החלטה 1. הבקשה שבפני עניינה של בקשה זו בבקשת המאשימה בת"פ 298/01 לפסול את רשיונו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו וזאת בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961- (להלן: "פקודת התעבורה"). כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לבית משפט זה, ת"פ 298/01. בכתב האישום שעניינו תאונת דרכים קטלנית מואשם הנאשם בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 35(א) לפקודת התעבורה ובעבירה של נהיגה ללא אפשרות שליטה ברכב וראיית הדרך, עבירה לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה תשכ"א1961-, ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם במשאית כאשר לפניו נסעה בכיוון נסיעתו מכונית פרטית מסוג יונדאי. באותו כיוון נסיעה נסע מאחוריו רכב סובארו. בכיוון הנגדי נסע אוטובוס ומאחוריו רכב סובארו אחר. רכב היונדאי נעצר בנתיב הנהיגה בכוונה לפנות שמאלה לעבר דרך עפר. הנאשם אשר באותה עת הצית סיגריה והסתכל במפת דרכים לא הבחין, ככל הנראה, מבעוד מועד, ביונדאי שעצרה ועל אף שניסה להסיט את המשאית ימינה, פגע עם הפינה השמאלית קדמית בחלקה האחורי של מכונית היונדאי והדף אותה למסלול הנגדי, שם התנגשה באוטובוס שהגיע ממול בכיוון הנגדי. האוטובוס סטה לימין הכביש ולאחר מכן, תוך כדי בלימה, סטה לשמאל והתנגש ברכב הסובארו שנסע מאחורי המשאית (סובארו א'). בהמשך התנגש רכב הסובארו השני שנסע מאחורי האוטובוס במשאית. כתוצאה מאותה תאונה נהרג הנהג ברכב הסובארו שהיה מאחורי המשאית ונמחץ תחת גלגלי האוטובוס ונפגעו נהג הסובארו השניה ונהג היונדאי, ששרוי עד היום בתרדמת, וכן נפצעו כ- 20 מנוסעי האוטובוס (יצויין לענין זה כי מעיון בכתב האישום ובראיות נראה כי נפלה טעות בסעיף 7 לכתב האישום במובן זה שהרכב שנלכד מתחת לאוטובוס הוא רכב סובארו א' ולא רכב סובארו ב' כפי שכתוב, ככל הנראה, בטעות, בסעיף 7 בראש עמ' 2). בתמצית מייחס כתב האישום לנאשם את האחריות לתאונת השרשרת שבה נהרג אדם כתוצאה מפגיעת אוטובוס ברכב הסובארו. יודגש לענין זה כי המנוח לא נהרג כתוצאה מפגיעת המשאית והאחריות למותו מיוחסת לנהג המשיב שלפני מכוח אחריותו לתאונת השרשרת, הכל כמפורט בכתב האישום. כאמור, ביחד עם הגשת כתב האישום אשר הוגש ביום 5/8/01 הוגשה גם בקשה זו שבפני. בדיון שהתקיים בפני ביום 10/8/01 הודיע המשיב כי אין לו עורך דין וכי אין לו כוונה לנהוג בזמן הקרוב והסכים כי בשלב זה ועד לדיון בו יהיה מיוצג יפסל רשיונו. הדיון בעניינו נדחה מספר פעמים ובסופו של דבר התייצב המשיב ביחד עם בא-כוחו ביום 15/10/01 והצדדים טענו בפני את טיעוניהם. 2. הערה כללית לענין האישום המיוחס לנאשם בטרם אתייחס לראיות ולטענות משפטיות אחרות שמתייחסות לנושא שבפני, אני מוצא לנכון להעיר הערה מקדמית בהתייחס לכתב האישום כפי שהוא. בתאונות דרכים קטלניות הגבול שבין ייחוס עבירת הריגה לנאשם לבין ייחוס עבירת גרם מוות ברשלנות, אינו חד וברור. החלת הנתונים העובדתיים וכפועל יוצא מהם איבחון היסוד הנפשי אשר יש לייחס לנאשם, אינה מהמשימות הקלות כאשר קיימת מחלוקת בפסיקת בית המשפט העליון בנוגע לקו הגבול שבין ייחוס היסוד הנפשי לעבירת הריגה לבין גרימת מוות ברשלנות. בפסיקת