פסק דין השופט א. רזי: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו מיום 24.10.00 של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט א. גופמן), לפיו המערער הורשע בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז1977-, בנסיבות בהן חלות הוראות סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א1961-. המערער הורשע גם בעבירה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה שעניינה התנהגות נהג רכב בעת נסיעה אחורנית. בעקבות ההרשעה הוטל על המערער עונש מאסר למשך 8 חודשים. הוא גם נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 6 שנים, חויב בתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח וכן הוטל עליו מאסר על תנאי בן 18 חודשים לתקופה של 3 שנים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין, על העונש שהוטל על המערער, ככל שהוא מתייחס לעונש המאסר בפועל ולשלילת רשיון הנהיגה. 2. התאונה הקטלנית אירעה ביום 4.4.99 סמוך לשעה 12:15 במגרש החניה של סגל עובדי בית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל. זמן מה קודם לכן המערער הגיע למקום כשהוא נוהג בטנדר סובארו. מגרש החניה היה באותה עת מלא עד אפס מקום. המכוניות חנו בצורה אנכית בשני טורים. האחד בצידו הימני של המגרש והשני בצידו השמאלי. המערער שהוזמן לבית החולים כדי לתקן תקלה במכונה למשקאות, התקרב כמעט עד דלת הכניסה של המוסד והחנה את מכוניתו "באמצע המגרש", במעבר בין שני טורי המכוניות, במקום שאינו מסומן כמיועד לחניה. התאונה ארעה ביציאתו של המערער מבית החולים. הוא נכנס למכוניתו, החל בנסיעה אחורנית לכיוון היציאה לכביש ובתוך כך, פגע בהולכת רגל, פסיה פובנסקר בת ה - 79, שחצתה את מגרש החניה משמאל לימין. המנוחה נפגעה אנושות מחלקו האחורי של הטנדר וכתוצאה מכך נגרם מותה. בכתב האישום נטען, כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער שהתבטאה, בין היתר, בכך שנהג את רכבו ללא תשומת לב שנעשה בדרך שבכיוון נסיעתו, בכך שנמנע מלבצע סיבוב במגרש החניה ולצאת מהמקום בנסיעה קדימה למרות שיכול היה לעשות כן, בכך שנסע אחורנית שלא בבטחה וללא נקיטת אמצעי זהירות, שלא נעזר במכוון הגם ששדה הראיה מהרכב לאחור היה מוגבל ושנהג במהירות בלתי סבירה במקום בו עוברים הולכי רגל. כן נטען, שהמערער נהג את רכבו באי אכפתיות, בחוסר זהירות, בקלות ראש ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות הענין. 3. השופט המלומד, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, סקר את נסיבות קרות התאונה ועסק, תוך זיקה לראיות שהוצגו בפניו במהלך המשפט בנושאים שונים, במישור העובדתי והנורמטיבי, שהיו דרושים לבחינת התנהגותו של המערער. דיון נרחב הוקדש לטענת המערער, כי התאונה היתה בלתי נמנעת. השופט, כך עולה מהכרעת הדין, אימץ את נתוני היסוד שנקבעו על ידי הבוחן המשטרתי שחקר את התאונה. למערער, כך צויין בדו"ח, היה שדה ראיה לאחור (דרך הארגז) למרחק של כ - 40 מטר. באשר לשדה הראיה באמצעות מראות הצד, צוין כי משמאל היה למערער שדה ראיה עד למרחק של 1.20 מטר ואילו מהמראה הימנית רק 40 ס"מ. בדו"ח הבוחן