הכרעת דין 1. נגד הנאשם, יליד 1974, הוגש כתב אישום ביום 18/10/98 בו הואשם בביצוע חמש עבירות: הריגה, לפי ס' 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, להלן: "החוק", וס' 35 (א) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, להלן: "הפקודה", נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, להלן:"התקנות", וס' 38 (2) לפקודה; נהיגה במהירות בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות וס' 38(2) לפקודה; אי האטה, לפי תקנה 52(6) וס' 38(2) לפקודה; אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, לפי תקנה 67(א) וס' 38(2) לפקודה. 2. על פי כתב האישום רכב הנאשם ביום 5.7.97 בשעה 17.25 לערך, על אופנוע מסוג סוזוקי 750R, להלן:"האופנוע", במרכז הכביש בדרך ההגנה בחיפה, להלן: "הכביש", מכיוון צפון לדרום. בצד ימין של הכביש, בסמוך לתחנת אוטובוס, נמצא מעבר חציה המסומן היטב, בין היתר, בפנסים מהבהבים בצהוב. באותה עת חצתה במעבר, משמאל לימין, המנוחה, כשהיא מנופפת במקל ההליכה שלה באויר. משהספיקה לחצות מעל ל- 3.2 מטר פגע בה הנאשם עם האופנוע והעיפה לשול הימני. האופנוע המשיך ונזרק למרחק של 186.6 מ' - להלן:"התאונה". כתוצאה מהתאונה נגרם מותה המיידי של המנוחה והנאשם נחבל חבלות של ממש. עוד נטען בכתב האישום כי הכביש בו אירעה התאונה הוא כביש עירוני, שהמהירות המותרת בו היא 70 קמ"ש. הזמן בו אירעה התאונה היה אור יום ושדה הראיה פתוח ל150- מ' בערך. עובר התאונה נהג הנאשם במהירות של 129.30 קמ"ש. בס' 8 לכתב האישום פירטה המאשימה את מעשיו ומחדליו האסורים של הנאשם שגרמו לתאונה: 1) נהג באופנוע ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו. 2) התקרב למעבר החצייה במהירות מופרזת כשהוא חותך בנהיגה פזיזה בין מכוניות נוסעות ובין הנתיבים . 3) נהג באופנוע במהירות מופרזת ביותר. 4) לא האט ממהירות נסיעתו עד כדי אפשרות עצירה לפני מעבר החצייה, על מנת לאפשר למנוחה לחצות הכביש בבטחה. 5) נהג במהירות בלתי סבירה בהתקרבו למעבר החצייה. 6) לא צפר לעבר המנוחה על מנת להזהירה מהסכנה הצפויה לה. 7) נהג באופנוע בפזיזות המתבטאת באדישות ובשוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה. 8) נהג באופנוע בקלות ראש תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה בתקווה להצליח למונעה. 3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, למעט עובדת פטירתה של המנוחה ובקשר הסיבתי בין מותה לפגיעתו הנטענת. עם סיום הראיות של התביעה העלה הסניגור את הטענה ש"אין להשיב לאשמה". ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב בענין זה. לאחר שעיינתי בסיכומים ובפסיקה החלטתי ביום 18.4.00 לדחות את הטענה וכי הנימוקים יינתנו בהכרעת הדין. הסניגור ציין בסיכומיו שהגיש לאחר שמיעת הראיות שאין צורך במתן הנימוקים. התקיימו 5 ישיבות הוכחות. שתי ישיבות בוטלו והמועד להגשת הסיכומים הוארך, והכל לבקשת באי כח הצדדים. הישיבה הראשונה התקיימה ביום 15/2/99. עם סיום שמיעת הראיות של ההגנה, ביקשה ב"כ המאשימה לשקול, לאור עדותו של המומחה מטעם ההגנה, אם להביא עדות הזמה על ידי חוות דעת. היא לא נימקה את הבקשה והסתפקה בהודעה כללית. הסניגור התנגד לבקשה. החלטתי ביום 15.8.2000 לדחות את הבקשה וציינתי כי הנימוקים יפורטו בהכרעת הדין. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב: סיכומי המאשימה הוגשו ביום 30/8/00 וסיכומי ההגנה ביום 10/10/00 . מטעם המאשימה העידו אילן ברוצקי, להלן: "ברוצקי", רס"ל עמי גורן, להלן: "הבוחן", איתי לבנון, להלן: "לבנון", הגב' שרון שרביט, להלן: "שרביט", וערן מאירוביץ, להלן: "ערן". הוצגה, בהסכמה, הודעה של פרמדק - ת10/. מטעם ההגנה העידו הנאשם והמומחה אינג'ינר עוזי רז, להלן: "המומחה". אנתח להלן את טענות באי כח הצדדים וחומר הראיות, ותחילה אתייחס לס' 298 לחוק. ההדגשות בהכרעת הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת. ס' 298 לחוק קובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה". עבירת ההריגה כוללת שני יסודות, היסוד הפיזי, שהוא המעשה או המחדל האסור, והיסוד הנפשי. בנוסף, על התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל האסורים לבין התוצאה הקטלנית, והכל מעבר לספק הסביר. על מנת להטיל אחריות בגין הריגה די היה בעבר שהנאשם יהיה מודע לאפשרות גרימת חבלת גוף. היום היסוד הנפשי דורש מודעות הנאשם לאפשרות גרימת מוות. בע"פ 7159/98, מדינת ישראל נ' פלוני, דינים עליון, כרך נ"ו, 23, עמ' 4/11, פס"ד נ"ג (2) ע' 632, להלן: "פס"ד פלוני", סקרה כב' השופטת דורנר את התפתחות ההלכה לפני ואחרי תיקון מס' 39 לחוק, ומסקנתה היא: "עבירת ההריגה לפי ס' 298 לחוק היא עבירה תוצאתית של מחשבה פלילית. על כן, הואיל והתוצאה היא מוות, נכללת ביסוד הנפשי המודעות לאפשרות של גרימת המוות עקב המעשה..". ס' 20 (א) לחוק מתייחס למצבים העובדתיים מהם, ועל פיהם, ניתן לקבוע ולהסיק קיומה של המחשבה הפלילית: א) מחשבה פלילית: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: 1: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; 2: פזיזות שבאחת מאלה: א. אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; ב. קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. ב) לעניין כוונה, ראיה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. ס' 20 (ג) (1) קובע, לענין ס' 20, "כי רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות ... כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם", להלן: "חזקת המודעות". 4. אבחן להלן את השאלה אם ובאיזה מידה הוכיחה המאשימה את היסודות של עבירת ההריגה: 1) היסוד הנפשי השאלה הראשונה היא אם הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת מוות כתוצאה ממעשיו ומחדליו האסורים? ב"כ המאשימה טוענת בס' 17 לסיכומיה כי הנאשם היה מודע לאפשרות התרחשות התוצאה, לא רק מכוח ועל פי חזקת המודעות, אלא גם לאור דבריו בעמ' 56 ש' 16: " ש. לפני התאונה היית מודע, ואני שואלת באופן כללי, האם היית מודע לכך שנסיעה במהירות לפני מעבר חציה עלולה להרוג אנשים? ת. כן ". עוד טוענת ב"כ המאשימה כי מודעות הנאשם לאפשרות התרחשות התוצאה למדים גם מ"צורת נהיגתו", בכך שנמנע מלברר ולבדוק את הנסיבות ששררו בדרך "וזאת לאור טענת ההגנה כי שדה הראיה במעבר החציה הוסתר לחלוטין", ומכאן טוענת ב"כ המאשימה כי הנאשם "היה צריך לעצור לפני מעבר החציה ולבדוק אם אכן הוא פנוי", משלא עשה כך, ו"לא מיקד את תשומת לבו למי שעשוי לחצות את הכביש, נהג בפזיזות". טענותיה של ב"כ המאשימה מקובלות עלי. לא התעלמתי מכך שבחקירתו החוזרת אמר הנאשם כי המודעות שלו לכך כשהוא רואה אותם לפני מעבר החציה, עמ' 56 ש' 24. תשובה זו אינה יכולה לעזור לנאשם: מחומר הראיות עולה, ועל כך אין מחלוקת, ששדה הראייה היה פתוח למרחק של כ150-. חלק מעדי התביעה שנסעו בכביש בזמן שנסע הנאשם, העידו, כפי שיוסבר בהמשך, כי הבחינו במנוחה ממרחק של לפחות 100 מ', האיטו את מהירות נסיעתם, בלמו בלימת חירום ממרחק של כ60- מ' - עדותו של ברוצקי עמ' 6 ש' 11-18, ואיפשרו למנוחה לעבור בבטחה. אין כל סיבה שהנאשם לא יכול היה לראות את המנוחה אילו היה נותן את דעתו על התנועה בכביש בכלל ועל המתרחש במעבר החצייה או בסמוך לו בפרט. הוא לא הבחין בהולכת הרגל ולא האיט את המהירות בהתקרבו למעבר החצייה. הסניגור טען בעמ' 20 בס' 11.ג.11 לסיכומיו, "שאין בדו"ח הבוחן ת5/ כל רמז על אפשרות הבחנה של הנאשם במנוחה, אם כי ברור שהבוחן קבע שהתאונה בלתי נמנעת". אינני מקבל את הטענה. סבורני שגם הנאשם היה יכול להבחין במנוחה כמו שנהגים אחרים יכלו להבחין ואף הבחינו בה אילו הנאשם היה ער למה שמתרחש בכביש . יפים לענייננו קביעותיו של כב' השופט קדמי בע"פ 6236/97 חג'אזי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 98 (2) עמ' 408 להלן: "פס"ד חג'אזי": "... נהג שאינו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש המצוי במקום ישוב מאוכלס - כשתשומת לבו נתונה כולה למתרחש במקום 'אחר', נוהג ב'פזיזות' כמשמעותה בסעיף 20(א) (א) לחוק העונשין, לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לחצות את הכביש במעבר החצייה שסומן לצורך זה ואשר החל בחצייה כשהמשאית שבה נהג המערער נמצאת במרחק של כ39- מ' ממנו. משהוכחה 'פזיזות' לענין התוצאה של פגיעה בגופו של אדם, נתמלאה דרישת היסוד הנפשי הדרושה להרשעה בעבירת ההריגה בה הורשע המערער". בענייננו, הנאשם הכחיש שידע כי במקום היה מעבר חצייה למרות שנסע בכביש לפני כן מספר פעמים. אינני מאמין לנאשם שלא ידע על "קיומו" של מעבר החצייה. מעבר החצייה מסומן בשני תמרורים צהובים מהבהבים. כל נהג שנותן את דעתו על המצב בכביש, ולדעתי כל נהג חייב לתת את דעתו על המצב בכל הכביש ולא רק במקום בו נוסע, היה מבחין באור המהבהב ואז חייב היה לדעת כי מדובר במעבר חצייה. כל נהג יודע או חייב לדעת, שבמעבר חצייה עוברים הולכי רגל ולכן כל נהג, לרבות הנאשם, היה צריך להיות מודע לאפשרות שבמעבר החצייה יימצא הולך רגל וכי עליו לנקוט בכל האמצעים כדי לא לפגוע בו ולאפשר לו לעבור בבטחה. לדעתי נהג שאינו שם לב למתרחש בכביש או למצבו של הכביש, נוהג בשוויון נפש ובקלות דעת לאפשרות שנהיגה שלו תגרום לפגיעה בהולך רגל על התוצאה הקטלנית. לא רק זאת: אם טענתו של הנאשם כי רכב נסע לפניו והסתיר את המעבר, חייב הנהג להאיט את מהירות נסיעתו למקרה והולך רגל נכנס למעבר חצייה בפרק הזמן שהרכב הסתיר את המעבר. לדעתי בנסיבות כאלה חייב הנהג להאיט את מהירותו באופן כזה שיאפשר לו לעצור לפני מעבר החצייה, מה גם ושדה הראייה היה פתוח לפחות כ50- מטר, דבר המאפשר לו, להבחין בתמרור המהבהב ובהולכת הרגל שהחלה לעבור במעבר החצייה מצד שמאל, עברה נתיב אחד והיתה לקראת סיום הנתיב השני בו נסע הנאשם, משלא נהג כך הוא נהג באדישות ואף בקלות דעת. אמנם לא נקבעה מהירות מדוייקת אך הנאשם הודה כי ידע שנסיעה במהירות לפני מעבר חציה עלולה להרוג אנשים. אין ספק שהנאשם נהג במהירות בלתי סבירה והראייה לכך, כפי שהעיד ברוצקי, הוא "עף" לגובה של כ- 6-7 מ', נפל והמשיך להדרדר בכביש למרחק של לפחות כ110- מ'. אין ספק שתוצאה זו מצביעה על מהירות בלתי סבירה לפני מעבר חצייה. המסקנה העולה מהמקובץ היא שהמאשימה הוכיחה, מעל לכל ספק סביר, את היסוד הנפשי. 2) היסוד הפיזי המאשימה טוענת כי הנאשם גרם למותה של המנוחה גם במעשה וגם במחדל אסורים: המעשה האסור היה הנהיגה במהירות מופרזת והעקיפה מימין שלושה כלי רכב שהתקרבו למעבר חציה, בניגוד לתקנה 47 לתקנות. המחדל האסור מתבטא בכך שהנאשם היה חייב להאיט את מהירות הרכב כאמור בתקנה 51 לתקנות כאשר צפויה סכנה להולכי רגל, לרבות בהתקרבו למעבר חציה, ולא עשה כן. בין באי כח הצדדים יש מחלוקת מה היתה המהירות בה נסע הנאשם בעת התאונה. סבורני כי על אף המחלוקת וללא קשר אליה, ניתן לקבוע, בודאות, שהתנהגותו האסורה של הנאשם היתה הגורם הבלעדי לתוצאה הקטלנית. ההתנהגות האסורה התבטאה באי האטה של מהירות האופנוע עד כדי עצירה בהתקרבו למעבר חציה, ואין זה משנה מה היתה המהירות. תקנה 52 לתקנות קובעת: "... חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפוייה סכנה לעוברי דרך... ובמיוחד בהתקרבו למעבר חצייה". לדעתי, לשון התקנה מטילה חובה על כל נהג להאיט את מהירות הרכב עד כדי עצירה לפני המעבר ולאפשר להולכי הרגל לחצות בבטחה. ברור, ואין לי ספק בכך, שהנאשם הפר חובה זו. אכן נכון הוא כי חובה זו קיימת, כפי שטוען הסניגור, כשיש הולכי רגל במעבר החצייה. לדעתי חובה זו קמה, והנאשם היה צריך להיות מודע לאפשרות שהולכי רגל יהיו במעבר החצייה שבו הוא לא הבחין, כשניתן היה להבחין בו. הסניגור טוען, ועל כך אין מחלוקת, כי האישום שהנאשם עקף מימין 3 כלי רכב שהתקרבו