בית המשפט העליון נחלקו הדעות בנוגע לקביעת היסוד הנפשי הנדרש לשם הוכחת עבירת הריגה. בע"פ 1100/93, סובאח נ' מדינת ישראל, פורסם בפד"י מז (3) 635 (להלן: "פרשת סובאח"), נקבע בדעת שופטי הרוב(כב' השופטים גולדברג ומצא) כי מקום שקיימת רשלנות רבתי קמה לחובתו של הנאשם חזקה שבעובדה כי נתקיימה אצלו פזיזות ועליו להביא ראיות לסותרה. כב' השופטת דורנר, בדעת מיעוט, חלקה על דעת חבריה וסברה כי גם רשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם את הנטל להוכיח שלא פעל מתוך מודעות לסכנה. בע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צ'לנקו פורסם בתקדים עליון כרך 94 (3) עמ' 767 (להלן: "פרשת צ'לנקו") התיחס כב' השופט קדמי לסוגיה זו ודעתו לעניין זה כדעת המיעוט בפרשת סובאח. לגישתו של כב' השופט קדמי הוכחת רשלנות רבתי אינה מעבירה את נטל ההוכחה אל הנאשם. אין הצדקה ליצירת זיקה בין התרשלות רבתי לבין המודעות ליצירת הסיכון (פזיזות). קביעת התרשלות כ"התרשלות רבתי" נעשית עפ"י אמת מידה אובייקטיבית ואילו קיומה של פזיזות כהלך נפש צריך שתעשה עפ"י אמת מידה סובייקטיבית (ע"פ 149/83 אהרון רוט נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 824, 828). יש להתייחס לכל מקרה לגופו ולבחון אותו בשים לב לנסיבותיו. כב' השופטת דורנר, אשר דנה גם בפרשת צ'לנקו, הצטרפה לדעתו של כב' השופט קדמי וחזרה על עמדתה בדעת המיעוט בפרשת סובאח. כב' השופט ש. לוין הסכים לתוצאה אליה הגיעו השופטים דורנר וקדמי ואולם לא קבע עמדה בנוגע לשתי הגישות הנ"ל. מאז שניתנו שני פסקי הדין הנ"ל לא נקבעה בבית המשפט העליון הלכה המכריעה במחלוקת בעניין זה. במקרה זה שלפני, ובמיוחד בשים לב למחלוקת כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הנ"ל, נראה, על פניו, כי ייחוס עבירת הריגה לנאשם בכתב האישום, על פי העובדות כפי שהן בכתב האישום, אינו דבר מובן מאליו. נראה כי חומרת תוצאות התאונה השליכה באופן ישיר על סעיף האישום. ואולם, לא חומרת התוצאה היא המבחן אלא העובדות והיסוד הנפשי שניתן לייחס לנאשם. בנסיבות אלו, וכבר על פי עובדות כתב האישום כפי שהן (אם יוכחו, והדבר אינו ודאי מעצם טבעו של הליך וכן בשים לב לראיות שאליהן עוד אתייחס), לא ברור כלל כי יוחסה לנאשם העבירה הנכונה. על פי עובדות כתב האישום נסע הנאשם בנתיב הנסיעה המיועד לו. יתכן שלא שמר מרחק ויתכן שהסיח דעתו מהכביש ואולם לא מיוחסת לו נהיגה מהירה ולא סטיה מנתיב הנסיעה לנתיב אחר. הנהג הנאשם, על פי עובדות כתב האישום, פגע ברכב שעצר במרכז הכביש במטרה לפנות שמאלה תוך שאותו רכב חוסם חלק מנתיב הנסיעה. על פי עובדות כתב האישום ניסה הנאשם למנוע את התאונה ולא הצליח. בנסיבות אלה, ועל פי העובדות כפי שהן, ספק בעיני אם עבירת ההריגה היא העבירה המתאימה בכתב אישום זה. הנושא השני העולה כבר מכתב האישום הוא, האם אכן ניתן לייחס לנאשם את גרימת מותו של המנוח אשר נהרג בתאונה שבין האוטובוס לרכב הסובארו. במילים אחרות, כתב האישום מעורר שאלה שאינה מובנת מאליה, לא בהיבט העובדתי ולא בהיבט המשפטי, לענין אחריות נהג לקורבן בתאונת שרשרת אשר הוא גרם לתחילת שרשרת התאונה ואולם לא היה מעורב ישירות בקצה השני של השרשרת, באותו קטע בו נהרג המנוח. גם ענין זה בפני עצמו מעורר קושי וראוי לבחינה ומן הסתם יבחן בבוא העת כאשר ישמעו ראיות. ואולם, בשלב זה של הדיון, וככל שהדבר נוגע למצב הדברים כפי שהוא לכאורה, לא ניתן להתעלם מהקושי של העובדות והטיעון שבכתב האישום ככל שהדבר נוגע לסיכויי המאשימה בראי ההליך שבפני, דהיינו בקשה לפסילת רשיון הנהיגה עד תום ההליכים. 