צויין, כי עובר לתאונה הטנדר נסע במהירות של 20.8 קמ"ש. שופט קמא סמך ידו גם על כך. בעקבות דבריו של עד ראיה למקרה, קבע השופט כי המנוחה חצתה את המעבר בין טורי המכוניות משמאל לימין בכיוון נסיעת הטנדר לאחור. מבין עובדות היסוד ראוי גם לציין, כי בהסתמכו על התרשים (ת6/) שנערך על ידי הבוחן, קבע השופט שהמרווח בין שני טורי המכוניות שחנו בצדדים הינו 8 מטר בהנחה שהיו רכבים שבלטו, כך נאמר בהכרעת הדין, מדובר במרווח ("נטו") של כשבעה מטר. השאלה הראשונה שהשופט המלומד העמיד על הפרק היתה, האם באופן מעשי ניתן היה לסובב את הטנדר ולצאת ממגרש החניה בנסיעה קדימה? בעמ' 8 להכרעת הדין נאמר בהקשר זה: "כאשר מדובר במרחק כזה (7 מטר - א.ר.), כשאורך רכב הנאשם הינו 4.20... אין ספק שניתן היה לבצע סיבוב, כך שטרם היציאה מהחניה, יהא רכב הנאשם עם חזותו קדימה ויבצע את היציאה בנסיעה קדימה. גם אם אקבל את גרסת הנאשם שהיו רכבים שבלטו, הרי לא היתה כל מניעה, שאת סיבוב רכבו יבצע במקום בו רכב כלשהו לא בלט... הנאשם בעדותו בפני... אומר שהמרחק בין המכוניות היה קטן ועל כן "נאלץ" לנסוע אחורנית. גרסתו זו אינה מתיישבת עם הודעת הנאשם במשטרה (ת1/), שנגבתה מיד לאחר התאונה, ממנה עולה שהנאשם... כלל לא שקל את האפשרות לבצע סיבוב... בהודעתו הוא אומר, כשחזר לכסא הסתכל במראות לאחורנית והכל היה פנוי ואז שילב להילוך אחורי ונסע... אין הנאשם מתייחס כלל לקיום מניעה... לסובב את רכבו. התרשמתי וכך עולה גם מדבריו, שלאחר ש"ראה" שהחניון פנוי, לא ראה צורך לתמרן את רכבו ו"הסתפק" בנסיעה אחורנית, תוך הסתכלות במראות או בהטיית ראשו אחורנית. יש להוסיף שגם מעיון בתמונות שצורפו (ת8/) ובעיקר תמונות 1 - 4, עולה בבירור שניתן היה לבצע תמרון בין שני טורי המכוניות...". הענין השני שנדון היה, האם המערער "עשה מאמץ למצוא מכוון... בעת שאמור היה לנסוע אחורנית..."? בדחותו את גרסת המערער, הופנתה תשומת הלב לדברים שמסר בהודעתו במשטרה באומרו: "לא חשבתי וגם לא היה אף אחד שם". בהקשר להתנהגות המנוחה עובר לתאונה והאפשרות שהיתה למערער להבחין בה, נאמר ע"י השופט המלומד בסעיפים 9, 10 ו- 12 להכרעת הדין: "מוכן אני לקבל, בהעדר ראיות השוללות אפשרות זו, שאכן המנוחה יצאה מבין מכוניות חונות וכי לא ניתן היה להבחין בה קודם ליציאתה ל"שטח הפתוח"... אין גם מחלוקת, ששדה ראייתו לצדדים באמצעות המראה השמאלית היה 1.20 מטר ומכאן שגם אם נעמיד את זמן התגובה על שניה, הרי שהנאשם לא יכול היה למנוע את התאונה... ברגע זה (כשהמנוחה היתה אמורה להתגלות לעיניו במראה - א.ר.) התאונה כבר היתה בלתי נמנעת." 4. בבואו ליישם את הדין על העובדות שנסקרו לעיל, השופט המלומד שאל את עצמו האם "נהג סביר" או "נהג מן הישוב" צריך היה לצפות את נוכחות המנוחה במקום ואת אפשרות הפגיעה בה וכן האם נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים למניעת הסכנה? כפי שעולה מהכרעת הדין, השופט המלומד השיב על השאלה הראשונה בחיוב ועל השאלה השניה בשלילה מוחלטת. הוא היה איתן בדעתו שהתביעה הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהקשר זה חזר השופט והזכיר את מחדלו של המערער לענין "תמרון" הטנדר