למעבר החציה, בניגוד לתקנה 47 לתקנות, לא נטען בכתב האישום ולכן אין להרשיעו בעבירה שלא נטענה בכתב האישום. מצד שני ב"כ המאשימה טוענת בס' 10 לסיכומיה, כי ביהמ"ש יכול להרשיע את הנאשם בעבירה לפי תקנה 47 לתקנות מאחר וניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן וזאת לפי ס' 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], 1982, להלן: "חוק סדר הדין". אני דוחה את טענת הסניגור. כבר נקבע כי בית המשפט אינו כבול לעבירות שנוקבת בהן התביעה "בהוראות החיקוק" שבכתב האישום וסמכותו של בית המשפט מתחייבת מהוראות הסעיפים 184 ו186- לחוק סדר הדין - ראה ספרו של כב' השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, (ספר שני), מהדורה משנת 1998 בעמ' 929 - 934 וסיכום ההלכה שם. השאלה היא אם הניחה המאשימה תשתית ראייתית כדי להכויח את העבירה של עקיפה בניגוד לתקנה 47 לתקנות, מצד אחד, ואם ניתנה לנאשם ההזדמנות להתגונן נגד אישום זה, מצד שני. המאשימה מבקשת לבסס את ההרשעה על עדותה של שרון שמסרה בהודעתה במשטרה, נ4/, כי ראתה שלושה אופנועים "והם חתכו בין הנתיבים ובין המכוניות... וראיתי שהאופנועים נוסיעם במהירות מאחורי בנתיב השמאלי ועברו לימני ומשם כשהם עוקפים אותי משמאל כשאני עדיין בנתיב הימני והייתי 30 מ' מאחוריהם". תאור זה בהודעה נ4/ מוכיח באופן ברור וחד משמעי שהואפנועים "השתוללו" בכביש ועברו מנתיב לנתיב עד שאחד מהם פגע במנוחה והעיפה באוויר. לעומת זאת טוען הסניגור בעמ' 19 לסיכומיו כי הגברת שרון סתרה את גירסתה במשטרה בבית המשפט ואמרה כי "אינה זוכרת אם עקפו אותה" - עמ' 41 ש' 10-18. עדותה של שרון במשטרה ותשובותיה בבית המשפט היו בפני הנאשם וסניגורו. סבורני כי הנאשם היה צריך להתייחס לראיות אלה בעדותו - היתה לו הזדמנות נאותה לחלוק על דברים אלה והוא לא ניצל הזדמנות זו. אכן בעדותה בבית המשפט לא התייחסה שרון לעניין העקיפה, אך לאחר שב"כ הנאשם הציג בפניה את הודעתה במשטרה, נ4/, אישרה שרון, בתשובה לשאלת הסניגור, כי מה שאמרה במשטרה היה נכון וכי אז זכרה את האירועים יותר טוב - עמ' 40 ש' 24-27. ראה גם עדותו של ברוצקי עמ' 3 ש' 25-27 שם אמר כי לאחר שעצר לפני מעבר החצייה כדי לאפשר למנוחה לעבור, שמע חבטה "וחלף אותי מצד ימין" אופנוע עם רוכב. סבורני כי אין מניעה להסתמך על נ4/ לפי ומכוח ס' 10 א (ג) לפק' הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, להלן: "פקודת הראיות". הסניגור סבור כי לא ניתן לסמוך על דבריה של הגב' שרון בנ4/בעיקר מהנימוק כי העדה מדברת על שלושה אופנועים בעוד שאין מחלוקת שהיו שני אופנועים. אני מוכן להניח, לטובת הנאשם, כי לא ניתן לסמוך על עדותה של הגב' שרון בעניין זה, אך ניתן לבסס את ההרשעה בניגוד לתקנה 47 לתקנות על עדותו של ברוצקי. עפ"י עדותו של ברוצקי, אני קובע, ואין לי ספק בכך, כי הנאשם עקף את רכבו של ברוצקי מצד ימין, לפני מעבר החצייה, עקיפה שהיא אסורה, בניגוד לתקנה 47 (א) + (ה) 1 + 3 לתקנות, ופגע במנוחה שהיתה כבר בצד הימני של מעבר החצייה לקראת סוף המעבר. העולה מכל האמור לעיל, ואין מנוס מלקבוע, כי המאשימה הוכיחה את "היסוד הפיזי" של האשמה בכך שהוכיחה כי המנוחה נפגעה ומתה כתוצאה מפגיעת האופנוע של הנאשם. יש לזכור כי הנאשם אינו מכחיש כי הוא זה שפגע במנוחה. 3) הקשר הסיבתי כאמור מודה הנאשם כי הוא שפגע במנוחה, אך לטענת הסניגור, "עובדות אלה אינן מספיקות כדי להרשיעו בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות... וכי על המאשימה להוכיח את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשה הנאשם ומותה של המנוחה". על מהותו של הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש בעבירות של "מחשבה פלילית" ראה ספרו של כב' השופט קדמי, "על הדין בפלילים", חלק ראשון, מהדורה 1994, בעמ' 51: "... שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי - בקשר לעבירות של מחשבה פלילית - מתעוררת, בדרך כלל, רק בהקשר להתערבותו של גורם זר, כשהשאלה היא - אם יש בהתערבות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין העבריין "המקורי" לבין התוצאה; ובהקשר זה נראה, שהגישה הרווחת היא, שמבחן ניתוקו של הקשר הסיבתי - מחמת התערבותו של גורם זר - הינו מבחן אובייקטיבי של 'צפיות סבירה', ולא מבחן סובייקטיבי של 'צפיות בפועל". על אופן ונסיבות אירוע התאונה, אנו חיים, בעיקר, מפיו של ברוצקי, שנסע במכונית עם אשה ושני ילדים. בחקירתו הראשית אמר בעמ' 4 ש' 18 ואילך: "ביום 5.7.97 הייתי עד לתאונת דרכים. אני נסעתי מכיוון צפון לדרום... בסביבות מכון חקר הימים, קצת לפני זה, ראיתי מצד שמאל של המסלול השני, שבא מדרום לצפון, אישה די זקנה שהיא חוצה בריצה את המסלול שבא ממול, (הכיוון הנגדי), מכיוון מזרח למערב, והייתי בטוח שהיא תעצור באמצע, איפה שיש אי תנועה, מאחר והיא לא עצרה, הייתי חייב לבלום בלימת חירום. היא חצתה במעבר חצייה". ברוצקי, שנסע בנתיב השמאלי, עצר לפני מעבר החצייה והמנוחה חלפה אותו, והוא המשיך. שניה לאחר שעבר את האישה, כשהיתה בצד ימין שלו, "שמעתי חבטה וחלף אותי מצד ימין אופנוע עם רוכב...", עמ' 4 ש' 25-27. בהמשך, באותו עמוד, הוסיף ברוצקי כי האופנוע לא היה במצב נסיעה שגרתי, התנדנד והתהפך... והאופנוע זינק לששה או שבעה מ'. ברוצקי גם מאשר כי המהירות בה נהג היתה 70-80 קמ"ש. בחקירתו הנגדית אישר ברוצקי כי כאשר החל לבלום בלימת חירום המהירות של רכבו היתה 40-50 קמ"ש. הסניגור ניסה בחקירה הנגדית ובסיכומיו להטיל ספק באמינות גירסתו של העד ברוצקי. שקלתי את טענותיו של הסניגור בסיכומיו ובחנתי היטב את שאלותיו בחקירה הנגדית, אך לא שוכנעתי כי עדותו של העד אינה ראוייה לאמון. לעד אין עניין בתאונה ובתוצאותיה והשאיר עלי רושם של דובר אמת. גירסתו לא נסתרה. כאמור, אין מחלוקת שהאופנוע הוא שפגע במנוחה, וכי בעקבות הפגיעה וכתוצאה ממנה היא נפטרה - סיכומי הסניגור