פסק דין 1. נגד המערער הוגש כתב אישום, בו הואשם בנהיגת רכב כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים, בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה. 2. בכתב האישום זומן המערער להתייצב ביום 27.10.99 בבית משפט השלום תעבורה (חיפה). לאחר שמועד ההקראה נדחה שבע פעמים, מרביתן מחמת אי התיצבות המערער, הוקרא כתב האישום ביום 29.5.00. בא כחו (דאז) של המערער הודה בשמו של המערער בעובדות כתב האישום. השופטת טויסטר הרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, והורתה לשירות המבחן להמציא לה תסקיר, וקבעה טעונים לעונש ליום 9.7.00. 3. לבקשת שירות המבחן, ביטלה השופטת את המועד שנקבע, וקבעה שמיעת טעונים לעונש ליום 22.10.00. 4. בתסקיר מיום 18.10.00, כתב קצין המבחן כי במהלך החקירה נפגש עם המערער לשיחה אחת בלבד, בה נאסף מידע ראשוני אודותיו. המערער הופנה לאבחון במרכז לאבחון וטיפול בנפגעי אלכוהול "אפשר" בכפר מגוריו. אולם, לדברי קצין המבחן, המערער לא יצר כל קשר עם השירות, ולפיכך לא היה מידע מספיק להגשת תסקיר. 5. בישיבה שהתקימה ביום 22.10.00, טען בא כחו של המערער, בתגובה לדברים האמורים: "לא נמסר למרשי, איפה ומתי עליו להתייצב. לכן, הוא לא התייצב, הוא ניסה להשיג את קצין המבחן אך לא היתה תשובה כנראה בגלל החגים." בנסיבות אלה, ביקש קצין המבחן מועד דיון נוסף, והישיבה הבאה נקבעה ליום 17.12.00. 6. בעקבות החלטה זו, הוגש תסקיר, בו נכתב, בין היתר: "בהתיחסו להסתבכות בעבירה נשוא דיון זה בפנינו קיבל אחריות, טען כי למד לקח מעצם ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו... ואסים שיתף פעולה... וערך בדיקות רפואיות שבתוצאותיהן עלה כי אין התמכרות או תלות באלכוהול...". עוד נכתב בתסקיר, כי המערער התנגד להצעת שירות המבחן לבצע של"צ, בשל אופי עבודתו. לאור זאת לא ניתנה המלצה טיפולית אודותיו. בשל הערכתו של קצין המבחן כי המערער "... הפיק את הלקחים המתבקשים...", המליץ קצין המבחן שלא להחמיר עמו ולהסתפק בעונש מותנה, המיועד כולו לעתיד. 7. ביום 17.12.00 טענו הצדדים לעונש. בא כח המאשימה ביקש לגזור על המערער קנס, לפסול אותו מנהיגה בפועל ופסילה מותנית וכן לגזור עליו מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות ומאסר מותנה. 8. בא כחו של המערער ציין, כי עברו התעבורתי כמעט נקי, וכי הוא שיתף פעולה עם קצין המבחן ובית המשפט. הוא ביקש לא להחמיר בעונש ולהסתפק בקנס, בפסילה מנהלית, בפסילה מותנית ובמאסר מותנה בלבד. עוד הציע "לקחת התחייבות שלא יחזור על המעשה". השופטת הורתה לקצין המבחן לבחון אפשרות לביצוע של"צ, וקבעה את המשך הדיון ליום 11.2.01. 9. ביום 7.2.01 כתב קצין המבחן, בהמשך לתסקיר שערך, כי בשיחה טלפונית סרב המערער להצעה לביצוע של"צ "בשל אופי עבודתו כרופא שיניים ובתרוצים שונים". בישיבה שהתקיימה ביום 11.2.01 חזר בא כח המערער וביקש להסתפק בעונשים שהציע בישיבה הקודמת, כן ביקש לא להטיל עבודות של"צ. השופטת קבעה מועד למתן גזר דין ביום 11.3.01. 10. במועד זה ביקש בא כח המערער שתוכן תכנית של"צ, תוך התחשבות "במצבו, בתפקידו ובמקצועו של הנאשם". השופטת הורתה לקצין המבחן לבדוק אפשרות לביצוע של"צ בהיקף של 150 שעות, וקבעה המשך הדיון ליום 29.4.01. בגזר הדין ציינה השופטת כי העבירה בה הורשע הנאשם הינה חמורה, אולם הוסיפה שהיתה חריגה וחד פעמית. היא גזרה על המערער את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר מותנה לתקופה של שנתיים; ביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות במשך שנה; פסילה מנהיגה לתקופה של 10 חדשים; קנס בסך 1,250 ש"ח או 13 ימי מאסר. 11. הערעור שבפני הוגש על ידי המערער, באמצעות בא כחו, עו"ד עאסי, הן על ההרשעה בדין והן על גזר הדין. 12. בהודעת הערעור שהגיש בא כח המערער, ביקש לחזור מהודאתו שניתנה בבית משפט קמא. הוא נימק זאת בכך שהמערער "(ש)האמין שאם יודה יקל עמו ביהמ"ש ואם לא הוא צפוי לעונש חמור יותר. הודאת המערער ניתנה בניגוד לרצונו האמיתי ובניגוד לאמונתו הכנה בחפותו". עוד טען בא כח המערער, כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, וכי אין בחומר הראיות כדי להוכיח את כל יסודות העבירה. 13. בא כח המערער העלה שורה ארוכה של טענות חדשות בעובדה, הוא התיחס בפרוטרוט לפרטים אודות ראיות, שלטענתו חסרות בחומר החקירה. לאחר שפרט את הדברים ארוכות, ביקש בא כח המערער להתיר העלאתן של אותן ראיות וטענות חדשות, באשר יש בהן, לטענתו, כדי "לגרום שינוי של ממש בהחלטה נשוא הערעור". הוא הוסיף כי ראיות אלו לא הובאו בפני בית משפט קמא, בשל טעות מצד בא כח המערער בערכאה הקודמת. 14. בא כח המערער טען גם כי העונש שנגזר על המערער חמור, בהתחשב בכך שזוי לו עבירתו הראשונה, וכי יש להבחין "בין מי שעבר עבירה ראשונה לבין מי שחוזר על המעשה האסור, ויש לא אחת, שהעבירה הראשונה נענשת בעונש מותנה שהוא בגדר אזהרה". לטענתו, בגזר הדין אין גם התיחסות לנזק שיגרם למערער בשל שלילת רשיונו, הדרוש לו לצורכי עבודתו כרופא שיניים, בהיותו עובד במקומות שונים ובשעות מפוצלות. עוד הוסיף שבשל"צ שהוטל על המערער היה "ביהמ"ש קמא משיג המסר". 15. לסיום, ביקש בא כח המערער לקבוע כי לא היה יסוד למסקנותיה של הערכאה הראשונה, כן ביקש להקל בעונשו של המערער. לחלופין ביקש להורות על החזרת הדיון לערכאה הקודמת, לצורך גביית הראיות החדשות. 16. קודם לשמיעת הערעור, הגיש המערער בקשה לדחיית ביצועו של העונש שהוטל על המערער בערכאה הנמוכה, עד למתן החלטה בערעור. למרות שהבקשה הוגשה באיחור, נעתרתי לה, עקב קרבת הזמן למועד שמיעת הערעור. 17. באת כח המשיבה ביקשה לטעון טענה מקדמית כנגד הטענות העובדתיות הרבות שצרף המערער בהודעת הערעור. לטענתה, לא היה מקום לטעון עובדות בערעור, ואם רצה המערער להגיש ראיה בערעור, היה עליו לעשות זאת בדרך של בקשה להוספת ראיות. לדבריה, אסור היה למערער לצרף את הראיות, והיה עליו רק למוסרן לצד השני. מאחר שהדברים לא נעשו בדרך האמורה, ביקשה למחוק את כל הטענות העובדתיות מן הערעור. 18. בתגובה טען בא כח המערער, שבהודעת הערעור ציין רק את דבר קיומן של ראיות נוספות, אולם לא צרפן. כן ביקש לתקן את הודעת הערעור "ולהוציא את העובדות". החלטתי לשמוע את הערעור לגופו ולראות בטענה המקדמית כחלק מטענות המשיבה. 19. בטענותיו לגוף הערעור, חזר בא כח המערער על דבריו בהודעת הערעור, וביקש להתיר למערער לחזור בו מהודאתו. כמו כן חזר וביקש להעלות את הראיות החדשות, שהזכיר בהודעת הערעור. לבסוף חזר על טענותיו בדבר חומרת העונש, ביקש להסתפק בשל"צ שהוטל על המערער, ולהתערב בפסילה בפועל ובמשך הפסילה. עוד טען שהפסילה המנהלית לא נלקחה בחשבון על ידי השופטת קמא. 20. באת כח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. היא טענה שאין לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו. היא הפנתה לעובדה שהנאשם היה מיוצג בערכאה הנמוכה, כי היו בתיק דחיות רבות וכי הנאשם הופיע חמש פעמים עם סניגורו. היא צינה כי מיום ההודאה ועד למתן גזר הדין חלפה שנה, והמערער לא העלה פעם אחת בקשה לחזור בו מהודאתו. עוד התיחסה לתסקיר, שם נאמר שהמערער לוקח אחריות על העבירה. באת כח המאשימה הפנתה לפסיקה בהקשר זה, ממנה ניתן להסיק כי קיים הבדל משמעותי בין נאשם שמבקש לחזור מהודאתו לפני שנגזר דינו לבין נאשם שחוזר מהודאתו אחרי שנגזר דינו. אשר לערעור על העונש, אמרה שהעונש אינו חמור כלל, וכי הפסילה המקובלת במקרים מעין אלה היא מעבר לשנה, ואף מעבר לשנתיים בעבירות בהן נגרמה התאונה כתוצאה משכרות. 21. צריך לפתוח בכך שהמערער היה מיוצג בערכאה הראשונה. ההודאה נמסרה בלא סייג מפי הסניגור, בנוכחותו של המערער. כפי שפירטתי, מן היום בו הודה המערער בעובדות כתב האישום והורשע ועד שניתן גזר הדין חלפו 11 חודשים, שבמהלכם התקימו חמש ישיבות. במהלך התקופה, נפגש המערער עם קצין המבחן, וכפי שכתוב בתסקיר, "... קיבל אחריות, טען כי למד לקח מעצם ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו". 22. המסקנה היא שבתקופה הממושכת שבין מועד ההודאה בבית המשפט לבין גזירת הדין, תקופה של 11 חודשים, לא זו בלבד שהמערער לא רמז על חזרה מהודאתו, אלא שחזר עליה בפני קצין המבחן. 23. ברי לי שרצונו של המערער לחזור בו מהודאתו, התעורר רק לאחר שנוכח לדעת שהודאתו לא היתה "כדאית" עבורו, כנראה מחמת העונש שננגזר עליו. לענין זה כתב השופט בך, בע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572: "מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד בלתי רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על ידי סניגורו, כי כך יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעיסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה 'מרצון טוב וחפשי', ויתבע ברור משפטו לגופו של ענין. 'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק". בהשאלה מדיני החוזים, בקשת המערער לחזור מהודאתו, איננה מחמת טעות כנה, אלא מחמת אי כדאיות העסקה, וכזו אינה מוכרת בדיני החוזים כעילה לביטול חוזה וכאמור, גם במשפט הפלילי אין מקום לאפשר נסיונות כאלה לחזור מהודאה, לאור העונש שנגזר. התוצאה היא שאני דוחה את בקשת המערער לחזור בו מן ההודאה. 24. משעשיתי כך, איני רואה צורך להכנס לשאלות שביקש בא כח המערער לעורר בכל הנוגע לראיות שהיו בידי התביעה. די בכך שאציין שהדרך שבה הועלתה הבקשה להצגת ראיות בערעור, פסולה. 25. בפני השופטת טויסטר היו כל הנתונים בדבר נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם העובדה שזו הרשעתו הראשונה בדין (למערער רישום אחד בדבר אי החזקת רשיון נהיגה). בגזר הדין התחשבה בכל אלה, מבלי להתעלם מחומרת העבירה. 26. חסד עשתה השופטת טויסטר עם המערער, שהורתה על ביצוע שירות למען הציבור, אף שהמערער הביע התנגדות בשלבים מסוימים לשירות כזה. תנאי לשירות למען הציבור הוא נכונות והסכמה של הנאשם לעונש הזה, המצוי בתחתית סולם העונשים. הנאשם סרב לשל"צ בשיחתו עם קצין המבחן, בא כחו ביקש שלא לגזור של"צ ובתסקיר נוסף של שירות המבחן מיום 7.2.01, שוב הביע התנגדות בשיחה עם קצין המבחן לשל"צ. למרות זאת קבעה השופטת שהמערער יבצע של"צ ואף הפחיתה מכמות השעות שהומלצה (150) והעמידה את הכמות על 100 שעות בלבד. 26. סופו של דבר, המערער השתכנע כנראה שראוי לו לא לסרב לעונש הזה, והביע נכונותו למלא אחר הוראות הצו, אם כי לאור גישתו, ספק בעיני אם זה היה המקרה שבו צריך היה בית המשפט לעמוד על של"צ, ויתכן שראוי היה להמיר את השל"צ בעונש שאינו מותנה ברצונו הטוב של המערער. התוצאה היא שאני דוחה את הערעור. משפט תעבורהתקנות התעבורהמשקאות משכרים / אלכוהול