעניק סעיף 184 לחסד"פ , להרשעה בעבירות הנעוצות אך ורק בעובדות שלא היו ידועות לתביעה בעת הכנת כתב האישום; ויש להותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב להרשעה בכל עבירה "המתגלית" - קרי: המתחייבת - מן העובדות המוכחות בפניו במהלך הדיון." (עמ' 121) בע"פ 545/88 שלמה בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 316 נאמר לגבי סמכותו של בית המשפט לפי ס' 184 כי: "הרשעת נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף שלא נטענו בכתב האישום, נתונה - על-פי סעיף 184 הנ"ל - לסמכותו ולשיקול דעתו של בית המשפט, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן." (עמ' 323) משמע כי הסייג היחיד להפעלת סמכות זו הוא מתן הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן אחרת הדבר מצוי בשיקול דעתו של בית המשפט. לאור זאת אינני מוצאת מקום להידרש לטענה הראשונה של המערער ועל כן אעבור לדון בשאלה המהותית האם ניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן. 6. בע"פ 76/69 ציון עוזר ואח' נ' מדינת ישראל עמד השופט ברק (כתוארו אז) על יסודותיה של התיבה "הזדמנות סבירה להתגונן": "הזדמנות סבירה להתגונן" - כולל בחובו שני יסודות. היסוד האחד הוא טכני דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם להתנגד להבאת ראיות לעניין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים, ולהביא ראיות משלו. היסוד האחר הוא עניני מהותי, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך העולה מתוך העובדות שהובאו לפני בית-המשפט. לעניין יסוד שני זה השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום. על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להיעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן "במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך"" (פ"ד ל"ג (3)606, 613) המערער טוען שנמנעה ממנו הגנתו בכך שלא ניתנה לו הזדמנות לפתח קו הגנה חדש ולהוכיח מדוע לא יכול היה לעצור את רכבו בבטחה לפני הצומת. בהקשר זה נפגם היסוד הדיוני ולא הובאו בפני בית המשפט ראיות רלוונטיות לעניין כמו נתונים בדבר מהירותו של האוטובוס, אורך הצומת ומשך הזמן הדרוש כדי לחצותה. יש לדחות את טענת המערער. הגנתו של המערער היתה כי הוא חצה את קו הצומת באור ירוק וכי רק לקראת אמצע הצומת נדלק האור הכתום שגרם לו להאיץ כדי לפנות את הצומת. המערער כלל לא טען כי ייתכן וחצה את הצומת בכתום ובכך חסם בפני עצמו את האפשרות לבוא ולטעון היום כאילו לא התאפשר לו לעצור בבטחה על קו הצומת. יתרה מכך, מכלול הראיות שהובאו בפני השופט הביאו אותו למסקנה ברורה כי בנתונים שהוכחו המערער יכול היה לעצור על קו הצומת. בית המשפט האמין לעד שטייגמן כי הרמזור התחלף לאדום בדיוק כשגלגלי האוטובוס בו נהג המערער חצו את קו העצירה. נתון זה מתיישב גם עם עדותו של העד קורסון לפיה, כאשר ראה את האוטובוס מתקדם אל תוך הצומת, כבר היה הרמזור בכיוונו שלו על מצב אדום-כתום - המשמעות היא לפי תוכנית הרמזורים, כי האור האדום של המערער כבר נדלק. תוכנית הרמזורים מלמדת גם על כך שהרמזור הכתום של המערער, המתריע על האדום, נדלק במשך שלוש שניות. מכאן, שאין כל ספק כי המערער ראה את האור הכתום עוד בטרם הגיע לצומת, במשך כשתי שניות, ואכן חצה אותה בשלב הסופי של הכתום כפי שציין זאת השופט. העד שטייגמן העיד כי היה נראה שהאוטובוס עמד לעצור וברגע האחרון האיץ. נתון זה ביחד עם מהירות נסיעת המערער - 20 קמ"ש - עליה העיד בעצמו, מובילים למסקנתו של השופט כי המערער אכן יכול היה לעצור על קו הצומת, אולם ניסה "לגנוב" את הרמזור. 7. מסקנה זו של בית משפט קמא נראית סבירה לאור הראיות שהובאו לפניו ואין להתערב בה. לאור זאת איני רואה צורך לדון בטענת המערער כנגד הקביעה כי רוכב האופנוע יצא מנתיבו מיידית כאשר הרמזור הפך לירוק עבורו. הערעור על הכרעת הדין נדחה בזה. 8. אשר לערעור על גזר הדין. אכן בא כוח המשיב ביקש פסילה למשך 4.5 חודשים אולם השופט הנכבד סבר כי המדובר בנהיגה מסוכנת ובהתחשב בעובדה שהמערער הוא נהג מקצועי ראה לנכון להרתיעו וגזר עליו שישה חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל. לא ראיתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. הערעור על גזר הדין נדחה אף הוא. משפט תעבורהרמזור