3. הראיות לענין גורמי התאונה הקושי הנובע מעצם נוסחו של כתב האישום בולט עוד יותר כאשר בוחנים את חומר הראיות, הן בנוגע לגורמי התאונה והן בנוגע לקשר העובדתי והמשפטי שבין שתי התאונות שבשרשרת הארועים הטרגיים נשוא כתב האישום. אזור התאונות צולם במצלמת וידאו על ידי בוחן תנועה שהגיע למקום ותיעד את מצב הדברים לאחר התאונה במצלמה. לבית המשפט הוגשו שתי קלטות האחת שסומנה על ידי כקלטת א' באורך של 25 דקות, והשניה קלטת ב' באורך של כ- 9 דקות. הקלטות צולמו על ידי בוחן התנועה גדעון, אשר ביחד עם הצילום מתאר בקולו את אשר הוא רואה. בקלטת מתאר הבוחן בשפתו שלו (קלטת ב' בחלקה הראשון) שתי תאונות שונות שאין ביניהן קשר. כך הבוחן עצמו. מעבר לכך ניתן לראות בתמונות ממצאים נוספים שמעוררים את שאלת גורמי התאונה והזיקה שבין התאונות השונות. סימני הפגיעה בצידה השמאלי של המשאית אינם חמורים, זאת בהשוואה לסימני הפגיעה ברכב היונדאי, ומה שחשוב יותר, ביחס לסימני הפגיעה באוטובוס שפגע ביונדאי. סימני פגיעה אלו מתאימים לנתוני הטכוגרף שנבדקו הן באוטובוס והן במשאית. על פי נתוני הטכוגרף נסעה המשאית במהירות של כ- 66 קמ"ש בזמן התאונה בעוד שהאוטובוס, שבא בכיון הנסיעה השני, נסע במהירות של כ- 90 קמ"ש. עוצמת סימני הפגיעה בחזית האוטובוס, ביחד עם נתוני המהירות, תומכים במסקנה אפשרית (ולו לכאורה בשלב זה של הראיות), כי עיקר הפגיעה ביונדאי היתה על ידי האוטובוס ולא על ידי המשאית. מהסימנים שעל הכביש ניתן לראות כי לאחר הפגיעה ביונדאי סטה האוטובוס לימין, ירד לשולי הכביש הנמוכים מגובה הכביש ולאחר מכן סטה שוב שמאלה, עלה על הכביש במדרגה ואז איבד את השליטה, סטה אל צידו השמאלי של הכביש ופגע ברכב הסובארו. סימנים אלו שעל הכביש מעוררים על פניהם את האפשרות לפיה אוטובוס שהגיע בנסיעה מהירה, פגע ברכב היונדאי שעמד לפנות ולחצות את נתיב נסיעתו, כתוצאה מהפגיעה סטה ימינה, ירד לשוליים ובעת העליה חזרה אל הכביש שמוגבה מעל השוליים, איבד את השליטה, פגע ברכב הסובארו, וגרם למותו של המנוח. רכב היונדאי שנדחף על ידי האוטובוס פגע במשאית ולאחר מכן פגעה ברכב היונדאי גם מכונית הסובארו השניה. סדר דברים זה הינו סדר דברים אפשרי על פי נתוני השטח כפי שהם עולים מחומר הראיות המצולם וכן מדו"ח בוחן התנועה. אם כך הם פני הדברים, יתכן שלנהג המשאית אין אחריות לגרימת התאונה או לכל הפחות אחריותו מופחתת, גם אם התרשל כפי שמיוחס לו בכתב האישום. עובדות אלו הנראות מהצילומים עצמם נתמכות גם בעדויות של עדים לתאונה, לרבות עדים אשר יש להם ענין לגלגל את האשם על נהג המשאית. נהג האוטובוס מסר עדות וציין כי בעת שפגע ביונדאי לא הבחין כלל במשאית. אם המשאית הנהוגה על ידי המשיב היא זו שדחפה את היונדאי לעבר האוטובוס היה על נהג האוטובוס להבחין במשאית. העובדה שלא הבחין במשאית, מחזקת את האפשרות כי