לנסיעה קדימה למרות שהדבר היה אפשרי. בהתייחסו לכך בחומרה הודגש, שכמו כל נהג סביר גם המערער חייב היה לצפות, שבמהלך נסיעה אחורנית במגרש חניה עמוס מכוניות ולאור מגבלות קשות בשדה הראיה, קיימת אפשרות סבירה שיהיו במקום הולכי רגל, אשר בשלב זה או אחר יהיו מוסתרים בין כלי הרכב החונים. באותו אופן, כך הטעים השופט, דרוש היה לצפות שמאן דהוא יגיח לפתע לאזור "השטח הפתוח" ומתוך התרשלות יכנס למסלול נסיעתו. בהתייחסו אל הוראות תקנה 45 לתקנות התעבורה הובהר כי מדובר במצב דברים לפיו "נוהג רכב לא יסיע רכבו אחורנית, אלא אם יש צורך בכך ובמידת הצורך". בעמ' 13 - 14 להכרעת הדין קובע השופט: "לאור הממצאים... נסיעת הנאשם אחורנית לא היתה בגדר צורך ובהחלט יכול היה להימנע מכך ע"י תמרון רכבו לנסיעה קדימה... אוסיף ואומר, שגם אם סמוך למקום החניה לא ניתן היה לבצע תמרון זה, הרי אין לי ספק שמרחק מה משם, בשלב כלשהו, לא היו רכבים בולטים ואפשר היה לבצע את התמרון. לא היה מקום שהנאשם כדבריו, יבצע נסיעה אחורנית עד סוף מגרש החניה. המסקנה היא, שגם אם היה "צורך" בנסיעה אחרונית (דבר שכאמור איני מקבלו) הרי עבר הנאשם על האמור בתקנה 45, על פיה נסיעה לאחור תהא רק במידת הצורך והיה עליו לבצע את התמרון מרחק קצר ככל האפשר מהמקום בו חנה..." (ההדגשות במקור - א.ר.) ובהמשך: "גם אם הייתי מגיע למסקנה, שהנאשם לא יכול היה בשום שלב... לבצע תמרון רכבו... הרי בנסיבות אלה... היה על הנאשם מלכתחילה להימנע מכניסה למגרש החניה, העמוס לעייפה, תוך החניית רכבו בין טורי הרכבים החונים. הנאשם חייב היה לצפות שבעצם כניסתו למגרש החניה... עלול להיווצר מצב שיאלצו לנסוע אחורנית... כאשר היה חייב להיות מודע לסכנה הטמונה מעצם טיבה בנסיעה אחורנית כל שכן למרחק כה רב. נהג המבצע נסיעה אחורנית, נוהג למעשה כאילו עיניו קשורות לגבי אותם חלקים נסתרים ממנו ביחס להולכי רגל באזור, כל שכן שהסיכון בנסיעה בדרך זו, כפול ומכופל כשמדובר במגרש חניה, בו נוכחות הולכי רגל רבים הינה סבירה ואפילו מתבקשת וכל שכן, כאשר מדובר ברכב מסחרי עם "ארגז" המגביל את שדה ראיית הנוהג ברכב כזה... אסור היה לנאשם מלכתחילה, להיכנס למצב בו יאלץ לנסוע אחורנית והיה עליו לנהוג כפי שאכן נהג עד ההגנה, מר יחיאל בן ציון שציין בעדותו, שמאחר והחניון היה מלא עד אפס מקום, חנה בכניסה לחניון ולא נכנס פנימה..." השופט המלומד לא ראה עצמו פטור מלבחון את התנהגות המערער במצב דברים תיאורטי, לפיו באמת לא ניתן היה לסובב את המכונית ובהנחה שהנסיעה אחורנית היתה אמנם הכרחית. לדעת השופט, גם אם היו שוררים תנאים אלה, הרי שנהיגת המערער נעשתה ברשלנות וללא נקיטת אמצעי זהירות שהתחייבו בנסיבות העניין. עיקרי נימוקיו של השופט המלומד בעניין זה מפורטים להלן: "מוכן אני לקבל את גרסת הנאשם, כי עובר לכניסתו לרכב, ראה שאין אף אדם באזור ואף הסתכל מסביב לרכב... והביט במראות לוודא שאין הולכי רגל, אלא שסבור אני, שבנסיבות העניין, לא היה די בכך. כבר נפסק בד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה פ"ד לח(2) עמ' 285, שעל נהג לדעת כי תמונת מצב אותה קולט ברגע כלשהו, לעולם אינה יציבה וקופאת על שמריה, שכן בתנועה חלים שינויים תמידים ועל נהג לתת דעתו לכך כי מה שנראה לנגד עיניו ברגע מסויים אינו אלא מצב חולף. במקרה זה הנאשם, לאחר שלטענתו, בדק את האזור, נכנס לרכבו והחל בנסיעה אחורנית... 10 - 15 מטר. אין ספק שכאשר מדובר במגרש חניה עמוס רכבים, הרי מדובר בפרק זמן ארוך למדיי, שבמסגרתו יכול ויגיעו לאזור רכבו אנשים שהלכו במגרש החניה ולא הבחין בהם במהלך הבדיקה שערך לפני כניסתו לרכב... בנסיבות המקרה המיוחדות, כאשר מדובר בנסיעה בחניון שקיימת סכנת התפרצות של הולך רגל לנתיב נסיעת הנאשם בלא שיהא סיפק בידו לבלום, חלה עליו החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים... מחובתו היה להעמיד מכוון מאחורי רכבו ולחילופין, להימנע מנסיעה לאחור." (ההדגשות אינן במקור - א.ר.). בקובעו כי בנסיבות הענין דרוש היה להעזר במכוון, הזכיר השופט המלומד את דבריו של בית המשפט העליון בפרשת חדריה על כך שאמנם, אין זה מעשי לקבוע נורמה כללית של העמדת מכוון בעת כל נסיעה לאחור, אך אין מקום לפטור נהג מחובה זו. הכל, כך נפסק, תלוי "בסכנה הצפויה בנסיבות המצטברות של מקרה ומקרה...". כאמור, השופט המלומד היה בדעה כי לנוכח הנסיבות, "אופי המקום, שדה הראייה ודרך נסיעת הנאשם" הצורך בקבלת סיוע מצד שלישי היה מהלך הכרחי. המערער, כך עולה מהכרעת הדין, לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר על כך. 5. בהודעת הערעור ובטיעון בפנינו, חזר הסניגור על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת. לדעתו, בנסיבות העניין, לא היתה כל סבירות להופעת הולכת הרגל במקום ובהעדר צפיות, לא היה על המערער לנקוט באמצעי זהירות בעת נסיעתו לאחור. עוד נטען, שהמערער לא הפר את הוראות תקנה 45 ושמכל מקום, אף אם נסע לאחור ללא צורך, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, לא היה קשר סיבתי בין נסיעה זו לבין התוצאה הקטלנית. בא כוח המערער חולק על כך שניתן היה לסובב את המכונית. בא כוח המערער סבור, שמהלך כזה הכרוך מטבעו בתמרונים, לרבות נסיעה לאחור, טומן בחובו סיכונים שאינם פחותים מאשר נסיעה לאחור, באופן שהדבר נעשה ע"י המערער. דברי ביקורת הושמעו על כך, שהשופט קמא קבע אמות מידה בזמן נסיעה לאחור, שפירושן המעשי הטלת אחריות קפידה על הנהג. נציגת המדינה סבורה, כי מסקנותיו של השופט קמא נכונות ושראוי לאמץ את כל אשר נאמר על ידו בהכרעת הדין. בטיעונה בפנינו, הודגשה חובת הזהירות המוטלת על נהג המסיע את רכבו לאחור. אין צורך, כך נאמר, שנהג כזה יהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים ואין גם צורך כי ידע מראש את זהות הנפגע. בהקשר להתנהגותה של המנוחה נטען, שהמערער הוא שיצר את המצב המסוכן. 6. בבואי לבחון אם קיימת עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לא מצאתי שיש יסוד לכך. כפי שהדברים נראים בעיני, הרשעתו של המערער מתבקשת גם אם אניח לטובתו, שבאמת לא ניתן היה לסובב את הטנדר. ראשית דבר, יש להבהיר, כי מהבחינה המושגית חב המערער חובת זהירות כלפי המשתמשים האחרים בדרך ובכללם, הולכי רגל אשר נמצאו בתחום הסיכון של נהיגתו. הוא הדין בהסתכלות על העניין מההיבט הספיצפי. המערער, כמו כל נהג מן היישוב, יכול וצריך היה לצפות הן את נוכחותו של הולך רגל במקום והן את האפשרות שהוא יפגע. מדובר במגרש חנייה שהיה עמוס במכוניות. דרוש היה, איפוא, לצפות שבכל רגע עלול מאן דהוא להגיח מבין אחד מטורי המכוניות. חובה זו הייתה מוטלת על המערער גם כלפי הולך רגל פזיז או רשלן. בנוסף לכך, ראוי גם להדגיש כי למרות שהמקום מיועד לחניית כלי רכבים של עובדי בית החולים, ניתן להבין מחומר הראיות, שהחניון אינו מגודר, שאין פיקוח על הנכנסים וכן שהמקום יכול לשמש מעבר להולכי רגל, ביניהם כאלה העושים דרכם אל הכניסה לבית החולים, באופן שהמערער נכנס למקום. המערער עצמו טען, כי לפני שנכנס אל המכונית הוא הסתכל סביב כדי לוודא שאין בקירבתו הולכי רגל. משעשה כן, למדים אנו שהוא היה ער לאפשרות שהולך רגל עלול להימצא באיזור ולסיכון שעלול להיווצר בעקבות נסיעה לאחור. כפי שנאמר בע"פ 3158/00 (מגידיש נ. מדינת ישראל), אין מקום לדרוש מנהג שיהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר לתאונה הקלטנית. גם אין לדרוש, שהוא יהיה מודע לזהותו של הקורבן. די בכך, שהנהג המסיע רכבו לאחור מודע לסיכון שהוא יוצר. 7. אמצעי הזהירות הנדרשים מנהג בעת נסיעה לאחור נסקרו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת חדריה (ד"נ 22/83 פ"ד לח (2) עמ' 285). אגב דיון בעניינו של נהג אוטובוס, ניתנה הדעת גם לכללי התנהגות ביחס לסוגי כלי רכב אחרים, ובין היתר, בהקשר הנוגע למצבים בהם קיימות מוגבלות קשות בשדה הראייה. בעמ' 299-298 של פסק הדין נאמר מפי הנשיא דאז השופט שמגר: "הנכנס לרכב נוסעים ממוצע, אחרי שסבב סביב רכבו, יכול לשלוט בדרך כלל מבחינת ראיית הנעשה על ההתפתחויות סביב רכבו. אף אז מחובתו לשמור את כיוון הנסיעה במוקד מבטו... דא עקא, שיש מצבים בהם המבט אחורה אינו משרת מאומה, כי אוטובוס או משאית VAN או כלי רכבם דומים, מסתורים חלק ניכר ממה שנעשה מאחור ומי שמסיע רכב כנ"ל אחורה אינו דומה, לעיתים קרובות, אלא למי שמסיע רכבו קדימה כאשר עיניו קשורות... כאשר המדובר בנוהג ברכב, אשר שדה הראייה מתוכו מוגבל הגבלות משמעותיות, על הנהג להשתדל ככל האפשר מעיקרו שלא להיכנס למצב, בו יהא עליו להסיעו לאחור. כך במקרה שלפנינו, לא היה הכרחי שהנהג יכנס לרחוב צר וללא מוצא אך ורק כדי להחנות את הרכב ליד ביתו... אני גורס כי לא היה עליו מלכתחילה להכנס למצב, בו יהיה צורך בהסעה כאמור...". ובהמשך בעמ' 307-306: "לא הייתי מקבל על כן את הטענה, כי כל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש ענישתו של אדם נוסף, אם הוא מבקש להניע את רכבו במידה כלשהי אחורה. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו. אך לעניין הקו המנחה העקרוני הייתי קובע, כי נהג המבקש לנסוע אחורה חייב לוודא על ידי בדיקה סביב לרכב שאין אדם - ובייחוד ילדים - מאחורי הרכב... למותר לשוב ולהדגיש כי בעת הנהיגה אחורה מחובת הנהג לכוון מבטו כל העת אל השטח המוביל במישרין לכיוון אליו רכבו נע; במיוחד עליו לתת את הדעת לשטח המת ואם אין שליטה יעילה במבטו בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע - לא יצא חובת הזהירות, אם לא יבקש ממישהו כי יכוונו בצורה נכונה. בכלי רכב גדולים ובאוטובוסים זהו כמעט תמיד הכרחי... מי שרואה קושי מעשי ביציאה מתוך מערכת נסיבות עובדתית אליה הוא נקלע... אינו יכול לנקוט פתרון המסכן בעליל את חייהם של אחרים. פתרונו הנכון בכך, שמעיקרו לא ייכנס לתוך מערכת הנסיבות האמורה ואם כבר נכנס אליה, עליו לצאת מתוכה שלא על חשבון בריאותם ושלומם של אחרים". השופטת בן פורת הביעה אמנם הסתייגות מעמדתו העקרונית של הנשיא בעניין קבלת סיוע מגורם חיצוני. יחד עם זאת, נאמר על ידה: "אכן, כאשר ניתן ללא קושי להשיג עזרה כזאת על חובתך לגייסה. בעיקר, כאשר אין בידו להווכח בכוחות עצמו במידה מספקת שאין סכנה משקפת בשניות הקירטיות. אולם, לא תמיד עזרה כזאת ניתנת להשגה ואז, איסור מוחלט של נסיעה אחורנית עלול לפגוע באינטרס הציבור לחופש התנועה בכבישים, תנועה שדבקה בה תמיד מידת מה של סכנה" (ראה, שם בעמ' 308). 8. עמדת שופטי הרוב בפרשת חדריה ישימה גם לענייננו. למרבה הצער, המערער התנהג לאורך כל הדרך בקלות ראש. חטאו הראשון היה בכך שהתעקש להכנס למגרש החניה, למרות שלא היה אף מקום פנוי. כבר אז, היה עליו לצפות את הסכנה הצפויה למקרה ולא יתאפשר לו לסובב את המכונית וייאלץ לנסוע אחורנית בדרכו החוצה. המערער הוסיף לכלכל בידיו ללא מחשבה ובחוסר אכפתיות גם אחר כך בבואו לצאת ממגרש החניה. הדבר קבל ביטוי בהכרעת הדין משנקבע עובדתית שהמערער כלל לא שקל את האפשרות לסובב את הרכב. אינני מקבל את טענת הסניגור, שמהלך זה טומן בחובו סיכונים שאינם פחותים מאשר נסיעה לאחור, באופן שהדבר נעשה ע"י המערער. נכון שסיבוב הרכב כרוך, בין היתר, בנסיעה לאחור אולם ניתן היה לנטרל את הסיכון או למצער להקטינו במידה ניכרת, בביצוע פעולה זו למרחק קצרצר ובמהירות מינימלית הדרושה רק לצורך הזזת המכוניות. עמדתו של השופט המלומד בעניין הצורך להעזר במכוון מקובלת עלי. המערער נהג ברכב מסחרי עם "ארגז" וסבל מהגבלות קשות ביותר של שדה ראייה. מראת הצד השמאלי איפשרה לו מבט שאין בו כמעט מאומה כדי לקדם פני סכנה. מהצד הימני שדה הראייה היה אפסי. נסיעתו אחורנית הייתה, איפוא, במצב של עיניים עצומות. בהכרעת הדין נקבע שהמערער לא חשב על כך שבנסיבות אלה חובה עליו להיעזר במכוון. לדעתי, לא עמד בפניו כל קושי להשיג עזרה. כל שנדרש ממנו היה לפנות אל השומר שהיה בקרבת מקום או אל מישהו אחר מבין עובדי בית החולים. 9. הרשעתו של המערער מתחייבת גם בהתעלם מהצורך להעזר במכוון. למעשה, די בכך שנסע אחורנית כעוור למרחק רב יחסית, בנסיעה רצופה ובמהירות העולה על הסביר לנוכח הנסיבות. 10. אשר לערעור על גזר הדין - עמדתו של בית משפט קמא בעניין זה, משקפת את השינוי שחל בשנים האחרונות כלפי נהגים שהורשעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. סבורני, שגם בהתחשב ברשלנותה התורמת של המנוחה, אין לומר שהעונש שהוטל על המערער מופרז לחומרה, באופן המצדיק התערבות מצידה של ערכאת הערעור. 11. אני מציע איפוא לחבריי לדחות את שני חלקיו של הערעור. א. רזי, שופט השופט ש. ברלינר (אב"ד): אני מסכים. ש. ברלינר, שופטאב"ד השופטת ש. שטמר: אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט א. רזי. משפט תעבורהנסיעה לאחורתקנות התעבורה