פסק דין התובעים רכשו "חבילת נופש" באיה נאפה שבקפריסין, שכללה טיסה ושירותי לינה וכלכלה עצמית במלון דירות. הנתבעת 1 ("השטיח המעופף") היא "הספק" של החבילה, והנתבעת 2 היא סוכנות הנסיעות שממנה נרכשה חבילת הנופש. הרכישה התבצעה כיממה לפני היציאה מהארץ, בחודש אוגוסט שהוא כידוע עונת שיא בענף התיירות. בפרסומי האינטרנט שבאמצעותם הגיע המידע על החבילה לתובעים הוצג מלון הדירות כמלון המדורג בדרוג של שלושה כוכבים, כאשר כל המידע אודותיו נמסר בדרך של הפניית הגולש לאתר של המלון עצמו מבלי שמי מהנתבעות תוסיף מידע מטעמה היא לגביו, פרט לתאור קצר בעברית באתר האינטרנט של הנתבעת 2 בו הוצג המלון כמקום שיש בו "200 דירות מפוארות...". התובעים טוענים כי כשהגיעו למלון הדירות גילו שיש בו שני אגפים שביניהם כביש, וכי הם שוכנו באגף שתיארו אותו ואת חדריו כעלובים בעוד האגף האחר מסודר וברמה גבוהה, כאשר נאמר להם במפורש שהנתבעת 1 רכשה את החדרים באגף שאליו הופנו וכי חדרים אלה, ורק הם, מיועדים לישראלים בלבד בעוד האגף האחר מיועד לכל שאר אורחי המלון. לטענתם, בין השאר היה החדר שניתן להם לא נקי וכי גם לאחר שהלינו על כך והועברו לחדר אחר עדיין קיבלו חדר שאף הוא לא היה נקי, באותו אגף לישראלים בלבד. אין חולק שהתובעים פנו טלפונית לנציד הנתבעת 1 בקפריסין וביקשו לעבור למלון אחר, ואף הסכימו שהמלון האחר יהיה בעיר אחרת (לרבות ערים שאינן ערי חוף) ובלבד שלא להישאר באותו מלון, אך נענו שהדבר אינו אפשרי. עוד אין חולק כיי בעקבות זאת ביקשו התובעים לשוב ארצה כבר למחרת הגעתם לקפריסין, ואכן הוסדרה להם טיסה למחרת תמורת תשלום נוסף של 100 דולר לכל אחד מהתובעים. התביעה עומדת על סכום כולל השווה ל-786$, שהוא מחיר חבילת הנופש ששילמו התובעים בתוספת הסכום ששילמו עבור הקדמת שובם ארצה. לאחר ששמעתי את התובעים ואת נציגות הנתבעות נחה דעתי כי טרונייתם של התובעים היא כנה ואמינה, וכי אין מדובר בנופשים שנהנו מהנופש תוך שהם מחפשים עילה לתביעה על מנת להחזיר לעצמם את העלות או חלק ממנה. עובדה היא שהם בחרו לחזור מייד ארצה, ואף לשאת בשל כך בתוספת תשלום. עובדה היא גם שלפני שהחליטו לשוב ארצה פנו וביקשו שינוי במקום הלינה, תוך נכונות ללון גם באזורים אחרים לגמרי של קפריסין. יחד עם זאת ברור שאין די בעובדה שהתובעים כנים בטענותיהם ותחושתם הסוביקטיבית שקיבלו תנאים בלתי ראויים. יש לבחון האם מבחינה אוביקטיבית יש בפי התובעים טענה המוכיחה שהופרה חובה כלשהי כלפיהם. חרף האהדה שעוררו התובעים והאמון המלא בכנות תחושותיהם, לא עלה בידי למצוא בסיס עובדתי ומשפטי של ממש לטענותיהם. לא הבנתי במה בדיוק נפגעו בשל כך ששהו באגף שיועד לאורחים ישראלים בלבד (ואני מאמין להם שהיה אגף כזה). הטענה שבאגף זה היתה בריכה לא ראויה התבררה כחסרת משמעות גם בהנחה שהיא נכונה, משום שהתובעים (ושוב - בכנות גמורה) אישרו שאיש לא מנע מהם להשתמש בבריכות השחיה שבאגף האחר גם אם לשם כך נדרשו לחצות כביש. הטענה שהחדרים שקיבלו (המקורי והחלופי) לא היו נקיים אינה מקימה עילה כנגד אף אחת מהנתבעות, מה-גם שאין כל דרך לברר האם מצב הנקיון בחדרים באגף האחר היה טוב יותר. הוא הדין בטענה ששוכנו באגף שיועד מראש