פסק דין 1. נגד המערער הוגש דוח תעבורה על נהיגה בדרך שאינה עירונית בה מותרת מהירות של 90 קמ"ש במהירות של 175 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה. המערער כפר באישום. בבית משפט השלום (תעבורה) בחדרה נשמעו הראיות בפני השופט א' גופמן. 2. על פי הדוח, נסע השוטר עד התביעה במכונית אחרי מכוניתו של המערער, כשהוא שומר על מרחק של 60 מטר לערך בין שתי המכוניות. מדידת המהירות נעשתה על ידי מכשיר KR11 שהופעל כמד עצר. המהירות נמדדה בין אבני קילומטר והצג הצביע על מהירות ממוצעת של 175 קמ"ש. על פי הרישום עבר המערער את המרחק של קילומטר ב20.5- שניות. 3. עד התביעה רשם על גב הדוח את נסיבות הזיהוי וכן את הדברים שהתרחשו בתחנת המשטרה כאשר עוכב המערער לדיון בפסילה מנהלית. הוא גם העיד על כך בבית המשפט. המערער כתב בכתב ידו על גבו של הדוח: "נסעתי בין 125,120 קמ"ש כל מה שאמר השוטר לא נכון. המכשיר של הניידת ישן ולדעתי מקולקל" השוטר כתב על גבו של הדוח שהמערער דיבר איתו במלים בוטות. עוד נרשם שם שיחד עם המערער נסעו במכונית אשה וכן ילד וילדה, והנהג ושני הילדים מאחור לא היו חגורים. בחקירה נגדית נשאל השוטר בענין זה והשיב שהחליט שלא לרשום דוח אלא רק אזהרה לענין חגורת הבטיחות 4. בחקירה הנגדית העלה המערער גרסה לפיה היתה מעורבת מכונית אחרת בה נהג מכר של עד התביעה שערך את הדוח, וכי זה עשה "קומבינה" עם הנהג שנמדד. 5. המערער העיד שנסע לארוע משפחתי, וכי עקף מכונית ב.מ.וו כשמהירות נסיעתו 120-125 קמ"ש. כאשר עצר אותו עד התביעה, השוטר, חלפה מכונית הב.מ.וו וצפרה, והשוטר נופף לנהגה לשלום וצעק עליו, על המערער, "רוצח עבריין, אתה נוסע 200 קמ"ש". עוד העיד על ההתרחשות במקום וכן בתחנת המשטרה. לאחר מכן העידה אשת המערער שישבה לידו, ראתה את מד המהירות והבחינה שהמערער נוהג במהירות של 120-125 קמ"ש. לדבריה, העירה לו שהוא נוסע מהר מדי. 6. המערער ביקש דחייה כדי להגיש חוות דעת של מוסך שהמכונית אינה יכולה להגיע למהירות של 152 קמ"ש, אולם בישיבה הבאה הודיע המערער שאין לו עדים נוספים. 7. השופט גופמן הרשיע את המערער. הוא קבע שעדותו של עד התביעה היתה מהימנה עליו. הוא ציין שיש לראות בחומרה את הטענה שהעלה המערער כלפי השוטר שעצר אותו בדבר "קומבינה" בינו לבין נהג אחר, שמשמעה האשמת השוטר ב"הדבקה" של עבירה שביצע נהג אחר למערער. השופט גופמן כתב בענין זה שהאשמה זו "הינה חמורה ביותר ומן הראוי שיהא לה בסיס כלשהו בראיות. ייחוס אשמה כה חריפה לשוטר שמשמעותה מעילה בתפקידו ואף מעבר לכך, כשכולה מבוססת על 'תחושת' הנאשם הסובייקטיבית, אין לקבלה ודינה כאמור, להידחות" (סעיף 3). 8. השופט גופמן קבע עוד שבמדידה בשיטה של "מד עצר", יש סבירות מעטה של טעות בזיהוי הרכב הנמדד. לענין תקינות המכשיר התיחס השופט גופמן לכך שעד התביעה פרט בדוח דבר עריכת הבדיקות הדרושות בתחילת המשמרת ובסיומה, וקבע שהוכח בפניו שהמכשיר תקין. הוא דחה את הטענה שלעיני המערער, נראה המכשיר "ישן ושבור". 9. לענין מהימנות גרסת המערער כתב השופט גופמן "הנאשם, לעומת זאת עשה עליי רושם בלתי מהימן והתרשמתי שיצר גרסה מתוך ניסיון לחמוק מאחריותו לביצוע עבירה, תוך 'הזזת' הנסיבות ע"פ נוחותו, אף שאולי הוא עושה כן שלא במודע. למעשה עיקר גרסת הנשאם בנויה על התנהגות השוטר לאחר ביצוע העבירה ולא מתייחסת לעצם ביצוע העבירה עצמה. באשר לעדות אשת הנאשם, הרי המדובר ב'עדה מעוניינת' וההלכה היא ש'נגיעה אישית' מהווה גורם נכבד בשיקולי ביהמ"ש באשר למהימנות עד המשקל הראייתי שיש להעניק לעדותו, כאשר על ביהמ"ש לבחון העדות בזהירות ובקפידה יתירה. אין זה סביר בעיניי שהעדה אכן הביטה כל העת במהירות וכך היא נוהגת תמיד, וספק בעיניי אם אכן העדה יכולה לשחזר בדיעבד, כי בעת מדידת רכב הנאשם נסע לכל היותר 125 קמ"ש. התרשמתי כי עז היה רצונה לסייע לבעלה, וכי 'ראתה' את אשר ברצונה לראות תוך שכנוע עצמי בכנות ראייתה. נראה כי עדת ההגנה יצרה גרסה שאינה תואמת את המציאות, מתוך 'לויאליות' מובנת מאליה לנאשם. אשר על כן, אין מקום לבסס ממצא כלשהו על פי עדותה" (סעיף 7). 10. לאחר ששקל את הראיות ובחן את הגיונם של הדברים, העדיף השופט את גרסת השוטר על פי גרסת הנאשם ואשתו. אף שמדובר בעדות יחידה, כך הזהיר עצמו, לא ראה מניעה להרשיע על סמך העדות הזו שלא הופרכה. לאחר שמיעת טעונים לעונש, גזר השופט גופמן על המערער קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו, פסל אותו מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 5 חודשים בפועל, בניכוי חודש פסילה מנהלית, וכן גזר עליו פסילה מותנית בת 4 חודשים למשך שנתיים. השופט נימק את גזר הדין בכך שמדובר במהירות גבוהה ביותר של 175 קמ"ש וכי למערער 29 הרשעות קודמות. למרות שאף אחת מהן לא נעשתה בשש השנים שלפני העבירה האמורה, עדיין בעברו עבירות של נהיגה במהירות מופרזת מעבר לברירת המשפט. 11. בערעור שבפני תוקף המערער את הרשעתו והן את גזר הדין. הוא מנסה לנתח הגיונית את הראיות כדי להביא לתוצאה שונה. עוד הוא מפנה לפסיקה לעניין שימוש במכשיר מדידה, (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 40), בדבר היות הרכב הנמדד רכב בודד. כן הוא טוען שלא היה מקום לקבל את המדידה על פי המכשיר "... וזאת בשל העובדה שמדובר במדידת רכב הנוסע לפני הרד"ר ובאותו הכיוון". עוד טען בא כח המערער שלא נבדק אם מכשיר הקשר ברכב פעל, דבר שלטענתו יכול היה להשפיע על המדידה. לענין גזר הדין טוען בא כח המערער שהאחרון הפך להיות נהג אחראי וזהיר בשש השנים האחרונות ולכן יש מקום להקל עמו. הוא מציין עוד שהמערער נכה צה"ל, עוסק בתיווך דירות ולכן הוא זקוק למכונית. 12. באת כח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לדבריה, מדובר בקביעות בעובדה על יסוד מהימנות. לנושא גזר הדין, הפנתה לכך שקיימות הרשעות מאוחרות לעונש שנגזר בערכאה הראשונה. 13. צריך לפתוח בכך שהמערער מנסה לתקוף קביעות שבעובדה שנקבעו בערכאה הראשונה על יסוד מהימנות. בית משפט ראה את העדים והתרשם מהם. גרסת המערער כפי שעלתה בחקירה הנגדית של השוטר, לא עלתה בהערות שרשם על גבו של הדוח. צריך לציין שביקורתו של השופט גופמן על הגרסה של הנאשם נעשתה בצורה מתונה ביותר בהתחשב בתוכן הגרסה ובחומרתה. 14. ההסתמכות על הדברים שנקבעו בפרשת בראונשטיין אינה נוגעת לעניננו. מכשיר הרדאר שבמכוניתו של השוטר לא הופעל כאן כמכשיר הפולט קרני רדאר אלא כמד עצר. המדידה כאן נעשתה בשיטות "הישנות", בתקופה שקדמה למכשירים שמבוססים על גלים (רדאר, לייזר), כאשר נהגו שוטרים לעקוב אחרי המכונית הנמדדת כשהם רכובים על אופנוע או נוהגים במכונית, תוך שמירת מרחק קבוע מן המכונית הנעקבת, וקביעת מהירותה של המכונית על פי השוואת מד האוץ באופנוע או במכונית המשטרתית. בדרך זו, נמדדה מהירות הנסיעה של המכונית הנעקבת. 15. במכשיר KR11 ניתן לבצע מדידה בשיטה דומה, אם כי בשינוי מסויים. המדידה אינה מתבססת על מד האוץ של המכונית אלא על מדידת זמן ולצורך זה בלבד משמש המכשיר. נמדד זמן הנסיעה בין אבני קילומטר. המכשיר מתרגם את זמן הנסיעה למהירות, וזו המהירות של הרכב הנעקב. לפיכך, אין נפקות כלל לשימוש במכשירי קשר במכונית, לאנטנות חיצוניות ולא לכל הנתונים האחרים שצריך לקחת בחשבון כאשר נעשה שימוש במכשיר הפולט קרני רדאר. מסיבה זו כתב השופט גופמן שבמדידה זו, הסיכוי לטעות בזיהוי היא נמוכה ביותר, ולכן אין חשיבות כלל לשאלה של קיום רכב אחר בסביבה או לא, טענה שנשמעה מפי המערער רק במשפט ולא עלתה קודם לכן , אבל כאמור היא אינה רלבנטית כלל. סיכומו של דבר, היה בפני בית המשפט חומר מספיק כדי להרשיע את המערער בעבירה שבה הורשע, ואין מקום להתערב בהרשעה. 16. מכאן לגזר הדין. הערעור מופנה למשך הפסילה. תקופת הפסילה היא מתונה, בהתחשב במהירות בה נהג המערער. גם אם המערער, כטענת בא כחו, שיפר דרכיו ומשך שש שנים לא היו לו הרשעות, הרי העבירה חמורה דיה כדי להצדיק את עונש הפסילה. 17. השופט גופמן גזר על הנאשם עונש סביר שאינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור. בהקשר זה צריך לציין את דברי באת כח המאשימה, שבינתיים, המערער הספיק להיכשל יותר מכשלון אחד אלא יותר מאלה כי צבר הרשעות נוספות בעבירות תעבורה. מכל מקום, אין יסוד להתערב בפסק הדין ואני דוחה את הערעור. 18. כמוסכם, ישלח פסק הדין בדואר לבאי כח הצדדים. עותק מפסק הדין ישלח למזכירות בית המשפט לתעבורה בחדרה כדי לעקוב אחר הפקדת רשיונו של המערער, שרק אז יחל מנינה של תקופת הפסילה. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות