התנגשות בעמוד תאורה עקב איבוד שליטה על רכב

פסק דין 1. המערער הורשע בבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים בביצוע העבירות הבאות: חוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-; סטייה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות האמורות; ומהירות שאינה סבירה, לפי תקנה 51 שם. בעקבות זאת הוטלו עליו 40 ימי פסילה בפועל של רישיון נהיגה, שני חודשי פסילת רישיון על תנאי, למשך שנתיים, וכן 900.- ש"ח קנס. 2. על-כך הוגש הערעור שלפני, הסב הן על שאלת ההרשעה והן, לחלופין, על שאלת העונש. 3. לפי כתב האישום נסע המערער ביום 28.11.99 בשעות בין ערביים בכלי רכבו. במהלך הנסיעה יצא במהירות גבוהה לעקיפה, איבד את השליטה על הרכב וסטה לצד שמאל של הדרך, עלה על אי תנועה והתנגש בעמוד תאורה. בשל אירוע זה הוא נחבל בגופו. 4. לפני בית-משפט קמא העיד ע"ת 3 ראיד אבו סנינה. עד זה נסע ברכב הנעקף. לגרסתו הוא נסע במהירות של כ60- קמ"ש, ולהערכתו המערער נסע במהירות רבה יותר, קרוב ל100- קמ"ש. הערכה זו התבססה על השוואה עם מהירות נסיעתו. לפי דברי עד זה: "הוא (המערער - מ' ג') עקף בצד שמאל ונכנס ימינה במכה אחת ולקח שמאלה במכה אחת והתהפך" (עמ' 10 ש' 11-10). העד שלל קיומו של גורם אחר כלשהו בכביש, שאילץ את המערער לסטות באחת שמאלה. עד זה נייטרלי, אינו מכיר את המערער ולא נראתה סיבה מדוע ימנע מלדייק בדבריו. אמנם, בא-כוחו המלומד של המערער טען במהלך סיכומיו בערעור, כי ייתכן שהעד ביקש לגונן על עצמו מפני אפשרות למעורבות באירוע, שגרמה למערער לנהוג כפי שנהג. ברם, להשערה זו לא הונחה כל תשתית ראייתית המעוררת ספק במהימנות העד. גם בעובדה שהעד נמנע פעמיים מלהגיע לדיונים, אין כדי לשנות מכך. בנוסף העיד לפני הערכאה הקודמת בוחן התנועה, שערך את הדו"ח ת1/. בעדותו גרס הלה, כי המערער נסע מהר. למסקנה זו הגיע לאור סימני הדחיפה שנותרו על הכביש ומצבו הסופי של הרכב. לפי דבריו: "בגלל מהירות גבוהה, הדופן הימני מוביל בתנועה שלו קדימה במקום אחורי ואז יש העברת משקל לדופן הימני ובגלל זה משאיר סימני הצמיגים הימניים..." (עמ' 7 ש' 23-22). מנגד לכך, המערער לטענתו אינו זוכר דבר בנוגע לאירועים שהתרחשו בסמוך לפני התאונה ובמהלכה (עמ' 13 ש' 24-23). לפיכך, גרסתו על מהירות נסיעתו (60 קמ"ש בחקירה במשטרה או 50-40 קמ"ש, לפי עדותו בבית המשפט) אינה אלא בגדר סברה, על-יסוד נתוני נפח המנוע של הרכב והיותו עמוס. בכך לא סגי. 5. אף-על-פי-כן טוען המערער, כי ייתכן שכשל מכאני גרם לתאונה ומתעורר ספק אם בכשל אנושי עסקינן. לדבריו לא מן הנמנע, שלאחד מגלגלי הרכב אירע תקר, דבר שגרם לסטייה הכפויה שמאלה. בית-משפט קמא דחה אפשרות זו ודעתי כדעתו. לפי דברי הבוחן לא היה על הכביש סימן המעיד על אפשרות קיומו של תקר. לגרסתו, לו היה תקר בצמיג ניתן היה להבחין במקום בסימנים המעידים על-כך. כמו-כן הוסיף, כי במבט ויזואלי לא הבחין בחסר אוויר בצמיג. אכן, הבוחן לא בדק את צמיגי כלי הרכב באופן פיזי, אולם לא היה דבר באירוע שיעורר את החשד בנוגע לכך. אגב, גם שוטר הסיור שהגיע למקום העיד, כי צמיגי הרכב נחזו להיות תקינים. גם המסמכים אשר צורפו לסיכומי המערער לפני הערכאה הקודמת, לגבי תיקונו של תקר באותו היום באחד מגלגלי המכונית, אינם יכולים להועיל, עת אין מחלוקת שהמדובר בתיקון שבוצע לפני התאונה (הצהרת בא-כוח המערער בפתח הדיון בערעור). פשיטא, שבמסמכים אלה אין כדי להעיד על קיומו של תקר במהלך האירוע. כל שכן בגלגל היכול לגרום לסטייה שמאלה. 6. בנסיבות אלו ובשים לב לעדות המהימנה של עד הראיה הנעקף, בנוגע להתנהגות המערער בעת הנסיעה עובר לאירוע, היה בית-משפט קמא רשאי בהחלט להסיק, כי באפשרות הנ"ל אין כדי לעורר את הספק הסביר. במסקנה זו לא נראית טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. זאת ועוד, מסופקני אם טענת התקר בצמיג הייתה יכולה להועיל למערער - גם לו הייתה מתקבלת - זאת לאור מהירות הנסיעה כפי שבאה לידי ביטוי בעדות העד, לרבות הסטייה החדה ימינה ("נכנס ימינה במכה אחת") ומיד שמאלה. לא הוכח גם בעדות מומחה, כי במקרה של תקר (מסוג שלא ניתן להבחין בו ויזואלית) סטיית הרכב יכולה להיות כה חדה ומיידית. 7. לנוכח האמור, לא מצאתי טעמים להתערב בשאלת ההרשעה. 8. המערער טען לחלופין גם על מידת העונש. בכתב הערעור עתר הסניגור "לבטל את הפסילה בפועל". במהלך הטיעון בעל-פה הועלתה הטענה דווקא כלפי הפסילה על-תנאי, מכיוון שהמערער מעוניין לקבל רישיון לנהוג מונית, וקיומה של פסילה מותנית עלול לגרום לדחייה משמעותית בקבלת הרישיון. טענה אחרונה זו לא הועלתה לפני הערכאה הקודמת ואף לא בכתב הערעור. לא הונחה גם כל תשתית לתמוך בה עובדתית, כשם שאין לפנינו פירוט באיזה שלב של הליך קבלת הרישיון מצוי המערער. בנוסף, אין תימוכין כלשהם בנוגע לעמדת הרשויות בנושא ולדגש המיוחד המושם דווקא על הפסילה על-תנאי. לאור זאת, לא נוכל להיזקק לטענה האמורה. העונש כשלעצמו אינו חמור. נהיגה מהירה ופראית מהווה סיכון רב לעוברי הדרך ולמשתמשים באמצעי תחבורה. לפיכך, גם הענישה צריכה לבטא את יחס הציבור כלפי יוצרי סיכונים כאלה ודומיהם. בנסיבות אלו מצאתי לדחות את הערעור גם על העונש. 9. סיכומם של דברים: הערעור נדחה. עד ליום 1.8.01 יפקיד המערער את רישיון הנהיגה במזכירות בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים. רכבתאונת דרכיםהתנגשותאיבוד שליטה (על רכב)עמוד תאורה