לישראלים בלבד או שמצב התחזוקה הכללי ורמת הפאר של אותו אגף נמוכים מאלה של האגף האחר. גם על בסיס האמון שנתתי בתובעים ובעודות שטענו להן, עדיין יש לומר כי כדי שתקום בידיהם עילה המאפשרת קבלת תביעתם עליהם להצביע על הטעיה מצד מי מהנתבעות או על אי התאמה יסודית המאפשרת ביטול העסקה כולה. לא מצאתי שעצם קיומם של שני אגפים, אפילו יש הבדל ברמה ביניהם, ואפילו האגך שהוא הנחות ביניהם מיועד לישראלים בלבד, עולה כדי אחת מאלה. לא שמעתי שהחדר (ליתר דיוק ה"דירה") שהועמד לרשות התובעים לא היה מצויד במה שהיה אמור להיות מצויד על פי הנתונים שנמסרו או הועמדו לרשות התובעים טרם הרכישה. בכל מלון עשוי אורח למצוא עצמו באגף פחות מפואר מאגף אחר, ובכל מקום עלולים להיות ליקויים בתחזוקה וברמת הנקיון. ככל שאלה מקימצים עילת תביעה הרי שהיא מכוונת נגד המלון ולא נגד המשווקים בישראל, אלא אם היה מוכח שידעו או שלכל הפחות היו חייבים לצפות שכך יהיה. גם אם קיום אגף לישראלים בלבד מעורר תחושה לא נוחה אצל התובעים, אין בה כדי להקים בידיהם עילת תביעה בנסיבות העניין. אציין כאן כי אינני מקבל את הטענה שספקי נופש הם "מתווכים" בלבד ואת ההיקש למתווכים במקרקעין. ספקי נופש, ולפחות לעיתים גם סוכני נסיעות, הם הרבה יותר ממתווכים גרידא, משום שבעוד עיקר תפקידו של מתווך במקרקעין הוא להביא למגע ישיר בין הרוכש למוכר ולהציג את הנכס לרוכש על מנת שיראה ויבדוק אותו בעצמו והמתווך אינו אחראי בשום צורה לנכונות המצגים שעושה כל צד כלפי רעהו או לביצוע החוזה, הרי ספקי הנופש וסוכני הנסיעות עושים הרבה יותר. הם גובים את הכספים ומעבירים אותם לחברות התעופה ולנותני שירותי הלינה בחו"ל, והם משמשים תחליף מלא ובלעדי לקשר ישיר בין חברת התעופה ונותני שירותי הקרקע לנופשים כאשר עד לנופש עצמו מתבצע כל הקשר באמצעותם בלבד, ועוד. למרות זאת אין פירוש הדבר שכל תקלה או ליקוי הם באחריות הספק או סוכן הנסיעות. כאשר מישהו מציע לישראלי לשהות במלון שעודנו בהרצה או מצוי בשיפוץ מקיף, ניתן לעיתים לומר שיש להטיל אחריות על אותו גורם בישראל שלא וידא ולא בדק את הדברים, או שבדק ולא טרח ליידע את הרוכשים. כאשר לעומת זאת יש ליקוי בתחזוקת החדרים או החדר המסוים או תקלות אחרות שקשה לחזותן מראש ולא היתה סיבה לעשות כן, הרי שהכתובת לטענות היא רק נותן השירות בחו"ל. אין זה סביר לחייב את מי שמשווקים חבילות נופש לשאת באחריות למצב הנקיון של החדרים, כפי שאין הם אחראים לשיבוץ הנופשים לחדר קונקרטי (אלא אם ידעו או היה עליהם לדעת שמדובר בחדרים שאינם אופיניים למקום או שאינם עונים לתאור שהמוכר בישראל מוסר או מעמיד לרשות הלקוח). כאמור לעיל לא מצאתי שיש בטענות התובעים בסיס אוביקטיבי להטלת אחריות על הנתבעות או על מי מהן. ממילא איני מוצא צורך להידרש כאן לשאלה האם ככל שיש אחריות כזו, יש להטילה רק על הנתבעת 1 או שמא גם על הנתבעת 2. התוצאה היא כי התביעה נדחית. בנסיבות העניין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, הן משום האמון שנתתי בתובעים והן משום מורת הרוח מחלק מטענות ההגנה (כגון טענת התיווך או הטענה כי משום שהמחיר ששולם היה נמוך יש לדחות את התביעה). בית מלוןפיצוייםבתי מלון (תביעות)