נהג האוטובוס הוא זה שפגע ראשון ביונדאי ורק לאחר מכן הגיעה המשאית הנהוגה ע"י המשיב. יודגש לעניין זה, כי נהג האוטובוס הוא בעל העניין העיקרי בהעברת האחריות לתאונה אל המשיב ובהתאם יש ליתן משקל יתר לאמינותו במובן זה שאם הוא טוען שלא הבחין במשאית, הרי שלפחות, לכאורה, יש לכך משקל ראייתי מוגבר. גם נהגת הסובארו שנהגה מאחורי האוטובוס לא הבחינה במשאית, ומהעדויות של עדים נוספים, גב' בשם מירב לוש ואדם בשם דימיטרי, לא ניתן לומר בוודאות כי הבחינו במשאית פוגעת ברכב היונדאי. לתאונה זו היו עדים רבים, ורבים מהם כלל לא נחקרו. כך לא נחקרו רבים מנוסעי האוטובוס שנפגע בתאונה וגם לא נוסעים מהאוטובוס השני שנסע מאחוריו (מדובר בטיול ושני האוטובוסים נסעו בשיירה). לא נחקרו גם נהגים אחרים שהיו בכלי רכב במקום, ובנסיבות אלה, העדר חקירתם של אותם נהגים, יכול לחשב כגורם המסייע לנאשם. ממצאי הטכוגרף של כלי הרכב המעורבים מצביעים, כאמור לעיל, על נסיעה מהירה (ככל הנראה מעל המותר) של האוטובוס, אל מול נסיעה איטית של נהג המשאית. הנסיעה המהירה יכולה להוות גורם לאיבוד השליטה על ידי נהג האוטובוס, במיוחד בשלב בו ירד לשוליים נמוכים ועלה חזרה לכביש. עובדות אלה, יהוו בסיס איתן להגנת הנאשם בבוא העת. היבט נוסף של התאונה, אשר לטעמי לא נבחן דיו, בין היתר, מטעם אובייקטיבי של חוסר אפשרות לגבות עדות מנהג היונדאי הנמצא בתרדמת, הוא שאלת אחריות נהג היונדאי לגרימת התאונה. רכב זה בלם במרכז כביש כשהוא בחלקו האחורי במסלול הנסיעה של המשאית וחלקו הקדמי בולט אל מסלול נסיעת האוטובוס, מתוך מגמה לפנות לדרך עפר שהפניה אליה אינה מסומנת בתמרור בולט. לא ברור משך הזמן שבין עצירת היונדאי ובין רגע הפגיעה בו ויתכן בנסיבות אלו שמדובר בעצירת פתע במקום בו קשה לצפות עצירה של רכב ובנסיבות אלו, יתכן כי נהג היונדאי תרם ליצירת הסיכון ולגרימת התאונה. עיינתי גם בעדויות המשיב עצמו שנגבו ממנו בשלבים שונים. אינני מוצא בשלב זה צורך להזקק לטענת ב"כ המשיב לפיה עדותו השלישית נגבתה תחת לחץ תוך הפרת זכויותיו. אומר רק שגם מעיון בהודעותיו, שחלקן משקפות הלם של נהג שהיה מעורב בתאונה, המספר על עובדות שעליהן הוא מעיד ושאינן ברורות לו במובן זה שהוא אינו מבין בעצמו כיצד ארעה התאונה. בהתאם, סבור אני, כי עדויות הנהג עצמו אינן יכולות בשלב זה לשנות באופן מהותי את התשתית הראייתית האובייקטיבית של ממצאים וסימנים כפי שהם בשטח, ממצאים שלפחות לכאורה, יכולים להוביל גם למסקנה הפוכה מזו שבבסיס כתב האישום. בסיכומו של דבר, סבור אני כי מכלול הראיות שנאספו, ומכלול העדויות שלא נאספו, יוצר תשתית ראייתית רעועה אשר המסקנה ממנה, ולו בשלב זה של ראיות לכאורה, אינה חד משמעית, במובן זה שכלל לא ברור על בסיס הראיות לכאורה שאחריותו של הנאשם בגרימת התאונה תוכח, ואם תוכח, ספק אם ניתן יהיה לייחס לו עבירת הריגה, להבדיל מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. 