בעמ' 6 ס' 3 (ד). מחומר הראיות גם עולה, באופן ברור וחד משמעי, ואין מנוס מלקבוע, כי הפגיעה היתה בתוך מעבר החצייה, כשהמנוחה הספיקה לעבור כשני שליש מרוחב הנתיב והיתה לקראת סוף המעבר. לא אפרט את כל הראיות המוכיחות זאת: ראה למשל דו"ח הבוחן, ת5/, בעמ' 3 ש' 14, חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, נ6/ בעמ' 4, עדותו של הנאשם בבית המשפט בעמ' 58 ש' 1-2 ועדותו של ערן, חברו של הנאשם, אשר רכב על האופנוע שנהג בו לבנון, עמ' 46, ש' 4 ובעמ' 47 ש' 17. אין מחלוקת גם, וכל העדים העידו כי מדובר בכביש ראשי בו היו הרבה כלי רכב "ותנועה כבדה". הסניגור טען בס' 3 (1) לסיכומיו כי: "אין חולק כי ריצת המנוחה לתוך כביש חיפה-ת"א על שני מסלוליו ו4- נתיביו ההומה ממכוניות נוסעות ומבלי להסתכל לימין ולא לשמאל מהווה מעשה רשלנות בדרגה הגבוהה ביותר המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם, (אם בכלל היתה), לבין התאונה". מסכם הסניגור את טענתו בעמ' 16 ס' 11 א' 4: "...המנוחה פרצה לתוך כביש חיפה-ת"א ההומה ממכוניות אשר אמורות לנסוע עד 70 קמ"ש לפי החוק, חצתה בריצה 2 נתיבים, (המוליכים לחיפה), לא עצרה במעבר בין 2 המסלולים והמשיכה בריצתה לתוך 2 הנתיבים הנוספים (המוליכים לת"א), ונפגעה ע"י הנאשם סמוך לאמצע המסלול. בריצתה היא לא הסתכלה לא לימין ולא לשמאל וכל אדם או נהג סביר לא היה צריך להניח כי אדם יעשה מעשה כזה, כלומר, יפרוץ כמתאבד לתוך הכביש המסויים הזה כפי שעשתה המנוחה. אולם בזאת לא די. רלשנותה הרבתית של המנוחה התבטאה בכך שהיא גם לא עצרה אפילו בשטח ההפרדה על אי התנועה לאחר שהצליחה לעבור ללא פגע את 2 המסלולים המוליכים לחיפה אלא המשיכה בריצתה לתוך 2 המסלולים האחרים מבלי להתייחס כלל לתנועה ומבלי להסתכל לימינה ולשמאלה". אינני מקבל את הטענה. אכן נכון הוא כי המנוחה רצה בתוך מעבר החצייה, אך לדעתי אין ברציתה של המנוחה בכביש שיש בו תנועה ערה וכבדה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין התנהגותו של הנאשם והתוצאה הקטלנית. האופן בו נסע הנאשם, על פי עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה, מצד אחד, ועדויותיהם של יתר עדי התביעה בבית המשפט, אינם משאירים בלבי מקום לספק כי אופן נסיעתו של הנאשם בעורק תעבורה ראשי ההומה מכלי רכב ומעשיו האסורים, כפי שקבעתי, הם הגורם לתאונה. דוקא הפקודה והתקנות על פיה צפו התנהגות רשלנית של הולכי הרגל ולכן הטילו על הנוהג בכלי רכב כללי התנהגות שתמנע פגיעה בהולך רגל רשלן - כך גם הפסיקה, והכל במגמה להגן, ככל האפשר, על הולך רגל. הגב' שרביט אמרה בעמ' 41 ש' 2-5 בתשובה לשאלה אם ראתה את עצם הפגיעה במנוחה: "לא. לא ראיתי את הפגיעה באישה, האופנוע עבר במהירות כזו שלא ניתן היה לראות". הגב' שרביט אמרה כי היא נהגה בהילוך שלישי ובמהירות של 60 קמ"ש. דבריה של הגב' שרביט לא נסתרו, אין כל סיבה לא להאמין לה, והם ראיה לכך כי הנאשם נהג במהירות העולה על 60 קמ"ש לקראת מעבר החצייה וכתוצאה מכך פגע במנוחה. יש לזכור גם כי הנאשם אינו זוכר כלום מהתאונה, כפי שיוסבר בהמשך, אינו זוכר באיזה מהירות נסע אם כי טען כי לא נסע במהירות. אכן נכון הוא שהמהירות המותרת בכביש היא 70 קמ"ש, אך מהירות זו אינה משחררת את הנהג מלהתאים את מהירותו למצב הכביש לפי הוראות התקנות - דהיינו החובה להאיט את המהירות, למשל, בהתקרבו למעבר החצייה. המהירות המותרת אינה חובה אלא אופציה שהנהג חייב לא לעבור אותה מצד אחד, ולהתאים את המהירות למכלול הנתונים בכביש מצד שני, הנהג חייב להאיט את מהירות נסיעתו אם הנסיבות מחייבות זאת. המהירות "המותרת" תהפך למהירות "אסורה" ובלתי סבירה, אם יש בה משום סיכון למשתמשים בדרך, בין שהם הולכי רגל ובין שהם כלי רכב. לדעתי התנהגותה של המנוחה במעבר החצייה לא ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו האסורים של הנאשם לפגיעה במנוחה וגרימת מותה. 5. הראיות של המאשימה ב"כ המאשימה מבקשת לקבוע כי הנאשם נהג בפזיזות וגרם במעשיו ובמחדליו האסורים למותה של המנוחה תוך שהוא עובר על התקנות, לרבות תקנה 47 בענין העקיפה, כמפורט בס' 8 (ב) לכתב האישום. סבורני כי המאשימה הוכיחה את טענותיה: 1) העדות של ברוצקי מעדותו של ברוצקי בבית המשפט עולה כי הוא נסע בנתיב הימני לכיוון תל אביב, הבחין במנוחה ממרחק של כ100- מטר, בלם בלימת חירום מאחר והמנוחה המשיכה ללכת. לאחר שבלם בלימת חירום והמנוחה היתה בצד ימין שלו, שניה לאחר מכן, שמע חבטה וחלף אותו מצד ימין שלו, אופנוע עם רוכב - האופנוע "לא היה במצב נסיעה שגרתי... הוא התנדנד מצד לצד כמה שניות והתהפך" - עמ' 4 ש' 18-29. בעמ' 5 ציין ברוצקי כי נסע במהירות 70-80 קמ"ש, אך כשהבחין במנוחה, אישה שמנה וכבדה, רצה בקצב די איטי והרימה את המקל שלה, החל להאיט את המהירות ומשראה שהמנוחה לא עוצרת, בלם את בלימת החירום במרחק של כ60- מטר לפני מעבר החציה. בהמשך ציין ברוצקי כי הוא זה שברח מהמנוחה וכשהוא עבר את מעבר החצייה היא היתה כבר בצד ימין שלו ואז בא האופנוען מצדו הימני. בעת שהחל לבלום בלימת החרום המהירות שלו היתה 40-50 קמ"ש. בתשובה לשאלת הסניגור בחקירה הנגדית "אם האופנוע לא נפל ונמרח על הכביש", ענה ברוצקי בעמ' 9 ש' 18: "דווקא כן... מהתאוצה שלו הוא המשיך להתהפך". עדותו של ברוצקי, כפי שכבר ציינתי , אמינה ומקבלת עלי. הוא עד נטרלי ואין בעדותו סתירות או תהיות המעוררות ספק באמינות גירסתו. וזאת יש לזכור: הראות באותו יום היתה טובה ושדה הראיה פתוח עד ליותר ממאה מטר. אם ברוצקי הבחין במנוחה ממרחק של 100 מטר, ונקט בכל האמצעים בהתאם לתקנות, כדי למנוע פגיעה במנוחה, כפי שהסביר, אין כל הסבר מדוע הנאשם לא הבחין במנוחה ונקט באותם אמצעים. לא התעלמתי מטענתו של הנאשם כי רכב גדול היה לפניו ומנע ממנו לראות את מעברהחצייה. לטענה זו אתייחס בהמשך אך אומר מיד כי אין בטענה זו ממש וסבורני כי נולדה לצורך המשפט. 2) העדות של לבנון מעדותו של לבנון, חברו של הנאשם, עולה כי הוא, כמו הנאשם, נסע על האופנוע שלו. חברו ערן רכב אחריו. הנאשם נסע ראשון, במהלך הנסיעה לבנון "קלט בזוית עיין" שהנאשם "נזרק מהאופנוע והאופנעו מתגלגל ברצפה. התנועה היתה עמוסה וכך שלא ראה בדיוק מה היה", עמ' 14 ש' 20-30. לאחר שב"כ המאשימה רעננה את זכרונו, אישר לבנון כי יחד עם הנאשם, "יצאו" ממקום בו עצרו לפני רמזור, אך המרחק בינו לבין הנאשם היה כ300- מטר, מאחר והוא הנאשם "פתח מהירות", עמ' 17 ש' 3. לבנון אישר גם כי: "היו אז מכוניות ב300- מ' אלה". הוא, הנאשם, "עקף מכוניות" - עמ' 17 ש' 30, ובהמשך בעמ' 18 ש' 16 אישר לבנון כי: "בכביש היתה תנועה כבדה - היו הרבה רכבים". בחקירתו הנגדית אישר לבנון שהמרחק של 300 מ' יכול להיות מוגזם. ב"כ המאשימה מבקשת לקבל את ההודעה של העד במשטרה, ת1/, מכוח ס' 10א(ג) לפק' הראיות, מהנימוק כי לבנון חזר בעדותו על המילים "לא זוכר", בעוד בתשובות לסניגור זכר דברים שעזרו לחברו. מקובלת עלי בקשתה של ב"כ המאשימה. אכן זכרונו של לבנון "סלקטיבי" ובתשובותיו המתחמקות בחקירתו הראשית ניסה "לעזור" לנאשם - ראה תשובותיו בעמ' 16-17. סבורני כי די בכך כדי להצדיק את ההסתמכות על אימרת החוץ של העד ומעדיף את האמור בה על עדותו בבית המשפט. לבנון אישר כי אמר לשוטר שרשם את ת1/ "את כל האמת". על פי עדותו של לבנון אני קובע כי הנאשם "פתח מהירות" והמרחק ביניהם היה כ300- מטר. סבורני כי בנסיבות אלה ברור הוא כי ישראל נהג במהירות כזו שיצרה מרחק של כ300- מ' בינו לבין הנאשם. תשובתו בחקירתו הנגדית כי המרחק הזה הוא מוגזם אינה מקובלת עלי והיא מיועדת לעזור לנאשם. לא התעלמתי מדבריו של לבנון כי הוא והנאשם נסעו באותה מהירות וכי הוא נסע במהירות פחות מהנאשם כי הוא הסיע נוסע אחר וכי האופנוע שלו "פחות טוב" אך לדעתי האימרה של לבנון בעניין המרחק ביניהם אינה "מצוצה מהאצבע" ומתיישבת עם אמרתו הראשונה שהנאשם "פתח מהירות", אימרה שהיא מקובלת עלי, על אף "ההגזמה" כביכול בה הודה בחקירתו הנגדית ומצביעה על כך שהנאשם נהג במהירות כזו שאיפשרה את הפער בין שני האופנועים. 3) העדות של הבוחן מעדותו של הבוחן עולה, ואין מחלוקת על כך, כי הכביש סלול אספלט, ישר ונקי, תקין, ללא מהמורות, מעבר החצייה מתומרר ומסומן על פני הכביש, מהירות מותרת 70 קמ"ש, מזג האוויר טוב, שעת אור יום, שדה הראייה למקום התאונה פתוח ממרחק של 150 מטר לפחות - "מדוד", מעל מעבר החצייה, על גבי עמוד, תמרור מוגבה "ג7-", שני פנסים צהובים מהבהבים (מתחת לתמרור), האחד מעל לנתיב השמאלי מכיוון חיפה לתל אביב, והשני מעל לנתיב השמאלי מכיוון תל אביב לחיפה. סמוך למקום התאונה ולמעבר החציה יש תחנת אוטובוס עם אי חנייה. בחקירתו הנגדית ובסיכומיו בעמ' 29 ניסה הסניגור לערער את אמינותו של הבוחן, שלטענתו פעל "ברשלנות ואי מקצועיות", במיוחד הדו"ח שערך ת5/, להלן: "הדו"ח". לטענת הסניגור בדו"ח מספר טעויות. הבוחן שלל את טענות הסניגור פרט לטעות בחישוב המהירות, בעמ' 27 ש' 18. הבוחן חזר והדגיש, על פי עדותו של ברוצקי, ועל אף שלא ראה את האמפקט ועל פי הודעתו במשטרה של העד קליף - עמ' 32 ש' 10, כי הפגיעה במנוחה "היתה במרכז מעבר החצייה ועברה את מרכז הכביש" , אך חזר בו מהקביעה כי המהירות של האופנוע היתה 129 קמ"ש ועל פי הנתונים בשטח, המהירות צריכה להיות 119.2 קמ"ש - סוף עמ' 26. שקלתי אם לנתח את הטענות של הסניגור ביחס לעד אך הגעתי למסקנה כי אין צורך בכך. די לעיין באימרותיו ובתשובותיו של הבוחן בבית המשפט כדי להגיע למסקנה כי הבוחן היה עקבי בתשובותיו ואין להטיל ספק באמינותו או במומחיותו. לסיכום: חקירתו הנגדית הארוכה של הבוחן לא הותירה סתירות היורדות לגופו של העניין. עיינתי וחזרתי ועיינתי בחקירה הנגדית ומצאתי לכל שאלה או תהייה של הסניגור תשובה משכנעת ומבוססת בחומר הראיות - שתי הטעויות בהן הודה הבוחן אינן "מבטלות" או שוללות את המאון שיש לי בעדותו. 4) העדות של ערן ערן אישר בחקירתו הראשית כי מסר הודעה במשטרה - נ3/ - וכל האמור בה אמת. בכך הסתיימה החקירה הראשית שלו. בהודעתו במשטרה אישר כי הבחין במנוחה בתוך מעבר החצייה כשהיה במרחק של 30 מ' מהמעבר. בחקירתו הנגדית לא שינה ערן מגירסתו כפי שמסר במשטרה, אם כי הודה שהמרחק מהנאשם היה כ60- מ' שצומצם כשהתקרבו למעבר החצייה. בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט חזר ערן ואישר כי ישראל נסע בנתיב הימני. לטענתו כל הזמן נסעו בנתיב הימני. מעניין שבעדותו של ערן בבית המשפט, בעמ' 47 ש' 24-26, לראשונה, נולד הסיפור על הרכב שנסע לפני הנאשם וחסם לו את שדה הראיה. בעוד במשטרה ציין כי הנאשם היה הראשון בטור הימני, אך לפניו בנתיב השמאלי היו שלושה כלי רכב, מסר גירסה אחרת בבית המשפט. אני מעדיף את הגירסה במשטרה לפי ס' 10 א (ג) לפק' הראיות. העד הוא חברו של הנאשם וקיים בלבי חשש שהוא שינה את גירסתו בבית המשפט כדי לעזור לחברו. מצד שני, לא נתן ערן הסבר כיצד עלה הסיפור החדש של הרכב. 6. טענות ההגנה הסניגור מבקש לזכות את הנאשם, "ולא מחמת הספק", מכל העבירות המיוחסות לו. לטענתו, המאשימה לא הוכיחה את היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה בהתאם לסעיפים 19 ו20- לחוק. טענתו העיקרית של הסניגור המלומד, שטען לזכות הנאשם כל טענה אפשרית, ביסודיות ובטעם רב, הרואיים לציון, היא שמדובר "בתאונה בלתי נמנעת". אקדים ואביא כאן את ההגדרה של "תאונה בלתי נמנעת", כפי שסוכמה בפסיקה, מספרו של כב' השופט קדמי "על הדין בפלילים", חלק ראשון, בעמ' 50 סעיפים ה' ו-ו': "לפי ההגדרה בע"א 237/55: תאונה בלתי נמנעת היא זו אשר שום ראיית הנולד ושום אמצעי זהירות שאפשר לצפות להן באופן סביר מאדם רגיל ובר דעת לא יכלו למנוע אותה'. אדם אינו נושא באחריות ל'תאונה בלתי נמנעת' - באשר המדובר בהקשר זה בהתרחשות שאינה נתונה כלל ל'צפיה סבירה'; וציפייה סבירה' היא המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפט. והוא הדין, ככל הנראה, במשמעות המושג 'מקרה' שבסעיף 15 לחוק העונשין: 'מקרה' - מבטא התרחשות שמחוץ לתחומיה של יכולת הצפיות הסבירה. יש ומעלים כנגד קיומו של קשר סיבתי משפטי את הטענה כי גם אילו ננקטו אמצעי הזהירות 'הראויים' - לא היתה נמנעת התוצאה המזיקה. הכלל בעניין זה הוא, שדי בכך ש'יש יסוד סביר להניח' שנקיטה באמצעי הזהירות הסבירים היתה מונעת את האסון והלכה למעשה - המדובר בהקטנה משמעותית של מידת הסיכון ויצירת סיכוי ממשי לקידום פניו" . "הגורם "המנתק" את הקשר הסיבתי הוא גורם "זר" לעבריין המקורי, "המתערב" בשרשרת הסיבתית הפיזית - "שבין התנהגות העבריין המקורי לבין התוצאה - על רקע ה'הכנה' שיצר העבריין המקורי בהתנהגותו ו"גורם" במישרין לתוצאה". עוד נקבע כי "כוחה של ההתערבות הזרה נעוץ בהשמטת הבסיס מתחת לציפיות הסבירה של 'סוג' ההתרחשות... בכך ש'דרך' ההתרחשות של התוצאה הופכת בלתי צפויה מצידו של העבריין המקורי והמבחן: האם ההתנהגות המעתרבת היתה מצויה בתחום 'הצפיות הסבירה' אם לאו". קדמי, שם בעמ' 54. לאור מבחנים אלה אבחן ואשקול את טענות הסניגור שהתאונה היא "בלתי נמנעת", אך אקדים ואתייחס לתשובתו של הסניגור בס' 3.ב.1 לסיכומיו לטענת ב"כ המאשימה בעמ' 5 ס' 12 לסיכומיה. ב"כ המאשימה, בהתייחסה למסקנתו של הבוחן כי גם במהירות של 35 קמ"ש התאונה בלתי נמנעת, טענה, "אולם אם היה הנאשם נוהג כנדרש מנהג אופנוע המתקרב למעבר החצייה לא היתה התאונה מתרחשת". ב"כ הנאשם סבור כי טענתה זו של ב"כ המאשימה מלמדת על כך כי "אינה מבינה כלל את היסודות של הטענה". צר לי, שדעתי אינה כדעת הסניגור. מי שמעמיד את עצמו במצב כזה שאינו מתאים את מהירות רכבו לתנאי הדרך, לא יישמע בטענה כי אילו נסע במהירות יותר איטית גם אז התאונה היתה מתרחשת. בהמשך אתייחס לעניין זה. ב"כ הנאשם טוען כי הן הבוחן והן המומחה קבעו כי התאונה בלתי נמנעת. אעיר כאן כי עדות של מומחה, ככל עדות, כפופה לשיקולים של מהימנות אישית ושל אמינות מקצועית. בית המשפט רשאי לקבל את העדות או לדחותה, כולה או חלקה, והוא זה אשר מעניק לה את המשקל הראייתי והוא הפוסק האחרון בהן - ע"פ 800/85 ברדה נגד מ"י, פס"ד מ'(4), עמ' 266, בעמ' 270. לא רק זאת, אלא סבורני שבית המשפט הוא שקובע אם התאונה היא בלתי נמנעת על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה וקביעותיהם של המומחים בענין זה, תהיה מומחיותם אשר תהיה, אינם יכולים לבוא במקום מסקנתו וקביעותיו של בית המשפט. הסניגור הרחיב את הדיבור על מהותה ומשמעותה של התאונה הבלתי נמנעת ומסקנתו כי מדובר בתאונה שלא ניתן למנוע אותה ויש בזה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של הנאשם לתוצאה. לאחר ששקלתי את טענות הסניגור הגעתי למסקנה כי אינני מקבל את הטענה כי מדובר "בתאונה בלתי נמנעת", מכל אחד ואחד מן הנימוקים הבאים וממשקלם המצטבר: 1) נהג המתקרב למעבר חציה צריך להתאים את מהירותו גם למצב של רשלנות מצד הולך רגל. לדעתי הנסיבות העובדתיות בפסק הדין שניתן בע"פ 558/97, רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 98 (2) בעמ' 291, להלן: "פס"ד מלניק", דומות לנסיבות המקרה שבפנינו: מדובר בנהגת שנסעה במהירות מותרת ופגעה בהולכת רגל שחצתה במעבר חציה. הולכת הרגל נפטרה כתוצאה מהתאונה. הערכאה הראשונה זיכתה את המערערת מעבירת גרם מוות ברשלנות מאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות למוות. על פי החישוב שערך בית המשפט, גם נסיעה במהירות של 40 קמ"ש לא היתה מונעת את הפגיעה. עפ"י נתוני השטח, מקדם החיכוך והמרחק מהמנוחה בעת שירדה אל הכביש, בלימה מיידית היתה, לכל היותר, עוצרת את הרכב כ- 5 ס"מ מהמנוחה. נותר ספק סביר לגבי היכולת למנוע את הפגיעה. ערעור המדינה לבית המשפט המחוזי נתקבל והנאשמת הורשעה. בית המשפט העליון, בערעור נוסף, השאיר את ההרשעה על כנה אך השתיתה על נימוקים אחרים. הנאשמת יכולה היתה להבחין במנוחה לפני שירדה לכביש. במצב זה תגובה מיידית היתה מונעת את הפגיעה. בס' 8 ו9- לפס"ד מלניק הגדיר כב' השופט אור את הנסיבות שעל נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה. אביא כאן את קביעותיו ומסקנותיו של כב' השופט אור: "8. מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהריות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש, במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על עף התקרבות הרכב: אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. 9. בענייננו, לו היתה מסתכלת המערערת אל המדרכה ממנה עלולים לרדת אנשים אל מעבר החצייה, היתה מבחינה במערערת אשר עמדה עליה קודם שהחלה לרדת אל מעבר החצייה. היא היתה מבחינה גם בכך שהמנוחה הינה אישה קשישה (בעת המקרה היתה בת 81 שנים). בנסיבות אלה, בהיותה עם רכבה במרחק של 30 מטר ממעבר החצייה, היה על המערערת להאיט את מהירות נסיעתה עד כדי אפשרות עצירת רכבה קודם הגיעה למעבר החצייה, אלא אם היה מתברר לה שהמנוחה אינה מתכוונת לחצות את הכביש. בנסיבות המקרה, כשהיתה אפשרות שהמערערת עומדת לחצות את הכביש במעבר החצייה, אסור היה לה להמשיך לנהוג ברכבה, לא במהירות של 50 קמ"ש ולא במהירות של 40 קמ"ש, אלא במהירות אשר תבטיח עצירה בבטחון קודם הגיעה אל מעבר החצייה". סבורני כי קביעותיו של כב' השופט אור חלות על המקרה שבפני. לפי קביעות אלה לא חשוב המרחק ולא חשובה המהירות. מה שקובע הוא שעל הנהג להאיט את מהירותו "עד כדי אפשרות עצירה קודם הגיעו למעבר החצייה". 2) מקובלת עלי טענתה של ב"כ המאשימה כי הנאשם היה מודע לאפשרות התרחשות התוצאות וזאת ע"פי דבריו בעדותו ועל פי ס' 20(ג)(1) לחוק, דהיינו בצורת נהיגתו נמנע מלברר את הנסיבות בכביש, וזאת לאור טענת ההגנה כי שדה הראיה במעבר החציה הוסתר לחלוטין. סבורני כי עפ"י עדותו של ברוצקי שתיאר את אופן נסיעתו של הנאשם ומה שראה לאחר שהנאשם פגע במנוחה - כפי שכבר ציינתי, מצביע הדבר, ללא כל ספק, על כך שהנאשם נהג בפזיזות. גם אם אקבל את קביעת המומחה כי הנאשם נהג במהירות של 60-70 קמ"ש, קביעה שאינני נוקט ביחס אליה עמדה, עדיין מהירות כזו, בנסיבות הכביש, מצביעה על כך כי הנאשם נהג באדישות ובקלות דעת. יתרה מזו סבורני כי ניתן להגיע לאותה תוצאה על סמך "חזקת המודעות". נהג הנוהג בכביש כפי שנהג הנאשם מלמד על עצמו שהוא אדם שנהג בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה של פגיעה בהולך רגל וגרימת מותו. 3) במקרה דנן, אומנם לא הצליחו המומחים לקבוע את מהירות האופנוע במדויק, אבל נסיבות התרחשות התאונה מצביעות על כך, ואני קובע, שמהירות האופנוע בזמן אירוע התאונה לא היתה מהירות כזו "שמבטיחה עצירה טרם הגעה למעבר". אינני מאמין לנאשם כי לא ראה את המנוחה במעבר החצייה. לדעתי לא היה "יכפת לו", שמישהו היה במעבר החצייה או התוצאה של פגיעה בהולך הרגל, לרבות המודעות שכתוצאה מהפגיעה ייגרם מותו של הולך הרגל. זכרונו החלש והסלקטיבי של הנאשם, כפי שהעיד על עצמו, מטילים ספק באמינותו. כאמור, כפי שקבעתי, המנוחה אישה שמנה, חצתה את הכביש, ולכן אין זה סביר ובלתי מתקבל על הדעת שלא ראה אותה ומכאן היה על הנאשם להתאים את מהירותו בהתחשב גם באפשרות של רשלנות מצד המנוחה, או כל הולך רגל אחר הרוצה לעבור במעבר החצייה. לדעתי הנאשם לא הבחין בתמרור המהבהב ולא ראה את המנוחה במעבר החצייה מאחר ולא שם לב, כמתחייב, למה שמתרחש בכביש, לא רק מפני שרכב אחר חסם את שדה הראייה סמוך למעבר החצייה אלא גם כשהיה מרוחק ממעבר החצייה וכאשר נהגים אחרים הבחינו בהולכת הרגל. חוסר "הרצון" להיות מודע למה שמתרחש מוליך למסקנה שהוא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות מתוך תקווה שלא יתרחשו או שהוא יצליח למנעו. הבוחן קבע כי: "אילו הנהג היה נוסע במהירות סבירה למקום התאונה היה צריך לנסוע במהירות של 35 קמ"ש לפני מעבר החציה, ....,אילו הנהג היה נוסע במהירות סבירה של 35 קמ"ש היה נעצר 1.53 מטרים אחרי מקום האמפקט, לכן התאונה אינה נמנעת". לדעתי מידת הסבירות של המהירות תבחן בנסיבות כל מקרה ומקרה. מהירות סבירה היא המהירות המבטיחה עצירה טרם הגעה למעבר, ז"א אם מהירות של 35 קמ"ש אינה מבטיחה עצירה לפני מעבר החציה, היא אינה יכולה, לדעתי, בניגוד לדעת הבוחן, להיות מהירות סבירה. לדעתי אילו הנאשם היה מתאים את מהירות האופנוע לתנאי הדרך, היה, כאדם סביר, צריך לצפות את התוצאה של התנהגות זו - דהיינו של גרימת מותו של הולך רגל שבו הוא יפגע כתוצאה מהנהיגה שלו. 4) הסניגור טוען כי הנאשם לא ראה את המנוחה כיוון שרכב גדול חסם את הדרך. אינני מקבל את הטענה. טענה זו הועלתה לראשונה בעדותו של חברו של הנאשם בבית המשפט ואין לה זכר בהודעתו במשטרה. גם אם הייתי מקבל טענה זו, היה על הנאשם לצפות שיש אפשרות שיהיו הולכי רגל במעבר חציה. תשובה לטענה זו מוצא אני בקביעותיו של כב' השופט קדמי בפס"ד חג'אזי שהתייחסתי אליו לעיל: "בהכרעת הדין, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי "ניתן לקבוע שהנאשם כלל לא הבחין בהולכת הרגל. מסקנה זו מתחייבת מן העובדה שהמערער לא הבחין כלל במנוחה במשך השניות הארוכות, שבהן צעדה במעבר החצייה עד שנפגעה; ומכך שהמשאית לא נעצרה במקום התאונה, אלא עשרות מטרים לאחר מכן. נהג שאינו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש - המצוי במקום ישוב מאוכלוס - כשתושמת לבו נתונה כולה למתרחש במקום "אחר" נוהג ב"פזיזות" כמשמעותה בס' 20 (א)(2)(א) לחוק העונשין, לאומר: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לחצות את הכביש במעבר החצייה שסומן לצורך זה ואשר החל בחצייה כשהמשאית שבה נהג המערער נמצאה במרחק של כ39- מ' ממנו. משהוכחה "פזיזות" לענין התוצאה של פגיעה בגופו של אדם - נתמלאה דרישת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה בה הורשע המערער. אין לי, עם כל הכבוד ובכל הענווה, אלא לאמץ קביעות אלה כחלק מהכרעת הדין. סבורני שהדברים מתאימים לענייננו. ראה גם קביעתו של כב' הנשיא שמגר ברע"פ 925/92, מרים גור נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 92 (1), תשנ"ב - תשנ"ג - 1992, בעמ' 1593, בהתייחסו לתקנה 67 (א) לתקנות: "העובדה שמקצתו של מעבר החצייה היתה מוסתרת לעיני המבקשת חייבה אותה בנקיטת אמצעי זהירות אשר אותו קבעו התקנות". 5) יש להדגיש כי ליד מעבר החציה נמצאת תחנת אוטובוסי ותמרור מהבהב המצביע על קיומו של מעבר חצייה. גם אם לא היה תמרור כזה, היה על הנאשם להיות מודע לכך בסמוך לתחנות אוטובוס, יש מעברי חציה והאנשים היורדים או הבאים לעלות לאוטובוס, יחצו את הכביש. נהג המתעלם מקיומו של מעבר חצייה, כשניתן להבחין בו בקלות, אינו מסביר כיצד ומדוע לא הבחין במעבר החצייה והאור המהבהב, מעיד על עצמו כמי שנוהג בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לעבור במעבר החצייה והתוצאה האפשרית של גרימת מותו. לסיכום: לדעתי אפשרות הפגיעה בהולכת רגל בתוך מעבר החצייה, לא היתה "התרחשות" שאינה נתונה כלל לצפייה סבירה. לדעתי, יש יסוד סביר להניח שנקיטת אמצעי זהירות סבירים היתה מונעת את הפגיעה במנוחה לרבות התוצאה הקטלנית. במקרה דנן, התאונה היתה נמנעת אילו הנאשם צפה, ככל נהג סביר, אפשרות המצאותו של הולך רגל במעבר החצייה ונהג, עובר לתאונה, במהירות כזאת המבטיחה עצירה לפני מעבר החציה. 7. מהירות האופנוע הסניגור טוען כי אין בדו"ח של הבוחן ובחוות הדעת של המומחה כל אינדיקציה על מהירותו של הנאשם רגע לפני פגיעתו במנוחה, וכי "מרכיב המהירות" מבוסס על שתי חוות דעת, עמ' 29 לסיכומים, של הבוחן, ת5/, שקבעה מהירות של 129.3 קמ"ש עובר לתאונה, וחוות הדעת של המומחה, נ6/, שקבעה כי מהירות הנאשם היתה, בשלב כלשהוא, לכל היותר 60 קמ"ש וזאת עוד לפני שהאט לפני הגיעו לקרבת מעבר החציה. אומר מיד שאין בפני ראיה אמינה שהנאשם האט את המהירות לפני מעבר החצייה. אין מחלוקת שהמהירות המקסימלית המותרת בכביש היא 70 קמ"ש. כפי שכבר ציינתי הבוחן והמומחה לא הצליחו לקבוע את מהירות האופנוע עובר לתאונה. בכתב האישום צויין כי מהירות האופנוע היתה לפחות 129.30 קמ"ש. הבוחן הודה כי קביעה זו אינה נכונה. ב"כ הנאשם טוען בס' 19.ט.2.ב בעמ' 45 לסיכומיו, כי בהעדר מימצאים אוביקטיבים על הכביש אי אפשר לקבוע, בעזרת חישוב מדויק, את מהירות האופנוע עובר לתאונה. המומחה ניסה להעריך את המהירות על סמך עדויותיהם של עדי הראיה, והגיע למסקנה כי המהירות היתה, לכל היותר, של כ- 60 קמ"ש, וציין כי רמת הדיוק של הערכה זו היא על פי רמת הדיוק של העדים שהסתמך עליהם בקביעתו. מן הראוי להזכיר כי המומחה שנתן את חוות דעתו אחרי 17 חודשים, לא בדק את האופנוע - עמ' 58, ש' 8-9. לאור המחלוקת בין הדו"ח וחוות הדעת נשאר בלבי ספק אם ניתן לקבוע בצורה ברורה וחד משמעית את המהירות בה נסע הנאשם עובר לתאונה. מספק זה יהנה הנאשם. עם סיום החקירה הנגדית של המומחה ביקשה ב"כ המאשימה לשקול אם להביא חוות דעת כדי להזים את חוות דעתו של המומחה. דחיתי את הבקשה. להלן הנימוקים לכך: חוות הדעת של המומחה היתה מונחת בפני ב"כ המאשימה זמן רב לפני שהמומחה העיד. בחקירתו הנגדית לא "חידש" המומחה דבר בלתי צפוי למאשימה ואם אכן סברה ב"כ המאשימה שיש צורך בעדות הזמה, היתה צריכה לבקש זאת מבעוד מועד. אם הייתי נעתר לבקשה הדבר היה גורם להארכת הדיונים ללא כל צורך. מצד שני, הגב' שרביט, שנחקרה חקירה נגדית מפורטת על המהירות בה נסעה, ציינה כי המהירות בה נסעה לא עלתה על 60 קמ"ש בהילוך שלישי. עדות זו לא רק שלא נסתרה אלא היא אמינה ומקובלת עלי. הגב' שרביט העידה כי אחד משלושת האופנועים עקפו אותה ומיד לאחר מכן ראתה תמונה מזעזעת של אישה עפה באוויר. מתיאור זה שלא נסתר ואף נתמך על ידי ברוצקי, עולה כי רוכב האופנוע שעקף את הרכב של הגב' שרביט סמוך למעבר החצייה, נסע במהירות העולה על 60 קמ"ש, מהירות שלדעתי אינה מצביעה על נהיגה המאפשרת עצירה לפני מעבר החצייה. לא התעלמתי מכך שהגב' שרביט דיברה על שלושה אופנועים, אך אין בכך כדי לפסול את כל עדותה ובענין המהירות בה נסעה. כפי שציינתי כבר לא סמכתי על עדותה של שרביט בענין העקיפה אך היא עמדה בחקירה נגדית מפורטת ואין כל סיבה מדוע לא להאמין לה בעניין המהירות בה נסעה ובעניין המהירות בה נסע האופנוע שפגע במנוחה. המסקנה היא, אפוא, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה של נהיגה מופרזת מחמת הספק. יחד עם זאת ניתן לקבוע באופן ברור וחד משמעי כי הנאשם נסע במהירות בלתי סבירה סמוך למעבר החצייה בניגוד לתקנה 51 לתקנות, ולא האיט את המהירות כשהתקרב למעבר החצייה ולא נתן למנוחה, שהלכה במעבר החצייה זכות קדימה. 8. העדות של הנאשם הנאשם מסר שתי הודעות במשטרה - ת8/ ו-ת9/, להלן: "ההודעות". בהודעה הראשונה מיום 14.7.97, ת8/, טען כי לא זוכר כלום. יחד עם זאת הוא זוכר כי האופנוע תקין, מזג האוויר נאה, ראות טובה והוסיף כי בפעם הראשונה שידע כי היה מעורב בתאונה זה היה בליל השלישי לאשפוזו ברמב"ם. הוא גם זוכר שאכל במסעדה לפני היציאה לכיוון חוף הכרמל וכי לא שתה כלום. בהודעה השנייה מיום 26.7.97, חזר הנאשם על כך שזכרונו מלפני התאונה לא חזר לו ואינו זוכר שהיה מעורב בתאונת דרכים, הוא חזר ותיאר את מצב הכביש, כפי שכבר הבאתי לעיל, אינו זוכר באיזה מהירות נסע אך לטענתו נסע לאט. הוא גם סיפר כי במהלך הנסיעה לא עשה תחרות עם חברו לבנון, שאף הוא נסע על אופנוע באותו כיוון. בעדותו בפני טען הנאשם כי פגש את הבוחן לאחר כשנה, עת הלך להפקיד את הדרכון, ובתשובה לשאלתו, סיפר לו הבוחן כי "התאונה בלתי נמנעת ועוד לא החליט אם להעמידו לדין" - ע' 55 ש' 4. בחקירתו הנגדית הודה הנאשם כי הוא "מכיר את הכביש וכי נסע בו עשרות פעמים...", אך למרות זאת לא ידע שיש מעבר חצייה" - עמ' 55 ש' 28 - 33, בהמשך אישר הנאשם כי הוא מודע לכך, באופן כללי , "שנסיעה במהירות לפני מעבר חצייה עלולה להרוג אנשים" - עמ' 56 ש' 16-18 וראה תשובתו המסתייגת בחקירה החוזרת, לפיה "המודעות יכולה לקרות, כשיש אנשים במעבר החצייה". אינני מאמין לנאשם כי אינו זוכר באיזה מהירות נסע ואינני מאמין לו שהוא לא זוכר כלום. בחקירתו הנגדית, כשהדברים נוחים לגירסתו, זכר אותם. די לעיין בחקירתו הנגדית מצד אחד, וחקירתו הראשית והודעתו במשטרה, מצד שני, כדי להגיע למסקנה כי הנאשם אינו דובר אמת וכי זכרונו סלקטיבי. כך למשל לא ידע שהיה מעורב בתאונת דרכים אלא לאחר שלושה ימי אשפוז - הוא גם לא נתן הסבר מדוע היה מאושפז, היתכן? לאור התוצאה אליה הגעתי לא אדון בטענות הסניגור בעניין השאלה שהפנה בית המשפט לבוחן לאחר ש"הודה" כי טעה עת קבע שהמהירות היתה 129.30 קמ"ש, אך אעיר רק זאת: גירסתו של הבוחן לפיה מצא את האופנוע במרחק של כ120- מטר ממעבר החציה נתמכת בעדותו של ברוצקי שהעיד כי לאחר "שעבר" את מעבר החצייה הבחין בנוסע על אופנוע מתנדנד ואף נאלץ לבלום בלימת חרום נוספת כדי לא לפגוע בנאשם שהיה מוטל על הכביש. 9. לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות כמפורט להלן: 1) הריגה לפי ס' 298 לחוק העונשין - תשל"ז - 1977 + ס' 35 לפקודת התעבורה. (בכתב האישום ציינה ב"כ המאשימה ס' 35 (א) לפקודה, אך סבורני שהכוונה היא לס' 35). 2) אי האטה לפני מעבר חצייה, לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה וס' 38 (2) לפקודת התעבורה. 3) אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, לפי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה וס' 38 (2) לפקודת התעבורה. 4) נהיגה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה + ס' 38 (2) לפקודת התעבורה. 5) עקיפה בניגוד לתקנה 47 (א) + (ה) 1 + 3 לתקנות התעבורה. אני מזכה את הנאשם מעבירת נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה. משפט פלילידריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםאופנוע