ערעור על הרשעה בגין נהיגה בזמן פסילה

פסק דין 1. ביום 17.1.99 בשעה 16:15 נהג המערער, לטענת המשיבה, ברכב פרטי מתוצרת טויוטה בסמוך לכניסה אל הישוב כפר ערה. בגין נהיגה זאת, הוגשו נגדו 4 כתבי אישום אשר ייחסו לו עבירות אלה: נהיגה בזמן פסילה; נהיגה בלא ביטוח; נהיגה ברכב שרשיונו פקע, ונהיגה בחוסר זהירות ובצורה פרועה תוך כדי סיכון הולכי רגל. כב' השופט גופמן שמע את הראיות והחליט לזכות את המערער מן המיוחס לו באשר לנהיגה בחוסר זהירות וברכב שרשיונו פקע. הוא הרשיע אותו בגין נהיגה בזמן פסילה וכן בנהיגה ללא ביטוח. בגזר הדין הוא הטיל על המערער מאסר של 4 חודשים בפועל; 7 חודשי מאסר על תנאי; פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה למשך 30 חודשים; פסילה על תנאי למשך 3 שנים, וכן הטיל עליו קנס בסך 2,800 ש"ח. המערער מלין על ההרשעה, ולחילופין על חומרת העונש בגזר הדין. 2. פרטי העובדות הן כדלקמן: ביום 17.1.99 בשעה 16:15 לערך סיירו 3 שוטרים (רס"ל ליאור קפלן, רס"ל שי אהרוני וסמ"ר דורון עמר), בג'יפ משטרתי, בסמוך לצומת ערה. הם קיבלו הודעה באלחוט כי מתקרב למקום רכב טויוטה חשוד. כעבור זמן מה, הגיע הרכב הנ"ל אל מקום הימצאם, ואז שמע רס"ל קפלן את השוטר דורון עמר צועק: "הנהג עיסאם אבו שייכה תושב כפר ערערה", הוא הנהג. הם יצאו בנסיעה אחרי הרכב החשוד, הוא הגביר מהירותו, נכנס אל כפר ערה ונעלם. השוטרים הגיעו לא ביתו של המערער ואמו מסרה להם שהיא שוחחה עם המערער אמר לה כי הוא נמצא בכפר ערה ויגיע מיד הביתה. המערער לא הגיע הביתה באותו היום. השוטרים הגיעו לביתו למחרת היום, והבחינו במערער שנמלט מן הבית, ולבסוף עצרו אותו. לעומת גרסה זו של התביעה, ניצבת גרסתו של המערער ולפיה הוא כלל לא נהג ברכב הטויוטה הנ"ל; הרכב שייך לאחד בשם ירון לחיאני שלא הובא להעיד; ביום המקרה נסעו המערער וחבריו לרמלה ומשם לתל-אביב, אכלו במסעדה וחזרו בשעות הערב. לטענת המערער, אין לקבל את עדותו של השוטר עמר באשר לזיהויו כנהג הטויוטה. עוד טוען המערער כי ישנו "חשבון" בינו לבין השוטר שלמה ארביב, ומדובר באישום ש"הולבש" עליו על ידי אותו שוטר. 3. בהכרעת הדין המפורטת סקר כב' השופט גופמן בקפידה את הראיות שעמדו בפניו. השאלה העיקרית שהיתה טעונה הכרעה נגעה לזיהוי. לגבי עדות השוטרים, אמר כב' השופט גופמן כי "עדות השוטרים קפלן ועמר מהימנה עלי לחלוטין, כאשר גרסתם שקולה ואחראית וגם אין הנאשם מעלה כל טענה כנגד שוטרים אלה, באשר ל"בניית" תיק נגדו. חיזוק לגרסת השוטר עמר, לענין זיהוי הנאשם, אני מוצא בכך שהנאשם בחקירתו במשטרה (הוגשה ת1/) שמר על זכות השתיקה ובחר שלא לענות על שאלות החוקרים". באותה הודעה נשאל המערער "אתמול בשעה 16:15 בתאריך 17.1.99 נראית נוהג ברכב מסוג טויוטה פרטי... לכיוון כפר ערה האם זה נכון?", על כך הוא השיב "חוזר בהצהרתי אני לא רוצה לענות". החזרה היא על ההצהרה מפיו שנמסרה מיד תחילת ההודעה לאחר האזהרה, בה אמר המערער: "אני מבין על מה אני נחקר ואני לא רוצה להגיד כלום ואני שותק ואני יגיד בבית המשפט מה שיש לי". כב' השופט גופמן קבע גם את עמדתו לגבי עדויות האליבי של המערער. הוא ציין כי "העדים עשו עלי רושם בלתי מהימן, ומוזר בעיני, שביום מתן העדות, כשנה וחצי לאחר האירוע הם זוכרים היטב היכן היו ביום 17.1.99 עם מי היו ומה עשו... במהלך עדות עדים אלה, התרשמתי כי אז רצונו לסייע למכר מודע וכי הם עשו כל אשר שביכולתם לסייע לו מתוך "לויאליות" מתבקשת... סבור אני כי אין לבסס כל ממצא על סמך עדויות עדים אלה". כב' השופט גופמן לא ראה באי העדתו של מר לחיאני, משום פגם שיש בו כדי למוטט את גרסת התביעה. מר לחיאני הוזמן מספר פעמים אך לא התייצב. בסופו של דבר, החליטה התביעה לוותר עליו. על יסוד כל העדויות קבע כב' השופט גופמן כי הוא שוכנע מעבר לכך ספק סביר שאכן המערער הוא זה שנהג ברכב, במועד ביצוע העבירות הנטענות. ההרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, התבססה על פסילה קודמת של המערער בנהיגה. פסילה זו אמנם הוטלה על המערער בהעדרו, אך הודע לו על כך על ידי השוטר ארביב אשר רשם הודעת חשוד מיום 6.1.99 ובה אישר המערער "אני יודע שאני בפסילה קיבלתי הודעה בתחנת המשטרה בנתניה שאני (ב)פסילה ושם הפקדתי את רשיון הנהיגה שלי ואתה לא מחדש לי שום דבר ואני, בגלל שאני יודע שאני בפסילה אני לא נוהג". אמנם, המערער לא חתום על הודעה זאת, אך השוטר ארביב אישר על גבי ההודעה בעדותו "הקראתי לנ"ל את תוכן האזהרה ועדותו וסירב לחתום בטענה שרק בפני השופט יגיד את דברו". 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת החומר שבפני, נראה לי כי אין סיבה להתערב במסקנתו של כב' השופט גופמן. הוא שקל היטב את כל הראיות ומצא שעדותו של השוטר עמר מהימנה עליו. שוטר זה העיד כי הוא זיהה את המערער כנוהג בטויוטה "באופן וודאי". זיהוי זה התחזק בתגובתו הספונטנית של השוטר עמר, אשר צעק כי זה הנהג שבו מדובר תוך ציון שמו של המערער. מול עדות זאת, עמדו עדי ה"אליבי" המסופקים של המערער בהם מצא כב' השופט גופמן לא לתת אמון. חיזוק לעדויות התביעה, ניתן למצוא בשתיקתו של המערער בהודעה ת9/. במצב דברים זה, אין לומר שמסקנתו של כב' השופט גופמן לפיה הוכח שהמערער נהג ברכב הטויוטה ביום המקרה, אינה מעוגנת בראיות. באשר לנהיגה בזמן פסילה - משמצא כב' השופט גופמן לתת אמון לעדותו של מר ארביב, יכול היה לסמוך על המסמך ת9/, אף שהמסמך לא נחתם על ידי המערער. כאשר שוטר מוסר באופן מפורש לנהג כי הוא פסול לנהיגה, הודעה זאת היא הודעה מספקת ודי בה לצורך מילוי הנדרש בסעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961. נראה לי איפוא שיש לדחות את הערעור לגבי ההרשעה. 5. כך גם לגבי העונש. אין לומר שהוא חמור יתר על המידה, במיוחד לנוכח העבירות הרבות הרשומות לחובתו של המערער וגליון ההרשעות ת1/. בנסיבות הענין נראה אף שהעונש נוטה לקולא. 6. הערעור, הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין, נדחה. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהנהיגה בשלילהערעור