4. עברו של הנאשם/המשיב: מעיון בחומר החקירה שלפני עולה כי לנאשם זה אין עבר תעבורתי מכביד (במיוחד בהשוואה לזה של נהג האוטובוס). מעיון בגליון ההרשעות התעבורתיות של הנהג עולה כי מדובר בנהג שלו רשיון כ- 4 שנים. בעברו 5 הרשעות מהן אחת טכנית, אחת מהירות, שתי הרשעות של אי ציות לתמרור והרשעה אחת שעניינה תאונת דרכים. בכל העבירות בהן הורשע, למעט עבירת התאונה, נגזרו עליו קנסות כספיים נמוכים, ובעבירת התאונה נגזר עליו קנס כספי ופסילה על תנאי. ניתן אם כן לראות כי לא היה מדובר בעבירות חמורות במובן זה שאין מדובר בנהג אשר לו עבר תעבורתי מכביד ולא ניתן על-פי עברו לקבוע כי על פניו מדובר בנהג מסוכן. בתאונה עצמה, נסע המשיב במהירות איטית של כ65- קמ"ש, דבר המצביע, לכאורה, על היותו נהג זהיר. כאמור, על פי כתב האישום עצמו, ניסה הנאשם למנוע את התאונה ולמרבה הצער לא עלה הדבר בידו. בנסיבות אלה, איני סבור כי על פי העובדות ניתן לקבוע שמדובר בנהג מסוכן בדרך נהיגתו הרגילה. 5. אי רציפות הפסילה: התאונה נשוא כתב האישום ארעה ביום 04/04/01, ובאותו היום נפסל רשיונו של המשיב בפסילה מנהלית לתקופה של 90 ימים. תקופה זו הסתיימה ביום 03/07/01. רק ביום 05/08/01 הוגשה בקשה לפסילת רשיונו של המשיב עד לתום ההליכים. העובדה שהמאשימה לא דאגה לרציפות בפסילה, לא הקדימה בהגשת כתב האישום, ולחילופין, לא הגישה כל בקשה אחרת, תומכת גם היא בעמדת הנאשם לפיה אין הכרח בפסילת רשיונו במובן זה שגם התביעה לא עמדה על כך בעבר, וניתן ללמוד מהפסקת רצף הפסילה כי המאשימה עצמה, לא ראתה סיכון ממשי בנהיגתו. 6. החלת העקרונות המשפטיים על העובדות כפי שפורטו אין חולק כי העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, וכן עבירה של גרימת מוות ברשלנות, הינן עבירות אשר סעיף 46 לפקודת התעבורה חל עליהן במובן זה שקיימת מעצם הגשת כתב האישום עילה לבקש את פסילת הרשיון עד לגמר ההליכים. ואולם, כאשר בית משפט בוחן את הבקשה עליו לבחון את התשתית הראייתית ואת סיכויי ההרשעה וכן את מסוכנות הנהג, כפי שהיא עולה מעובדות המקרה וכפי שהיא עולה מעברו התעבורתי. בחינת הראיות והעבר התעבורתי נעשית באופן דומה לבחינת ראיות ועבר פלילי של נאשם בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בשינויים המחויבים. החלטה בענין פסילה עד תום ההליכים נבחנת בשים לב לשלילת חירות של נהג במובן זה שעל בית המשפט לבחון את חומר הראיות ולשקול האם שלילת חופש התנועה וחופש העיסוק של הנהג הינה נדרשת לצורך ההליך השיפוטי ולצורך הגנה על שלום הציבור וחובה עליו לבחון גם חלופות אחרות אשר פגיעתן בחירות זו של הנהג פחותה, באופן הדומה לזה הנעשה בדיון במעצר, הכל בשים לב לעקרונות החוקתיים של השיטה המשפטית וחוקי היסוד. במקרה שבפני, ובשים לב לכל הנתונים כפי שפורטו, סבור אני כי אין מקום להורות על פסילת רשיונו של המשיב עד לתום ההליכים בתיק התעבורה המתנהל בבית משפט זה. כפי שצויין לעיל, חומר הראיות בתיק זה הינו בעייתי ולא ניתן לומר כי לכאורה אשמתו של הנהג ברורה וניתנת להוכחה וקשה עוד יותר לקבוע כי לכאורה העבירה שיוחסה לו היא העבירה הנכונה. נראה מעיון בחומר הראיות שגם אם תוכח אחריותו לגרימת התאונה, וענין זה מוטל בספק לפחות בשלב מקדמי זה, לא ברור אם ניתן יהיה לייחס לו עבירת הריגה להבדיל מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. התשתית הראייתית מאפשרת גיבוש מסקנה לפיה נגרמה התאונה באשמת נהג האוטובוס ולאו דווקא נהג המשאית, המשיב. לא ניתן לומר כי הראיות כפי שהן לכאורה מצביעות בהכרח על אחריות המשיב לגרימת התאונה. כבר מטעם זה סבור אני כי אין מקום להורות על פסילת רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים. כאמור, עברו התעבורתי של המשיב אינו מכביד ולא ניתן לומר, הן על-פי עברו והן על-פי נתוני נהיגתו במקרה נשוא כתב אישום זה, כי מדובר בנהג שהוא על פניו נהג מסוכן. בנוסף, וכפי שפורט לעיל, חלף חודש מיום שהסתיימה הפסילה המנהלית של רשיון הנהיגה ועד שהוגשה הבקשה לפסילת הרשיון עד לתום ההליכים. אי רציפות הפסילה מהווה גם היא עילה שלא לפסול את רשיונו של המשיב עד לתום ההליכים. בנוסף לכל האמור לעיל יש לבחון את הפסילה לאור הוראות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. רשיונו של המשיב נפסל בתחילה ל- 3 חודשים בפסילה מנהלית. בהמשך, ובהסכמת המשיב נפסל רשיונו החל מיום 10/8/01 ועד עצם היום הזה, דהיינו, לחודשיים נוספים. במצטבר נפסל כבר רשיונו לתקופה של כמעט 6 חודשים. הדיון בתיק העיקרי נמצא רק בראשיתו ויחלוף עוד פרק זמן רב בטרם ישמעו ראיות ותינתן הכרעת דין. בנסיבות אלו, בשים לב להוראות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה ובשים לב לפגיעה בחירותו ובחופש העיסוק של המשיב, סבור אני כי אין מקום להורות על פסילת רשיונו עד לגמר בירור הדין ולא מתקיימים אותם טעמים מיוחדים המצדיקים פסילה למשך זמן כה ממושך. ראה: בש"פ 7647/00, חינאווי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 812; בש"פ 5388/01, רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 23/8/01. כאמור, ובזיקה לדיני המעצרים, סבור אני כי גם אם קיימת עילה לפסילת רשיון הנהיגה, חובה על בית המשפט לשקול חלופה אחרת אשר פגיעתה בחירותו ובחופש העיסוק של הנהג פחותה. במקרה שבפני הציע ב"כ המשיב כי המשיב יוגבל לנהיגה בקטנוע קטן של 200 סמ"ק לצורך ביצוע עבודת שליחויות. לו סברתי כי קיימת עילה לפסול את רשיונו גם אז הייתי נעתר לבקשתו ומתיר לו לנהוג בכלי רכב זה. סבור אני כי חלופה זו הינה חלופה ראויה המאזנת בין הגנה על שלום הציבור ובין שמירה על זכויותיו הבסיסיות של המשיב עד לתום בירור דינו. במקרה זה התנגדה התביעה גם לחלופה שהוצעה על ידי הנהג. תגובת התביעה שהוגשה לבית המשפט ביום 1/11/01 לא נומקה, ובכך יש פגם במובן זה שחובת רשות המבקשת להגביל זכויות יסוד לנמק את טעמיה. העדר הנמקה מקשה על בית המשפט לבחון את שיקולי המאשימה וטוב היה לו היתה ההתנגדות מנומקת. אלא שכאמור לא נזקקתי להתייחס לחלופה מאחר ולטעמי אין מלכתחילה עילה לפסילת רשיון הנהיגה. 7. סיכום אשר על כן ובסיכומו של דבר אני מורה על דחיית הבקשה לפסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום בירור דינו. בהתאם, אני מורה להשיב לנאשם את רשיונו. בשים לב לטיב ההחלטה, ובהתחשב בעובדה שההחלטה ניתנת בהעדר הצדדים, אני מורה בזאת לעכב את ביצוע ההחלטה ואת השבת רשיון הנהיגה לידי המשיב עד ליום 12/11/01 שעה 12:00, זאת כדי לאפשר למאשימה לערער על החלטה זו, אם רצונה בכך. אם תחליט המבקשת שלא לערער על ההחלטה, תודיע על כך לב"כ המשיב שיוכל לקבל את הרשיון לידיו לאלתר. משפט פלילימשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהמתנה