צילום מכונית בצומת עוברת באור רמזור אדום

פסק דין 1. מכונית הרשומה בבעלותו של המערער, צולמה כשהיא חולפת בצומת, כאשר האור ברמזור בכיוון נסיעתה של המכונית, אדום. למערער נשלח דוח בדבר ביצוע העבירה. 2. באי כוחו של המערער פנו בכתב למשטרת ישראל. במכתב הודיעו כי המכונית משמשת חברה שהמערער מנהלה, וכי מי שנהג במכונית בשעת ביצוע העבירה, היה אחד תומר צפריר, שעבד בשירותה של החברה. למכתב צורף תצהירו של המערער, לפיו היתה המכונית בתקופה הרלבנטית, בשליטתו של צפריר. 3. בתשובה נדרש המערער להמציא למשטרה הצהרה בחתימת צפריר, המאשרת שנהג את המכונית במועד וכן מסמכים נלווים. במכתב צויין שהמכונית אינה בבעלות חברה אלא בבעלות פרטית. 4. באי כח המערער חזרו ופנו למשטרה, וכתבו שצפריר אינו עובד עוד בחברה, ולפיכך לא ניתן להמציא הצהרתו. הם צרפו פנייה בכתב לצפריר להסדיר את הקנס, וכתבו שלא הגיב לפנייה. עוד כתבו שבבעלותו של המערער ארבעה כלי רכב, ששלושה מהם משמשים את החברה, ובכללם המכונית שבה בוצעה העבירה. הם הוסיפו שבשימושו של המערער כלי רכב אחר. 5. מכתב זה נענה על ידי המשטרה בשלילה, ונכתב שללא הצהרת הנהג, לא יוסב הדוח. בעקבות זאת ביקש המערער להשפט. 6. ההליך התקיים בבית משפט השלום (תעבורה) בחיפה. בפני השופט ש' יציב העיד המערער וחזר על הטענות שבמכתבי באי כוחו, לפיהן המכונית שצולמה שימשה את צפריר. עוד העיד שצפריר לא ניהל את ספר הרכב כנדרש, והדבר התברר למערער רק כאשר התקבל הדוח. 7. עוד העיד המערער את מנהל מחלקת השירות בחברה, שהעיד שהמכונית שצולמה היתה בחזקתו של צפריר במועד ביצוע העבירה, והמערער מעולם לא נהג בה. בחקירה נגדית אישר העד שלכל מכונית קיים ספר, המחייב ציון יעדים ומרחק נסיעה, אולם העד אינו בודק פרטים אלה. 8. המערער העיד גם בעל עסק בבני ברק. זה העיד שביום שבו בוצעה העבירה, היה המערער בפגישה עסקית במשרדו בבני ברק, והגיע לשם במכונית המשמשת אותו, שאינה המכונית שצולמה. העד הציג מסמכים המוכיחים דבר הפגישה. 9. בפסק הדין זיכה השופט יציב את המערער. כפי שכתב, שוכנע שמי שהחזיק במכונית ביום ביצוע העבירה היה צפריר. השופט סיים את הכרעת הדין במשפט "בשולי הדברים אוסיף כי אם הראיות שהובאו בפני היו גם בפני התביעה לפני תחילת המשפט, אין לי אלא לתמוה על עצם הגשת כתב האישום נגד הנאשם". 10. עם זיכויו של המערער, ביקש בא כוחו מבית המשפט לחייב את המאשימה לשלם למערער הוצאותיו, מכח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. הוא נימק את טעוניו בכך שבידי המשטרה היו ראיות שמסר להם, לפיהן המכונית היתה בחזקתו של צפריר, אולם המשטרה לא חקרה בראיות אלה. לטענתו, חקירה כזו היתה מעלה שהמערער לא נהג במכונית, "... והיו נחסכות ממנו הוצאות הגנתו, עגמת הנפש והטרחה" (עמ' 7). התובע ביקש לדחות את הבקשה. 11. בית המשפט דחה את הבקשה כשהוא מסתמך על נוסח סעיף 27ב'. השופט קבע שחובת ההוכחה המוטלת על מי שמסר את החזקה ברכב, הוא אינו יכול להטיל חובה זו על הרשות החוקרת. הוא הוסיף, שעל המערער היה להביא בפני הרשות החוקרת בתצהירים את כל החומר שהונח בפני בית המשפט, ובמקרה כזה, סביר להניח שהתביעה היתה מבטלת את כתב האישום, וזאת אף שדרשה המצאת תצהיר של צפריר. 12. בערעור שלפני, מבקש בא כח המערער להתערב בהחלטה ולחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאותיו. באת כח המשיבה טענה שאין מקום לעשות זאת. 13. הפרשנות המוצעת על ידי המערער להוראת סעיף 27ב. לפקודת התעבורה, אינה מתישבת עם לשון הסעיף ועם הגיונם של דברים. וזו לשון הסעיף: "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם". ברור מלשון הסעיף, שהחובה המוטלת על מי שרכבו עבר עבירה, אינה בהצבעה בלבד על מי שנהג ברכב באותו מועד, אלא בהוכחה. הדברים נותחו בהרחבה בע"פ (ת"א) 1425/84 שוטה דברשווילי נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ה (3) 397, ואיני רואה מקום להרחיב בהם כאן. 14. לטענותיו של המערער, כאילו די בנתונים שמסר למשטרה, כדי להעביר על המשטרה את החובה לקיים חקירה ולברר מי ביצע את העבירה ברכב, אין יסוד בלשונו של הסעיף. מדובר בנסיון של המערער להסיר מעל כתפיו את החובה שהטיל עליו החוק, ולהעבירה לכתפי המשטרה. 15. אמרתי קודם שפרשנותו של המערער מנוגדת ללשון הסעיף, ואוסיף שהיא גם אינה הגיונית. המערכת האוטומטית שנועדה לאתר עברייני תנועה, מבוססת על צילום של כלי רכב העוברים עבירות. היא אינה מאפשרת עצירת המכונית מיד לאחר ביצוע העבירה, במטרה לזהות את העברין. הצבת דרישה כזו, תמנע אפשרות של תיעוד אוטומטי של עבירות, ופירוש הדבר, למעשה, פגיעה קשה במלחמה בתאונות הדרכים. בהעדר אפשרות לברר פרטיו של העברין, הצבת דרישה למשטרה לחקור מי העברין, תביא גם היא לחוסר יכולת להפעיל מערכות אוטומטיות לאיתור ביצוען של עבירות. 16. המערער טוען שבענינו מסר למשטרה את המידע הדרוש, הכולל את פרטיו של מי שנהג ברכב, ולא היה קושי למשטרה לברר את הדברים. כאמור, גם כאשר בעליה של המכונית מצביע על מי שבחזקתו היתה המכונית בשעת ביצוע העבירה, לא זו בלבד שהדבר לא ממלא אחר התנאי שבסעיף, המטיל על בעל המכונית חובת ההוכחה, אלא שהוא מטיל על המשטרה חובת חקירה, וזו אינה מתישבת עם הצורך לייעל את המלחמה בעבירות תעבורה. 17. צריך להוסיף בענין זה, שהמכונית, לגביה נטען שהיא שימשה חברה, היתה רשומה בשמו של המערער. עוד צריך להוסיף שאף שלטענת המערער היה לכל מכונית ספר, שבו היה אמור המשתמש ברכב לתעד את נסיעותיו, התברר שמי שמונה לבקר את התעוד, לא עשה כן ולפיכך לא היתה ביקורת על ניהול הספר על ידי מי שנטען שהוא משתמש ברכב. בנסיבות אלה, לא עמד המערער בחובה שמטיל עליו סעיף 27ב. לפקודה, ובדין עמדה התביעה על האישום נגדו. 18. ברור ממה שכתבתי, וכך גם קבע השופט יציב בהחלטתו, שלא התקיים כאן התנאי של "... (ש)לא היה יסוד להאשמה...", וגם ל קמו "נסיבות אחרות", המצדיקות פיצוי למערער. השופט יציב ציין את העובדה שהראיות שהביא המערער בפני בית המשפט במשפטו, לא היו אותן ראיות שהמציא למשטרה. עוד כתב כי מן הראוי היה להמציא למשטרה אותן ראיות בתצהירים, והוסיף: "אילו היה עושה כן סביר להניח כי התביעה הייתה מבטלת כתב האישום נגד הנאשם ומאשימה את זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, וזאת למרות האמור במכתביה, אשר הוגשו לבית המשפט, בו ביקשה מהנאשם להביא תצהיר מהאדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, על עובדה זו". מכיוון שענייננו בהיפותזה, איני רואה צורך לבחון אפשרות זו, ואני מעלה אותה רק כדי להצביע על כך, שאף שהמערער מצביע על הראיות במשפט שהביאו לזיכויו, וטוען נגד המשטרה מדוע עמדה על האישום, קיים פער משמעותי בין הראיות שהומצאו למשטרה לבין אלה שהובאו על ידי המערער במהלך המשפט. 19. בע"פ 1156/00 כתבתי עוד את הדברים הבאים: "קודם לדיון העקרוני נוסיף ונזכיר את הכלל, לפיו שיקול הדעת של הערכאה ששמעה את ההליך בהחלטה בעניין קביעת הוצאות הוא בעל משקל נכבד, וערכאת ערעור תמעט להתערב בהחלטות כאלה. מקור העקרון האמור הוא בגלל הערוב של שיקולים רבים שיש לשקול בבחינתה של בקשה כזו, ובגלל צרופם של שיקולי צדק. מסיבה זו כתב השופט זמיר בע"פ 1767/94 חגי יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, שדרוש טעם מיוחד כדי שערכאת ערעור תתערב בהחלטת ערכאה ראשונה בעניין פסיקת הוצאות. " 20. סיכומו של דבר, המערער לא עמד בחובה שהטילה עליו הפקודה. על פי החומר שהיה בידי המשטרה, היה לה יסוד לעמוד על האישום. זיכויו של המערער אינו מצביע על כך שלא היה יסוד להאשמה, אלא על קיום יסוד כזה. נסיבות הענין לא הצדיקו חיוב המאשימה בהוצאות המערער, ולפיכך בדין דחה השופט יציב את הבקשה בענין זה. התוצאה היא שאני דוחה את הערעור. רכבמשפט תעבורהרמזורנסיעה באור אדוםצומת